ראשי>דמויות תנכיות>דוד המלך>דוד - שלמה>דוד לעומת שלמה - תהלים לעומת משלי>

ביאור:משלי א30

קוד: ביאור:משלי א30 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא

פרק א פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 סיכום

א30 לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי, נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי;

סגולות

- לא אבו, "לא בא להם" לקבל את העצות שלי (של החכמה); נאצו (ביזו וקיללו) את דברי התוכחה והביקורת שלי -

מצודות

לא אבו (לא רצו) לשמוע עצתי. נאצו (בזו) התוכחה.

עצות

בהמשך לפסוק הקודם, הפסוק מסביר את הסיבות הנפשיות הגורמות לאדם להתרחק מהחכמה:

ג. לא אבו לעצתי - לפעמים אדם לא אובה, "לא בא לו" לקבל עצות, לא מתחשק לו לשמוע דעות של אחרים, יותר נוח לו להישאר עם הדעות הישנות והמוכרות.

לפעמים אדם לא אובה לקבל עצות, כי העצות שהוא מקבל מנוגדות לתאוה שלו, דורשות ממנו לוותר על התאוה.

לפעמים אדם לא אובה לקבל עצות, כי העצות פוגעות ברגש הגאוה שלו, מערערות את הביטחון העצמי, מעוררות ספק שמא הוא לא מושלם.

הכתוב מזהיר, שהעדפת התאוה על-פני החכמה תגרום לכך שהוא יישאר עם התאוה בלבד, בלי מורה-דרך שידריך אותו בדרך חזרה - "אז יקראונני ולא אענה... תחת כי... לא אבו לעצתי".

ד. נאצו כל תוכחתי - נאץ = ביזה, קילל (מצודות). לפעמים האדם בז לתוכחות, כי התוכחות נתפסות בעיניו כביזוי, וכאמצעי התגוננות הוא מבזה את המוכיח.

לפעמים האדם בז לתוכחות, כי המוכיח נתפס בעיניו כאדם לא רלבנטי, שייך לדור אחר, לא מסוגל להבין ולהתחבר אליו.

האדם הדוחה דעת ותוכחה, בסופו של דבר מגיע למצב שבו הוא מאבד את האבחנה בין התיחסות עניינית לתוכן התוכחה, לבין פגיעה אישית. הוא לא רואה את התועלת ההשכלתית שבתוכחה, ובוחר להגיב בעלבון על דבר התוכחה, הנתפסת בעיניו כהפחתת ערך, השפלה ופסילה עצמית. כאמצעי התגוננות, הוא מטיל דופי במוכיח ומנאץ ומקלל אותו.

פסוק זה והקודם מתארים ארבעה רגשות - שנאה, חוסר-יראה, חוסר-רצון, בוז. ניסינו להסביר את הגורמים לכל אחד מהרגשות, ומדוע כל אחד מהם חוסם את התלמיד ואינו מאפשר לו לקלוט חכמה. כשעולם הרגש של האדם חסום, הוא דוחה כל חכמה שהאדם מנסה להכניס לקרבו.

לפסוק ישנו מסר מעשי גם עבור מורים ומחנכים - יש לשים לב לרגשות של התלמידים - להיזהר מדברים הגורמים להם לשנוא את הלימוד או להרגיש מושפלים.

יש לזכור שלתלמידים שלנו יש בחירה - הם לא חייבים לשמוע בקולנו; ואחד הגורמים העיקריים שיקבע אם יבחרו לשמוע בקולנו הוא הגורם הרגשי.

עולם הרגש הוא כמו צינור המגשר בין האדם לזולתו; כשעולם הרגש סתום, זו כמו סתימה בצינור - כמה שמנסים "לדחוס" לתוכו עוד חכמה ודעת, עצות ותוכחות, שום דבר לא יגיע ליעדו אלא רק יצטבר בצינור עד שיגרום לפיצוץ... (ע"פ גליה).

הקבלות

פסוקים 30-31 מקבילים לתהלים פא12-13: "וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי; וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם", אולם:

- בתהלים התוכחה היא לעם ישראל שאינו שומע בקול ה';

- במשלי התוכחה היא לתלמיד כסיל שאינו שומע בקול החכמה.

ההבדל בין הספרים מתאים להבדל בין התקופות:

- בתקופת דוד, עם ישראל היה עסוק בגיבוש מדיני ולאומי, ולכן הדגש בספר תהלים הוא על היחסים בין ה' לבין העם כולו;

- בתקופת שלמה, המלחמות כבר הסתיימו ובני ישראל ישבו לבטח מלכים א ה5: "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", ולכן הדגש בספר משלי הוא על האדם הפרטי.

דקויות

הביטוי לא אבו מבטא רגש של אי-חשק, "לא בא לי" לקבל עצות, אני מעדיף להישאר עם ההרגלים הישנים והמוכרים שלי. הביטוי נאצו מבטא רגש של בוז וזלזול - למשל זלזול במורה כי הוא זקן ושייך לדור הקודם ואינו רלבנטי לדורנו.

לפי זה, פסוקים 29-30 מתארים ארבעה רגשות - שנאה, חוסר-יראה, חוסר-רצון, בוז. כל אחד מהרגשות חוסם את התלמיד ואינו מאפשר לו לקלוט חכמה. כשעולם הרגש של האדם חסום, הוא דוחה כל חכמה שהאדם מנסה להכניס לקרבו.

לפסוק ישנו מסר מעשי גם עבור מורים ומחנכים - לשים לב לרגשות של התלמידים ולהיזהר מדברים הגורמים להם לשנוא את הלימוד או להרגיש מושפלים.