אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה

המילה אדם חוזרת בפסוקנו פעמיים ורומזת בבירור לאדם הראשון. אולם, כשמשווים את פסוקנו לפרשת האדם בספר בראשית מגלים להפתעתנו שהמסר בשתי הפרשות הוא הפוך!

* בבראשית, ה' הזהיר את האדם שלא ינסה לאכול מעץ הדעת טוב ורע כי הדבר יביא למותו, בראשית ב17: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (פירוט), ואכן האכילה מהעץ חסמה בפניו את עץ החיים, בראשית ג22-23: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים... פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן".

* לעומת זאת, בפרקנו נאמר שהחכמה והתבונה מביאות אושר ואריכות ימים, משלי ג16: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (פירוט),  ואף מקרבות את האדם לעץ החיים, משלי ג18: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (פירוט)!

אז האם החכמה התבונה והדעת מביאות מוות או חיים?  כמה תשובות.

1. המושג דעת טוב ורע בבראשית הפוך מהמושגים חכמה ובינה בפרקנו. דעת מציינת חווייה חושית;  דעת טוב ורע היא הרצון לחוות מקרוב את כל החוויות שיש בעולם, הטובות והרעות גם יחד, בלי לחשוב ובלי לעשות בירור (לפירוט ומקורות ראו במאמרנו "דעת טוב ורע"). כמו אדם הלוקח סמים רק כדי "לדעת איך זה מרגיש". רצון זה עלול להביא מוות, בעוד שהחכמה והתבונה הן עץ חיים.

- אולם, המושגים חכמה תבונה ודעת נזכרים יחד בפסוקים רבים, למשל שמות לא3: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". גם אונקלוס תרגם את "עץ הדעת טוב ורע" בביטוי המציין חכמה - "עץ דאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש". לכן מסתבר שהמושגים מקבילים ולא הפוכים.

2. החכמה התבונה והדעת אכן מביאות חיים, אבל רק כשמשלבים אותם עם דרך-ארץ, עמל ויגיעה. פרקנו פונה לאדם העוסק בדרך-ארץ, יש לו הון ותבואה (פסוק 9) אסמים ויקבים (פסוק 10). הוא עמל ויגע לחפש עד שהוא מוצא חכמה - מציאה היא תוצאה של חיפוש. הוא עמל ויגע כדי להפיק מעצמו תבונה. רק לאחר מכן הוא מגיע לעץ החיים (פסוק 18), ורק אז הוא מגיע אל הדעת, כמו ה' (פסוקים 19-22): “ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.   בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל.   בְּנִי! אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה.    וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ, וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ”.     לעומת זאת, אדם הראשון רצה להשיג את הדעת האלהית בקלות, בלי שום עמל ויגיעה, בלי לעבור דרך החכמה והתבונה, ולכן הפסיד את עץ החיים.

אם כך, הפסוקים במשלי מדגישים לא רק את חשיבות החכמה והתבונה, אלא גם את חשיבות החיפוש והמציאה. מאושר הוא האדם המתאמץ, מחפש - ובסופו של דבר מוצא חכמה; מאושר הוא האדם המשקיע, מפיק - ומייצר תבונה. כך, הידע שהאדם רוכש משתלב היטב באישיות שלו, מרחיב אותו ולא מחריב.    ראיה להסבר זה בפרק הקודם, משלי ב1-6: "בְּנִי! אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ.    לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ, תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה.     כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ;    אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה;     אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא. כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה": אם תשקיע ותתאמץ לחפש את התבונה, תמצא דעת אלהים - אותה תכונה שנאמר עליה בספר בראשית "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע".

3. פרשת גן-עדן מבטאת השקפת-עולם שונה מהמקובל: לפי פרשת גן-עדן, חכמה בינה ודעת הן שליליות! השקפה זו נרמזת בדברי חז"ל "אלמלא חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד... כי ברוב חכמה רב כעס (ולפי שבעטו וחטאו - נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים, להטריחן יותר)!" (רב אדא ברבי חנינא (רש"י), בבלי נדרים דף כב).   אילולא חטא האדם, לא היה לו כלל צורך בתורה, חכמה בינה ודעת! האדם לא היה צריך לדעת מה טוב ומה רע, הוא היה בקשר ישיר עם ה' ויכל לשאול אותו בכל פעם מה טוב ומה רע (וראו במאמרנו "ידע טוב ורע" - "שמע טוב ורע"). כשהאדם בחר לדעת טוב ורע בעצמו, הוא התרחק והתנתק מה', ועכשיו הוא חייב ללמוד חכמה בינה ודעת כדי שיידע מה טוב ומה רע. הפסוקים בספר משלי מתייחסים למצב זה, שאחרי החטא, אולם רומזים שזה אינו המצב האידאלי.

4. ספר משלי מפרש את סיפור גן-עדן באופן שונה מהמקובל. הפסוקים הקודמים בספר משלי עסקו בייסורים: “מוסר ה' בני אל תמאס... כי את אשר יאהב ה' יוכיח...”; רעיון דומה נמצא בתהלים צד12: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"; כדאי לאדם לסבול ייסורים, אם בעקבות הייסורים הוא לומד תורה וחכמה.

גם הפסוק שלנו רומז לייסורים שעבר אדם הראשון בעקבות החטא, ואומר: אשרי אדם - מאושר הוא האדם הראשון, למרות שגורש מגן-עדן וסבל ייסורים, שהרי הוא מצא חכמה תבונה ודעת; היה כדאי לו לאכול מהעץ האסור ולסבול את ייסורי הגירוש, ובלבד שימצא חכמה!

עוד על המושגים חכמה בינה ודעת וההבדלים ביניהם, ראו במאמר חכמה בינה ודעת.