פירוש שד"ל על דברים פרק ח

קוד: שד"ל דברים ח בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: אלמונית

אל: מימון: אלמוני

[ א ] ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ: אחר שייכנסו לא " י היו צריכים לפרות ולרבות, כדי לבוא בכולה ולירש אותה ולהוריש את הכנעני הנשאר בה.

[ ב ] למען ענותך לנסותך: נ " ל " למען " קשור למילת לנוסותך, לענותך כדי לנסותך, כי הנסיון הוא הדבר המכוון, ולא העינוי. ובענין עומק הדבר יפה כתב הכורם כי מכאן נראה, שעיכובם במדבר היה לנסיון ולא על חטא המרגלים, ושאמנם אמיתת הענין היא כי תחילת המחשבה היתה להוליכם במדבר מ ' שנה אם לא יעמדו בניסיון, אבל אם יעמדו בניסיון יביאם מיד אל הארץ. וזה מסייע מאד שיטתי בענין המרגלים, כי לא היה עונש ממש, אלא כי ה ' ניסה את ישראל על ידיהם וראה שאינם ראויים לבוא אל הארץ, ועיכבם שם עד קום דור אחר, ועיין שם עוד, והנה פי ' הכתוב כי סיבת לכתם במדבר היה כי רצה הי ' לנסותם הראויים הם להיכנס לארץ ולהיות לאומה בין אומות, וניסה אותם בדבר המרגלים, ואחר שלא עמדו בניסיון, עיכבם שם, אבל ויענך וירעיבך הוא ענין אחר והוא למען הודיעך וגו '.

[ ד ] שמלתך לא בלתה מעליך: לא חסרת חליפות שמלות עד שתבלה שמלתך על בשרך מבלי להחליפה, וכן רגלך לא בצקה מבלי מנעלים, כי ה ' זימן לך כל צרכך. לפי זה תבת מעליך מדוייקת, כי לא היה שלא בלו השמלות דרך נס, אבל לא בלו בהיותן על בשרם, עד שיצטרכו ללבוש בלואים, והנה " מעליך " פירושו בהיותן עליך, כמו עורי שחר מעלי ( איוב ל ' ל '), בעודו עלי. בצקה: אין ענינו נפיחה, כי הבצק נקרא כך קודם שיחמץ ( את בצקו טרם יחמץ, שמות י " ב ל " ד) אבל הוא בצקת וקשוי שדומה לבצק שנתקשה; והנה רגלך לא בצקה דומה למה שכתוב במקום אחר ( למטה כ " ט ד ') ונעלך לא בלתה מעל רגלך, שהיו לך נעלים להחליף ולא הוצרכת לילך יחף באופן שיבצקו רגליך. והנה הענין מפורש בנחמיה ( ט ' כ " א): וארבעים שנה כלכלתם במדבר לא חסרו שלמותיהם לא בלו ורגליהם לא בצקו , - לא אמר שהיה בזה נס, אלא שלא חסרו דבר כי ה ' סיפק צרכיהם.

[ ה ] וידעת עם לבבך כי וגו ': תבין כי ה ' אוהב אותך אחרי שלא חסרת דבר, ואם כן כל מה שמצווה לך אינו אלא לטובתך.

[ ט ] אבניה ברזל: קשות וטובות לבנין ( ספורנו), אבל אם היו רוב ההרים הרי ברזל היה הקרקע טרשין, לא ארץ פרי.

[ י ] וברכת: לפי הפשט אין זה ציווי, רק הודעה שכל כך תהיה טובתך והצלחתך, עד כי מעצמך תכיר חסד הבורא ותתעורר לברכו; ואח " כ הזהיר שישמרו לבלתי שכוח כי מה ' היתה זאת להם. כי כן טבע האדם כשתבואהו טובה גדולה, הוא מברך את ה ', אך אח " כ ברוב הימים הטובה נעשית לו טבעית, והוא שוכח מצבו הקודם.