תפילה בעבור עצמו

מאת: אביהו איתן חדד

אל:

בספר העיקרים (ד' י”ח) הובאה טענת אנשים: “ אם נגזר, אין צריך תפילה. ואם לא נגזר, איך תועיל התפילה לשנות רצון ה ' ?”

כך שואל גם המהר”ל (נתיב העבודה פ”ב): “ויש שואלין על התפילה, אם ראוי האדם שיתן השם יתברך אליו הדבר שהוא מתפלל, למה לא יתן אליו בלא תפילה? ואם אין ראוי אליו, אם כן אף אם יתפלל ויבקש, וכי בשביל תפילתו יתן אליו?”

 

גם התוספות יום טוב בסוף קידושין שואל   על המשנה: “ שלא עניות מן האומנות, ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו”. “אם הכל לפי זכותו א”כ תפילה מאי מהניא ליה?”

 

אמונתנו ברורה שישנו חשבון השגחה מדוקדק, וכל מעשי ה' מחושבים בדיוק מוחלט, כולל מידות הרחמים וארך האפים. אם כן, כאשר נגזרים גזרות על האדם, הרי הם בשיעור הקטן ביותר הנצרך לתיקון נשמתו, כי ללא יסורים אלה תשאר נשמתו פגומה ותסבול הרבה יותר בעולם הבא.

מדוע, אם כן, מציעים לאדם לבקש מהבורא שלא יביא עליו יסורים, שבעצם הם לטובתו, ובלעדיהם יסבול הרבה יותר?

ועוד: גם אם אדם מבקש, מדוע יעתר ה' לבקשתו נגד חשבון ההשגחה ?

 

ר' חיים מוולוז'ין חידד שאלה זו בספרו נפש החיים שער ב' פרק י”א: “ואף דהלכתא גמירא לה בש”ס, שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפילתו על צרכי עצמו וצערו בכל ברכה לפי ענינה... לא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם. כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו יתברך שמו, להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואת הגוף, הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר?! הלא החולה   עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו יתברך שמו להסיר מעליו היסורים, הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כאמרם ז”ל (שבת נ”ה.) 'אין יסורים בלא עון', ואם לא אפוא, נפש החוטאת במה תתכפר?”.

 

הנפש החיים מבין, שכשם שחולה לא יבקש מרופא להמנע מלטפל בו למרות יסורי הטיפול, מכיוון שלולא הטיפול יהיה המצב גרוע יותר, כך, לכאורה, לא שייך לבקש מהקב”ה להמנע מלייסר אותו, מכיוון שלולא היסורים מצבו הנצחי יהיה גרוע יותר, והוא יאבד ח”ו את עולמו.

 

אם כך, יש לברר:

א] כיצד מעיזים אנו לבקש ?

ב] מה מועילה הבקשה נגד חשבונות שמים ?

ג] מדוע מרבית התפילה עוסקת בדברי שבח לה', לכאורה אין ענינם קשור להסרת היסורים, וממילא אין ה' “משתכנע” מכך ?

 

מסביר ספר העקרים שם: “שתועיל התפילה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב, או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו להיותו משתנה ממדרגת הרוע שהיה בה... ואין להקשות ולומר איך ישתנה רצון ה' יתברך על ידי התפילה, שכך היה רצון ה' יתברך מתחלה שתקיים הגזרה בהיותו באותה מדרגה, ואותה הכנה. ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזרה” . דהיינו: התפילה תפקידה לשנות את האדם, ולא את רצון ה'. וכשהאדם השתנה, ממילא ראויות לו, וכדאיות   עבורו, גזרות אחרות. ושינוי זה מתרחש על ידי התפילה.

 

ממשיך המהר”ל שהזכרנו ועונה: “ ולכך צריך שיהיה מבקש חסרונו בדבור, ואז הוא מבקש חסרונו במה שהוא אדם חסר. ואין זה מוכן להשלמה מן העִלה רק כאשר יוציא חסרונו אשר הוא חסר מצד שהוא אדם, ואז הוא מוכן לקבל השלמה מן העִלה”.

דהיינו: יסוד התפילה אינו כפי שחושבים אנשים, לנסות ל”שכנע” את הקב”ה. בזה ודאי אין צורך ותועלת. מטרת התפילה הינה לשנות את הרגשת המבקש, ולהגביר את הבנת תלותו בה ' - בעילה.

המתפלל בפיו בכוונה אמיתית משנה את דרגת בטחונו בה'.   שינוי דרגה כזה מתקן את נפשו בלא צורך ביסורים שנגזרו עליו במדרגתו הקודמת. לכן ודאי שהתפילה אינה סותרת את חשבון ההשגחה, אלא משלימה אותו. ה' נעתר לה, לא משום שה' שינה את דעתו ח”ו, אלא האדם השתנה לטובה. כך האדם גם אינו מפסיד את תיקון נשמתו, מכיוון שתיקן אותה על ידי התפילה, ואינו זקוק ליסורים.

 

התעלות רוחנית יכולה להתבצע בעוד אופנים, וממילא לשנות את מצב האדם. אולם על המיוחד בתפילה למדנו ב”חובת הלבבות” שער חשבון הנפש (פרק ג' חשבון ט'): “וראוי לך אחי שתדע שאין כונת התפילה אלא כלות הנפש אל השי”ת, וכניעותה לפניו, בשעה שמרוממת את בוראה ומפארת ומשבחת את שמו ומשליכה כל יהבה עליו” .

 

המבי”ט בספרו “בית אלוקים” (שער התפילה פרק ב') למד: “כי לא היתה תכלית התפלה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל ית'. ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא ית', ומספר לפניו חסרונותיו, להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא. אבל לא שתהיה התפלה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפלה לא היה אומר אותה”.

ובפרק י”ב שם: “כוונתו בתפלה לא להשגת תועלת המושג, כי אם שמודיע ומכיר כי אין מי שיוכל להפיק רצון איש ואיש כי אם הוא יתברך “.

 

כך ניתן גם להבין מדוע תקנו לנו הרבה דברי שבח בתפילה. התפילה אינה למען הקב”ה; מטרתה לשנות את הכרת האדם בבורא. על-ידי ספור נפלאותיו יתברך בכוונה נכונה, מתחזקת הכרת האדם את בוראו, וממילא הוא מתעלה למצב בו מגיעה לו הרבה יותר סיעתא דשמיא.

 

המהר”ל שם ביאר   בכך גם את הפסוק: “ מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ” (משלי כ”ח). שהמסיר אזנו מתורה - לא רק שאין תפילתו נשמעת, אלא שתפילתו מתועבת. כיוון שתפילתו היא רק על הנאות גופו, ולכן הוא לא התחזק בהכרת הבורא ותיקון נשמתו. ממילא בקשות כאלו על הנאת גופו הן מאוסות ומתועבות אצל הקב”ה.

 

דברים אלו צריכים ביאור, שהרי למדנו במסכת עבודה זרה (ח'.): “ א”ר חייא בר אשי אמר רב אע”פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים. ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים” . כך גם נפסק להלכה בסימן קי”ט א': “אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף. כגון...”.

יתרה מזו, כביכול הקב"ה משתוקק שיתפללו על צרכי הגוף כדברי רבי יצחק: “ מפני מה היו אבותינו עקורים?

מפני שהקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים” (יבמות ס”ד.). דהיינו: לפעמים סיבת הגזרה היא שאדם יתפלל, ולא התפילה כדי לצאת מהצרה (עי' בשיחות מוסר לגר”ח שמואלביץ' כ"ח ל"ג).

רואים אנו שיש מקום בתפילה לבקשות פרטיות.

כך נוכל להבין גם את דברי המדרש (שמו”ר כ”א ה'): “אמר ריב”ל: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו: 'בבקשה הצילני מיד הליסטים', שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא רצתה. מה עשה המלך, גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיון שבאו עליה הליסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך: 'לכך היתי מתאוה לשמוע קולך'.

כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב”ה שנאמר (שמות ב'): 'ויהי בימים הרבים ההם ויזעקו'. מיד 'וירא אלוקים את בני ישראל',   התחיל הקב”ה להוציאם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה הקב”ה מבקש לשמוע קולם בפעם אחרת ולא היו רוצים. מה עשה, גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר: 'ופרעה הקריב' מיד 'ויצעקו בני ישראל אל ה'“. באותה שעה אמר הקב”ה: 'לכך היתי מבקש לשמוע קולכם'“.

 

ומצאנו בדברי הגר”י מאלצאן (בסידור הגר"א בפתיחה לתפילת ר"ה) בהסבר דברי הזהר על תפילת ראש השנה: “ לא נפנה איש אחר נגעי לבבו לבקש בני חיי ומזוני, להיות צווחין ככלבי ” [שצועקים הב הב!]. וקשה: הלא רצון ה' הוא שנתפלל ?

וכן קשה לשון הגר”א (שנות אליהו ברכות ה' א'): “ פי' שאסור לכוון בתפילה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלמות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה ”.

 

אבל לפי הסברנו הדבר מבואר: מי שבתפילתו אומר ל”כל יכול” מה הוא צריך, ומנסה לשכנע את הבורא לתת לו רצונותיו - תפילה כזו מאוסה ותועבה.

לעומת זאת, המתפלל כדי לחזק בלבו את ההכרה שהכל מאיתו יתברך, ותפילתו ובקשותיו באים   כדי לשכנע את עצמו שהוא תלוי בכל בקב”ה - אזי הופכות בקשותיו להתעלות רוחנית גדולה. על-ידי התעלות זו בקרבת אלוקים ודאי יזכה האדם לשינוי דרגתו הרוחנית בכלל, ויתכן שתשנה הגזרה עליה הוא התפלל.

(תפילה שלא נענתה - אין פירוש הדבר שהיא לא הועילה ח”ו. האדם התעלה וזכה לשינוי בגלל תפילתו, אבל עדיין לא הגיע למדרגה שבה אין מקום לצרה שנגזרה עליו.)

 

בצורה זו נבין גם את דברי הרמב”ן בסוף פרשת בא (שמות י”ג ט”ז): “ וכוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהיה לבני האדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו”.

דהיינו: כוונת כל התפילות, וכוונת הבריאה כולה, היא כדי ש”ידע האדם”. התפילות אינן למען ה', אלא למען חיזוק הכרתם של בני האדם, שכולם יציריו של הבורא.

 

ב“ספר החינוך”, בהסבירו את סיבת הברכות   (מצוה ת”ל), אומר שהברכה היא: “ רק הזכרה לעורר נפשינו בדברי פינו כי הוא המברך... ומתוך התעוררות הטוב הזה בנפשינו וייחוד מחשבתינו להודות אליו... אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכתו”.

 

כך כתב הרמח”ל בדרך ה' (חלק ד' פרק ה'): “ ענין התפילה הוא: כי הנה מן הסדרים שסדרה החכמה העליונה הוא שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו”.

וממשיך להסביר שם: “ויהיה זה ראשית כללי ועקרי לכל השתדלותו. עד שכאשר ימשך אח”כ בשאר דרכי ההשתדלות, לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות וחמריות, כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו יתברך”.

התפילה היא איפוא כדי שיתקרב האדם אל בוראו, ויבין שהכל מאיתו.

 

בדרך זו   נוכל להבין את גדולתו של פרק שירה. למדונו חז”ל: “ כל העוסק בפרק שירה זוכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקים, ותלמודו מתקים בידו ונצול מיצר הרע ומפגע רע ומחבוט הקבר ומדינה של גיהנם, ומחבלו של משיח, ומאריך ימים, וזוכה לימות המשיח ולחיי העוה”ב”. ולכאורה קשה: מדוע כה גדולה אמירה זו?

אבל לפי הסברנו כל התפילות באות לחזק את ההכרה שהכל מאיתו יתברך. לכן ההתבוננות בשבח כל הברואים לבוראם, אפילו בעלי-החיים הטמאים והשרצים, מחזקת מאד את ההכרה, וממילא מביאה לכל הברכות המצוינות.

 

כתב הרמב”ם (הלכות תפילה ד' א'): “ כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה. ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה” . והרי זה סותר לדבריו (שם י' א'), ש ” אם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך”.

חידש ר' חיים הלוי סולוביציק מבריסק שכוונת ההרגשה של עומד לפני המלך היא המעכבת בכל התפילה, ואילו אי כוונה בפירוש המילות מעכבת רק בברכה ראשונה. שתכלית התפילה, כפי שהסברנו, היא לחזק בנו את ההכרה שהכל מאיתו, ההרגשה שעומדים לפניו ית' היא הכרחית במשך כל התפילה, ואחרת לא יוצאים ידי חובה.

 

ובמסילת ישרים (פרק י”ט): “ שצריך אדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל. והוא מה שהזהיר התנא: “וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל” . דהיינו: עיקר התפילה היא לגרום לאדם הכרה שהוא תלוי ברצון ה'. ועל זה כותב הרמח”ל “ שיקבע זה בדעתו ”.

 

כך הסביר גם הסבא מקלם (חכמה ומוסר ח”ב א'): “ ענין התפילה היא כדי לצייר לפניו שהכל מהשי”ת. ומשום זה צריך להיות מבקש רחמים ותחנונים... לקרב הציור. ומה שמבקש צרכיו אינו אלא להזכיר את עצמו שהוא כל רגע ורגע בידו ית ' “.

 

כך הגדיר הרב דסלר (מכתב מאליהו ד' 33) את עבודת התפילה: “ בתפילה מכיר האדם את בוראו שהוא המשפיע לו כל חיותו, וגם את אנוכיותו, ולומד להכניע את עצמו לפניו”. התפילה באה להשפיע על המתפלל, ולחזק את הכרתו בגדלות הבורא ובתלותנו בו, ולא ל”השפיע” על הקב”ה.

או כלשון ה”עלי שור” (ח”ב שמ”ח): “ להתחנן לפניו ית' כדי לחזק את אמונתנו”.

 

הבארנו את הכוונה היסודית של תפילה   - הכרת גדלות ה', והתלות המוחלטת בו. אולם בנוסף לכך צריך לזכור שכל מילה בתפילה פועלת השפעות גדולות בכל העולמות, כמו שנאמר: “נתתי דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ” (ירמיהו נ”א ט”ז). וביאר הגר”ח מוולוז'ין בספרו “נפש החיים” מדברי הספרים הקדושים בהסבירם שבתפילה נהיה האדם כביכול שותף להקב”ה ביצירת העולמות. לכן חשוב להוציא מפיו כל מילה בתפילה גם בלא הבנת המילים [ מלבד ברכה ראשונה], ובלא כוונה, כיוון שלנוסח התפילה סגולות נשגבות נוספות.

 

דבר נוסף יש לזכור: הגם שראינו בברור שהמטרת התפילה היא חיזוק הכרתנו, ברם הדרך להגיע אליה היא בהבנת פירוש כל מילה, ולא במחשבה רק על המטרה. ההתמדה בעבודה בדרך הנכונה, תביא בהכרח למטרה הסופית בדרך הקצרה ביותר, והטובה ביותר.