קוד: ביאור:דברים א6 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
דברים א6: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה!
"
בני ישראל הגיעו אל חורב, ליד הר סיני, באחד לחודש השלישי בשנה הראשונה לצאתם ממצרים (שמות יט). שם הם קיבלו את התורה, בנו את המשכן, ונשארו שם כמעט שנה - עד העשרים לחודש השני בשנה השניה (במדבר י). בנקודה זו מתחיל הנאום האחרון של משה.
משה פותח את דבריו בדיבור של ה'
אלינו, אל כל עם ישראל. אבל כבר הדיבור הזה מעורר תמיהה: הרי הדיבור הזה היה אחרי מעמד הר סיני, ובמעמד הר סיני כבר אמרו בני ישראל,
דברים ה23: "קְרַב
אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ,
וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ
"! בני ישראל לא רוצים שה' ידבר אליהם ישירות, אלא שה' ידבר אל משה ומשה ידבר אליהם. אם כך, מדוע משה אומר כאן "ה' דיבר
אלינו " ולא "ה' דיבר
אליי "?
- לאורך כל הנאום שלו בספר דברים, משה רבנו מנסה להצניע את עצמו ואת תפקידו, וזאת משתי סיבות: פוליטית ופסיכולוגית. פוליטית: כי משה תומך במשטר שבו המנהיג כפוף לחוק כמו כל אדם פשוט. המלך הוא אחד מהעם ולא מורם מעם. המלך העתידי אמור להקטין את עצמו - ולכן גם משה מקטין את עצמו. פסיכולוגית: כי משה זוכר את חטא העגל, שנגרם כתוצאה מההיעלמות של משה למספר שעות. משה דואג שאחרי מותו, חטא העגל יחזור בגדול. ולכן הוא עושה כמיטב יכולתו להצניע את עצמו ולהראות לעם שהם יכולים להסתדר גם בלעדיו. לפיכך גם בפסוק שלנו, משה אומר "ה' דיבר אלינו" - זה לא משנה שאני הייתי השליח - הדיבור היה אל כולנו במידה שווה (ע"פ מיכה גודמן, "הנאום האחרון של משה", עמ' 24-29).
המקום נקרא לפעמים חורב ולפעמים סיני; ראו רמב"ן על פסוקנו.
התוכן העיקרי של דברי ה' הוא, שבני ישראל צריכים להפסיק לשבת ליד הר סיני ולהתחיל לצעוד לכיוון ארץ כנען.
אולם הביטוי רב לכם הוא ביטוי של תוכחה, ביטוי שמשמעו עשיתם הרבה יותר מדי. ה' כביכול מוכיח את בני ישראל ואומר להם: אתם יושבים כאן כבר יותר מדי זמן! קיבלתם תורה ועשיתם משכן, אבל עיקר קיום התורה הוא בארץ ישראל:
" רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם — זו תוכחה ראשונה, על שהאנשים שנאו את הארץ, ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ, מקום מיוחד לקיום המצוות. ו רב לכם הוא מלשון "רב לכם בני לוי" (במדבר טו ז), כלומר: המעט הוא המרד והמעל הזה? כי רב הוא באמת לכם עניין שבת ישיבה של קבע בהר הזה. פנו, הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם, כי משם נוצר חומר של אדם הראשון; כדרך שאמר לאברהם: "לך לך" (בראשית יב א). ולקמן עשה פירוש מבואר לתוכחה זו, ואמר: "ונסע מחורב ונלך את כל המדבר" וגו' (דברים א יט). והיה לו לומר "ונפן ונסע מחורב", כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם: עדיין בפחזותכם קיימיתון? כי אני אמרתי: פנו וסעו, שכשתלכו מן הר חורב – מקום שלמדתם עליו תורה – תפנו פניכם אל הארץ, מקום שמירת התורה; כי לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ואתם, בלכתכם מחורב – רוח אחרת היתה עמכם, ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה; ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם, ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ. לכך אמר: "ונסע מחורב ונלך את כל המדבר", כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ; שהרי המרגלים אמרו: "נשובה מצרימה" (במדבר יד ד). אבל אחר מעשה המרגלים, שיעד להם עונש גדול, חזרו בתשובה שלא בטובתם, ושם נאמר: "ונפן ונסע" (דברים ב א). ויש אומרים, שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, ועל זה אמר: רב לכם, כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא כימים רבים של צער. וזהו רב לכם, שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה, לכם ולא לי. ונראה ליישב בזה מה שאמר: באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו (דברים א כ), מדקאמר לנו, היה לו לומר: "באנו עד הר האמורי"! אלא כך אמר: אתם באתם עד הר האמורי ולא אני, כי אתם הסעתם דעתכם ומחשבותכם מכל וכל מן הר חורב; אבל אני – תמיד מחשבתי משוטטת שמה, כאילו עדיין אני שמה, כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני הוא תמיד." (כלי יקר).