פירוש שד"ל על בראשית פרק כז

קוד: שד"ל בראשית כז בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

[א] ויהי כי זקן יצחק : הנני מבטל מה שכתבתי ב"ביכורי העתים" תקפ"ט (עמוד ק"ה עד ק"ו) שהברכה, שבירך יצחק את יעקב כשהיה סבור לברך את עשו היתה לו לבדו ולא לזרעו אחריו, כי אמנם נ"ל שאע"פ שלא נזכר הזרע בפירוש, היה הדבר מובן מאליו שהכוונה לו ולזרעו, כי כן מצאנו מנהג האבות בימי קדם כשהיו מברכים את בניהם, לא היו מברכים אותם בברכות שתכלינה במותם, אלא גם זרעם וזרע זרעם היו מברכים, כמו שראינו (למעלה כ"ד ס' ): "ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך וגו'" , וכן (למטה מ"ח ט"ו ט"ז ) "ויברך את יוסף וגו' ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ", וכן כשבא יעקב לברך את בניו אמר להם (למטה מ"ט א' ): "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באתרית הימים". וכן כשאמר אברהם: "לו ישמעאל יחיה לפניך", אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי וגו' ונתתיו לגוי גדול" (למעלה י"ז י"ח ). מכל זה נראה כי סתם ברכת הבנים איננה לעצמם במשך ימי חייהם, אך היא להם ולזרעם לימים רחוקים. על כן נראה לי ברור כי "ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' יעבדוך עמים וגו'", הכוונה שתהיינה הברכות האלה לו ולזרעו אחריו עד עולם.

ולענין מחשבת יצחק, נראה לי כי רצה לברך את עשו להיותו חביב לו, כי ציד בפיו, ורצה ליחד לו ברכה והצלחה יותר מאחיו, וכמו שאמר לו: "הוה גביר לאחיך"; ויעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כי אמר בלבו: יעקב ישכון עם עשו ויירשו שניהם את הארץ אשר נתן אלהים לאברהם, וברכת אברהם תתקיים בשניהם, כי שניהם זרע יצחק ובני הגבירה, והנה ברכת אברהם מעצמה תחול עליהם בלי שיברך הוא את יעקב אך הוצרך לברך את עשו, למען יהיה לו יתרון על אחיו ויהיה גביר עליו. ואע"פ שיהיה עשו גביר על יעקב, תוכל ברכת אברהם להתקיים בשניהם, ויהיו שניהם ברוכי ה' וישכנו בשלום יחדו, כי ידע טבעו של יעקב כי היה איש תם יושב אהלים וסבלן ובעל ענוה. ולפיכך בברכה אשר בירך את יעקב בחשבו שהוא עשו, לא הזכיר כלל ברכת אברהם ולא הארץ אשר נתן אלהים לאברהם, כמו שהזכיר לבסוף, כי אמנם הברכה ההיא שהיה מברכו באותה שעה, היתה מיוחדת לעשו, אבל ברכת אברהם היא לשני האחים יחדו.

ורבקה, בשמעה דברי יצחק לעשו, הבינה שיש בדעתו לתת לו יתרון על יעקב, שאם לא כן, היה מברך את שניהם או לא היה מברך גם אחד מהם, וראתה שהיה זה עוול וחמס הנעשה ליעקב בנה החביב לה, ובפרט שהיא היתה יודעת מה שנאמר לה (למעלה כ"ה כ"ג ) "כי רב יעבוד צעיר" (ויצחק לא ידע מזה דבר); לפיכך התחכמה להפר עצת יצחק, והיתה לה התנצלות במעשה הזה, כי לא היה אלא למנוע העוול ולהקים גזרת האל.

ואחרי אשר הצליחה תחבולת רבקה ונתקיימה עצתה ונתברך יעקב, ואחר אשר אמר לו יצחק (כ"ט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך", אז הבין יצחק כי מאת ה' היתה זאת, ושאין רצון ה' שיהיה עשו גביר ליעקב, אבל בהפך, שיהיה יעקב גביר לעשו, על כן לא חרה אפו ביעקב, אך אמר: "גם ברוך יהיה", כלומר אין ספק כי מה' יצא הדבר, שאם לא כן, לא היה מצליח במעשהו. הן אמת, שאם היה יצחק מכיר עקבת יעקב קודם שיברכהו, היה גוער בו ואולי היה מקללו, כאשר דאג יעקב באמרו: "והבאתי עלי קללה ולא ברכה"; אבל אחר שנסתייעה מילתא ונתברך יעקב בברכה אשר אין להשיב, כי אמר לו: "אורריך ארור", לא חלף עוד, אך אמר מה' היתה נסבה.

וכשראה יצחק את עשו בוכה ומתאונן ומבקש ברכה אחרת, וראה כי בגאוותו ורום לבו לא יוכל לשכון עם יעקב ולהיות נכנע אליו ולהתענג עמו בארץ אשר נתן אלהים לאברהם, אז בירד אותו, שאם לא ירצה לשבת עם יעקב, תינתן לו ארץ אחרת טובה ושמנה, ועל חרבו יחיה וגו'.

ואמנם אחרי כן, כשבא יעקב להיפטר מאביו בטרם ילך אל ארם נהרים, והוזקק יצחק לברכו, אז לא הזכיר לו שיהיה גביר לאחיו, כי לא היה צריך לחזור ולכפול לו הברכה ההיא פעם שנית; אבל בירכו בברכת אברהם, והיא הברכה שהיה מן הדין שתחול על שניהם יחד, אלא מאחר שכבר זכה יעקב להיות גביר, ומאחר שהבין יצחק שלא יחפוץ עשו לשכון עמו אך ילך אל ארץ אחרת, ראה לייחד ברכת אברהם ליעקב לבדו. ואמנם כוונת התורה בסיפור המאורע הזה בכל פרטיו היא להודיע, כי מה' היתה נסבה שתהיה ברכת אברהם לישראל לבדם ושאהבת יצחק לעשו, תחת אשר היה לה להביא לעשו יתרון על יעקב, היתה היא עצמה סיבה שתחול הברכה על יעקב לבדו ושיהיה יעקב גביר לאחיו.

[ג] תליך : האשפה התלויה על הכתף אשר בה החצים (ראב"ע), וכן בתרגום ירושלמי בית גירך.

[ד] תברכך נפשי : נפשי הנהנית באכילת המטעמים תברכך, כלומר אברכך בכל נפשי.

[ה] ורבקה שומעת : כשהיה יצחק מדבר היתה רבקה שומעת, וכשהשלים יצחק דבריו, עשו הלך לצוד ציד, וכשהלך עשו, רבקה אמרה אל יעקב; וצ"ע למה לא נכתב ותאמר רבקה; ותלמידי מוהר"ר שלמה חפץ אומר כי קודם שילך עשו כבר דיברה רבקה עם יעקב.

[ יב ] קללה ולא ברכה : הכוונה: תחת שאת משתדלת בתחבולתך זאת להביא עלי ברכה, הנה זה עצמו יהיה סיבה להביא עלי קללה, וכיוצא בזה למטה מ' כ"ג .

[ טו ] בגדי עשו : נראה שבגדי יעקב ועשו היה שונים בחומר ובצורה לפי התחלפות מלאכתם, ורבקה פחדה שמא יכיר יצחק במישוש היד שאינם בגדי עשו (המעמר). החמודות : בגד על הרוב לשון זכר, ונמצא בלשון נקבה אשר יזה עליה (ויקרא ו' כ' ) כמו שהעיר שם ראב"ע, וכן מצאנו בגדותיך (תהלים מ"ה ט' ). והנה עשו שהיה איש שדה היה אוהב ריח השדה והיה חפץ שגם בגדיו החמודות (שלא היה יוצא בהם אל השדה) יהיה בהם ריח שדה, ורבקה שהיתה שומרת אותם היתה נותנת בהם עשבים ופרחים כדי שיריחו ריח טוב.

[ טז ] ועל חלקת צואריו : צואר בלשון יחיד כולל כל הקף הצואר, עד צואר יגיע (ישעיה ח' ח' ) המים השוטפים מקיפים הצואר מכל צדדיו בפעם אחת, וישם רביד הזהב על צוארו (למטה מ"א מ"ב ), הרביד מקיף הצואר מכל צדדיו, ופרקת עלו מעל צוארך (למטה פסוק מ') העול מקיף כל הצואר; ואומרים " צוארים " ו"צוארות " והכוונה על צואר אנשים רבים או בעלי חיים רבים, כמו על צוארי המלכים (יהושע י' כ"ד ), בצוארי גמליהם (שופטים ח' כ"א) לא תמישו משם צוארתיכם (מיכה ב' ג' ), ובארבעה מקומות נא הריבוי אע"פ שמדברים באדם אחד בלבד, והכוונה לדבר על הצואר בבחינת שני חלקיו וצדדיו, כגון כאן הצואר לא היה כולו חלק, כי גם יעקב היה בעל זקן, אבל מן הצדדין היה חלק, וכן ויפל על צואריו וישקהו (למטה ל"ג ד' ), וכן למטה מ"ה י"ד  ו- מ"ו כ"ט , רואים את הצואר כאלו חלוק לשנים על הצד האחד נותנים היד, ועל הצד האחר מפילים הפנים.

[ יח ] ויאמר אבי : אמר אדוני אבי זצ"ל, כי יעקב בבואו לפני אביו לא אמר אלא: אבי, והמתין שישאלהו מי הוא; אבל עשו תיכף לבואו לפניו פירש לו למה בא, ולא המתין שישאלהו מי הוא, אלא אמר מיד: יקום אבי ויאכל; וטעם הדבר, כי יעקב ירא היה שמא יכירנו יצחק לקולו, וכדי לנסות הדבר לא אמר תחילה אלא: אבי, והיה בדעתו שאם יכיר את קולו ויאמר לו: מה לך יעקב בני? אז ידבר לו בענינים אחרים ולא יזכיר כלל ענין הברכה; לא כן עשו שלא היה ירא שמא יימצא שקרן, לא הוצרך לכך וגילה לו רצונו מיד.

[ יט ] קום נא שבה : שוכב היה על מיטתו, ואמר לו, שיישא ראשו וישב על המיטה או שהיה יושב על הכיסא, ואמר לו שיקום וישב אל השולחן, וכן דעת אנקלוס שתירגם: אסתחר, שענינו הסבה.

[כ] כי הקרה וגו' : עיין למעלה כ"ד י"ב .

[ כא ] ואמשך : הוקלה השי"ן שהיתה ראויה להידגש, או הוא משורש מוש, כמו והמישני את העמודים (שפטים ט"ז ב"ו).

[כר] אתה זה בני עשו : איננו דרך שאלה ממש, אלא כאומר: אם כן אפוא אתה הוא בני עשו (וכן רשב"ם).

[ כו ] ושקה לי : דרך חיבה, כדי לברכו בכל לבבו (אח"ם) או רצה להריח ריח בגדיו כדי להכיר יותר אם הוא עשו, כי נולד לו ספק מפני הקול (דון יצחק).

[ כז ] אשר ברכו ה' : חוזר לשדה (כדעת בעל הטעמים), ואחר שנתן לו ה' ריח שדה מבורך, התפלל שיתן לו ה' גם ארץ טובה ומבורכת. כריח שדה אשר ברכו ה' : כי כל שדה הצומח ירק דשא ושהוא מבורך בגדוליו נותן ריח טוב.

[ כח ] מטל השמים : בארצות המזרח הגשמים מועטים ועל הרוב רק שתי פעמים בשנה (יורה ומלקוש), ובהפך הטל מרובה והוא מרווה את הארץ והולידה והצמיחה. ויתן לך האלהים מטל השמים : אחר שאמר: שדה אשר ברכו ה', אמר: יתן לך שדה מבורך מטל השמים, וכן אמר משה (דברים ל"ג י"ג ): מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל (ליל כ"ט אלול תרי"ח). ואח"כ ראיתי כי ר"ש דובנא מביא בשם רמב"ן ויתן לך האלהים (מדינה מבורכת) מטל השמים, אבל בתרגומו לא הוסיף שתי המילות. ומשמני: המ"ם הראשונה מאותיות, "האמנתי"ו" למשקל השם משמן.

[ל] בא מצידו : לא שאז מיד בא לפני יצחק, כי הוצרך תחילה לעשות המטעמים, אבל הגיד הכתוב שכל זמן שהיה יעקב לפני יצחק ולבוש בגדי עשו, לא היה עשו בבית ולא הזר לבית עד שיצא יעקב מלפני אביו ופשט את בגדי עשו ואולי ג"כ נתרחק מן הבית, אז בא עשו מצידו ועשה המטעמים ואח"כ (ב' או ג' שעות אחרי יציאת יעקב מלפני אביו) בא עשו אל אביו. ובתחילה הייתי מפרש וכבר בא מצידו וכבר עשה מטעמים, ואז (כשיצא יעקב מאת פני יצחק, כדברי רש"י ) בא עשו אל אביו.

[ לג ] מי אפוא : מילות "לשון לעצמו משמש עם כמה דברים" אינן ברש"י כ"י שבידי.

[לד] כשמע עשו את דברי אביו : עיקר צעקתו היתה על שאמר: גם ברוך יהיה, שאעפ"י שהייתה הברכה בטעות, לא היה רוצה או לא היה יכול לבטל אותה, והיה הוא נשאר בלא ברכה (תלמידי יוסף ירא); ועיין מה שכתבתי למעלה פסוק א'.

[לה] במרמה : ואעפ"כ מאחר שנסתייעה מילתא, אני רואה כי כן הוא רצון האל ולא אוכל להשיב אחור את הברכה; ואנקלוס ותרגום ירושלמי תירגמו במרמה זו במילת "בחכמה", ועשו זה לכבוד יעקב (עיין אוהב גר, נתיב י"ג) ור ' יונתן אמר בבראשית רבא (פ' ס"ו ד') "בחכמת תורתו", אולי היתה כוונתו על אם במחתרת ימצא הגנב וגו' (שמות כ"ב א' ) לימדתך תורה אם בא להרגך השכם להרגו (סנהדרין ע"ב ע"א), ובמו שפירשתי למעלה פסוק א', כי רבקה חשבה שהיה יצחק רוצה לעשות עוול וחמס ליעקב.

[לו] הכי קרא שמו יעקב : האם לכך נקרא שמו יעקב ע"ש סופו (רש"י ), כלומר להורות שיהיה רמאי? כלומר כשקראוהו יעקב בוודאי לא נתכוונו שיהיה רמאי, ואמנם הנה באמת היה רמאי ונתקיימה בו הוראת שמו. ויעקבני : דיבור אחר, כלומר באמת הוא איש עקבה, וכבר רימני שתי פעמים. מצאנו "כי" להוראת "כן", כמו וזאת אומרת לא בי (מ"א ג' כ"ב) ורשב"ם וספורנו ורמבמ"ן פירשו: הבשביל שנקרא שמו יעקב עקבני שתי פעמים? ואנקלוס וראב"ע והאלכסנדרי והיירונימוס פירשו: יפה ובאמת וצדק נקרא שמו יעקב; וזה אמת לפי עומק כוונת המאמר, וכמו שפירשתי.

[ לז ] ולכה אפוא : אין ספק שאיננו ענין הליבה, אבל הטעמים הם כדעת התרגום הירושלמי איזל ותיטרד, לך לך, כי לא אוכל לעשות לך מאומה.

[ לט ] ומטל : וארץ מבורכת מטל השמים מעל, עיין למעלה פסוק כ"ח.

[מ] ועל חרבך תחיה : כמו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח' ג'), עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל"ג כ"ו ), בירך אותו על פי מידותיו, שמלבד שתהיה לו ארץ טובה יהיה גם-כן יוצא גדודים לשלול שלל, על דרך ידו בכל (למעלה ט"ז י"ב ). תריד : כמו אריד בשיחי ואהימה (תהלים נ"ה ג'), אם ירבה לענותך עד שתהיה נאנח תחת שיעבודו, אז תפרוק עולו מעל צוארך (רש"י רשב"ם רמב"ן רמבמ"ן).

ודע כי אדום האמור בתורה ובשאר ספרי הקודש הוא עם השוכן בין ים סוף וים המלח, ומעולם אין הכוונה על מלכות רומי ולא על אחד מגויי אירופה, וכל ימי עמידת הבית הראשון והשני לא נקראו בשם אדום רק בני עשו ממש, אבל אחר חרבן הבית החלו היהודים לקרוא למלכות רומי בשם אדום, והיה זה מפני שהאדומים היו על הרוב צוררים ישראל, על כן היה שם אדום שנוא ומתועב אצלנו, ובפרט אחר שמלך הורדוס שהיה אדומי הרע לישראל מאד, וכשנחרב הבית ביד הרומאים, עברה שנאת היהודים מאדום לרומי, על כן (וגם מפני היראה) כינו את רומי בשם אדום; ואין הכוונה כלל על בעלי האמונה החדשה, אלא על מלכות רומי שהחריבה את ביתנו, ועל כל המקומות שפשטה שם מלכותם ולשונם. ואל תשמע לדברי ראב"ע שאמר כי בעלי האמונה החדשה נקראו אדום מפני שהראשונים שהאמינו בנוצרי היו מבני אדום; כי אמנם כל זה שקר וכזב, כי הראשונים שהאמינו בנוצרי היו יהודים ויונים ורומאים, לא אדומים, ושם אדום הוא כינוי לרומאים ולעמים אחרים מצד שהיו בימים ההם תחת ממשלת הרומאים, ולא מצד אמונתם.

[ מא ] ויאמר עשו בלבו : הכונה שלא אמר זה לכל אדם כדי שלא יוודע הדבר לאביו ולאמו, ומכל מקום גילה דעתו לקצת מאוהביו עד כי נודע הדבר לרבקה. ואמר "ואהרגה" ולא "והרגתי", כי הענין קשור עם התנאי שימות אביו על דרך אם השמאל ואימינה ( למע ' י"ג ט' ) ועי' "בכורי העתים" תקפ"ז עמוד קס"ט וק"ע).

[ מב ] מתנחם לך להרגך : מתנחם במחשבותיו שהוא מחשב עליך בחשבו להרגך.

[מה] למה אשכל גם שניכם : כי הקרובים או השופטים ימיתו הרוצח, עיין שמואל ב' י"ד ו' , ועל כל פנים תצטרך לברוח ואהיה בלא בנים. למה אשכל : כדי שלא אשכל, כמו למה תשומם , למה תמות בלא עתך (קהלת ד ט"ז וי"ז) למה אככה (ש"ב ב' כ"ב ) חדל לך למה יכוך (ד"ה ב' כ"ה ט"ז), והוא כמו בארמית דילמה (די- למא, עזרא ז' כ"ג) וכן שלמה אהיה כעטיה (שיר השירים א' ז') הוא תרגום של די-למה, וכן אשר למה יראה את פניכם זועפים (דניאל א' י'). למה : בטעם למטה מפני האלף שאחריו.

[ מו ] ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי : הקו"ף זעירה; נ"ל כי היה מנהג הסופרים בימי קדם כשהיתה תבה מתחלת באותה האות שהתבה הקודמת מסיימת, היו משמיטין אחת מהאותיות הדומות ואולי היו מציינין האות ההיא באיזה סימן להודיע שהיא עומדת במקום שתיים; ואחר זמן הוסיפו בין שתי התבות האות החסרה, ולהיות המקום צר כתבו אותה זעירה, וכיוצא בזה ויקרא אל משה (ויקרא א' א' ). והנה מהמנהג להשמיט אחת מהדומות נמשכו כה וכה קצת טעויות, קצתם נתקנו אח"כ על ידי כתיב וקרי, וקצתם לא נתקנו, כגון (שמואל ב ה' ב' ) והמבי את ישראל , במקום והמביא, (ירמיה ל"ט ט"ז ) הנני מבי את דברי , במקום מביא, (מלכים ב' י"ג ו' ) החטי את ישראל , (ירמיה ל"ב ל"ה ) החטי את יהודה , במקום החטיא, (שם כ"ג י"ד) לבלתי שבו , (שם כ"ז י"ח) לבלתי באו , במקום ישבו יבאו, (ישעיה מ"ה כ"ד ) עדיו יבא ויבושו, (יחזקאל כ' ל"ח ) ואל אדמת ישראל לא יבא וידעתם , במקום יבאו, (ד"ה א' י"ז י"א ) כי מלאו ימיך , משפטו כי ימלאו (שמואל א' י"ט ט' ) ודוד מנגן ביד ויבקש , צ"ל בידו, ועוד זולת אלה.