קוד: מידע אנושי 38 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (38)
טוב נעשה אם נסכם את שבעת הפסוקים הראשונים שכבר עברנו עליהם... או אז נוכל להמשיך עם הפרק באופן מסודר... צריכים אנחנו לחזור ולהכנס לאווירה שנוצרה ושהמתעד הטיב לתארה...
מצאתי, לפני שביקשתי את פסק הזמן, את התיעוד להלן עם הפסוק האחרון, שמסכם למעשה את כל התמונה שנוצרה עד עכשיו, ובאמצעותו נכנס שוב לתמונה ולאווירה... אחזור עליו ברשותכם, ונמשיך משם באופן רגיל...
ותפקחנה עיני שניהם וידעו; כי עירמם הם. ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. (בראשית, ג)
ותפקחנה עיני שניהם, וידעו; – לאחר שעיבדו את המידע רב העוצמה שבידיהם והפיקו ממנו את המסקנה כי אלוקים מסתיר מהם את דרכי הגישה אל תוככי המידע ואל מעמקיו – פשוט אין הוא חפץ שידם תשיג את סוג המידע הזה; לאחר שעיבדו גם את המידע הזה והפיקו ממנו עוד מסקנה ערכית ורבת עוצמה שהובילה אותם לחשוד בכוונות השם יתברך ואולי אף לחששו מהם כי האדם עלול לאיים עליו... ולאחר שעיבדו גם את המידע החשוב הזה וגילו באמצעותו את הסתירה האלוקית או אם תרצה – את הפדיחה האלוקית השוטחת את הפער התהומי בין "הצהרת הכוונות" האלוקית לבין חבילת ההנחיות המזוייפת שפיזר לאדם; לאחר שהאירו תגליות אלה את דרכם והיו לנר לרגלם; לאחר שהנחש התנחל ואף קנה לו מקום קבוע ומכובד בנפשם; ולאחר שהגיעו למסקנות חד משמעיות הנשענות על ראיות בלתי מעורערות ושהופקו בדרך התקנית והמסודרת ביותר של עיבוד המידע; ולאחר שהגיעו למסקנה המסכמת – וזה נוסחה : לא מות תמותון – כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע; לאחר המסע המפרך הזה – החליטו בשעה טובה ומבורכת לאכול מעץ הדעת! החליטו לשים את היד על הטוב וגם על הרע; החליטו שהגיעה השעה "לדעת"; והגיעה השעה "שעיניהם ייפקחו". וכמו שהחליטו כן קיבלו; ולאן שביקשו כן הגיעו, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית :
אכן : ותפקחנה עיני שניהם וידעו; – ויתעוורו עיני שניהם ויתרוקנו מכל אשר ידעו . ומדוע אני קורא את המילים המנוגדות האלה? ומדוע זה קרה להם?
כי עירומים הם. – כי הם ריקים כבר מכל. הם בעצמם רוקנו את עצמם, מכל מידע רלוונטי; מכל צורה של עיבוד מידע; הם חפרו לעצמם בור מבחיל וישבו בו; השתקעו בו; קבעו בו את מושבם הקבוע. מי שישאל עליהם – שם כתובתם.
ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. – בין יתר הדברים שעשו, בסמוך לאירוע פקיחת עיניהם, תפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות – כי חשו לפתע תחושה מוזרה של בושה... ולא ידעו את מקור התחושה הזו ואחרות... הם שיערו כי מקור התחושה הוא בהתפקחותם... ואכן העיד עליהם המתעד כי נפקחו עיניהם; והמתעד משתמש בשפה העברית התקנית בתיעודו – לא בשפה הצינית : ותפקחנה עיני שניהם וידעו; מאותו רגע – הם אכן המשיכו לראות ולדעת ולעבד נתונים ולהנות ואף לחיות... אולם מה ראו ומה ידעו ואיזה סוג של מידע עיבדו ולאילו הנאות נחשפו ולאיזו תוחלת חיים הגיעו? זו כבר שאלה אחרת.
התמונה של הרצף העקבי מתחילה מכאן :
ח וישמעו את-קול ה' אלקים, מתהלך בגן – לרוח היום; ויתחבא האדם ואשתו, מפני ה' אלקים, בתוך עץ הגן. – אנו נמצאים, לזכור, בתקופת המעבר שלאחר החטא... לאחר שהנחש כבר התנחל בלב האדם... לא ניתן למדוד את התקופה הזאת במד כרונולוגי; אנו יודעים מתי התחילה, אך קשה לדעת מתי הסתיימה – אם בכלל... ניתן אף לטעון שהתקופה הזו נמשכת עד עצם היום הזה... ולהבנת הדברים, יש לחזור על הגדרת המונח "תקופת המעבר" כפי שציינתי לעיל :
תקופת המעבר... לא תמיד משתמשים בחוק ההתאמה הסימטרית, לא כולם נמצאים באולם בית הכנסת, גם לא על אותו המעגל. פעם משתמשים, פעם מנחשים, פעם חוששים, פעם מפקפקים, ופעם מפקששים... הספק נוטה אומנם ליטול לידיו את ההגה, אך ניצוצות מהעבר הלא רחוק – עדיין נראו פה ושם במרחב. זוהי תקופת המעבר.
במילים אחרות, קשה לעמוד על מאפייני התקופה הזו באופן מוגדר, אולם ניתן לחלק את "תקופת המעבר" לאין סוף חלקים, ולעמוד על מאפייני כל חלק בנפרד – ייחסית למרחק שלו מהתחלת התקופה; כך למשל ניתן לעמוד על "החלק" הראשון החם ביותר, בו השתמשו תדירות בחוק התאמה הסימטרית, למרות החשש והספק שכבר נכנס בנפשם, וחסם בפניהם הרבה דרכים וגישות המובילות אל מרחב החוק... אולם ושוב, פה ושם הצליחו להתחמק מהנחש ולהשתלב עם המציאות הטבעית ששלטה במרחב; וחוק ההתאמה הסימטרית איפיין את המציאות הזו.
החלק הראשון הזה היה מטבעו מנת חלקם של אדם וחוה. אחריו מגיע החלק השני של תקופת המעבר, ומטבעו יהיה פחות חם... פחות שימוש בחוק ההתאמה הסימטרית, פחות כנות, פחות התבודדות, אינטימיות, רצינות... ובמקביל, יותר חשש, יותר ספקות, פחד, פיקפוק... על החלק השני זה נמנים הילדים קין והבל, ואף ההורים אדם וחוה נכנסו לפרק הזמן הזה...
סיכומו של דבר : תדירות ההתחברות עם גל השופר, תדירות השימוש בחוק ההתאמה הסימטרית, הלכה ופחתה מחלק אחד למשנהו... המעגלים באולם בית הכנסת הלכו והתרחקו מתיבת החזן.
וישמעו את-קול ה' אלקים, מתהלך בגן – לרוח היום – אנו נמצאים בחלק הראשון של תקופת המעבר; בחלק החם ביותר... חוק ההתאמה עדיין מאפיין את המציאות, עם חריגות מתסכלות מקוטעות בהם נכנס הנחש אל המציאות ומכיש בה. זה כואב, אך החיים חוזרים אחרי ההכשה אל מסלולם; אומנם עם פחות כלי חיים, פחות כלי עבודה, כי עם כל הכשה והכשה – הנחש לוקח עימו כלי יפה מהבית, אך הבית עדיין מלא בכלים...
ובכל זאת, ולמרות ההקדמה המרשימה הזאת אודות תקופת המעבר וחלקיה... עדיין לא ירדתי לעומק הדברים. איך הדבר התרחש בפועל! איך נכנס הנחש אל הבית הזה! והרי המדובר בבית הנקי ביותר, הטהור ביותר, ההיגייני ביותר, בית מבוצר מכל צדדיו, בתוך הבית הזה יושבים אנשים חזקים, יפים... הבית הזה למעשה מהווה את אולם בית הכנסת עם תיבה קטנה בתוכו וישנו מעגל אחד ויחיד : החזן עצמו ואישתו, והשופר בידם... איך באווירה כזו נכנס נחש, ועוד מצליח להכיש ולצאת וגם לקחת איתו בכל פעם, כלי אחד מכלי הקודש של בית הכנסת...
השאלה איפוא, איך התמונה האנושית הזאת נוצרה בכלל... איך יכלה להתאפשר ולהתקיים בפועל? איך אדם וחוה השתמשו בחוק ההתאמה הסימטרית, ובד בבד פיקפקו וחששו... הרי הם היו בתוך המרחב של חוק ההתאמה הסימטרית, כלומר הם היו בשיא כנותם העצמית, בשיא האינטימיות, הרצינות, ההתבודדות, בשיא כוחם... אחרת, לא יכלו להתחבר עם קול השופר ולהפעיל את חוק ההתאמה הסימטרית...
שאלת? תהית? זאת התשובה לתהייה הזו : המתעד לקח חתך מהמציאות הפרדוקסלית הזו שנוצרה, והציגו לראווה :
וישמעו את-קול ה' אלקים, מתהלך בגן – לרוח היום; ויתחבא האדם ואשתו, מפני ה' אלקים, בתוך עץ הגן – הם התחברו בפועל עם קול השופר... השם יתברך השתמש בתיעודו באותו הביטוי המשמש אותי מזה מספר עמודים... קול – וישמעו את קול השם יתברך, התחברו עימו, התחברו עם המציאות הטבעית; וישתמשו אף בחוק ההתאמה הטבעית בפועל, הם נכנסו לגן, קטפו את המידע, עיבדו אותו, וגם הלכו למרחקים עם הרצון שלהם...
קשה מאוד לעמוד על משמעות הפסוק הזה ולחבר את מילותיו, מבלי לעמוד קודם על המשמעות הכללית היוצאת ממנו... אנו נשרוד איפוא את המשמעות הכללית ראשונה, ולאחר מכך נחזור אל המילים ונחבר אותן; לא נצעד הפעם על פי הסדר המקובל, כי-אם לפנים משורת הדין.
לפני הרבה מאוד עמודים, עמדנו על המונח "כוחות מגבילים", ולמען ההמחשה נעזרנו ברשימה אקראית לכוחות שליליים כאלה – פרי יצירתו ודמיונו של האדם. אביא להלן חלק מהרשימה הזו – לרענון הזיכרון...
כוח הסתמיות, כוח הניחוש, כוח הספק, כוח החשש, כוח הפחד, כוח הכבידה, כוח הכעס, כוח השקר, כוח החנופה, כוח הייאוש, כוח הקינאה, כוח השינאה, כוח הציניות, כוח הנקמה, כוח האינוס, כוח המוות...
את הרשימה הזו פתח, כזכור, כוח בשם הסתמיות, וגם עליו עמדנו בזמנו. זה הכוח השלילי הקטן ביותר שנולד במרחב ההתנהגות האנושית, והפועל על כל משפחת האדם.
מצאנו איפוא את המכנה המשותף הקטן ביותר של כל הכוחות השליליים, הפועל מטבעו זה על כל אדם, והמתבטא "בכוח" שיצרה חווה – אם כל אדם, כאשר מן הסתם ביקשה להכניס את עצמה לספק ולנחש... לכן ומן הסתם, קראנו לכוח הזה "כוח הסתמיות", הפועל בהכרח על כל אדם; ומכאן הסקנו את המסקנה הבאה :
לכל כוח "מגביל" – משפחה טבעית הפועל במסגרתה; ואם הכוח הזה "פעיל" ללא הפסק – הרי הוא מייצג בהכרח את המכנה המשותף הקטן והבלעדי של כל משפחתו. כוח הכבידה פעיל, כי הוא הכוח הקטן ביותר במשפחת כוחות הכבידה המסועפת; בעוד כוח הרצח אינו פעיל (ללא הפסק), וגם כוח הגניבה אינו פעיל בהכרח, כי עדיין קיימים כוחות קטנים מהם, במשפחתם הטבעית המנויים עליה.
כוח הסתמיות איפוא – הוא הכוח הקטן ביותר של כל הכוחות השליליים והמגבילים הנמצאים ביקום; לכן הוא פועל ללא הפסק על כל משפחת האדם, עד עצם היום הזה. הוא נולד דווקא בחיק חוק ההתאמה הסימטרית, כאשר אדם וחוה היו מחוברים לקול השופר, ובשיא התמזגותם עם חוק ההתאמה הסימטרית...
הם היו עסוקים במלאכת קטיפת המידע מגן-עדן ועיבודו... כאשר עלה להם בראש רעיון סתמי מאין כמוהו : המידע הזה שאנו קוטפים ומעבדים – נמצא בשליטתינו ובחזקתינו הבלעדית. לא ניתן להפשיט יותר את הרעיון שלהם, כי הוא נמצא ברמתו המופשטת ביותר; ולמעשה, הם הגיעו לרמת פשטות זו – תודה להשגתם השיכלית הנמצאת בשיאה, ואף לכנותם הצרופה.
אדגיש שוב ושוב, הם הגיעו למושג הזה אודות "הבלעדיות" – תוך כדי התחברותם הפעילה עם חוק ההתאמה הסימטרית; המתעד מעיד עליהם מפורשות : וישמעו את-קול ה' אלקים – רק אדם הנמצא בשיא כנותו ובשיא השגתו השיכלית – יכול "לשמוע" את קול אלוקים... אם כן, אין לכאורה שום חריגות ברעיון שלהם : המידע שהם קוטפים נמצא בחזקתם הבלעדית; ואכן הוא כך. אולם נעדר מהרעיון הזה גורם אחד שלא הוזכר, והיה מקום להזכיר אותו – ברמת פשטות כזו...
ועל מנת לעמוד על האבחנה האחרונה, אתן את הדוגמה הזאת : אני מצהיר ומודיע : יש ברשותי בית, והוא רכושי האישי. את ההודעה הזאת ניתן לתת במספר פורומים, כמו בשיחת חולין רגילה, בה עלה נושא הבתים ומחירי הנדלן, או אז גם אני הצטרפתי לשיחה וסיפרתי על רכושי ושיש ברשותי בית.
ניקח עכשיו את אותה ההודעה, ונלך איתה לשיחת חולין אך הפעם עם פקיד שומה של מס הכנסה... בפורום הזה – לא ניתן להסתפק בהודעה הרגילה אודות הבית שברשותי, אלא יש להרחיב יותר את אותה ההודעה ולהוסיף לה פרטים קונקרטים : יש לי בית ברחוב החשמונאים 10, 130 מטר מרובע, קניתי אותו בשנת 80, ושילמתי עליו בצ'יק אישי משוך על בנק לאומי, על סך 320,000 ש.ח.
אם אותו הבית נמצא בעין הסערה של ישיבת בית משפט, המתנהלת בעניין ירושה... ונקראתי להעיד אודות בית זה שברשותי, אזי אותה הודעה-הצהרה תלבש צורה עוד יותר רחבה, ותכלול עוד פרטים פיקנטים נוספים : בן כמה הייתי כאשר קניתי את הבית; הייתי רווק, נשוי... הייתי בקשר עם המוריש בתקופת הקניה...
הבה לסיכום ננסח את ההודעה הזאת אודות הבית באופנה המופשט ביותר : יש לי ולאישתי ולילדי 50% בעלות על הבית שברחוב החשמונאים 10, יען הייתי נשוי כאשר קניתי אותו, ושלושת ילדי הגרים כרגע עימי בבית, הם מתחת לגיל 18. ה-50% הנותרים הם בבעלות בנק לאומי למשכנתאות, יען שולמה עד עכשיו מחצית המשכנתה הכללית. זהו נוסח ההודעה המופשט ביותר, ולמיותר לציין שלא ניתן להשתמש בנוסח הזה בשיחת חולין רגילה, הגם וההודעה שמסרתי באותה השיחה – היתה נכונה ומדוייקת.
אדם וחוה מסרו את ההודעה הזאת : המידע הזה שאנו קוטפים ומעבדים – נמצא בשליטתינו ובחזקתינו הבלעדית. – למיותר לציין שאין שום פסול בהודעה הזאת, כי אכן המידע שהגיעו אליו נמצא בשליטתם ובחזקתם הבלעדית; אולם הפורום בו ניתנה ההודעה פוגם בנוסח שלה ואף במהותה ומהמנותה, כי הודעתם ניתנה בפורום המופשט ביותר – אליו יכל האדם להגיע... אדם וחוה היו מחוברים לגל השופר כאשר הירהרו בתוכם על זאת... הם שיחררו את ההודעה הזאת תוך כדי התחברותם הפעילה עם חוק ההתאמה הסימטרית; המתעד העיד עליהם מפורשות : וישמעו את-קול ה' אלקים – רק אדם הנמצא בשיא כנותו ובשיא השגתו השיכלית – "ישמע" את קול אלוקים...
ההודעה, בפורום הזה, ומכוח המעמד שניתנה בו, חייבת היתה לכלול כל גורם הקשור בנתוניה, מה עוד ובגורם עיקרי עסקינן : המידע הזה שאנו קוטפים ומעבדים, הגיע לשליטתינו ולחזקתינו מכוח רצונו של השם יתברך; – מכאן עולה, שאילולא רצון השם יתברך, לא היינו מגיעים לשום מידע ולשום חזקה ולשום שליטה; והבלעדיות היתה מאבדת את את כוחה...
ובכל זאת... הם שיחררו הודעה המתאימה לפורום של שיחת חולין... הודעה נכונה לכאורה, אך כוזבת בפועל, כי היא לוקה בחסר; המעמד שניתנה בו – הביא למסקנה הזאת.
ניגשתי במעמד הזה אל אדם וחוה, ושאלתי אותם :
- מדוע שיחררתם את ההודעה הזאת? היא לוקה בחסר... מדוע התעלמתם מקיום אלוקים?
- לא היתה לנו שום סיבה מוגדרת, כי לא יכלנו להפיק תועלת משום סיבה או הגדרה.
- אם כן, פשוט התעלמתם כי רציתם על "שום מה" להתעלם.
זוהי בעינה הגדרת כוח הסתמיות : אני עושה את הדבר "על שום מה"... ללא שום תועלת או אינטרס; ללא שום סיבה הנראית באופק שניתנת להגדרה.
באותה ההזדמנות, הפניתי להשם יתברך את השאלה הזאת :
- מה הוא מקור הטרוניה שלך אודות התעלמותם מקיומך? מדוע הערת את תשומת ליבם, ואף ראית בזאת כסימן רע לבאות... והרי התקיים בזה הרגע רצונך הצרוף : האדם טייל בגן-עדן וקטף את המידע שבו, ונהנה ממנו עד אין-סוף. בד בבד, היינו, הצליח להתעלם מקיומך ולהנות מפרות גן-עדן – דבר שהוריד מעליו את נטל ההתמודדות עם הבעיה הטכנית של נתינה וקבלה בחסד... והרי ביקשת להגיע לרמת נתינה כזו, שהאדם יקח מהסל שלך ללא ההרגשה המעיקה של מתן בחסד...
- "התעלמות" הינה הדחקה לדבר שמודעים לקיומו. במילים אחרות, עצם "ההתעלמות" מעידה על קיום הדבר שמתעלמים ממנו, במודע. משמעותה, איפוא, בריחה מהמציאות אל חיק מציאות חלופית, סתמית, שמאפייניה בלתי נודעים לבורח; הווה אומר איבוד שליטה על המציאות, איבוד קשר עין עם המציאות; בילבול, איבוד ההגה...זוהי מציאות מבישה שביקשתי להעיר את תשומת לב האדם אליה, שייזהר מפניה. הדרך אליה מתחילה מהסתמיות, מהכוח התמוה הזה, שיוביל בשרשרת עקבית ובטוחה אל רציף האבדון...
וישמעו את-קול ה' אלקים, מתהלך בגן – לרוח היום; ויתחבא האדם ואשתו, מפני ה' אלקים, בתוך עץ הגן – תוך כדי התמזגותם עם קול השופר, וללא שום סיבה הנראית לעין, התעלמו מקיום השם יתברך – מקור גל האור אשר חגים בתוכו...
ט ויקרא ה' אלקים אל-האדם; ויאמר לו, איכה? – בנוסח השאלה מסתתר אבסורד שזועק דרשני... הרי השם יתברך פגש את האדם ופנה אליו בשאלה ישירה... אם כן השאלה האבסורדית "איכה" – הינה שאלה תמוהה על פניה!
מכאן, השאלה המקורית היא זו : היתכן שהלכת עם האבסורד שלך כה רחוק אדם יקר – כדוגמת האבסורד העולה משאלתי לכאורה...? האם אכן חשבת להתעלם ממציאותי? לברוח ממני? ולאן... האם שאלת את עצמך את השאלה הזאת? והשאלה העיקרית היא "מדוע"! מדוע להתעלם ממציאותי ואף להכחיש אותה אדם יקר? מה יצא לך מזה ידידי... איזו תועלת תפיק מהתעלמות זו? מהכחשה זו?
י ויאמר, את-קלך שמעתי בגן; ואירא כי-עירם אנכי, ואחבא. – ויאמר האדם אל השם יתברך : הינך מאשים אותי בתמהון וכאילו רוח הסתמיות שלטה עלי... ואין אלו פני הדברים... את קולך שמעתי בגן! התחברתי עם המידע שהיצעת לי בגן והתמזגתי עימו... ודווקא המידע הזה במהותו – הוביל אותי לתימהון! כי דרך עיבוד המידע הזה היגעתי אל התודעה העגומה : עירום אנוכי... עירום על שני צדדיו, ולכל צד מטבע משלו :
הצד הראשון של המטבע :
דרך המידע המגוון והאין-סופי המוצע בגנך – ראיתי עד כמה אני ריקני, ריק מתוכן; ריק ממידע; יתוש קטן אני העומד על יד הר גבוה; והאיך ירגיש יתוש כזה בפני ההר...? ירגיש הוא קטן, מאומה... ירגיש ערום! הרגשה זו החדירה בי את תחושת האין-אונים... זו תחושה מהולה ביראה, בפחד מפני הבלתי ידוע... חשתי בושה בלעמוד חסר אונים מול הר אין-סופי של מידע... התביישתי והתחבאתי... ביקשתי, כמו שאומרים בסלנג של דורינו – ביקשתי לקבור את עצמי מבושה; עד כמה אני ערום... זהו מקור התעלמותי מקיומך, ממציאותך, ומהמידע הנמצא בגנך... זהו, אם תרצה, מנגנון ההגנה העצמי שלי, שהפעלתיו למען יגן עלי במרחב המנוכר האין-סופי זה...
צידו השני של אותו מטבע :
המידע שפתחת בפני – הביא אותי לתודעה עגומה ומעיקה בפני עצמה, שהגבילה אותי ואת צעדי... חשתי את הצורך להתבודד; חשתי את הסביבה המפריעה הבלתי ידידותית, והיה עלי לנטרל את הסביבה הרעה הזאת, ואפילו אישתי נכנסה אל המעגל הבלתי ידידותי זה, שחונק אותי ואני מרגיש את הצורך הבלתי פוסק בלנטרל אותו! ראיתי את עצמי ערום ללא בגד והתכסתי. חשתי לפתע פיתאום בביישנות, בתחושה המגבילה המעיקה הזו, ואני יודע כי מקורה אינו בי – כי-אם במעגל הבלתי ידידותי שהכנת עבורי... הביישנות שהתעוררה לפתע בתוכי, עוררה בי את הצורך התמוה להסתתר... או בלשון המקרא – להתחבא. כל היום אני משחק מחבואים עם הסביבה, ומסתתר ומתבודד ומרגיש את ההגבלות האין-סופיות שהרעפת עלי, דרך המידע המעובד שהכנת עבורי... כן כן, אני נחבא אל הכלים... כן כן, גם האישה שאיתי מתביישת ממני, וגם היא תפרה לה שימלה לנטרל את בושתה ממני...
המידע שלך איפוא בכל אופניו, הגולמי והמעובד, מגביל ומגדר את הדרך – בניגוד מוגמר להצהרותיך בפועל... אני רואה לפני דרך קשה מנשוא ומפותלת, דרך מוגבלת שמגבילה את האדם, נועלת בפניו אופקים; כל זאת ועוד מעידים באופן מוחלט על דרך סופית ורצופה מוקשים; ואם כן – היכן האין-סוף שהבטחת? היכן החיים האין-סופיים? היכן ההנאה האין-סופית... איפא הכתובת של גן-עדן?
אדם הראשון החזיר את הכדור למגרשו הביתי של השם יתברך, והפך את אשמתו לכתב אישום חריף כנגד השם יתברך בכבודו ובעצמו!
יא ויאמר, מי הגיד לך כי עירם אתה; המן-העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו – אכלת? – אכן אדם יקר; התיאור שלך מעיד על חיים מוגבלים ועל דרך מפותלת וקשה; החיים שתיארת אכן הם סופיים מבחילים ואף מבישים; ההנאה רחוקה מלהיות הנאה, והמוגבלות נושקת לאין-סוף... וכן הוא הדבר : אתה אדם ערום, ולא מן הסתם מרגיש ערום.
אכן אדם יקר, הינך נמצא בסביבה מפריעה לא כנה – ואתה חש את ההפרעה הזו בתוכך ומד אותה בביישנותך; ערום אתה משני צדדיו של המטבע : גם ערום מתוכן, וגם ערום מבושה. אכן אדם יקר, התיאור שלך אמין; אך הניתוח שלך פגום, והזיכרון שלך לקוי.
אתה פוסח על סעיף אחד בלבד : התיאור שלך אינו תיאור של תופעה עקבית שהתרחשה במציאות, כי-אם תיאור של תופעה עקבית שהתרחשה בנפש האדם, בנפשך. את המציאות אני יצרתי ואני האחראי לה, וגם את נפשך אני יצרתי; אך את האחריות עליה – לך השארתי.
נתתי לך את אפשרות הבחירה החופשית, להתנהל בחופשיות במציאות ולקטוף ממנה כתאוות נפשך; ואתה לקחת את האפשרות הזו ויצרת דרכה מציאות דמיונית – היא בעינה המציאות שאתה מתאר.
מי הגיד לך כי עירום אתה? מי ציווה אותך לא לאכול מעץ הדעת? מי הזהיר אותך מהנחש ומהמרחב המדומה שיוצר? – הוא אשר אמרתי לך : זיכרונך לקוי, ולכן הניתוח שלך פגום; ואולם התיאור שלך אמין.
יב ויאמר האדם: האשה אשר נתתה עמדי, הוא (היא) נתנה-לי מן-העץ ואכל. – אינני מנסה להוריד ממנת האחריות שלי; אינני מנסה להתחמק ממנה... אני מנסה להסביר את התופעה שהתחוללה בנפשי, ואולי להתחקות אחר מקורותיה... היתכן ומקורה נעוץ במכלול המידע המעובד שהכנת עבורינו?
המסלול שמנסה אדם הראשון להאירו – אין לו קשר ישיר למהות עץ הדעת ולא לנחש ולא למרחב המדומה שנכנס האדם אליו במו רגליו... הוא הסכים עם השם יתברך על הכישלון שלו ועל המעידה שעשה... ועם זאת, הוא מנסה עכשיו לנתח את כישלונו "הוא", ולשתף בניתוחו זה את השם יתברך. הוא מנסה לכאורה להמתיק סוד עם השם יתברך ולשאול את עצמו בקול רם : איך יתכן שאני אגיע למעידה כזו...? איך יתכן שאני אגביל את עצמי בעצמי... איך יתכן שאכרה בור לעצמי ואפול בו... המישהו סימם אותי? האם הייתי תחת השפעת סם כלשהו? – הוא שואל ועונה לעצמו באותה נשימה : לא, לא הייתי תחת השפעת שום סם; אולם הייתי תחת השפעה מסוג אחר... הייתי תחת השפעה סוציולוגית שנכפתה עלי! שאתה אלוקים כפית עלי.
במסגרת המידע המעובד שהכנת עבורינו – אתה הוא שציירת מראש את מודל החיים הסוציולוגים שאחייה בצילו, ואני טוען שהמודל הזה פגום הוא ונכפה עלי שלא מרצוני... מותר לי, היינו, לטעון, כי אילו הייתי נמצא לבד ביקום – לא הייתי מגיע בהכרח לידי המעידה הזו, ולא בהכרח היתה עולה בדעתי מחשבה תמוהה כזו; וגם אם הייתי מגיע למחשבה כזו או אחרת – לא בהכרח הייתי נופל לקרשים בפניה, כי יתכן מאוד, ובהעדר השפעה חיצונית, יתכן והייתי שולל אותה מראש ומוריד אותה מעל הפרק. מאידך, ההשפעה החיצונית הפועלת עלי, אינה מוגבלת מטבעה, וכזאת גם ערכה ומימדיה; האדם יכול לעמוד ולהתמודד מול ערך מסויים של השפעה, אך לא בפני השפעה מסיבית בלתי מוגבלת... השפעה כזו עלולה להגיע עד לכדי נורמה חברתית... ובמוקדם או במאוחר – הוא יפול לקרשים בפני נורמה חברתית, וישלים עם מחשבה חיצונית כזו או אחרת, על אף נטייתו האישית המנוגדת לה...
לציין, אדם הראשון אינו תולה את "ההשפעה החיצונית" בחוה אישתו בהכרח, כי-אם במודל הסוציולוגי בכלל שנכפה לדידו על האדם, ופגם בזאת בערך הבחירה החופשית שלו...
במילים אחרות, ובכפוף לתורת ההסתברות, כל מחשבה שהיא ומכל סוג שהוא – מועמדת לעלות ולצוץ במרחב, כל עוד ואין הגבלה למספר החברים הנמנים על החברה הסוציולוגית של האדם.
האדם הוא יצור חברתי מטבעו, כך נוצר ע"י השם יתברך; הוא יצור משפיע וגם מושפע; אולם תכונת "ההשפעה החברתית" הכפוף לה האדם והנגזרת ממסגרת סוציולוגית זו, פוגמת בערך הבחירה החופשית שלו, כי שיעור ההשפעה הזו – אינו תלוי באדם ואינו נקבע על ידו; זה תכלית טיעונו של אדם הראשון.
יג ויאמר ה' אלקים לאשה, מה-זאת עשית; ותאמר האשה, הנחש השיאני, ואכל. – השם יתברך החליט לענות על טיעון האדם באמצעות האדם עצמו... במילים אחרות, הוא החליט לֵעַמֶּת את חוה עם טיעון אדם בעלה, ומכאן אנו עדים לשיחת הוועידה שהצבעתי עליה לעיל; היינו בו בעת, גם אדם וגם חוה – שותפים היו לאותו הגל של קול השופר :
ויאמר ה' אלקים לאשה, מה-זאת עשית? – האם "זאת עשית"? האם את שותפה לאדם בעלך בטיעונו, וכאילו המעגל הסוציולוגי שהאדם חי במסגרתו – הוא הגורם המשפיע על האדם וממנו נגזרת התנהגותו והחלטותיו? ובעצם, האם זאת מה שעשית למעשה? השפעת על בן-זוגך "אדם" ועיצבת את התנהגותו?
האם "זאת עשית"?
ותאמר האשה, הנחש השיאני, ואוכל – חוה ביקשה להרחיב את "התחום הפגום" של המידע המעובד שהוכן ע"י השם יתברך מראש עבור האדם... במילים אחרות, היא הסכימה בוודאי עם טענת בעלה, אודות ההשפעה החברתית שנכפתה על האדם ופגמה בערך בחירתו החופשית... הסכימה אך לא הסתפקה בכך, כי-אם ביקשה להאיר מרחב פגום נוסף שנכפה על האדם...
היא ביססה את טיעונה על המילים האלה : תכונת הספק החשד החשש... או בשמה המקצועי – תכונת "הניחוש" שרקמה עור וגידים בנפשה – הינה תוצאה טבעית למכלול המידע הנמצא במרחב, שהגיעה אליו וקטפה אותו. היא טוענת טענה פשוטה למדי : במרחב נמצא מידע, והיא הגיעה אל המידע הזה, קטפה אותו, עיבדה אותו, ועיבוד זה – נשא את הפרי הזה : ספק, חשד, חשש, פחד, צער, הגבלה... מכאן, עיבוד המידע עצמו – הזמין את הנחש לרקום עור וגדים בנפשי... משמע – הפגם והמוגבלות נמצאים בעצמות המידע.
ומה לך כי תלין עלי – פנתה חוה אל השם יתברך : הנחש השיאני, ואוכל...
יד ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה; על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך. – טיעונם של אדם וחוה התמקדו בשני אובייקטים : המודל הסוציולוגי והנחש.
שני האובייקטים נכפו לכאורה על האדם – שלא ברצונו : המודל הסוציולוגי – כמקור השפעה חיצוני בלתי מוגבל, והנחש – מתוך מקור המידע עצמו. מכאן עמד השם יתברך על האבחנה הזאת : טעות האדם היא בזיהוי : לתכונה קרא אובייקט, ולאובייקט קרא תכונה.
האדם זיהה את המודל הסוציולוגי כאובייקט חיצוני בפני עצמו – בעל מימדים והשפעה משל עצמו; ולמעשה המדובר בזיהוי תכונה אישית של האדם, אודות יחסי הגומלין שלו עם הסביבה.
האדם ראה במודל הסוציולוגי כאובייקט חיצוני שנכנס ללא הזמנה לתמונה וחיבל במאזן הבחירה החופשית שלו; ולמעשה "הבחירה החופשית" של האדם – היא זו האחראית ליצירת מעמד המודל הסוציולוגי בתודעתו, ועל ידה עוצבו ייחסי הגומלין שלו עם הסביבה. השם יתברך לא יצר "מודל סוציולוגי" ושם את האדם בתוכו, אלא נטע את שורשי "הבחירה החופשית" באדם, שיצור לו את המודל הסוציולוגי המתאים לו ויתמודד עימו כראות עיניו, ע"פ אמות המידה ששירטט לעצמו – לא שאלוקים שירטט עבורו.
כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. כח ויברך אתם, אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה; ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. (בראשית, א)
הוא ברא את האדם ברגע האחרון, ביום שישי האחרון, אחרי שברא את הבהמה ואת העשב והעוף והמים והדגים והרמש ואת כל היקום... נשאלת השאלה : ומדוע ברא אותו אחרון? מדוע נתן לו בעצם עדיפות אחרונה? והתשובה צפויה : כי ביקש להשלים את כל מסת המידע האפשרית על כל מרכיביו וצירופיו, כך שכל צירוף אפשרי יעמוד לרשות האדם ברגע היווצרו. הוא אשר אמר : ויברא אלקים את-האדם בצלמו – לתמונה יש הגדרה ופינות ומימד וגבול, אולם את הצלם לא ניתן להגדיר – לא את מימדיו ולא את גבולותיו... המילה "צלם" מבטא למעשה את העדר ההגדרה... ועל מנת להוריד כל ספק אפשרי שעלול להוליד אי-הבנה – ולהוריד גם את בן בנו של הספק, הוא השתמש בהדמיה אחת ויחידה במינה, כך שבאמצעותה נוכל לעמוד על משמעות המילה "צלם" ללא טעויות וללא ספקות : ויברא אלקים את-האדם בצלמו – ללא שום הגדרה או הגבלה, לא פחות ולא יותר מצלם אלוקים האין-סופי, הבלתי מוגבל, הבלתי מוגדר; ועל מנת להדגיש את עצם ההדמיה הזו – שנשים לב אליה, שלא נפסח עליה, הוא השתמש בנוהג אנושי פשוט : אם ברצוננו להדגיש מסר מסויים – אנו נוהגים לשנן אותו ולחזור עליו פעמיים; וגם השם יתברך נהג כמנהגינו : הוא חזר על אותה ההדמיה פעמיים, באותו הנוסח, לא שינה ממנו מאומה :
ויברא אלקים את-האדם בצלמו ;; בצלם אלקים ברא אתו: תשימו לב להדגשה הזאת והפנימו את ההדגשה הזאת : אין לאדם גדרות, אין לו גבולות; ואם תרצו בכל זאת לצייר בדמיונכם את הגדרת האדם וגבולותיו, הרי לכם ההדמיה הזו לשרותכם : בצלם אלקים ברא אותו.
- מדוע ברא אותם זכר ונקבה?
- שאם ירצו לפרות ולרבות ולפתח חברה סוציולוגית – יוכלו. שהאפשרות זו תעמוד בסטנד ביי לרשותם.
- אבל הוא ציווה עליהם בהמשך : פרו ורבו ומלאו את-הארץ...
- הוא גם "ציווה" עליהם שלא יאכלו מעץ הדעת... והם "החליטו" לא לעשות זאת! משמע : אין המדובר בציווי כי-אם בהמלצה שיכולים לקבל אותה ויכולים במקביל לדחותה על הסף, תלוי בהחלטתם החופשית הנגזרת מבחירתם החופשית.
- ומדוע אם כן הוא "איים" עליהם במות תמותו אם לא תעשו כן... כי ביום אכלך ממנו – מות תמות. – האין בזאת רמז להמלצה/הצעה שאי-אפשר לסרב לה...?
- ואכן הם יכלו להחליט בלקבל את ההצעה ולחיות עד לאין-סוף; אולם הם "החליטו" להתעלם מההצעה ולהגביל את עצמם. "הצעת" השם יתברך עזרה להם איפוא לייעל את מנגנון הבחירה החופשית ולהפעילו באופן מושלם; בלעדי ההמלצה הזאת – לא היה לשיקולם תוקף תקני, כי לא היה להם את הנתונים המלאים אודות המצבים האפשריים העולים מהחלטתם, ושיקולם היה מתבסס על נתונים חלקיים ונפגם.
מכאן אני מגיע למסקנה זו : "המודל הסוציולוגי" לא נוצר כמידע מוכן מראש וכעובדה מוגמרת על ידי השם יתברך, כי-אם שורשי "הבחירה החופשית" שהושרשו באדם, הם שהביאו ליצירת "המודל הסוציולוגי" במתכונתו ובמימדיו הנוכחיים.
האדם איפוא שירטט את המודל החברתי שלו מתוך בחירתו החופשית גרידא ועל פי אמות מידותיו; ועל כן משימת ההתמודדות עם הסביבה והאחריות על ייחסי הגומלין עימה – מוטלות עליו.
וגם חוה "סבלה" מאותה התסמונת : היא ראתה במידע כאובייקט בעל השפעה תקפה – ואין לה אלא לקבל את חבילת המידע הזה על כל צורותיו צירופיו וגם פגמיו... ואכן אילולא הבחירה החופשית שלה – היה עליה לקבל את מלוא תכולת סל המידע כפי שהוא, כבהמה וכחייה וכעוף השמים וככל רמש הרומש על הארץ...
"הבחירה החופשית" איפוא – היא זו שיוצרת את אפשרות עיבוד המידע ומשנה את הסטטוס שלו מאובייקט מקובע שיש להתמודד עימו, לנתון גמיש שניתן לעבדו וליצר דרכו אין-סוף נתונים משתנים.
האדם טעה אם כן בזיהוי מקור המודל הסוציולוגי ובזיהוי מקור הנחש... במודל הסוציולוגי תלה את המעידה שלו, ובמידע תלה את יצירת הנחש. לתכונה קרא אובייקט, ולאובייקט קרא תכונה. טעות זיהוי פשוטה... לא נותר בפני השם יתברך אלא להגדיר עבור האדם את הדברים ולעזור לו במלאכת זיהויים : להגדיר ולזהות את הנחש... את התכונה... את המעידה... את אושיות הנחש, את מהות המעידה; את יחסי הגומלין של האדם עם עצמו.
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה; על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך. – ...וכאילו הוא פונה אל תכונת הניחוש והחשש והספק והפחד... שהתעוררו באדם באדיבות כוח הסתמיות שזה עתה יצר האדם וטיפח. את כל התכונות הללו – שם השם יתברך בשקית והדביק עליה את תווית הנחש – כשם תואר ייצוגי לכל דבר; ואולם השם הייצוגי הזה "נחש" – לא נבחר על שום מה...
ישנה מאחרי בחירת השם הציורי והייצוגי הזה – תחושה מסויימת שביקש השם יתברך להעביר לנו...
הוא לקח את כל התכונות האלו שזה עתה ייצרם האדם, ונעץ בהם את מבטו לרגע ארוך... הוא הסתכל על הספק, על הכוח השלילי הזה שהפך בין רגע לתכונה דומיננטית של ממש, שמלווה את האדם בכל צעד ושעל, ומגבילה אותו בכל צעד ושעל... ועל שום מה... על שום דבר, על כלום; לא יוצא לו מהספק הזה כלום; רק ספק ועוד ספק ועוד ילד חמודי פוצ'י פוצ'י של ספק. והפוצ'י פוצ'י הוליד את החשש, והחשש הוליד את הפחד, והפחד את הייאוש, ואת הכאב, את הצער, והעצב, והעייפות, והעצלות, והשיעבוד, והכעס, הקיטור, השקר, החנופה, ההתבטלות, השחיתות, השוחד, את הציניות – את הכוח הדו-פרצופי הזה, את הקינאה, את השינאה, את התכסיס, את הרצח, את המוות – את כוח ההגבלה השלילי הזה; הוא, השם יתברך, הביט על כל הפוצ'ים פוצ'ים האלה – ושנאם. הוא שנא אותם. ככל שהאריך במבטו – כך שינאתו גדלה וטפחה והתעצמה עד למימדים אדירים, דמיוניים...
- שאלתי את השם יתברך : למה כל השינאה הזאת? מהיכן הבאת את השינאה? מדוע אתה סולד כל כך מהפוצ'י פוצ'י של אדם... תן להם להתמודד עם יצירתם, עם מעשה ידיהם...
הוא נעץ גם בי מבט בוחן, וענה לי. ענה לי ארוכות :
- יש בליבי על הסתמיות של האדם; על הכוח התמוה הזה שיצר, וממנו ניזון הכל... האדם לא שנא כי רצה לשנות והוא לא פחד כי הוא רצה לפחד ולא שיקר כי הוא ביקש לשקר... עם כל אלה יכולתי להשלים, ועל כל אלו יכולתי לעבור בהבנה ובהמתנה שיתקן את שגיאתו ויגיע אל הדרך הנכונה...
סלידתי באה ממקור אחר... סלידתי באה מאותו המקור שהזין וממשיך להזין את כל התכונות האלו שעגנו בנפשו וחיבלו בה. למקור הזה קוראים "הסתמיות". הוא פיקפק על שום מה... האדם שנא על שום מה... הוא שנא מכוח הסתמיות הזה, והוא חשש ופחד וניחש וציער והכאיב וכאב מאותו הכוח ומאותה הסיבה : מכוח הסתמיות; מסיבה סתמית בעלת אופקים סתמיים והגיון סתמי ובסיס סתמי – היינו כלום... כוח ללא שם, ללא כתובת, ללא אבא וללא אימא, ללא מקור ללא סיבה, אבל עם כוח! כוח אדיר, כוח שישב בנפשו ברוחו ובנשמתו ועשה בהם כמושבו הקבוע; זהו מונופול אכזרי וערמומי, ומבחיל, ואני סולד מהמונופול הזה, אני סולד מהכוח הזה, אני סולד מהעדר מקורו, אני סולד מהעדר שמו, מהעדר הייחוס שלו. אני סולד מהכוח האכזרי הזה בעל הפנים התמימות והלשון הארוכה. ידו הארוכה משיגה לכאורה את הכל, ולכוחו האדיר אין גבולות; אבל רק לכאורה... אפשר פשוט לצוד אותו ולכלוא אותו ואף להרוג אותו; אפשר ואפשר; כי הוא סתמי...
זה הנחש המעורר סלידה טבעית באדם, הארוך הערמומי, האכזר, שאין לכוחו גבולות; אבל רק לכאורה... אפשר פשוט לצוד אותו ולכלוא אותו ואף להרוג אותו; אפשר ואפשר; כי הוא סתמי וכוחו בא משם.
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה; על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך. – וכאילו פונה אל תכונת הספק החשש הניחוש ולכל בני המשפחה העסיסית הזאת... הוא פונה אל נציג המשפחה המכובד "הנחש", כאשר הוא יושב במנוחה ובתנוחה בטחה – ממרום נפשו של האדם : אתה ממרום מושבך מרוקן את האדם – אף מתכונת החיים של הבהמה – תכונה שמעניקה לה לקטוף מפרות החיים שהוקצו עבורה.
אף מרמת הבהמה ירד האדם, בעזרתך האדיבה... הבילבול יאפוף אותו; הוא יראה את האור כ- ראור או ארור או ואור או רואר... – אפשר לסכם על " ארור "? אתה, נחש ערום, תבלבל את האדם ותרחיקו מהדרך ההיא – ממנה התחיל.
ראיתם פעם שה תועה שאיבד את העדר ומצא את עצמו לפתע בודד...? איך שה כזה מתנהג – ראיתם?
אין כידוע הבעת פנים לבהמה, וגם לא לשה... אולם "שפת-גוף" – יש ויש... ניתן לזהות חיה עצבנית, חיה פוחדת, חיה רעבה, חיה שבעה, הכלב משכשך בזנבו כאות לשביעות רצון... החתול מפשק את חניכיו כשמעצבנים אותו, והקוף דופק על חזהו לסימן נוכחות...
וגם שה תועה ניתן לזהות, מתוך שפת גופו... הוא רץ – לא הולך גם לא נח; הוא רץ ימינה שמאלה למעלה למטה – לכל הכיוונים; לכל כיוון רץ מספר צעדים, וחוזר בו מיד ומשנה באופן קיצוני את הכיוון, וכאילו אומר לעצמו : איזה טעות עשיתי; איזה כיוון לקחתי... איזו פשלה! כמעט וטרפו אותי! לא עוברת שניה והוא חוזר לאותו הכיוון – ללא שום סיבה לשמה ועוד הפעם מכה על חטא ושובר חזק ימינה... וחוזר חלילה. כך יכול להשאר מספר שעות וימים, עד שמתעייף, ונופל, ונטרף.
זהו חתך תמונה מציאותית של שה תועה, מבולבל; מאוד מבולבל.
לפני הרבה שנים, דוד המלך שם לב לתכונת הבילבול המיוחדת במינה של השה, וגייס אותה לאחד ממזמוריו.
קעו תעיתי כשה אובד, בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי. (תהלים, קיט)
עברו אלפי השנים... מדוע לא תבע השה את עלבונו מדוד המלך עד עכשיו – אינני יודע... מכל מקום זה עודד גם אותי לאזור אומץ ולכתוב על בילבול השה – ללא חשש... אלא אם כן יחוקקו את החוק להגנת כבוד השה – ויפתיעו אותי!
סביר להניח שכל החיות שותפות לתכונת הבילבול של השה; פעם ראיתי קטע במסגרת תוכנית של מצלמה נסתרת על "מבוכת" החיות... איך למשל מתנהג חתול מול ראי... האדם מבחין בתכונת הבילבול של החיה כי הוא מכיר את התנהגותה הטבעית, ויודע לבודד רגעים יוצאי-דופן בהתנהגותה, או אז קל להצביע על הסיבה שגרמה לבילבול... ומכל מקום, רגעי הבילבול החייתיים האלה – נדירים, כי כל עוד והחיה נמצאת בסביבתה הטבעית – לא תתבלבל; היא תמשיך להתנהג באופן צפוי ושקוף; היא תמשיך "להנות" מהפרות שהוקצבו לה עד שיסתיימו ותיפול.
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה:
כי עשית זאת – לא תמיד הספק מבלבל... לא תמיד הפחד מבלבל; עוברים על האדם רגעי פחד וחשש וספקות ואף התבטלות וכעס... והוא יכול לבחון את עצמו ולצאת מהם... זו גדולתו של האדם... אולם כאשר תכונות אלו מתיישבות בקביעות בנפשו, או אז הן מחליפות את עורם והופכות לנחש לכל דבר – כי יש להן את כל הזמן לעשות זאת... אלה הן מאפייני "העשייה" של הנחש : הקביעות, ההתמדה, העקביות, ההתנחלות בנפש האדם, ההתיישבות הקבועה, ההיצמדות העיקשת לאדם לכל דרך ולכל פינה.
או אז, כאשר הופך הספק והחשש והפחד והציניות והחנופה לנחש קבוע בנפש האדם, ובעצם הרגע הזה יוצא לפועל עוד מאפיין נחשי וכאילו הסתתר עד הרגע הזה... הנחש מתחיל להיות גורם מבלבל; ארור.
ועד כמה הוא מבלבל? עד כמה המאפיין הזה חזק? עד כמה מתבלבל האדם?
מכל-הבהמה, ומכל חית השדה – ארור; מבולבל מכל הבהמה ומכל חית השדה. ארור הוא אפילו מהשה התועה שפגעתי בכבודו לעיל והסתכנתי... אדם שתכונות הנחש שלטו בו – מבולבל הוא ומתנהל בבילבול; הוא רץ – לא הולך, לא נח; רץ ימינה שמאלה קדימה אחורה לצדדים – לכל כיוון אפשרי; ובכל כיוון מתקדם במספר צעדים אמיצים בוני-אימון, ולפתע עוצר! חוזר בו מיד ומשנה באופן קיצוני את כיוונו, וכאילו אומר : איזה כיוון לקחתי... איזו טעות; איזו פשלה! כמעט ונפלתי! לא עובר זמן והוא חוזר לאותו הכיוון – ללא שום סיבה לשמה ועוד הפעם מכה על חטא ושובר חזק ימינה... וחוזר חלילה. כך הוא עובר את החיים, עד שמתעייף, נופל , ו מסיים את חייו; משלים את ההקצבה שלו. קראתם את הקטע הזה היכנשהו?