מאת: שלמה ק
אל:
נכתב ב: 08:31:10 21.05.2008, כתוספת/תגובה ל: מדוע פירשו חזל את דיני הנזיקין באופן שמקל על המזיק?
אתחיל בציטוט מתוך המאמר של אראל סגל:
"הטענה של התנא חזקיה היא, שאילו היה כתוב רק " שלם ישלם שור תחת השור " היינו מבינים מעצמנו שהנבלה שייכת למזיק, לאחר שנתן לניזק שור חדש, ולא היה צריך לכתוב " והמת יהיה לו "; המילים המיותרות "והמת יהיה לו" מלמדות שהנבלה שייכת דווקא לניזק. אך לענ"ד אין בזה ראיה, כי:
עד כאן דבריו.
הטענה הראשונה שהעלה כותב המאמר, מופרכת כמעט מאליה, שהרי אין שום הגיון לפרש את דברי האלוקים באופן כזה שיחייב את בעל הבור לשלם את כל דמי השור שנפל לבור וגם להשאיר את הנבלה אצל הניזק, בניגוד לשאר תשלומי נזק שאין עליו לשלם אלא מה שהזיק ולא יותר מזה. הטיעון השני אינו מובן לי. לטיעון השלישי שלו, שנראה הסביר ביותר מכל השלשה, אכן ישנה כבר התייחסות בספר הכתב והקבלה, וחבל שהכותב לא ראה את הדברים: אגזור ואדביק את דבריו:
"
והמת יהיה לו . לניזק, מגיד ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו (מכילתא), וכ"ה לשון רש"י. ולא בירר את דינו, כי אין צורך לומר שנבלה הזאת שיטלנה הניזק בחשבון התשלומין כשיביא אותה לב"ד לשלם הנזק, שאפילו היה למזיק נבלות וטרפות אחרות בביתו יפרענו בהם כפי דמיהם שכבר אמרנו לרבות שוה כסף אפילו סובין, אבל הענין לומר כי הנבלה של ניזק היא וממונו תחשב, ולפיכך אם פחתו דמיה אח"כ או שנגנבה, אין על המזיק לשלם אלא דמי המתה. אם היה השור כשהוא חי שוה מנה וכשמת שוה חמשים זוז, יש עליו חמשים זוז, וזה יטפל בנבלתו וישמרנה לעצמו; וזה הדין בכל הנזקין, וזה שקורין חכמים פחת נבלה, ומפורש הוא בגמרא (רמב"ן). וכתב עליו הרמ"ד בביאורו: תמוה הוא, דבפ' הפרה (ב"ק נ"ג ב') מסקינן ד"והמת יהיה לו" דבור לדרשא אחרינא קאתי, למי שהמת שלו, יצא שור פסולי המוקדשין שאין המת שלו, ואולם פחת נבלה ילפי' מ"והמת יהיה לו" דשור, ע"ש. ואין זו טענה, דאע"ג דלרבא "והמת יהיה לו" דבור אתי לפטור שור פסהמ"ק, ע"כ יודה דלא הך לחוד אתי למילף, דא"כ יקשה עליו הך דמכילתא, דמבואר בו ד"והמת יהיה לו" דבור אתי לשמין לניזק דמי נבלתו, ומאי אבעי לי' לרבא התם, וגם תלמודא לא הוי קא שתיק לאתובי עלי' דרבא ממכילתא, אלא ע"כ דסברת רבא הוא, כיון דטיפול הניזק בנבלתו כבר ידעי' מן "והמת יהיה לו" דשור, לא נוכל תו למימר דהך דינא לחוד אתי גם קרא להורות ב"והמת יהיה לו" דבור, כי אמנם אתי' לאוסופי להורות דדוקא בכה"ג שיוכל הניזק ליהנות מנבלתו הוא דמחייבינן למזיק לשלומי, אבל בשאין יכול ליהנות מנבלתו, כשור שפסהמ"ק דטעון קבורה ואסור בהנאה, המזיק פטור, וכדאסבר לה רבא התם, מדפטר בבור כלים סברה היא למיפטר בשור פסהמ"ק. אמנם עיקר קרא כמשמעו להורות ששמין לניזק דמי נבלתו, וממילא משמע דיוקו פטור בשור פסהמ"ק. ועוד, דאי לפטור שור פסהמ"ק לחוד אתי קרא, למה ליה למיהדר אלישנא ד"והמת יהיה לו", ולמילפי' מדיוקא? הלא יותר מבורר היה הדין אם בתחלת מאמר "ונפל שמה שור או חמור" היה מוסיף "אשר יאכל" (כלשון "ולא יאכל" דבשור הנסקל), והיה מבואר באר היטב הפטור בשאינו מותר בהנאה, אלא ודאי דתרתי אתי לאשמעינן בלישנא קלילא. וראייה לזה, מדאמרי' (ב"ק נ"א א') דגם לרבא תרתי שמעי' מהך קרא, חדא במי שהמת שלו לאפוקי שור פסהמ"ק, וחדא בההוא דעבד מיתה, לחייב כורה שני לחוד, ע"ש. הרי דלרבא ילפי' תרי עניני מהך קרא, אף דלית להו שייכות להדדי, דמאי שייכי' חיובא דכורה שני עם פטור דשור פסהמ"ק, וגם עי"ז משתנה משמעות לשון המקרא, דאי ילפת מניה חיובא דכורה שני, א"כ "והמת יהיה לו" קאי אמזיק, ואי לילפותא דפטור שור פסהמ"ק קאי על הניזק, א"כ כש"כ דהנך תרתי דשייכי להדדי, דהיינו חיובא דניזק בטיפול נבלתו ופטור דשור פסהמ"ק, תרתי ממשמעותא דקרא ילפי' דחדא מגו אידך נפיק, דלא מצינו למילף מן והמת יהיה לו פטור דפסהמ"ק, אי לא מפרשינן ליה תחלה ששמין לניזק נבלתו. (דאע"ג דטיפול הנזק בנבלתו ידעי' מוהמת יהיה לו דשור, מ"מ כיון דאיכא למטען, כמו דלא ילפי' שור מבור לפטור בשאין המתה שלו, לא ילפי' נמי בור משור לטיפול, כמ"ש תוס' שם, לכן אהדרי' קרא דרך גררא גם בבור, והעיקר בו אינו רק פטור דשור פסהמ"ק) הנה התבאר דהך דמכילתא עם מימרא דרבא חדא נינהו ולא פליגי אהדדי ולכן לא מקשה תלמודא ממכילתא אדרבא, וארווחנא בזה עוד דלא צרכינן למימר דקרא אתי למילתא דלא שכיחא, בנזק שור פסהמ"ק, וכללא בידינו שהכתוב אינו מדבר אלא בדבר ההווה ורגיל, אבל קרא כפשטי' נמי קאי, ושפיר ביאר עליו הרמב"ן את דבריו
":
הכתב והקבלה מתחיל לבאר לאיזה ענין קבעו חז"ל שוהמת יהיה לו מתייחס לניזק ולא למזיק. ואומר, שעצם הדבר שהמזיק יכול לשלם לניזק חלק מהנזק על ידי שיתן לו את הנבילה, ויקזז את שוויה מהתשלומים, לזה לא צריך כלל את הפסוק "והמת יהיה לו" לומר לנו דבר זה. שהרי בין אם נפרש "והמת יהיה לו" ביחס לניזק ובין אם נפרש "והמת יהיה לו" ביחס למזיק, בכל אופן ברור שהמזיק יכול לתת את הנבילה לניזק כחלק מהתשלומים, שהרי אפילו סתם נבילות שיש למזיק בביתו יכול הוא לתיתן לניזק כחלק מהתשלומים, משום שידוע לנו ששווה כסף ככסף, ויכול כל מזיק לשלם את תשלומי הנזק אפילו בסובין ובכל דבר ששווה כסף וניתן למוכרו ולהפיק ממנו כסף. אם כן, מה בכלל החידוש בכך ש"והמת יהיה לו" מתייחס לניזק? (וכאמור, אי אפשר לומר שהתורה באה לומר שהמזיק יתן את הבהמה לניזק ויקזז את תשלומיה, שזה אינו חידוש כלל, וגם אי אפשר לומר שהמזיק חייב לקחת לעצמו את הנבילה, שהרי הוא יכול לתת כל נבילה וכל שווה כסף לניזק בתור תשלומי הנזק, ואין שום סיבה לומר שבדיוק את הנבילה הזו לא יוכל לתת).
לכן, כל הדיון שלנו מה פירוש "והמת יהיה לו" אינו רלוונטי כלל ביחס לדיון של חז"ל. אתה הבנת שחז"ל באו לחדש שהמזיק יכול לתת את הנבילה לניזק כחלק מתשלומי הנזק - ולא כך הם הדברים. דבר זה שהמזיק יכול לתת את הנבילה לניזק הוא הנחת יסוד שאינה קשורה כלל למילים והמת יהיה לו. מה אם כן כוונת התורה במילים והמת יהיה לו? - אומר הרמב"ן שהביא בספר הכתב והקבלה, שחז"ל הבינו שהתורה באה לומר שהנבילה נשארת של הניזק, ואם פחתו דמיה - פחתו לניזק.
על הטיעון השלישי של כותב המאמר, שאולי המילים "והמת יהיה לו" באות לומר שהמזיק שור פסולי המוקדשים פטור, עונה בעל הכתב והקבלה שאי אפשר לומר כך שהרי אם כן, היה הכתוב אומר "ונפל שמה שור או חמור אשר יאכל", וממילא היה מובן ששור שאסור באכילה, כשור פסולי המוקדשין, אינו בכלל חיוב תשלומים. וגם רבא, שהסביר את המילים "והמת יהיה לו" שבאות להוציא שור פסולי המוקדשין, זה רק בעקבות הדרשה הקודמת ש"והמת יהיה לו" לניזק, שכיון שפירוש הדרשה ש"והמת יהיה לו" לניזק הוא שעל הניזק לטפל בנבילה, ממילא שור פסולי המוקדשין, שאין לניזק אפשרות לטפל בנבילה, משום שהיא אסורה בהנאה, על זה אין למזיק חיוב תשלומין כלל.
הכתב והקבלה כותב כמובן יותר ממה שהבאתי מדבריו, ותוכל לעיין בו בעצמך (הבאתי את כל הקטע הנוגע לפסוק זה).