קוד: משה הצעיר בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שלושה מעשים עשה משה בצעירותו, לפני שנבחר להנהיג את עם ישראל. חכמי ישראל הפיקו ממעשים אלו תובנות הקשורות למנהיגות:
א. (שמות ב 11-12): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם,
וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם;
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל
".
ב. (פסוקים 13-15): "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע 'לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?'.
וַיֹּאמֶר 'מִי שָׂמְךָ
לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר
הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?!' וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר 'אָכֵן נוֹדַע
הַדָּבָר!' וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה
אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה
מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר
".
ג. (פסוקים 16-17): "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם
".
ד. ניתן להוסיף לכאן גם את הסיפור המופיע במדרש חז"ל, לפיו משה נבחר למנהיגות לאחר שגילה חמלה כלפי שה שתעה מן הצאן.
יש מפרשים שהדגישו את הדומה והמשותף בין כל שלושת המעשים:
1. בכל המקרים, משה מגלה חמלה ורחמים, ונלחם למען החלש: במקרים א ב,
החלשים הם עבריים; במקרה ג, החלשות הן מדייניות; ובמקרה ד (במדרש), החלש הוא בעל-חיים. בכל המקרים משה מתערב
ופועל למען החלש. "חוט אחד חד וברור שוזר את שלושת
הסיפורים, והוא התערבות לטובתו של החלש והנדכא. מסיפור לסיפור הולכת
ומתבררת אישיותו של משה כאיש בעל רגישות מוסרית וערכית, המתערב גם כשהוא
לא קשור לעניין באופן ישיר
" (הרב איתמר אלדר, מוסר ולאומיות כתשתית למנהיגות, עלון השבת של צוהר, פרשת וארא ה'תש"ע).
2. בכל המקרים א-ג, משה עושה צדק ונלחם בעושי עוולה: במקרים א ג, עושי העוולה הם גויים, ובמקרה ב, עושה העוולה הוא עברי; בכל המקרים משה מתערב ונלחם למען הצדק: "זה הוא כל מה שאנו יודעים
מחיי משה עד עמדו לפני פרעה – והוא אז כבר 'בן שמונים שנה'! לא נחשבו בעיני
המסורת כל השנים הרבות ההן לטפּל במאורעותיהן, לפי שלא היו אלא הקדמה והכנה
לעיקר מפעלו של הנביא. ואם בכל זאת הוציאה מן הכלל שלשה מקרים אלו, שקרו לו
להנביא בצעדיו הראשונים על דרך החיים, ואנו רואים, ששלשתם תכוּנה אחת להם:
התנגשות הנביא עם החיים לשם הצדק, – הרי רשאים אנו להאמין, שההתנגשות הזאת היא
היא שרצתה המסורת להטעים, כדי להראות לנו את הנביא מוכתר בתכונותיו הנבואיות עוד
בראשית דרכו, ומזה נקיש על השאר, שגם אחרי כן, בכל ימי נדודיו הרבים, לא חדל
להלחם מלחמת הצדק בלי הרף, עד שהגיעה שעתו להיות גואל לעמו ומורה צדק לבני אדם,
לא אך לשעתו, אלא לדורי דורות
" (אחד העם, משה).
ויש מפרשים שהדגישו את ההבדלים ביניהם:
3. במקרה א, משה מגן על איש עברי ונלחם באויבי ישראל; במקרה ב, משה שופט בין שני אנשים עבריים ודואג לסדר בתוך עם ישראל; במקרה ג, משה שופט בין גויים ודואג לסדר בעמים אחרים; במקרה ד, משה דואג לבעלי חיים. "בשני אלה (מקרים א, ב)באו לידי ביטוי שני התפקידים הגדולים של מנהיג בישראל... לעשות משפט ומלחמות... אלה שני תפקידיו של המנהיג, המופנים כלפי חוץ וכלפי פנים: כלפי חוץ - עליו להגן על עמו מיד זה שמבקש להכותו... כלפי פנים צריך מנהיג האומה להרים קרן משפט...
" (הרב יובל שרלו, שינוי שיטת ההנהגה, עלון השבת של צוהר, פרשת וארא ה'תש"ע). בהמשך לדברים אלה, מקרה ג מלמד על תפקיד נוסף של מנהיג בישראל, והוא להיות מעורב גם בעניינים הקשורים לעמים אחרים, ולהנהיג גם אותם בצדק וביושר לפי כוחו ויכולתו; ומקרה ד מלמד על תפקיד רביעי של המנהיג - דאגה לבעלי החיים ולטבע בכלל.
4. במקרה א, משה נהג כראוי - הוא נלחם בגבורה במצרי המכה והרג אותו; זוהי התכונה הראשונה הנדרשת ממנהיג - גבורה להתמודד עם אתגרים קשים ומאיימים. במקרה ב, משה לא נהג כראוי - הוא התנהג בגבורה ותקיפות כלפי אנשים חלשים; אמנם אחד מהם היה רשע והיכה את רעהו, ובכל זאת מדובר בעבדים מוכים ומסכנים, משה היה צריך לנהוג כאן בחמלה ובעדינות. הוא נכשל בגבורה מוגזמת, ואכן נענש ונאלץ לברוח. בגלות, במדיין, הוא עבר תיקון ואיזון של מידת הגבורה: במקרה ג, הוא הושיע את בנות יתרו בגבורה אך בעדינות - הוא לא הרג את הרועים אלא רק גירש אותם; ובמקרה ד (לפי מדרש חז"ל), למד להיות רך ועדין גם עם בעלי חיים. לאחר שהגיע לאיזון בין גבורה לבין עדינות, זכה משה להתחתן ולהוליד ילדים, ולאחר מכן גם נבחר להנהיג את עם ישראל.