חכמה, בינה ומתכות יקרות

הפסוק נותן המלצה להשקעה, שניתן להפיק ממנה תשואה כספית כמותית. פסוקים אחרים מדברים עם יתרונות איכותיים של החכמה והתבונה על-פני כסף וזהב, כך שהחכמה טובה יותר מכל השקעה, בלי קשר לתשואה שמפיקים ממנה:

משלי ג13-14: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ" (שם ההקבלה בין חכמה ובינה לבין כסף וזהב היא הפוכה מבפסוק שלנו; פירוט).

משלי ח10-11: "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (פירוט).

משלי ט12: "אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (פירוט)

תהלים קיט72: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף"

יתרונות נוספים של החכמה נזכרו בדברי חז"ל:

"מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו" (רבי נהוראי, תלמוד בבלי קידושין פב).

בתלמוד מסופר על חכם אחד שנסע באוניה עם סוחרים. כל אחד מהסוחרים התפאר בסחורתו. שאלו את החכם "ומה הסחורה שלך?" אמר להם "הסחורה שלי היא החכמה שלי". צחקו עליו הסוחרים. לאחר זמן מה התחוללה סערה, והנוסעים נדרשו להשליך לים את כל רכושם. הסוחרים נשארו חסרי כל, ורק החכם נשאר עם "סחורתו" ללא כל מחסור.

אמנם, גם בעולם הרוח ישנם "אפיקי השקעה" שונים, וצריך להחליט במה להשקיע את הזמן - ראו לימוד לעומת מעשה.