ארנבת ושפן

קוד: ארנבת ושפן בתנ"ך

סוג: פרטים2

מאת: הרב קורמן

אל: הטהור והמותר נספח א

הגמל, השפן, הארנבת והחזיר

התורה ראתה לנכון להזכיר ארבעה יצורים, שנאסרו באכילה. התורה גם נימקה מדוע היא מזכירה אותם, למרות שהיא פירטה רק את אלה המותרים באכילה ולא את אלה שנאסרו. כי לגבי ארבעה אלה עלולים היו לטעות, משום שיש להם לפחות סימן טהרה אחד של יצורים טהורים. אולם הניסוח אצל כל אחד שונה:

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם. ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס , טמא הוא לכם. ואת הארנבת כי מעלת גרה הוִא ופרסה לא הפריסה , טמאה הִוא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגור טמא הוא לכם" (י"א,ד-ז).

התורה יכלה למעשה לקצר ולכלול את הגמל, השפן והארנבת בפסוק אחד, כי הם רק מעלי גרה ואינם מפריסי פרסה. מדוע פירטה אותם התורה בנפרד? ברם, שינוי הניסוח אצל כל אחד, יסביר לנו, כי היתה סיבה לכך. בנוגע לגמל, מדברת התורה בלשון הווה: "ופרסה איננו מפריס". אצל השפן נאמר: "ופרסה לא יפריס" בלשון עתיד, ואילו אצל הארנבת נאמר: "ופרסה לא הפריסה" בלשון עבר.

הניסוח הנכון הוא בלשון עבר, כי כך נוצר היצור, השאלה היא מדוע שינתה התורה אצל הגמל בלשון הווה ואצל השפן בלשון עתיד. ר'מאיר לייב (המלבי"ם: 1809- 1879) אומר, כי בימיו גילו חוקרי הטבע מין שפן, שרגליו האחוריות אכן מפריסי פרסה, רק הקדמיות אינן כך. לגבי יצור כזה אפשר היה להעלות על הדעת, שהוא בראשית התהליך האבולוציוני שלו ובעתיד גם רגליו הקדמיות ישוסעו ולכן זה יצור טהור. לכן אומרת התורה, שהוא "פרסה לא יפריס" גם בעתיד. אצל הגמל ישנה בעיה אחרת. במבט ראשון נראה הגמל כאילו פרסותיו שסועות. אצל חוקרים רבים הגמל מסווג בין מפריסי פרסה. אולם פרסותיו אינן שסועות די, שיוכל להיחשב מבחינה הלכתית בין מפריסי פרסה, כי הוא אינו "שוסע שסע" כדרוש. אי-אפשר היה לכתוב לגביו בלשון עבר, כי הוא אכן התחיל להפריס פרסה, אך לא בצורה מספיקה. כל לשון הווה הוא גם שם תואר. התורה ציינה, כי הגמל נמנה בין היצורים, שאינם מפריסי פרסה (מלבי"ם). ישנה גם סיבה נוספת מדוע לא כללה התורה את הגמל יחד עם הארנבת והשפן, כי הארנבת והשפן מעלות גרה בצורה אחרת מאשר הגמל או יתר מעלות הגרה (ראה להלן).

הארנבת

רבות נכתב על בעיית הארנבת, שלפי כל החוקרים אינה מעלת גרה. כך מציינים בכל ספרי לימוד ואנציקלופדיות. לדעתם נכתב בתורה, שהיא מעלת גרה, מכיון, שהארנבת עושה תנועות בפיה כמו כל מעלה הגרה ומכאן נובעת כאילו הטעות ואחדים אומרים זאת בלשון "עדינה", שהתורה נתנה תיאור חיצוני, לפיה נראית הארנבת כמעלת גרה. ברם, אנו המאמינים בתורה מן השמים, לא ייתכן לייחס לה טעויות, יותר נכון ופשוט לחפש את הטעויות אצל בני אדם, כולל אנשי מחקר. אולם השאלה היא, כיצד ניתן ליישב את הדברים עם המציאות. החוקרים אינם משיבים, מדוע בכל זאת עושה הארנבת תנועה בפיה, כאילו היא אכן לועסת את מה שהיא מעלה גרה. היא גם מניעה בזמן אכילה את לסתה התחתונה מימין לשמאל, כמו כל מעלי גרה. בסיפוזיון על נושא "אבולוציה", שאלתי פרופ' מחסידי תורת האבולוציה וחבריו לדעה, מדוע נוהגת כך הארנבת? הם השיבו לי, שהיא מחקה את הפרות שמעלות גרה. שאלתי והשבתי: האם את צורת האכילה "למדה" הארנבת בבית ספר ל"מעלה גרה"? הארנבת אינה שוכנת ברפת, וגם בטבע אין היא נמצאת עם מעלות גרה, היא גם לא למדה משחק בבית ספר לתיאטרון, מדוע איפוא, עליה לחקות תנועות כאלה? תשובה ענינית לא קבלתי. שתי סיבות ישנן מדוע יש לסווג את הארנבת בין "מעלי גרה". אחת היא עובדה ושניה זקוקה לבירור מדעי נוסף, אם כי מבנה כלי העיכול שלה מצביע בעליל, שהארנבת היא מעלת גרה:

א) הארנבת מפרישה שני סוגי צואה. אחת מעוכלת והשניה לא מעוכלת די. את השניה היא לא מפרישה מחוץ לגופה, אלא אוכלת אותה שוב ישר מפי הטבעת, לשם עיכול נוסף. זו עובדה, שכל חוקר רציני מזכיר עובדה זו. מה לנו אם העלאת הגרה בא מתוך קיבה מיוחדת דרך הושט, או שהיא סופגת זאת בצורה חיצונית, אולם תהליך העיכול הוא אותו תהליך. מאחר והיא אינה מעלת גרה מושלמת לכן אין היא מפרסת פרסה ולכן נאסרה באכילה.

אצטט מספר שורות מ"הפסיכולוגיה של בעלי חיים" שפורסם מטעם: FOUNDATIONS OF MODERN BIolOGY SERIES,. U.S.A:

"הארנבונים ((Ooryctolagus, והארנבות ((Lepus שגם הם (כמו אוכלי תאית) בעלי מעי עיוור גדול שנעשית בו התססת התאית, פתרו בעיה זו (עיכול תאית) בדרך בלתי רגילה. שני סוגי פרש נוצרים אצלם: בגללים הקטנים, המוצקים והכהים, המוכרים יפה, וסוג של גללים רכים, גדולים ובהירים יותר, שאין הארנבון משיר אותם לאדמה, אלא אוכלם הישר מפי הטבעת. הגללים מסוג האחרון נוצרים במעי העיוור, ובליעתם שנית מאפשרת עיכול וניצול מלאים יותר" (בתירגום עברי, הוצאת "יחדיו" במסגרת "ספרי מדע" עמ' 20).

המחברים לא דנו כלל בנושא "מעלי גרה" ואם הארנבונים הם מעלי גרה או לא. הם רק הסבירו את תהליכי העיכול של הארנבונים, כפי שעשו זאת לגבי יצורים אחרים.

שמתי לב, שהמעי העיוור של הארנבת הוא ענק וארוך יחסית לכל מעיה בצורה בלתי רגילה. הוא ארוך וגדול יותר מכל יתר אבריה הפנימיים. נוסף לכך, בנגוד ליתר היצורים, שמעי העיור (התוספתן) נמצא בחלק הסופי של המעיים, הרי המעי העיוור של הארנבת מחבר למעשה את הושט לקיבה ומשמש מעבר לכל המזון, שאין לו מעבר אחר. המעי העיוור אצל הארנבת הוא פעיל מאוד בעיכול המזון, כי הוא מכיל מיליארדי מיקרואורגניזמים העוזרים בזה. לפי המבנה האנטומי, שהוא מעין "צינור ספיראלי" (ראה ציור בעמוד הבא), ייתכן בהחלט שבסיבוב קטן הוא מסוגל לדחוף ולהחזיר חלק מהמזון הלא מעוכל גם לפיה של הארנבת והיא אכן לועסת בפיה ואינה משחקת בנדמה לי. המעי העיוור ממלא את מקום הקיבה הנוספת של מעלי גרה. החוקרים שסיווגו את הארנבות בין "לא מעלה גרה", לא ערכו בדיקות מדעיות. די היה להם בעובדה, שאין לארנבת "קיבה" נוספת, שהיא האחראית אצל אוכלי עשב להחזיר את המזון, הלא מעוכל די, דרך וושט ללעיסה נוספת, כדי לקבוע שהארנבת אינה מעלה גרה. אולם מה לנו אם המזון חוזר ללעיסה נוספת מקיבה מיוחדת או ממעי העיוור? פניתי לעוסקים בדבר שיערכו בדיקה ע"י האכלתה במזון רדיו-אקטיבי ובאמצעות מונה-גייגר לבדוק אם אכן חוזר חלק מהמזון לפיה של הארנבת. הם היו כל כך בטוחים, שהארנבת אינה מעלה גרה, שחבל היה להם להקדיש לזה זמן. גם לא תמורת תשלום. ביניהם היו גם חוקרים דתיים כמו הרב ד"ר מרדכי לווינגר, מנהל המחלקה לזאולוגיה (לשעבר) בבר אילן, לאחר מכן רבה של מינכן וכעת רבה של בזל. אותי זה לא שכנע. די להציץ באנטומיה הפנימית של הארנבת, כדי להבין שקיימת אפשרות כזו

(ראה בציור).

השפן

מן הראוי להעיר, שהשפן המוזכר בתורה אינה ארנבת מבוייתת, כפי שפירשו במזרח אירופה. היצור שקראו במזרח אירופה "שפן", הוא ה"ארנבון". במזרח אירופה לא היו כלל שפנים. השפנאים מחולקים לשלוש סדרות: 1) שפן העצים החי על עצים באזורים שגובהם מ 2000- ועד 3500 מ'. מצוי רק בדרום אפריקה. 2) שפן הערבה השוכן בערבות וברמות עד לגובה של 2000 מ'. נמצא רק במזרח אפריקה. 3) שפן הסלעים הנפוץ באפריקה ובאסיה וגם בארץ, בגליל, בכרמל, בסביבות ים המלח ועוד. השפן במקרא מתייחס, כנראה לשפן הסלעים (בנוגע לכשרות גם יתר הסדרות דומות לשפן הסלעים). שפן זה הוא יונק החי בנקיקי סלעים ובמערות בהרים, ככתוב בתהלים: "סלעים מחסה לשפנים" (ק"ד,יח). את הארנבונים מגדלים בכלובים.

המעי העוור כתחליף להמסס

במערכת העיכול של האדם והיונקים, כולל מעלות גרה, מתחילים המעיים מ"שוער" הקיבה. בקצה הסופי של המעיים מחובר המעי האטום [1], שהוא ההתחלה של מעי הגס המוביל את הפסולת ליציאה. אצל הארנבת מחובר המעי העיוור באמצעות צינורית קטנה ישר לקיבה. המזון עובר תהליך עיכול ראשוני במעי העיוור ורק לאחר מכן הוא עובר למעיים. למעי העיוור של הארנבת יש תפקיד כמו להמסס אצל מעלה הגרה. המעי העיור (ראה ציור) הוא אשר מבדיל בין המזון שהותסס די וגורם לגללי הצואה, לבין המזון הרך שאינו ראוי עדיין לעיכול, המופרש לפי הטבעת, כדי שהארנבת תבלע אותו שנית. אמנם גם לסוס מעי עיור גדול יחסית, שבו מותסס המזון, אולם אין המעי העיור של הסוס גורם להפרדה בין שני סוגי מזון מעוכל פחות או יותר. לכן אין למעי זה אצל הסוס אותו תפקיד של ההמסס במעלה הגרה.

אצל השפן ישנה תופעה דומה כמו אצל הארנבת, בנוגע למעי העיוור. השפן אינו מסתפק במעי עיוור אחד גדול, אלא יש לו גם שני מעיים עיוורים נוספים (ראה בציור). יש סבורים שהמזון עובר ממעי עיוור אחד לשני ובחזרה, שזו מעין העלאת גרה. מן הראוי להעיר, כי תנא דבי רבי ישמעאל אמר: "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב הוא" (חולין נ"ט,א). גם הרמב"ם כתב: "וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מהגמל (הלכ' מאכלות אסורות פ"א,ה"ב). הראב"ד התבטא בחריפות על דבריו: "אף זה שקר, מפורש בתורה", כוונתו שלא רק הגמל אלא גם הארנבת והשפן הם מעלי גרה ואינם מפריסות פרסה. הוא התקיף את הרמב"ם שלא בצדק, כי הרי גם "תנא דבי ר' ישמעאל" הזכיר רק את הגמל. מענין שרש"י ותוספות (חולין שם) העירו על דברי תנא דבי ר"י, שזה כולל גם את יתר החיות המוזכרות בתורה. תנא דבי ר"י והרמב"ם ביקשו, כנראה, להבהיר שרק הגמל הוא אכן מעלה גרה מלא כמו מעלי הגרה הטהורים ואילו השפן והארנבת הם מעלי גרה חלקיים בלבד (ראה "שיחת חולין" של הרב אמתי בן דוד בעמ' ת"י שהרגיש בכך).

השפן כארנבת מניע את לסתותיו כמו מעלה גרה ומבנה הגולגולת של הארנבת והשפן בנויות כשל גולגלות של מעלות גרה, ולא כשל בהמות וחיות שאינן מעלות גרה. אולם בשל היותם מעלי גרה חלקיים בלבד, יש להם שינים למעלה ולמטה בניגוד למעלי גרה מלאים.

הארנבת במציאות ובדמיון

הארנבת נמנית בין בעלי החיים הבודדים, שלא המציאות קבעה את ההתיחסות אליהם, אלא הדמיון. הסינים היו הראשונים שבייתו את הארנבים למטרות פולחן שונות. רבים סברו שלארנבות אין מין זכר. ר'אברהם אבן עזרא נטה להאמין בזה (ראה בפירושו לויקרא י"א,ג). איש לא שאל כיצד הם מתרבים? די היה להוציא מסקנה כזו מהשם "ארנבת". אבר המיני של הזכר מוסתר, ולנקבות דגדגן גדול יחסית ובולט, וקשה להבחין בין זכר לנקבה, אולם הארנבים עצמם יודעים היטב להבחין בזה. גם אצל אווזים קשה להבחין בין אווזה לאווז וקשה גם לסמן אותם, כי הם, בניגוד ליצורים אחרים, אינם מזדווגים בנוכחות אדם. לכן הניחו רבים, שאין מין זָכר בארנבות. ר'אליהו בחור, המדקדק הגדול, סבר שהארנבת היא "רובע ונרבע" כאחד (תשבי שורש הגלגול). למרות שדבר כזה הוא פיסית בלתי אפשרי, לא הטריד איש מלהאמין בזה. די היה אם מישהו אמר כך, כדי שרבים יאמינו שיש מציאות כזו. כידוע בתירגום הראשון של התורה לתלמי, נאלצו לשנות את השם "ארנבת" ל"צעירת רגליים" (מגילה ט,ב, ראה רש"י שם). (כנראה שצ"ל "שׂעירת" רגלים" (הערת הורוביץ למכילתא בא י"ד). לארנבות שערות גם על כף רגליהן. עד להמצאת הספוג שימשו רגלי ארנבות כ"מוחק" ללוחות בבתי הספר. בעל "הכתב והקבלה" אומר, שקראו לחיה זו ארנבת, ולא בלשון זכר, כי הנקבה היא אשר כופה על הזכר את ההזדווגות. אמנם נכון שב"משחק" זה יש ולפעמים היא קופצת על הזכר, מכאן נבע הטעות, כאילו היא כופה זאת על הזכר.

אין ספק שהצדק עם הרמב"ן, שאמר שהארנבת כמו עוד מספר בעלי חיים נקראים בלשון נקבה, כמו היענה בין העופות והיונה בין הציפורים.