יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר, אוילים בזו

פסוקים דומים ומנוגדים

היראה קודמת לחכמה גם בתולדות עם ישראל. כל חכמה שבני ישראל למדו באה אחרי אירוע שגרם להם יראה:

• אחרי קריעת ים סוף, שמות יד31: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושלושה ימים אחר-כך, שמות טו25: "...שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט..." (פירוט).
• אחרי עשרת הדיברות, שמות כ16: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם: אֶל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ומייד אחר-כך, שמות כא1: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
• אחרי מתן לוחות הברית השניים, שמות לד30: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", ומייד אחר כך, שמות לד32: "וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי".

היראה קודמת לחכמה גם בדברי חז"ל:

• "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת." (רבי חנינא בן דוסא, משנה אבות ג ט). 

אולם במשלי ב נאמר לכאורה להיפך:

• משלי ב3-5: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ; אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" - הבינה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה - הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות מתוך דברים שלמדנו, וכאן נאמר לכאורה שהבינה קודמת ליראת ה'!

1. ייתכן שיש לפרש: אז תבין יראת ה' = אז תגיע להבנה שכלית של אותה יראה רגשית שהיתה בקרבך מלכתחילה.

• לפעמים אדם עובר חוויה של התגלות, שממלאת את ליבו ביראת ה' (כמו התגלות ה' אל בני ישראל במעמד הר סיני), אך הוא עדיין לא מבין את משמעות החוויה, ואינו יודע מה מהותו של אותו כוח שהתגלה אליו.
• בשלב הבא, הוא מתחיל ללמוד חכמה ומוסר (כמו פרשת משפטים, שבאה מייד אחרי מעמד הר סיני) - ללמוד מה הוא רצון ה', ולתקן את התנהגותו כך שתתאים לרצון ה'.
• בשלב הבא, הוא משתמש בכוח הבינה (= הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות), מתעמק בדברים שלמד, מנסה להבין דבר מתוך דבר, לקבוע כללים ולהבין את העקרונות שמאחרי חוקי החכמה והמוסר.
• ובעזרת הבינה, הוא מצליח להבין יראת ה': הוא כבר מכיר את ה' טוב יותר, הוא יודע מה הם העקרונות המוסריים החשובים לה' ויודע שה' משגיח על הכל, החל מהעקרונות הגדולים ועד הפרטים הקטנים; ההבנה הזאת ממלאת אותו ביראת כבוד מפני ה' - והפעם היראה מבוססת על הבנה ולא רק על חוויה.

2. וייתכן שהפסוקים מדברים על שני מצבים שונים:

• הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי, שבו ה' מתגלה לאדם ומעורר בו את היראה והרצון ללמוד - "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר". זה היה המצב בזמן התורה, כפי שניתן לראות בפסוקים שהובאו למעלה מספר שמות.
• והפסוק בפרק ב מתאר מצב שבו אין התגלות, ואז הדרך היחידה להגיע ליראת ה' היא על-ידי התבוננות שכלית - "אם לבינה תקרא... אז תבין יראת ה'". זה היה המצב לאחר חורבן הבית. לכן, רבים מחכמי ישראל טענו שיש להגיע ליראת ה' על-ידי התבוננות שכלית - ביניהם הרמב"ם, הרמח"ל והרש"ז מלאדי; ראו אז תבין יראת ה'. מצב זה יימשך, כנראה, עד ביאת המשיח ועד בכלל, ישעיהו יא2: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'"

פירוש זה מתאים לתקופה שבה אין התגלות, ובה האדם צריך קודם-כל להשתמש בחכמה ובתבונה על-מנת ללמוד יראת ה'; אך בתקופת התורה, כפי שראינו, היראה באה לפני החכמה גם מבחינת הזמן.

מקורות ופירושים נוספים

גם הגאון מווילנה קישר את פסוקנו לפסוק 2 ולמסכת אבות: "כאן הוא התחלת הספר, וקאי על מה שכתוב לעיל, שעניין הספר הוא לדעת. ואומר עכשיו, שהיראה הוא ראשית ותחילת הדעת, כעניין שאמרו חז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, והיינו, מפני שאם אין בו יראת ה', אז הוא אויל, שהוא הפורק עול והיפך בעל יראה, ואוילים חכמה ומוסר בזו, מפני שאם יש באדם יראת ה', ילמד לדעת, בכדי שיהא יודע ממה לשמור את עצמו. ודרך האדם, כשרוצה את הדבר ומוצאו, חביב עליו ושומרו. אבל אם אין בו יראת ה', ואינו מתיירא מן החטא, אף שלומד כמה פעמים לא ימצא, כי אינו לומד בכדי שיהא יודע ממה להיזהר... ולכן, אף שילמדו, החכמה והמוסר בזויה אצלם, ולא יהיו מתקיימים בהם" (הגאון מווילנה).

לפי הטעמים והמשקל, יש לקרוא: "יראת ה' ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו". מה הקשר בין חלקי הפסוק?

1. יש מפרשים, שהאוילים הם הרשעים, שאינם יראים את ה'. לפי זה, הקשר בין שני חלקי הפסוק הוא ניגוד: יראת ה' צריכה להיות ההתחלה של כל לימוד ודעת, כי האוילים - שאינם יראים את ה' - בזים לחכמה ומוסר ואינם לומדים דעת: "ואם לא יקנה יראת ה' בראשיתה, מה תועלת בלימודה? הלא יבזה אותה וימאס בה!" (מצודת דוד, וכןרש"י פירוש שני, ר' יונה גירונדי). אין הכוונה שיראת ה' היא רק אמצעי, שמטרתו לגרום לאדם להתייחס ברצינות ללימודים כדי שיצליח בהם, שהרי "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." (רש"י פירוש ראשון); הפסוק מתייחס רק לסדר הלימוד, וקובע שיש ללמד יראת ה' לפני הכל.

• אולם, בשאר הספר, נראה  ש האויל הוא השטחי, ולא דווקא הרשע (אם כי, כמובן, יש גם רשעים שטחיים). 

2. יש מפרשים, שתכונתם היסודית של האוילים היא הבוז לכל חכמה ומוסר הבאים מאחרים; מתכונה זו נובעת השטחיות שלהם וההתנגדות שלהם לקבלת עצות. התכונה המנוגדת לכך היא יראת ה', יראת כבוד כלפי ה', הגורמת לאדם להרגיש שיש למעלה ממנו ושהוא לא יודע הכל: "כשבן אדם מרגיש את עצמו מלך העולם, שר "אני חכם, אני גדול אני יודע את הכל" וגם מרגיש ככה, אין סיכוי שידע משהו חדש. יכול להיות אפילו שיכניס למוחו חכמה, אבל היא לעולם לא תשפיע עליו, הוא ירגיש מעליה ויבוז לה או יבזוז אותה. אדם שיש לו יראת ה', לעומת זאת, יודע שהוא לא יודע הכל, ומוכן לקבל דברים שהוא לומד בלי להכריח אותם להיות כמוהו או לא להיות בכלל." (אורי בירן, אתר כיפה).

3. אפשר לפרש שהפסוק משתלב במבנה הפרק, שהוא מבנה של טבלה:

• יראת ה' ראשית דעת מתאימה ל מוסר אביך, שהוא האזהרה " אם יפתוך חטאים - אל תבא... "; המסר העיקרי בקטע זו הוא, שיראת ה' - הזהירות מחטאים - היא בסופו של דבר העצה החכמה ביותר, כי היא מצילה את האדם מהילכדות ברשתם של נוכלים; ולכן יראת ה' ראשית דעת.
• חכמה ומוסר אוילים בזו מתאימה ל תורת אמך, שהיא התוכחה " עד מתי פתיים תאהבו פתי... "; הקטע מוכיח את הפתיים, הלצים והכסילים על כך שהם בזים לחכמה ואינם רוצים ללמוד.

אולם, אין שום קשר לשוני המקשר בין הפסוק לבין שאר הפרק:

• בקטע " אם יפתוך חטאים אל תבא " לא נזכר שם ה', ואין שם רמז ל יראת ה'.
• בקטע " עד מתי פתיים תאהבו פתי " לא נזכרו אוילים.
  

4. ולענ"ד, יש לפסק את הפסוק בניגוד למשקל ולטעמים: "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר, אוילים בזו". לחלוקה זו כמה ראיות:

• המושג דעת חכמה ומוסר נזכר לפני כן, בתחילת הפתיחה של הספר, משלי א2: "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה"; מסתבר שגם כאן המושג דעת חכמה ומוסר הוא מושג אחד שנמצא כולו בצלע הראשונה של הפסוק.
  
• הפועל בזה נזכר כמה פעמים כניגוד של הפועל ירא את ה', למשל משלי יד2: "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ"; מסתבר שגם כאן המושג בזו הוא הניגוד של יראת ה', ומשמעו "בזו את ה'".

מקורות נוספים על רגשות בחינוך

הפסוק שלנו מלמד, שהרגש של יראת ה' הוא תנאי הכרחי ללימוד "דעת חכמה ומוסר", וכן שאנשים שטחיים בזים ל"דעת חכמה ומוסר". שני רעיונות מקבילים התגלו במחקר שנעשה על רגשות של פושעים פסיכופתים (אם-כי התגלית מתייחסת ליראה ולרגשות באופן כללי ולא דווקא ליראת ה'): "פסיכופתים - מוחותיהם אינם מפגינים את התבנית הייחודית בתגובה למילים הרגשיות... רוברט הייר, הפסיכולוג מאוניברסיטת קולומביה הבריטית שביצע את המחקר, מפרש את התוצאות כראיה לכך שלפסיכופתים יש הבנה רדודה של מילים רגשיות, שיקוף של רדידות כללית יותר בתחום הרגש... פסיכופתים העומדים לקבל הלם חשמלי אינם מראים שום סימן לתגובת פחד מהסוג המקובל אצל אנשים שעומדים לחוש כאב. מכיוון שחזות הכאב אינה מעוררת בפסיכופתים שום פרץ של חרדה, נראה להייר שהם אינם מודאגים מפני האפשרות שיוענשו בעתיד על מעלליהם, ומכיוון שהם עצמם אינם חשים שום פחד, אין להם שום אמפתיה - או חמלה - כלפי הפחד והכאב של קרבנותיהם" (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 7 "שורשי האמפתיה", עמ' 129).

מחקרים נוספים מלמדים על החשיבות הרבה של רגשות בכלל בחינוך ילדים להתנהגות מוסרית (שם, עמ' 124-125). לפי זה, כשרוצים לחנך ילד שלא יפגע בזולת, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא להפנות את תשומת ליבו לרגשות הפגועים של הזולת: "תראה, הוא בוכה, הוא מאד עצוב כי לקחת לו את הצעצוע!". אם לילד יש אמפתיה (כמו לרוב הילדים הנורמליים), הוא ירגיש בעצמו את הצער של הזולת, ויפתח רגש של יראה מפני פגיעה בזולת. לאחר מכן ניתן להמשיך וללמד אותו חוקים מפורטים יותר הקשורים לשמירה על רכוש הזולת.