קוד: מידע אנושי 37 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (37)
עוד דוגמה, בה מופיעה "עבודת השם" :
יב ועתה ישראל--מה ה' אלקיך שואל מעמך: כי אם-ליראה את-ה' אלקיך ללכת בכל-דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבוד את-ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. יג לשמר את-מצות ה' ואת-חקתיו, אשר אנכי מצוך היום – לטוב לך. (דברים, י)
ועתה ישראל... אני מודיע לך את התרחיש המדוייק שילווה אותך, בדרך אל הכרת חוק ההתאמה הסימטרית ואימוצו בפועל. אתה תהיה דבוק ממש בהשם יתברך, אתה תהיה דבוק ממש בגל הקול של השופר, עד כדי שייכנס בך הפחד – שמא ירפה ממך הגל לרגע, שמא תתרחק בסנטימטר קטן מהמעגל, אתה תפחד מרגע שכזה... אתה תגיע לידי אהבה של ממש לבוראך, למי שמכוח נתינתו נגזר החוק הזה, למי שחשב כל כך עלינו, שתיכנן כל כך בשבילנו, למי שביקש כל כך לתת לנו, למי שכיוון את הטבע ואת חוקיו למעננו... אתה תאהב אותו; זה התרחיש הצפוי לך. ליבך יאהב אותו; נפשך תחשק בו... את כל התרחישים הללו אתה תעבור באופן טבעי וצפוי – בדרך אל הכרת החוק, אימוצו והפעלתו... זהו הפרוש המדויק לשני הפסוקים שלעיל.
את אותו הנוסח במדויק, מצאתי בספר דברים, פרק ו' :
ד שמ ע ישראל: ה' אלקינו, ה' אח ד . ה ואהבת את ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאדך. ו והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום על-לבבך. ז ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. ח וקשרתם לאות, על-ידך; והיו לטטפת, בין עיניך. ט וכתבתם על-מזזות ביתך ובשעריך.
זו הודעה; זה תרחיש; זה מעין סיפור עתידי שיכול לקרות עימך... או אז תשאל את עצמך : מה זה הדבר הזה שקורה איתי? מה משמעותו? מהו מקורו? מה פשר הדברים... או אז תמצא את הנוסח הזה לעיניך ותעיין בו ותדקדק בו, כי תמצא בו את כל התופעות שקורים איתך, באופן מפורט, אחת לאחת, תופעה תופעה... או אז תדע כי שום דבר מוזר לא קורה איתך... זה בסדר גמור; כך מגיעים אל חיק הטבע; כך מגיעים אל חוק ההתאמה הסימטרית. את הדרך הזו תעבור; את התחושות האלו תרגיש :
אתה תגיע לאהבה אמיתית אנושית להשם יתברך, המדריך האחד והיחיד שבנמצא, שלך ושל כולנו. אתה תגיע לתודעה המדוייקת הזו ותפנים אותה : הוא הוא המדריך שלי, היחיד. את המדריך הזה אתה תאהב; אין זה פועל של ציווי, זהו פועל של הווה, הוא שורד בפניך את פשר התופעות שקורים איתך ברגע זה, לא פחות ולא יותר.
אתה תאהב את המדריך הזה בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך. זה מה שתרגיש. הוא מודיע לך : זו הרגשה צפויה; אל תחשוש מההרגשה הזו, תקרא את זאת בעין פקוחה כאן : זו הרגשה צפויה... זאת ועוד : מרכז השליטה שפעם היה פועל מראשך – ממוחך, יעבור דירה ויפעל מעכשיו מחדרי הלב... זהו אחד המשפטים הציוריים ביותר, היפים ביותר – בהם פגשתי בתורה... והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום על-לבבך – זו התחושה שתלווה אותך ברגעים אלה; אתה תחוש מוזרות מה, ואף חשש מאיבוד שליטה... ובכן, אני מודיע לך עכשיו : אל דאגה... זוהי בעינה ההרגשה הטבעית והנכונה. זהו מקומה הטבעי. תמצא את עצמך משנן את הדברים... עם חבריך (האמיתיים), עם ילדיך, בבית, בדרך, במיטה, בחלום, אתה תקום מהחלום עם ההרגשה הזאת, ותשכב שוב עימה... הדברים האלה – אלה שאתה קורא אותם ברגע זה, לא יסורו ממך; תמצא את עצמך מחובר אליהם מכל הפינות ומכל הצדדים... בכל מקום ורגע, עם כל איש ואישה; בכל הזדמנות... ושוב, הינני להודיעך : זהו בעינו טבע הדברים; אתה אמור לחוש כך, אתה אמור להתנהג כך... אין זו התנהגות מוזרה ולא תחושה מוזרה. תגיע עד כדי לקשירת "הדברים" על ליבך, לאות על ידך – שלא יברחו לך חלילה... שלא תרפה מהם – שלא ירפו ממך; התחושה היא של חשש ואובססיות – שמא תאבד את הרגע, שמא תאבד את התחושה הנעימה הזו – עד שהיגעת אליה וקלטת אותה... אתה תקשור אותם בין עיניך, ותבקש לכתוב את עיקר הדברים שמחזיק בהם חזק חזק שלא יזחלו לך בין הידיים... תבקש לכתוב את הדברים האלה בכל מקום; כמו המדען שהגיע אל נוסחה שעבד עבורה וחיכה לה שנים... והוא מגיע אליה באופן פיתאומי, ומבקש לכתוב אותה בכל מקום אפשרי המזדמן לו: על היד, על הנייר, על עיתון, על עץ, על הריצפה... רק לכתוב ומיד – שלא תברח לו הנוסחה החשובה כל כך, נוסחת חייו; היקרה כל כך... אתה תבקש לכתוב את הנוסחה הזאת על מזוזות ביתיך ובשעריך. אתה תקשור אותה על ידך, שתחוש בה כל הזמן – שתזכור אותה כל הזמן... אתה תראה את עצמך מלפף את הנוסחה הזו ושם אותה כקישוט בין העיניים! ---בין העיניים? כך מתקשטים? כן – תענה לעצמך, כך אני רוצה להתקשט; אני רוצה אותה בין העיניים, שלא תברח מעיני לרגע... זה עוד אחד מהמשפטים היפים והציוריים שהתורה השתמשה בהם, ואני מדגיש את היופי הזה; אני חש אותו. וגם קהל ישראל לדורותיו חש והדגיש את היופי הזה, בשיטתו שלו; אנחנו קשרנו ממש את הדברים על ידינו, ושמנו אותם בין עינינו; וטוב עשינו. עובדה אחת אין ממנה מנוס : קשה היה להגיע למסר האמיתי של הפסוקים – לולא התפילין והמזוזה ונוסח התפילה והקורבנות והמנחות... שראינו אותם יום יום, ושיננו אותם יום יום. כל אלה שמשו אותנו כגשר והקילו עלינו, ואף קיצרו עבורינו את הדרך... זו היא דרכה הסלולה של הברכה, היפוכה הגמור של הקללה הארורה; וגם על "הברכה" נעמוד בעוד רגע... לא לפני השלמת הפרוש :
בכל אלו תחוש... כאשר תשמע את קול השופר ישראל, ותתחבר עם הגל שלו...
שמ ע , ישראל: ה' אלקינו, ה' אח ד – ישראל : אתה שומע את קול השופר; ולמסקנה הזאת היגעת : השם יתברך הוא "המדריך" היחיד שלך, בדרכך אל עבר חוק הטבע הבסיסי, שנועדת לחיות בצילו – חוק ההתאמה הסימטרית. המדריך היחיד הזה, מציע לך בזאת דרך אחת ויחידה, אל עבר מטרתך, הנאתך, חייך. אין בילתה – הדרך הזו; ואין בילתו – המדריך הזה.
שמ ע – עם אות ע גדולה, להסב את שומת ליבנו למסר הזה : כל העולם, כל אומות העולם ושבעים הם במספר, עוד יכירו ויפנימו את הדברים האלה, ואת החוק הזה... דרכך ישראל.
אח ד – עם האות ד גדולה, להפנות את תשומת ליבנו לעובדה הזאת : ישנם לכאורה ארבע דרכים בחיים, ארבעה נתיבים בנמצא... ובזאת אני חוזר ומשנן בפניכם : רק דרך אחת קיימת במציאות ואין בילתה; וכל יתר שלושת הדרכים – הם דרכים ווירטואלים שיובילו בסופו של דבר אל נחל אחד : חידלון; סיום; מוות. אינני רוצה עבורכם את הסיום הזה – נאום השם יתברך לאדם באשר הוא : לא נוצרתם ולא באתם לעולם בשביל הסיום הזה... המוות הינו סטיה עלובה מהתוכנית המקורית שנועדה עבורכם.
במקום המסגרת העלובה של חיים-מוות שהשתלבתם בה והשלמתם עימה – הייתם אמורים להשתלב במסגרת של חיים אין-סופיים, הנאה אין-סופית, בגן של עדן. והדרך עדיין פתוחה וקיימת...
על ד הדרכים נעמוד בהמשך, במסגרת הנושא הרביעי שכותרתו : " הכוחות הפועלים ביקום " : ונהר יצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם יפרד...
הייתי רוצה לספר לכם את סיפור "שמע ישראל" האישי מאוד שלי... זה היה בשבוע שעבר, לא זכור לי באיזה יום. היום זה ה- 23-1-07.
אני באוטובוס העבודה הקטן, בחזרה הביתה, לפנינו דרך של שעה וחצי עד להגיע אל הנחלה והמנוחה. כעשרה אנשים עימי באוטובוס, ואני ליד החלון, מהרהר... אני זוכר שבאותו יום התחלתי עם הנושא של מהות "עבודת השם" – נושא שהיה עד אז בחיתוליו עדיין... אני חושב שממקום מושבי ליד החלון, הייתי קרוב מאוד לאחד המעגלים המשובחים... ולא תמיד אני חש את זאת – לא את הקירבה ולא את המעגל, אם בכלל... אולם, אותו ערב היה מיוחד, עד מאוד.
השעה כשבע בלילה, החושך כבר ירד על פנמה ועל הדרך... כל עשרת הנוסעים ללא יוצא מן הכלל יושנים מסביבי, ואף שומעים פה ושם נחירות שחותכות את האוויר, ומשתלבים עם האווירה הנינוחה, היפה כל כך... ואני הרחקתי בהיהורי עד מאוד; למרחקים אדירים... עד שהיגעתי אל פרשת שמע ישראל, והקראתי אותה לעצמי... לא לחשתי, רק קראתי; ובעצם העברתי את הפרשה בראשי, כאשר מעבירים סרט מעניין בקולנוע. ברגעים הללו התוודעתי לראשונה לשמע ישראל, להתנסות הזו, ואני בוחר את הביטוי המתאים...
ליד ראשי עובר הסרט, ועיני התמלאו דמעות; לא חששתי מאנקות שיעירו את היושנים, כי אני מכיר את סוג הדמעות הללו; אלו היו דמעות יפות שמזהות את רגעיי היפים, המיוחדים, היפים כל כך. הסתכלתי סביבי וסיפרתי לעצמי : איזה כיף שאף אחד לא ער; כיף לי... תאר לך אם רק אחד מהנוסעים היה עם עיניים פתוחות, די היה בזוג עיניים אחד – להעכיר את האווירה... ולחבל בשמחה; ואולי אף להפסיק את השידור. ובמחשבה שניה, המשכתי והשבתי לעצמי : כל כך חשוך – שלא היה סיכוי להבחין במים שבעיני, שהרטיבו ממש את חולצתי.
כך עובד הקשר; אם תרצו – כך נראה גן-עדן, בשידור חוזר.
________________________________________________
הייתי רוצה להודות בשני דברים : פרצתי היום פרצה בתוך הטקסט שבידכם, לטובת הקטע שאני עומד לשתפכם בו. כלומר, היגעתי עם הטקסט השוטף כעשרה עמודים קדימה, אך חזרתי היום עשרה עמודים אחורה להשחיל באמצע משהו שעלה לי בראש...
הודאה שניה : שמ ע ישראל: ה' אלקינו, ה' אח ד
התעכבתי על הפסוק הזה לעיל ארוכות... ראיתי בין היתר את העין ודלת הגדולות כפי שקיבלנו אותן בטקסט המקורי מהר סיני, ועמדתי על משמעותן...
היום בבוקר, בקריאת שמע בתפילה, שמתי לב למשהו מוזר... הסתכלתי שוב ושוב בנוסח שלפני ותמהתי : אני בן 46; הרבה מאוד פעמים מצאתי את נוסח קריאת שמע מול עיני וקראתי אותו... וזו הפעם הראשונה שאני מבחין בשתי האותיות הגדולות המסיימות את המילה הראשונה והאחרונה! פעם ראשונה בתוך 46 שנותי אני מבחין בזאת, וזה קרה היום בוקר.
למעשה, הבחנתי בשתי האותיות האלו לפני מספר ימים, כאשר היגעתי עם הטקסט שלי אל פרשת שמע ונדרשתי אליהן... באוטובוס הלילי, לדייק, עברתי על "שמע ישראל" בראש – באופן שוטף ללא ההבחנה באותיות הגדולות, אולם וכאשר חזרתי להעתיק את מחשבותי למחרת במקלדת, הצטרכתי ללכת לאתר התנך באינטרנט, ולהעתיק ממנו את פרשת שמע מספר דברים, או אז קראתי את המילים עם האותיות הגדולות ואף נדרשתי למשמעותן וכאילו מוכרות לי מזה שנים...
היום בבוקר כאמור, נעצתי את מבטי לראשונה בתוך הסידור שבידי ותהיתי : איך מעולם לא שמתי לב לשתי האותיות המגודלות האלו? מעולם!
באותו מעמד, כן בתוך התפילה, עברו בראשי אותן האותיות, העין והדלת, בטקסט אחר... וכאילו נפתח לו הקובץ של הדלת-עין המגודלות... הבה נראה מה מכיל הקובץ הזה.
חלב שבסוריה. יום שבת בבוקר. השעה כתשע. זה עתה סיימנו את תפילת שחרית וחזרנו מבית הכנסת שבג'מיליה. השנה - 1977. אני עומד על יד הבניין שלנו, ולא עולה, ממתין ליוסי אחי (גדול ממני בחמש שנים) שיגיע מבית הכנסת.
והינה הוא מגיע ומבחין בי... לי קראו בחלב בירטו, ועד עכשיו קוראים לי בשם הזה בחוג הקרוב, וליוסי קראנו ג'וג'ו.
- בירטו, מה אתה עושה פה, למה לא עלית... מחכה למישהו?
- כן, מחכה לך.
- מה קרה?
- אני רוצה לספר לך משהו יוסי. תשמע, בעוד חצי שעה אני נוסע...
- נוסע! שבת!
- כן, לטורקיה, לישראל...
- אתה מֶהַלֶּך (בורח) בירטו?
- כן יוסי, אני מהלך. כבר מספר חודשים אני מבשל את זה, והינה הגיע הרגע... ואל תדאג, אני נוסע עם מישהו טוב ואמין.
זה המקום להעלות מספר הערות טכניות הקשורות בסיפור...
בסוריה, המדינה בה נולדתי, היה אסור ליהודים לצאת מהגבולות, לשום מקום... פשוט לא היה לנו זכות לשאת דרכון. הסיבה הרשמית היתה : חשש שמא יברחו לארץ האויב הציוני... ואכן, מי יתן לאזרח שלו רשות, ללכת ולהלחם בו... זה היה ההגיון הצרוף הסורי באותן הימים, וליהודים שביקשו לקרוא תיגר על ההגיון הצרוף הזה נותרה רק דרך אחת : לברוח. אין כמעט משפחה יהודית שלא התנסתה בנסיון האנושי הקשה הזה, כלומר שלא נפרדה מאחד מבניה שקם יום אחד ונעלם, ברח, או בסלנג היהודי החלבי : הַלַּך – עם דגש בלמד. זאת היתה שאלה רגילה שניתן לפתוח בה שיחת חולין : מה נשמע, איך הכל? שמעת חדשות... משהו... חַדַא הַלַּך? (מישהו ברח?)
הבריחה בפני עצמה היתה למושג של תעוזה, אומץ... אם תיתפס – אף אחד לא יוכל להעריך מה יהיו התוצאות... הדבר תלוי רק במזל : או שתצליח או שלא; או שתיתפס ותצא בזול, או שתיתפס ותצא בשן ועין, יעני בעינויים. כמה שנים תהיה בפנים? קל יותר לנחש את ששת מספרי הלוטו... אפשר ותצא בשנה, בחודש, או בשנים רבות מנשוא, תלוי רק במזל. למשל : לי היה מזל, ליוסי לא היה מזל, ובמקביל לאחותי (היחידה) היה מזל גדול. אנחנו ששה אחים ואחות, אני הקטן שבאחים, בערבית ישנו תואר יפה ועמוק לקטן של המשפחה : שטאף אל בטון (מנקה הבטן) – תחשבו לרגע על המשמעות...
אם כן, לי היה מזל : 4 שנים לפני יום השבת הוא, הַלַּכתי (ברחתי), הרפתקה ילדותית... נכשלתי, חזרתי, מסרתי את עצמי למוכבראת, וחזרתי הביתה באותו יום... גילי הצעיר עמד לי,
אימי ליוותה אותי למוכבאראת (מודיעין - מחלקה מיוחדת ליאהוד) ודיברה על לב החוקר, רחמיו נכמרו, ו / או היה לי מזל.
ליוסי לא היה מזל : כעשר שנים לפני יום השבת ההוא – לא זכורה לי השנה, גם הוא ניסה את מזלו, הַלַּך, ונתפס! הוא עונַּה קשות, ישב מספר שנים בכלא מַזֶה הידוע לשימצה, ויום אחד פשוט חזר הביתה.
לאחותי (פרידה היחידה) היה מזל גדול עד מאוד : היא ברחה עם יוסי ונתפסו שניהם ביחד. היא חזרה הביתה, והוא נשלח למַזֶה... מינה במקרה הזה עמד לה, ו / או מזלה...
ולהבדיל, ישנם מי שחוזרים בלי שום מזל, לא טוב ולא רע... שנה לאחר שברחתי עם כל משפחתי מסוריה, ובאותה הדרך, ברחה משפחת "קוס" – משפחת חברי מהכיתה משה קוס... הם נתפסו בגבול סוריה-טורקיה, האב נורה ומת במקום, ומשה ואימו ואחיותיו חזרו על עקבותן עם הגופה של אביהם אל חלב... את השבעה עשו בכלא. (משה ומשפחתו חזרו לאחר שנים על סורם, והם חיים היום בבת-ים).
יש אם כן "לארגן" את היציאה מסוריה... אירגון זה כולל – יצירת קשר עם המבריח דרך צד שלישי, יהודי, שמעביר את הודעות המבריח והוראותיו אל הצד המעוניין, כמו מועד הבריחה, מהיכן לצאת, מה לקחת ביד, המחיר... הסכום הנדרש עבור הבריחה גם מועבר בד"כ באמצעות הצד השלישי, והמחיר הוא על כל ראש... אין הנחות לפנסיונרים ולא לילדים... המחיר נע בין שלוש לשש אלף דולר; תלוי בניסיון שצבר אותו מבריח, היינו ההצלחות... מספר ההצלחות הם שקובעים את המחיר. הצעד היותר קשה בתהליך הזה הוא השגת שמו של הצד השלישי – איש הקשר היהודי... וגם כאשר מתמזל מזלך ומשיג את שמו, הדרך עוד ארוכה ומחוספסת... תגובת הצד השלישי ובדרך כלל היא אחת : השתגעת? מה פיתאום אתה פונה אלי... אינני יודע על מה אתה מדבר... מי בכלל אמר לך שאני נמצא בעניינים כאלה... – בא לך להכניס אותי לצרות?
המשא ומתן עם הצד השלישי אודות זהותו ויכולותיו וקשריו יכול לקחת מספר חודשים... ונשמר בסודי סודות עד שמגיע "הצד השלישי" למסקנה כי אכן כוונת הפונה היא רצינית, או רק אז מתחיל התהליך הענייני של העברת המידע הרשמי... בכל התקופה הזו, אף אחד לא מעלה על דעתו לשאול אודות זהות המבריח או לבקש לדבר איתו... את המבריח בתלת מימדיו פוגשים רק ביום היציאה, או אולי חצי שעה לפניה, בשביל לסגור את הפרטים הקטנים האחרונים.
למען התיעוד, צד שלישי אחד, יהודי טוב בשם "זקי שעיו" נתפס פעם, סביר להניח שעונּה... וישב עשרות שנים במַזֶה שבדמשק; יצא משם כלי שבור... ולאחר מכאן הפעיל בפעם האחרונה את קשריו והצליח! הוא הוכר במדינת ישראל כאסיר ציון.
אם כן, גם אני עברתי את התהליך הארוך הזה, והיגעתי סוף סוף אל איש הקשר ואף התמזל מזלי והיכרתי, פנים מול פנים, את המבריח! ישבתי מולו בביתו ודיברנו על הבריחה שלי, על הדרך, סגרנו את המחיר ואת כל הפרטים. המחווה הזאת הוענקה לי, כי הצלחתי לעשות רושם כנה על איש הקשר היהודי אודות רצינות כוונותי...
אני חוזר איפוא ליום שבת ההוא, ולשיחת הפרידה שלי עם אחי יוסי לאחר שחרית. החלטתי לספר ליוסי חצי שעה לפני היציאה, כי מישהו מהמשפחה חייב היה להיות בסוד העניינים ולקבל את "אל-ווסול" – בתרגום חופשי : לקבל את האות הרשמית של ההגעה. "אל-ווסול" היתה לפרט עקרי וחשוב בין יתר הפרטים שיש לסגור, וזאת בשביל לא להשאיר דאגה לעולמי עד בלב המשפחה שנותרה מאחורה... הבורח היה בוחר שם מתוך משפחתו, אליו היה מתחייב הצד השלישי להעביר את אל-ווסול, בצורת מכתב פרידה קטן בכתב ידו של הבורח המאושר, בו מודיע למשפחתו שהגיע אל מקום חפצו בשלום. לא תמיד ידעה המשפחה – מי מהם יקבל את אל-ווסול, ולבטח לא ידעה מי ימסור לידה את זה ומתי... לא פעם איחר אל-ווסול חודשים קשים ומדאיגים... הרי תסכימו איתי – לא ניתן לשתף את המשטרה בדאגה הזאת...
אני חוזר ברשותכם ליוסי, ולשיחתי עימו על יד הבניין שלנו, ביום שבת; חצי שעה לפני היציאה...
- יוסי, אתה הולך לקבל את אל-ווסול שלי, מסרתי לאיש הקשר את השם שלך, הוא כבר ידאג ליצור איתך קשר ולהעביר לך את מכתבי... בעזרת השם.
- בירטו, אני רוצה לבקש ממך טובה.
- לא יוסי, אל תנסה... זה מאוחר...
- לא לא, טובה מסוג אחר. אני מבקש ממך שלא תענה לי מיד, קח לך כמה דקות ותענה; אני אכבד כל תשובה.
- נו...
- אני רוצה שתשקול עכשיו ועל המקום, לתת לי לנסוע במקומך.
- מה...............?
- מה שאתה שומע. אתה יודע בירטו שאני ניסיתי כבר ונכשלתי... אתה יודע שישבתי בכלא לא מעט... כל הזמן הזה, מאז שיצאתי ועד עכשיו, אני מנסה לתפוס איזשהו חוט למישהו שיכול לעזור לי לברוח שוב, ולא מצליח... אתה מכיר הבני זונות האלה של עמך, אף אחד לא מוסר שום מידע... פשוט הרמתי ידיים... בעוד אתה יא ממזר הצלחת איפה שאני נכשלתי! ואתה יכול גם להצליח בעתיד...
- אבל איך אצליח בעתיד יוסי... גם אם ארצה – אוכל לעזוב את אימא לבד? תגיד לי את האמת יוסי : אתה יודע שמשמעות בקשתך ממני היא בעצם, שלעולם לא אצא מחלב? אתה גוזר עלי זאת יוסי!
- לא נכון בירטו, אני יודע שאתה יכול להצליח לצאת גם עם אימא וגם עם כולם... אני יודע על מה אני מדבר. תגיד לי צא לשלום בירטו, בבקשה...
- תן לי חמש דקות לחשוב לבד.
כאן התרחקתי ממנו, ועשיתי טיול קטן על יד הבניין. כשתי דקות עברו, ואני חושב שהראש שלי עבד בשתי הדקות האלה כפי שלא עבד מעולם; חזרתי אליו והוא עדיין באותו מקום :
- יוסי, תעלה לאכול ולקדש... ולנשק את יד אימא. ודיר באלק שתרגיש, אתה מבטיח לי?
- בירטו, תודה.
- אני לא עולה איתך, תקדשו בלעדי, ותמציא איזשהו תירוץ... בנתיים אני צריך ללכת אל האדם (המבריח) ולהודיע לו על השינוי... אל תדאג, יהיה בסדר.
הלכתי, סידרתי את העניינים, וסיכמתי שאני בעצמי אבוא בעוד כחודש לקחת ממנו את אל-ווסול של יוסי...
חצי שעה עברה. יוסי אכל, קידש, נישק את יד אימא, נפרד ממנה בליבו, וירד למטה, עם הז'אקט הכטיפה שלו של יום שבת... לא יודע אם היה לו כסף, אך אני נתתי לו את מה שהכנתי לי, בנוסף לדמי הנסיעה.
חיכיתי לו למטה, ובדרך אל נקודת היציאה, סיכמתי איתו על נוסח "אל-ווסול". גם על זה חשבתי והספקתי לסגור...
- יוסי, אני רוצה להגיד לך משהו, אבל בבקשה תבין אותי – לא בשביל להדאיג אותך...
- אתה כן מדאיג אותי! מה הסיפור?
- הבן אדם הזה שאתה הולך איתו הוא טוב, אני נפגשתי איתו ודיברנו מספר פעמים, אתה יכול לסמוך עלי... התרשמותי ממנו היא טובה, אחרת לא הייתי מחליט לנסוע איתו... אבל יש בעיה : אין לו ניסיון; אף פעם הוא לא עשה את זה. אף אחד עוד לא יצא איתו, אתה זה הראשון...
- אז יהיה בסדר בירטו, אל תדאג, אני אגיע. וואלא יהימאק אבו אלעז – אל דאגה... משפט אופייני ליוסי עד היום...
- אמרתי לך שאני לא דואג, אבל ובכל מקרה כדאי לקחת משנה זהירות ולהתכונן לכל דבר...
- מה הכוונה?
- בוא נקח את הרע מכל... בוא נגיד שלמרות הכל טעיתי בהתרשמותי והאדם יצא פושע... הוא שם לך אקדח בראש ואיים עליך : או שאתה כותב את מכתב אל-ווסול וכותב שהכל היה בסדר – או שאני הורג אותך...
- מה זה כבר משנה אם נגיע למצב כזה...
- משנה ועוד איך. אם אדע, תהיה לי אולי אפשרות כלשהי לעזור לך, לאיים עליו למשל – שאגלה את הסיפור למוכבראת... משהו אפשר לעשות... הרי הוא רוצה לעשות עוד עסקים איתנו, עם היהודים לא...? לפחות נדע מי הוא...
- ואיך ניתן לדעת אם כתבתי את מכתב אל-ווסול תחת איום או לא?
- אז ככה : אתה תכתוב מה שבא לך, וסביר להניח שתכתוב רק דברים טובים... רק דבר אחד תקח בחשבון : אם אתה כותב את המכתב תחת איום, תקטין באופן משמעותי את שתי האותיות האלה, בכל מילה שיופיעו בה : אות דלת (בערבית כמובן), ואות עין. ולהפך, אם בעזרת השם הכל ילך בסדר – תגדיל באופן משמעותי את שתי האותיות האלה; אל תשכח אותן : עין ודלת. דחילק... אל תשכח, זה הדבר היחיד שאני מבקש ממך.
היגענו לנקודת האיסוף, לא התחבקנו שלא נעיר תשומת לב, לחיצת יד קטנה, ואולי גם דמעה נזלה פה ושם שנמחתה מהר...
לאחר כחודש אני מקבל טלפון לחנות, עבדתי באותה תקופה עם אחי בקונדטוריה זקי, בשיחה הזו מישהו מבקש לדבר איתי, ושואל אותי שאלה סתמית שסוכם עליה מראש – רמז שאתייצב בבית של המבריח לקבל את אל-ווסול, ולקשר אותו עם עוד איש קשר לעוד עסקאות...
התייצבתי ודבר ראשון הסתכלתי בעיניו של המבריח :
- איך היה?
- בסדר גמור; אחיך זה משוגע עם דפלומה... הוא חושב את עצמו הולך לטיול מאורגן... לכל כפר או ישוב שהיגענו ביקש לטייל... להכנס לחנויות, לערוך קניות, לאכול, במיוחד לאכול... וכשאמר לי לאכול- נרגעתי... זה אכן היה סימן היכר של יוסי. והינה שלח לך את המכתב הזה.
פתחתי את הדף ולא קראתי. חיפשתי דבר ראשון את העין ואת הדלת, ולא הייתי צריך לחפש, כי הפעם יוסי הגזים. הוא עשה כל אות מהן חצי שורה, לא כמו שסיכמנו שנתנהל בעדינות...
שמחתי! כמו שלא שמחתי מעולם... זו היתה הרגשה של סיפוק – זאת המילה. סיפוק שהצליח סוף סוף יוסי; סיפוק שעלה בידי לעזור לו – אני אחיו הצעיר... הסיפוק הכי גדול היה מההגזמה של יוסי בשתי האותיות שהטיב להגדילן...
היום כשהחלטתי לכתוב על הנושא הזה, התקשרתי ליוסי ושאלתי אותו אודות זהות שתי האותיות ההן אם זכור לו אילו אותיות היו.
הוא זכר רק את הדלת בהתחלה, ולאחר מספר שניות עלתה העין מתוך הקובץ...
בחרתי בשתי האותיות ההן באופן אקראי, תוך כדי לחץ והתרגשות... בחצי שעה הגורלית ההיא. אותיות בערבית, הדלת דומה לאחותה בעברית, זה שני מחוגי השעון כאשר השעה עומדת על השעה 9, (ובעברית – 9.30, הבדל של חצי שעה בסך הכל...). בעין אין שום דמיון...
והיום אני מבחין באותן האותיות הגדולות אך בעברית... בשמע ישראל. בעין ובדלת! איך שלא אזכור את האותיות האלו... איך לא!
רצה הגורל, והייתי אני לאיש הקשר של כל משפחתי, היינו לארגן את הבריחה של כל המשפחה מחלב; ארבע שנים לאחר מכאן. הפעם יצאנו כולנו, אני ואימי ואחיי הנשואים עם ילדיהם. הלכנו על כל הקופה, היינו ארבעים איש במספר, כולל שתי משפחות נוספות שהצטרפו לקבוצה. הייתי מאוד עסוק בחודשים האחרונים של שנת 80, כאשר ארגנתי את יציאת סוריה... אחותי וגיסתי היו בחודש השביעי להריונם, ושתיהן ילדו בבית החולים קפלן שברחובות.
התמונה של ארבעים איש ואישה וילדים עוברים רגלית את הגבול הצחיח מלא המוקשים של סוריה וטורקיה – לא תסור מעיני לעד. התמונה של החייל היהודי הראשון עם מדים שראיתי בנתבג, שבא לקבל את פנינו – עם אם-16 ארוך... גם תמונה זו נצרבה באחת התיקיות בראש. זה היה יוסי.
עד כאן לעניין האותיות המגודלות עין ודלת, שפגשתי אותן שוב כאן... אני סוגר איפוא כאן את הפירצה שפתחתי, וחוזר אל הטקסט שלנו המקורי.
תעלה ותבוא השאלה המתבקשת, המתריסה, הקשה כל כך... המקשה כל כך...
מדוע הדרך העקיפה הזו להודיע את ההודעה הישירה כל כך אודות "עבודת" השם יתברך? מדוע השתמש המתעד בתיאורים ציוריים שונים ורבים לעבודת השם? מדוע לא השתמש בדרך הקצרה, העניינית, הישירה... היש טובה ממנה? מדוע לא הודיע לנו מה היא עבודת השם ומה היא העבודה הזרה ועבודת האלילים? מדוע הלך סחור סחור סביב הנושא, והסתיר אותו בשיכבה עבה של לשון ציורית – ובעצם בשכבות רבות מנשוא... עבות ואף מגושמות! מדוע לקח לעצמו את תואר המעניש – בו בזמן שאין נענש בנמצא? בו בזמן שאין מונח כזה במציאות? מדוע לקח לעצמו את תואר "המעניש" שכה רחוק ממציאותו... מדוע הסתיר את המבולבל מאחרי הפרגוד של הארור? מדוע הטיל עלינו את המשימה לפיענוח כוונתו? ומדוע סירבל וזיגזג את הדרך לכוונתו, עד כדי לכסותה במעטה כה עבה מאופל ומסורבל...
את התשובה לזאת קראתי מזמן, אך רק בשמע ישראל הבחנתי בה שוב, ועמדתי עליה; בהמשך הנסיעה ההיא, כאשר נותרו לי עוד מספר דקות יפות, וחולצתי הרטובה כבר צועקת הצילו...
זהו הנוסח המלא של התשובה :
כב ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעלם. כג וישלחהו ה' אלקים, מגן-עדן – לעבד את-האדמה, אשר לקח משם. כד ויגרש את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמר את-דרך עץ החיים. (בראשית, ג)
נא לזכור : אנו נמצאים עדיין בהפסקה מהשורה שלקחנו מהפרק השלישי של בראשית. היגענו בפרק הזה עד הפסוק השביעי ועצרנו להפסקה.
אלו הם הפסוקים שלמדנו :
א והנחש, היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר, אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן. ב ותאמר האשה, אל-הנחש: מפרי עץ-הגן, נאכל. ג ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן--אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו: פן-תמתון. ד ויאמר הנחש, אל-האשה: לא-מות, תמתון. ה כי, ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם, כאלקים, ידעי, טוב ורע. ו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו, ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל. ז ותפקחנה, עיני שניהם, וידעו, כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. (בראשית, ג) –
היגעתי איפוא עד כאן ועצרתי להבאיר שתי הערות, שקידמה אותן ההודעה הזו : פרק ג' של בראשית לא נועד בשביל לתעד את חטא אדם הראשון, כפי שפרק ד' אחריו לא נועד בשביל לתעד את פשע קין "הרוצח" – כי-אם את פשע אחיו הבל, ועדיין לא עמדנו על פשע הבל, אם-כי נגענו בפרק ד' מזוויות אחרות, כמו המונח "המנחה של קין" ועבודת השם...
אם כן, פרק ג' של בראשית – לא נועד לתיעוד חטא אדם הראשון, אלא נועד לתעד את שתי ההערות העיקריות הללו, שבשמן ביקשתי את ההפסקה מהמניין :
- הערה ראשונה : איך השם יתברך "מתקשר" עם האדם... איך הוא "מדבר" עימו? בפעם הראשונה – בפרק ג' הזה – נחשפנו "לשיחה" ערה בין השם יתברך לאדם וחוה אישתו; השאלה היא איפא : איך התקיימה השיחה הזו? התשובה על השאלה הזו בפרק הזה, תאיר לנו את התהייה אודות התקשרויותת עתידיות של השם יתברך עם אישיות אחרות בתורה. זה עיקר ההערה הראשונה שהתייחסותי אליה תמה ונשלמה לעיל; נגעתי דרכה בקול השופר; ביקרנו באולם בית הכנסת ומעגליו... ואף העלינו על נס את שיחת יעקב אבינו ופרעה, ונחשפנו למידע האדיר שעלה מאותה השיחה. וכך סוכמה ההערה הראשונה, שפרק ג' יועד לה :
השם יתברך "דיבר" לראשונה עם אדם וחוה באופן ישיר לכאורה, וניהל איתם "שיחת ועידה" וגם תיעד את השיחה הזאת לפרטיה – כפי שהנחש "דיבר" באופן ישיר לכאורה עם חוה, "ושיחה" זו תועדה לפרטי פרטיה באותו הפרק. המכנה המשותף של שתי השיחות הוא "האופן בו התנהלה השיחה"... מי שהצליח לפענח את שיחת חוה עם הנחש ולקלוט את פרטיה – הצליח להבין את ההערה הראשונה ולקלוט איך השם יתברך דיבר עם אדם, חוה, ואיך עתיד "לדבר" עם קין, אברהם, משה, ויחזקאל...
- הערה שניה : ההערה השניה נועדה להסביר לנו את המסר החד-משמעי זה : אין עונש ואין מעניש; אין קללה ואין מקלל; אין מושג שנקרא "עונש"; אין זכות קיום למושג הזה – כי אין לו משמעות... כל הכוחות והמופעים והתופעות והאירועים המתרחשים ביקום והפועלים על האדם – מקורם ברצון האדם עצמו; הוא הוא הגורם היחיד לֶמַה שקורא עימו וסביבו. את כל זאת למדנו "מהקללה" הראשונה בתורה, שנחשפנו לה בפרק ג' :
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה...
מי יקלל תכונה? – שאלנו... מי יקלל ניחוש או ספק או חשש... ומכאן למדנו כי הוא פנה אל "התכונה" הווירטואלית המוזרה הזו – פלא יצירת האדם; הוא פנה אל הנחש ואמר "לו" בבהירות : אתה תגרום לאדם לרדת אפילו מרמת הבהמה... אתה תגרום לו להתבלבל; אור בשבילו יהיה ראור או ארור או ואור... או כל הרכב משובש אחר של המילה. הספק יבלבל את האדם וירחיקו מהדרך הראשית – ממנה התחיל.
מכאן הסקנו את מסקנתנו : אין קיום לקללה, כפי שאין קיום לעונש...
וגם למדנו מילה בעברית : ארור = מבולבל. מכאן, כל הקללות המופיעות בתורה, הן ולמעשה "הודעות" פשוטות לֶמַה שעלול האדם לפגוש כתוצאה מבילבולו... דוגמה : אם תכניס את האצבע לשקע החשמל – תתחשמל, תרגיש כאב, והאצבעות שלך ישחירו.
ביקשתי עוד דוגמאות "מההודעות" האלו, והלכתי בעקבותן. היגעתי עד ספר דברים כז, והתחלתי לקרוא :
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה', מעשה ידי חרש ושם בסתר; וענו כל-העם ואמרו אמן. –
ביקשתי כאן להתיר עוד בילבול (אירור) שאחז בנו מדורי דורות, ומקורו בעבודת השם יתברך... המסקנה שהיגעתי אליה : עבודת השם יתברך מתגלמת בקיום רצונו; – כך היגעתי לקין ומנחתו, ושם פגשתי את הראיה הראשונה בתורה לעבודת השם יתברך. באותה הפינה קראתי את פרשת שמע ישראל, והרטבתי את החולצה...
וכך אנו מגיעים בחזרה אל השאלה הקשה :
מהו מקור הקושי הזה שהוסיף לבילבולינו...? מדוע כתב "ארור" במקום "מבולבל"? מדוע כיסה את המונח "עבודת השם" במעטה ציורי של איפול וחיספוס שהטעה אותנו בהבנתו? מדוע לא תיעד באופן ישיר את רצונו הישיר, ובמקום זאת הסתיר אותו תחת הרבה שכבות עבות ויצירתיות... מדוע בעצם הקשה עלינו השם יתברך בהבנת כוונתו? היתכן ובילבל אותנו במתכוון...
תשובה בלתי צפויה : כן, הוא בילבל אותנו במתכוון. את התשובה הזאת מצאתי בסוף הפרק (בראשית, ג) שלקחתי ממנו פסק הזמן להבארת שתי ההערות; זה אותו הפרק שנועד לתעד את שתי ההערות האלו... מעגל סגור. זהו סימן הדרך : החזרה לאותה הכתובת...
לאחר הבארת התשובה, אמשיך איפוא עם אותו הפרק; לא נותר ממנו הרבה...
בפרק ג' של בראשית, לקח המתעד את חטא אדם הראשון, כמסגרת להציג דרכה שתי תמונות : התקשרות השם יתברך עם האדם, וחתך תמונה של רצף עקבי. במילים אחרות : איך השם יתברך "מתקשר" עם האדם, ואיך עובד עיקרון העקביות, או כפי שקראתי לו – הרצף העקבי.
היגענו כאמור בפרק הזה עד הפסוק השמיני, ולמעשה, תמונת הרצף העקבי מתחילה מהפסוק השמיני. חשבתי לעבור במהירות על התמונה הזאת באופן מתמצת, ולפסוח על הפרטים הדקים שעשו אותה – במטרה להבאיר את הקשר שלה לתשובה הנמצאת בסוף הפרק שביקשתי להבאירה, אולם ובמחשבה חוזרת – למה לפסוח... שום נזק לא יקרה אם אפסח על תוכנית העבודה המקורית, ואמשיך בשרידת הפרק השלישי מהמקום שהיגענו אליו; או אז נגיע גם אל סופו ואל התשובה לשאלה הקשה... אנו נצעד לכיוונה בצעדים איטיים אומנם, אך יותר בטוחים...
טוב נעשה אם נסכם את שבעת הפסוקים הראשונים שכבר עברנו עליהם... או אז נוכל להמשיך עם הפרק באופן מסודר... צריכים אנחנו לחזור ולהכנס לאווירה שנוצרה ושהמתעד הטיב לתארה...
...המשך לפרק (38)