אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא

מקורות ופירושים נוספים

ישנם מקורות רבים נוספים המדגישים את האחריות של האדם לתוצאות מעשיו, למשל  הושע י12-13: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד; נִירוּ לָכֶם נִיר, וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת ה', עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע, עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם, אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ; כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ, בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ" (פירוט).

הפסוק שלנו מוסיף שלושה הדגשים:

1. אין טעם לעשות מעשי שטות "דווקא" כדי לפגוע במי שמלמד אותנו חכמה, כי כשאנחנו עושים מעשה חכם אנחנו מועילים רק לעצמנו, וכשאנחנו עושים מעשה שטות אנחנו פוגעים רק בעצמנו. פירוש זה משתלב בקטע המלמד איך לאהוב ביקורת.

2. אין טעם לעשות מעשי שטות כדי להתחבר ולהתקרב לאנשים שמלמדים אותנו לעשות שטויות, כי כשאנחנו עושים מעשי שטות, בסופו של דבר רק אנחנו נישא בתוצאות השליליות של מעשינו, ולא נוכל להאשים את החֶברה; וכשאנחנו עושים מעשי חכמה, רק אנחנו ניהנה מהתוצאות החיוביות של מעשינו, גם אם למדנו את המעשים האלה מחברינו: "משל לאדם שהזמין את חברו למסעדה, וביקש מהמלצר להביא מעדנים מיוחדים, ושתיה יקרה מאד. הם ישבו ואכלו, האורח היה בטוח שבסוף יהיה בסדר, ועניין התשלום יסודר. אולם, בסוף הסעודה, המזמין קם לשירותים, ומשם מצא את הדרך החוצה... האורח קם על רגליו ורצה ללכת, אך בדלת חיכה לו בעל המסעדה ודרש את התשלום. הוא ניסה לגמגם, ולהסביר, אבל שום דבר לא עזר. הוא היה צריך לשלם עד הפרוטה האחרונה. כך זה אחרי מאה ועשרים. כאן בעולם הזה יש חברים, וחיוכים, ועליי ועליך, אבל בחשבון הנצחי: אם חכמת - חכמת לך! ולצת - לבדך תישא!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"א אלול ה'תשס"ט).

3. ההשקעה הטובה ביותר היא החכמה, כי זו ההשקעה היחידה שנשארת איתנו תמיד: כשאנחנו לומדים חכמה, היא נשארת שלנו ואי אפשר לגנוב אותה מאיתנו; וכשאנחנו מזלזלים בחכמה, אנחנו נשארים טיפשים ואיננו יכולים לגנוב את החכמה מאחרים. ראו גם: פסוקים נוספים שמשוים בין חכמה לבין כסף.

ובפירושנו למעלה ניסינו לשלב את שלושת המסרים.

העולם הבא

ייתכן שהפסוקים רומזים, לא לשכר בעולם הזה אלא בעולם הבא, עולם הנשמות: כאשר האדם לומד חכמה, הוא לא רק קונה לעצמו קניין חיצוני, אלא הוא מתקן את נשמתו, והתועלת הזאת היא נצחית - היא נשארת ומלווה את נשמתו של האדם גם לאחר מותו. ועוד: תיקון הנשמה לעולם הבא הוא זכות שרק האדם עצמו נהנה ממנה, כי לכל אחד ישנה נשמה נפרדת, ולכן: אם חכמת - חכמת לך לבדך, ואם לצת - לבדך תשא (ראו מצודת דוד). רעיון דומה נזכר ב משלי ה17: "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ, וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (פירוט). 

כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים

בפסוק הקודם נאמר:

משלי ט11: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ, וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים"

החכמה, שהיא הדוברת בפרק זה, מסבירה מדוע כשאדם לומד חכמה הוא מועיל קודם כל לעצמו:

כי בי - בזכותי (בזכות החכמה) - יהיו לך ימים רבים יותר של עשיה חיובית ומשמעותית; תוכל לנצל טוב יותר את שנות חייך ולא לבזבז אותם לבטלה; הידע הזה יועיל קודם כל לך, ואף אחד לא יוכל לקחת אותו ממך.

ואפשר גם לפרש, שהדוברת כאן היא יראת ה', שנזכרה בפסוק 10: "תחילת חכמה - יראת ה'...". כי בי - בזכות יראת ה' - תחיה חיים ארוכים יותר, כמו שנאמר ב משלי י27: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים, וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (פירוט).

וחז"ל דרשו, שהדוברת כאן היא השבת: "כל המברך ומקדש על היין בלילי שבתות, מאריכים לו ימיו בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר כי בי ירבו ימיך...". וייתכן שחז"ל מצאו רמז לכך בפסוק הראשון בפרק, משלי ט1: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (פירוט).