פירוש שד"ל על בראשית פרק ו

קוד: שד"ל בראשית ו בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: בעילום שם

חומש בראשית - פרק ו'

[א] ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה : בהתרבות המין האנושי לא היו בני האלהים רחוקים ונבדלים כבתחלה מבני האדם, אבל מפני רבויים של אלו ושל אלו היו פוגשים ורואים אלה את אלה, ועל ידי כן ראו בני האלהים את בנות האדם וגו'ובנות ילדו להם : כעין מאמר מוסגר, כלומר וידוע כי לא היו נולדים זכרים בלבד, אלא גם בנות יולדו להם.

[ב] בני האלהים : דעת קצת מן הקדמונים שהכוונה על המלאכים הנקראים בני האלהים באיוב (א' ו, ל"ח ז') ואמנם אעפ"י שהמלאכים נזכרים בתורה ובנביאים כאילו מתראים לבני אדם כבעלי גוף ואוכלים ושותים הנה הם תמיד מצויירים נעלים מתכונת האדם, באופן שנראה ברור, שהגוף שהיו מתראים בו, לא היה גופם ממש, אלא גוף מושאל לשעה; ובכלות שליחותם היו פושטים אותו והיו עולים למרום. ומלבד זה אם היה, שהמלאכים גרמו הקלקול, היה ה' מעניש אותם כדרך שהעניש את הנחש, וכאן לא הזכיר דבר מזה; על כן נראין דברי אנקלוס ואחרים רבים, האומרים כי הכוונה בבני האלהים הנזכרין כאן לא על המלאכים, אלא על בני אדם המכונים כך, וכן בבראשית רבא (פרשת כ"ו, ח' רשב"י מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא), אלא שהם אומרים שתואר בני האלהים הוא לכבוד וחשיבות, ושהיו בני השופטים, או בני אדם הדרים ביישוב ובחברת המדינה, או בני שת, ולפי זה לא יובן, איך יצאו מהם הנפילים והגבורים; והרמב"ן ורמבמ"ן פירשו נפילים לשון נופל ופחות, כי היו נופלים מאבותם בקומה ובגבורה, אבל היו גבורים כנגד שאר בני אדם. ולדעתי הוא נגד המציאות, שהשוכנים בחברת המדינה ומתנהגים בחכמה יהיו בעלי קומה וכוח יותר מהיושבים במדבר לחרב ביום ולקרח בלילה. ולפיכך נ"ל, כי בני האלהים הם קצת מבני קין, שהיו תועים בארץ, והיה טבעם קשה ורע כקין אביהם, ובני שת היו מיושבים בקיבוץ מדיני, והיו נקראים בני אדם, וקצת מבני קין היו חזקים וגבוהי קומה מהם, והיו בני האדם מפחדים ונבהלים מהם והיו קוראים להם בני האלהים מפני גבהם ואימתם שהיתה מוטלת עליהם. והנה בתחילה לא היו בני שת מתערבים בבני קין, אך ברוב הימים התחילו בני קין לחטוף להם מבנות האדם, וקצת מהן נשארו אצל בעליהן, וקצתן הזרו לבית אמן וילדו שם, והבנות האלה ילדו בנים דומים בקצת לאבותם שהיו מבני האלהים, ואז נולדו בקרב חברת בני האדם אנשים גבוהים וקשים ורעים יותר משאר בני שת, ומאז והלאה התחילה חברת האדם להתקלקל. ומצאתי בין האחרונים שאמר גם הוא, כי בני האלהים הם בני קין, אלא שהוא אומר, שנקראו כן ע"ש שהמציאו את המלאכות, וזה רחוק, שיהיו כל בני קין נקראים בשם חשיבות, ע"ש שלושת בני למך. והנה ידעתי, כי אחר שבני למך המציאו מלאכת הנגון ועבודת המתכות, לא ייתכן לומר, שהיו כולם שוכני מדברות ופראים, על כן אמרתי קצת מבני קין, לא כולם ולא רובם, ואולי ג"כ היו הפראים האלה מבני קין ומבני שת בשוה.

[ג] ויאמר ה' : אין ספק שאמר זה לנביא, שיאמר אל העם, כדי שישובו, ודוגמת זה באברהם, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה (למטה י"ח כ' י' ) אין ספק שאמר כן לאברהם, אעפ"י שלא פירש. לא ידון רוחי באדם לעולם : ידון לשון ריב ומדון, ומזה ויהי כל העם נדון (ש"ב י"ט י') (ר' יהודה חיוג), ור' יוסף קמתי ורמבמ"ן פירשו לפי זה שהכוונה, לא תהיה רוחי העליונה, אשר נפחתי באדם, במריבה תמיד עם הבשר, באשר הוא ג"כ בשר, ואיננו רוחני לבד, לכך אינו ראוי להתקיים, אך ראוי לכלותו מעל פני האדמה. ואני אומר, כי לא מצאנו זכר ורמז בתנ"ך למלחמה זאת בין הרוח ובין הבשר, ועוד מליצת הוא בשר מצאנוה בהפך (ויזכר כי בשר המה, תהלים ע"ח ל"ט), למליצה מעוררת רחמי האל ומשככת חמתו, ועוד בשגם בשר הוא, או בשהוא גם בשר היל"ל. ור"י קמחי אומר, באשר גם הוא בשר כבהמות. ומלבד זה אין ענין זה מתישב יפה עם והיו ימיו ק"ך שנה, כי למה יאריך להם עוד זמן, אתר שידע כי הרוח הוא בטבעו במלחמה עם הבשר? ונראין לי דברי רש"י ורשב"ם, אל יהי רוחי נדון ונבוך לעולם במשפטי האדם, אם להשחית אם לרחם. בשגם הוא בשר : בשגם בטעם מפסיק, והמפרשים פירשוהו מורכב מן בי"ת וש"ין משמשות ומלת גם, ואתרים פירשו משורש שגה, או שגג, וכל פירושיהם דחוקים; ונ"ל, כי שורש המלה שגם, והוא נימצא בלשון סורי וגם בלשון חכמים, ובל"ח ענינו סכסוך (עיין בראשית רבא פרשה כ"ו, י"ב שגם הם פירשו המלה משורש שגם), ובל' סורי נמצא: כולה זמנא בקורינא דמכתבנא שגים הוה, בכל עת היה עוסק בקריאת הספרים, וכן: אשתגם בנפשה, חרד בנפשו ושם לבו על הדבר. ולפי זה נ"ל לפרש לא ידון רותי ולא יהיה נבוך לעולם במחשבה זו שהוא גשר ושעל כן ראוי לרחם עליו, אלא עד ק"ך שנה אמתין עוד ולא יותר. והיו ימיו מאה ועשרים שנה : כ"כ אאריך להם אולי ישובו, ואם בתוך כך לא ישובו, לא אשאירם עוד ולא ימשכו עוד ימיהם. ויוסף פלאויוס ואחרים פירשו על המשך חיי האדם משם והלאה, שנתמעטו מעט מעט, ועמדו על עשרים ומאה שנה, וזה אינו, כי משה אמר (תהלים צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים ואם בגבורות שמונים שנה.

[ד] הנפילים וגו' : הנפילים היו גבוהי קומה, כמ"ש (במדבר י"ג ל"ג ) המם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, ומכאן נראה ג"כ שגם אחר המבול היו נפילים, ולפיכך נ"ל, כי וגם אתרי כן הוזר למעלה, הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, וזה ע"י שבאו בני האלהים אל בנות האדם, וזה היה גם אחר המבול, כי גם אז נמצאו בתחילת היישוב אנשים פראים גבוהי קומה, שבאו אל בנות היישוב, אלא שלפי זה היה ראוי להטעים הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי-כן. והנה מציאות קצת ענקים או אנשים גבוהי קומה יותר משאר בני אדם לא ייתכן להכחישה, כי משה הזכיר עוג (דברים ג' י"א ) והמרגלים הזכירו אחימן ששי ותלמי (במדבר י"ג כ"ה ) ובשמואל (ש"א י"ז ד' ) מצאנו גלית ואחרים; ומלבד עדות ספרי הקודש הנה עינינו הרואות במעי האדמה עצמות פילים ושאר בעלי חיים, שהחוקרים אומרים שהיו בעלי העצמות ההמה גדולים כפילים ויותר מאותם בעלי חיים עצמם הנמצאים עתה, והנה איננו מן הנמנע, שיימצאו כמו כן קצת בני אדם גדולים כפליים במדתנו. המה הגבורים וגו' : הם שנעשו אח"כ אלוהות או הצי אלהים, ורצה הקב"ה להודיע את ישראל, שאינם מורע אלהי, כי לא אמר שבאו האלהים אל בנות האדם, אלא בני האלהים, והם יבינו כי הואיל והזכיר עניין זה ולא הזכיר קודם לכן שבאו האלהים עצמם אל בנות האדם, א"כ בהכרח אינם בני אלהים ממש, ואם יטעו ויחשבו, כי בני האלהים הם המלאכים, לא תצא מזה תקלה. ובענין גזרת מלת נפילים רבו הדעות, ואין להכריע. ראב"ע ורד"ק כתבו שנקראו כן, כי יפול לב אדם עליו בראותו אותם, כי יפחד מהם. קליריקוס מפרש לסטים מן ותפול שבא ותקחם (איוב א' ט"ו ) וכיוצא בזה תירגם עקילס. ולתרגום ירושלמי ואחרים הכוונה, שנפלו וגורשו מן השמים. ואולי אפשר לומר, כי נפילים כמו נפלאים, והיה השורש מתחילתו פל מורה פלא, ואח"כ מצאתי, כי כן ג"כ דעת המעמר.

[ה] וירא ה' : מחובר למקרא שאחריו, וירא וינחם, וזה על דרך דיברה תורה כלשון בני אדם. וכל יצר : מה שהלב חורש ומצייר בדמיונו, והמלה לשון יצירה כמו ויצר אמר ליוצרו (ישעיה כ"ט ט"ז), ומצאנו ל' יצירה במחשבה, הנה אנוכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה (ירמיה י"ח י"א ), אבל כי הוא ידע יצרנו (תהלים ק"ג "'ד) ענינו יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו, כי עפר אנחנו.

[ז] מארם עד בהמה : גם אדם וגם בהמה, כמו מזכר עד נקבה (במדבר ה' ג'),מאיש עד אשה (יהושע ו' כ"א).

[ט] אלה תולדות נח : עיין למטה כ"ה י"ט . בדורותיו : בין כל בני דורו היה צדיק, שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם, וכמו שאמר לו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ( רמב"ן ). והנה בכול סיפור נח מצאנו שמות אלהות והויה מעורבבים יחד באופן שיפלו ולא יקומו דברי האומרים, כי משה מגילות מגילות קדמוניות מצא, והפרשיות אשר בהן שם אלהות נכתבו בדור אחד וע"י אנשים מיוחדים, ואשר בהן שם הויה נכתבו בדור אחר וע"י אנשים אחרים, ואשר בהן הויה אלהות בדור אתר ועל ידי אנשים אחרים ג"כ. וכבר נתחבטו בחקירות כאלה החוקרים האחרונים, והעלו חרס בידם. את האלהים התהלך נח: עיין למעלה ה' כ"ב.

[יא] ותשחת הארץ לפני האלהים : ה' ראה וידע, שהארץ היתה נשחתת, שהחברה האנושית ניתקלקלה קילקול גדול באופן שלא היתה יכולה להתקיים, ואח"כ פירש איך היה הקילקול, והוא שהארז מלאה חמס. לפני האלהים : במחשבת האל, כי הוא ידע, שאין החברה יכולה להתקינם בחמס, אעפ"י שאנשי החמס לא היו מבינים זה, ודוגמת זה קץ כל בשר בא לפני, ( למטה י"ג ).

[יג] קץ כל בשר בא לפני : שיעורו קץ כל בשר בא כמו בא קצנו (איכה ד' י"ח), קץ בא בא קץ (יחזקאל ז' ו'), וזה לפני, במחשבתי ובגזרתי והוא על דרך ותשחת הארץ לפני האלהים (למעלה י"א), וכן כאן, קץ כל גשר בא, אבל לא בא עדיין, אך הוא במחשבתי, את הארץ : עם הארץ, כלו' אשחית אותם ואת הארץ (אנקלוס , רש"י בדבר אחר, ראב"ע רמבמ"ן), הטעם שלא ימית את האדם בדבר אלא בענין שיקלקל וישחית את הארץ, וכן אמר למטה ( ט' י"א ) מבול לשחת הארץ.

[יד] עצי גפר : שם העץ גפר, והשרף היוצא ממנו נקרא כופר בשינוי הגימ"ל בכ"ף. וכפית : לא נמצא במקום אחר בבנין הקל, ועיין למטה ל"ב כ"א .

[טו] צהר : נראה שהוא החלון, שנזכר למטה ( ח' ו' ) והוא מל' צהרים, כי מן החלון בא האור, אעפ"י שוה לא היה מאיר לאנשי התבה, כי היה סגור,

וכשרצה נח פתה אותו. ודעת אהדים, כי צהר הוא (כהוראתי בל' ערבי) שפוע, גג משופע, שיפלו מעליו מי המבול, ולא ינוחו על התבה; ואמת הוא, כי כן נעשתה התבה, אך אין צורך שיהיה זה במשמעות מלת צהר, כי כבר נירמז במליצת ואל אמה תכלנה מלמעלה. ואל אמה תכלנה מלמעלה : אחר שלושים אמה של קומת התבה תשים קרשים עומדים מארבע רוחותיה שיעשו גג משופע ועולה, והוא כלה לאמה אחת כאורך ולששית אמה ברוחב (לדעת ראב"ע ורלב"ג), אך לפי זה עדיין נשאר שם מקום, שינוחו עליו המים ויפסידו התבה; וייתכן שהיה הגג מסיים בקו שאורכו אמה ורחבו ולא כלום, וזה אם נחשוב, שצלעות הגג העולות מצד אורך התבה היו כלות לאמה (כלו' שהיו בצורת משולש שנקטם ראשו מעט), ואמנם הצלעות העולות מצד רוחב התבה היו בצורת משולש שלם שסופו ולא כלום; וכל זה היה מכסה התבה, והוא מורכב מארבע צלעות מחוברות למעלה, שכל אחד מהם משולש שוה השוקיים, אלא ששניים מהם שלמים, ושניים מהם קטומים, וזו צורתו:

תחתיים, שניים ושלישים : שמות היחס מתרבים לשני דרכים, עברים ועבריים, והנה תחתיים ושניים על הדרך השני, ושלישים על הדרך הראשון. תחתיים שניים ושלישים : יו"ד היחס באה בשמות בני אדם כמו ראובני, גדי, ובשמות הערים כמו צדוני צרי, ובכול השמות המורים על חלקי המקום, ימני, שמאלי, צפוני, הים הקדמוני, וכן מן על ותחת אמרו עליות ותחתיות יהושע ט"ו י"ט) ובל' משנה (ביצה, פרק ה משנה ז') ביתיות מדבריות. גם תבוא הי"וד במלות המספר כמו שני שלישי, ומזה אמרו לפעמים ראשוני (בי"וד שלא לצורך כדי להשוותו לשני ושלישי), אך אחרי שלא מצינו ראשוני רק ראשונית (ירמיה כ"ה א' ), ייתכן, שלא אמרו מעולם ראשוני, אך מן ראשון אמרו ראשונית כמו מן רחמן רחמנית, וכן קדמוניות יתכן שאיננו מן קדמוני, אלא מן קדמון. אבל משל הקדמוני (ש"א כ"ד י"ד) הוא לשון רבים ואמרו הקדמוני במקום הקדמונים על דרך הראובני והגדי הכנעני והחיתי שהם על הרוב מורים על קיבוץ העם כולו והשבט כולו, ועל המעט נמצאים על היחיד כמו בת איש כנעני (למטה ל"ח ב' ) עפרון החיתי (למטה מ"ט כ"ט ).

[יז] את המבול : נ"ל שהוא משורש נבל, מלשון עלה נבל, (ירמיה ח' י"ג), שהוא ענין נפילה והשחתה, ומלת מים היא כאן דרך פירוש, הנני מביא את המבול (כלומר השחתה על ידי מים) על הארץ. ורוזנמילר בתהלים כ"ט כתב, כי יבל בל' ערבי ענינו המטיר גשם גדול, ואיך שיהיה, לא נמצא שם מבול אלא כאן ובתהלים כ"ט י' למבול ישב, וגם שם ניראה שהכוונה על מבול זה.

[יח] והקימותי את בריתי אתך : צדקו דברי רמבמ"ן, כי לשון הקמת ברית נופל על שמירת הברית וגם על כריתתו, כגון זאת אות הברית אשר הקימותי (בראשית ט' י"ז ), וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען (שמות ו' ד' ) ענינם כריתת ברית, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך (דברים ח' י"ח ) ענינו שמירת הברית וקיומה, וכאן הכוונה כריתת ברית להחיותם.

[יט] שנים מכול : שנים שהם ארבעה, כי כול אחד מהם צריך שיהיה זכר ונקבה וראיה ממה שכתוב אח"כ (ז' ב' ) שבעה שבעה איש ואשתו, שלא ייתכן לחלק שבעה לזכרים ולנקבות, אלא על כורחנו כל אחד מן השבעה יהיה איש ואשתו, וכן פירש שם המבאר לנתיבות השלום.

[כ] יבאו אליך להחיות : כדי שאתה תחיה אותם, תשמרם מאבדון.

[כב] ויעש נח : זה בנין התבה (רש"י ) ואסיפת המאכל (רמב"ן ).