מאת: אראל
דברים כ12: "
וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ, וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה - וְצַרְתָּ עָלֶיהָ.
"
ואם העיר, שקראת אליה לשלום, דוחה את ההצעה ולא מוכנה להשלים עמך - היא בוודאות תעשה עמך מלחמה , ולכן עליך להטיל עליה מצור.
הפסוק מתייחס לכל עיר, שקראנו לה לשלום והיא סירבה להשלים עמנו. הפסוק מלמדנו כמה עקרונות חשובים ביותר, שיכלו להשפיע משמעותית על ניהול המלחמה הנוכחית, אילו מנהיגינו היו מקשיבים להם.
א.
ואם לא תשלים עמך - ועשתה עמך מלחמה : "
הכתוב מבשרך, שאם לא תשלים עמך - סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך
"
(
ספרי,
רש"י) . כל ארגון או מדינה או אפילו עיר, שאינם מוכנים לעשות איתנו שלום מלא הכולל הכרה מלאה בזכותנו על הארץ -
בסופו של דבר יעשו עמנו מלחמה . אין מצב ביניים בין מלחמה לשלום. אין אפשרות לשמור על "הרתעה" או על "שקט יחסי" או "למנוע הסלמה". לכן אסור לאפשר תופעות כאלו על גבולנו. יש לקרוא לשלום לכל הערים שמסביבותינו; ואז
להילחם ולכבוש כל עיר המסרבת להשלים איתנו . אם לא נעשה כן עכשיו - ניאלץ להילחם בהם בעתיד בתנאים גרועים הרבה יותר.
ב.
וצרת עליה : הדרך לנצח במלחמה על העיר היא להטיל מצור על העיר. הכוונה למצור מלא: "
אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים
"
(
ספרי) . בימינו הדבר נשמע אכזרי, אך למעשה זו הדרך המהירה ביותר להכניע את האויב ולסיים את המלחמה, ולכן בסיכום כללי זו הדרך הכי רחומה.
ראיה לכך קיבלנו במלחמת "חרבות ברזל": בתחילת המלחמה ישראל הטילה מצור (אמנם חלקי בלבד) על רצועת עזה, ואכן תוך מספר שבועות האויב נכנע
והסכים לשחרר שמונים חטופים בשבוע אחד. לאחר-מכן, משום-מה, ישראל החלישה את המצור ואיפשרה הכנסת "סיוע הומניטרי" כביכול לרצועה; כתוצאה מכך האויב התאושש והתחזק, סירב לשחרר חטופים במשך מעל שנה, ואף רצח רבים מהם. ה"רחמים" שלנו על האויב היוו אכזריות נוראה כלפי החטופים ומשפחותיהם. בנוסף, המלחמה התארכה זמן רב מעבר לדרוש, וכתוצאה מכך נהרגו מאות חיילים ישראליים, ועשרות אלפי אזרחי אויב. המשך המצור לפי התורה היה גורם לאויב להיכנע הרבה יותר מוקדם, לשחרר את החטופים, לסיים את המלחמה, ולהביא שלום לכל האיזור.
בפסוק הבא כתוב
ונתנה ה' א-להיך בידך , ופירשו חז"ל: "
אם עשית את כל האמור בענין, סוף שה' א-להיך נותנה בידך.
"
(
ספרי) . כן ראינו בתחילת המלחמה, וכן בע"ה נראה בעתיד, כשנזכה למנהיגים הפועלים לפי התורה.
כתוב ב
משלי כה21: "
אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם
" (
פירוט). איך זה מסתדר עם המצוה לצור על האויב ולהרעיב אותו?
- לענ"ד הכוונה, שיש לתת אוכל ומזון לאויב לאחר שהוא נכנע ונוטש את שדה הקרב. אם הם הפסיקו להילחם - לא צריך להתאכזר אליהם ולהתנקם בהם, אלא לרחם עליהם ולתת להם לאכול ולשתות. וכך ציווה הנביא אלישע על מלך ישראל בעניין צבא ארם שהגיע לישראל,
מלכים ב ו22: "
וַיֹּאמֶר 'לֹא תַכֶּה! הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?! שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם!'
". יש לתת להם אוכל ומים ושיילכו מכאן; כמובן לא לתת להם אוכל ומים כדי שיוכלו להמשיך ולהילחם בנו.