המקור לסוגיה:

"בעי רב ביבי בר אביי, הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם (שתאפה) שיבוא ליד חיוב חטאת או לא התירו..."                                                     ( מסכת שבת, ד.)

 

כלומר השאלה שלפנינו היא: האם בשבת מותר לרדות (לגרד) את הבצק מתוך התנור ולהוציאו החוצה בכדי למנוע את אפיית הפת בתנור? שהרי אפייה בשבת – היא אב מלאכה שזו עבירה חמורה ביותר ואילו רדייה אינה אב מלאכה ולכן היא קלה יותר.

 

בירור הסוגיא  

באיזה מקרה מדובר? אם מדובר בשוגג, שלא ידע שהיום שבת ולא נזכר, הרי להיתר אין משמעות כי הלה יסיים את מלאכת האפייה. אלא חייבים לומר שהתחיל את האפייה בתנור ולא ידע שהיום שבת ולפתע נזכר שהיום שבת או שזו מלאכה אסורה. אם כן קשה מדוע נאמר "...קודם שיבוא לידי חיוב חטאת" הלא עצם הזכרותו פוטרת אותו מחטאת שהרי למדנו ש חטאת מביאים כאשר תחילתן וסופן בשגגה וכאן אם נזכר באמצע הרי ברור שגם הרדייה או האפייה כבר לא יהיו בשוגג שהרי הזכירו לו.

אלא יש לומר שהדביק את הפת בתנור במזיד וכעת התחרט ואינו רוצה לעבור עבירה שהיא אב מלאכה – האפייה, האם במקרה זה מותר לו לרדותה?  

גם הסבר זה מוקשה מאחר והיה צריך להיות כתוב "...קודם שיבוא לידי סקילה..." ולא לידי חטאת, שהרי המחלל שבת במזיד דינו סקילה ולא חטאת. אלא אומר רב שילא אכן מדובר בשוגג, שנזכר תוך כדי פעולת האפייה שהיום שבת או נזכר שזו מלאכה אסורה, אבל האמירה של "התירו לו" – מכוונת לא כלפי האופה, אלא כלפי אחרים, הרוצים להציל

את אותו עבריין מאיסור אפייה מהתורה (ומחטאת מאחר והוא שוגג) והם אלו שרוצים לרדות את הפת, האם מותר להם לעשות זאת?

 

מקשה רב ששת : כיצד יתכן שמדובר כאן על אחרים? האם אומרים לאדם: "חטא אתה, בכדי שיזכה חברך"?

אלא עונה רב אשי : שאכן מדובר באותו אדם ומדובר שהחל את האפייה במזיד ואח"כ התחרט מהמשך האפייה, האם מותר לו עצמו לרדותה?

באשר לקושי הקיים אליבא דשיטה זו- שהרי היה צריך להיות כתוב "קודם שיבוא לידי איסור סקילה" עונה רב אשי שיש לתקן את הגירסה של הגמרא (מ"חטאת" ל-"סקילה").

 

 

מסקנת ביניים

 

 

 

כח חכמים להתיר:

שאלת שו"ת משפט כהן : הרי יש כוח בידי חכמים לעקור מצווה מהתורה, אז שיתירו לרדותה בכדי למנוע עבירה גדולה יותר של אפייה?

אלא הוא עונה : מתי יש כוח בידי חכמים לעקור דבר מהתורה?   רק ב"שב ואל תעשה" [1] אבל ב"קום עשה" לא אומרים שיש כוח בידי חכמים לעקור. היות ובמקרה שלנו מדובר ב"קום עשה" שהרי אנו רוצים שחכמים יתירו לו "לרדותה" שזו פעולה אקטיבית, דבר זה אין בכח חכמים להתיר, רק בכדי למנוע ממנו עבירה חמורה יותר.

 

להלכה: 

 

רבנו   חננאל [2] : "...ולא אפשיטה...". לדעתו הגמרא לא פסקה, אלא רק העמידה את הגירסה הנכונה.

 

הרמב"ם [3] : שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר שהיום שבת, מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבוא לידי איסור אב מלאכה. הרמב"ם מתייחס רק לשגגה.

 

השולחן ערוך [4] :

"אם נתנו בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה"

כלומר, לא רק בשוגג אלא אף במזיד, מותר לו לרדותה.

 

השאלת על כלליות ההלכה   

השאלה היא האם ההלכה שנפסקה לגבי רדיית הפת לפני שתאפה היא כללית, כלומר מותר יהיה לעבור עבירה קלה בכדי למנוע עבירה חמורה, או שמא נאמר שמדובר בהלכה מקומית, שרק במדביק פת בתנור מותר, מאחר והרדייה תמיד צמודה לאפייה (היא חייבת לעבור דרכה) אבל אם העבירות אינן צמודות, אז אולי יהיה אסור?

 

האם מותר להשבע – שלא לשקר ?                      

שאלה דומה נשאל הרשב"ץ: האם לעד מותר להישבע שלא ישקר? או האם מותר לו להשבע שיאמר את האמת וכל האמת?

פסק הרשב"ץ שמותר, שהרי מותר להשבע לקיים את המצוות.

מקשה על כך הרב עוזיאל (בשו"ת עוזיאל): והרי שבועה זו לא נועדה לקיים מצוות עשה, אלא רק שלא לעבור על מצוות לא תעשה שהם ממילא אסורים ואם כן זו שבועה שאינה צריכה.

מאידך, ניתן להסיק מהמקרה של מדביק פת בתנור שמותר לעבור על עבירה קלה בכדי למנוע עבירה קשה, אם כך נאמר גם כאן שישבע בכדי למנוע עבירה קשה של עדות שקר.

השו"ת עוזיאל, מבחין בין שני המקרים משני היבטים:

 

(א)     במקרה של מדביק פת בתנור   - הרדייה היא איסור מדרבנן ולכן התירו אבל לא התירו אם הדבר כרוך באיסור   דאורייתא.

(ב)      יתר על כן, גם באיסור דרבנן ההיתר הוא רק כאשר האיסור חייב לבוא מאליו, שהרי ודאי הוא שתהיה אפייה אם לא תהיה רדייה (צמידות - אירועים), אבל במקרה של שבועה: "עדות שקר" היא אינה תוצאה הכרחית, כי הוא יכול להחליט לומר רק את האמת, מבחינת   "לא תגורו מפני איש".

 

מסקנת ביניים:

  - לדעת השו"ת עוזיאל:   שבועה לומר רק את האמת וכל האמת היא שבועת שווא

 

האם מותר לאדם אחר לעבור עבירה בכדי להציל את חברו מעבירה?

 

באופן פשטני היינו אומרים, שאם אסור לאדם לעבור עבירה להצלת עצמו ודאי שאסור לו לעבור עבירה להצלת אדם אחר מעבירה, אבל גם אם נניח שאדם יכול לעבור עבירה להצלת עצמו מעבירה חמורה, עדיין קיימת השאלה האם אדם אחר יכול לעבור עבירה בכדי להציל את חברו מעבירה חמורה?

 

בשו"ת "שואל ומשיב": דווקא לעצמו אסרו, משום שהדבר דומה למצווה הבאה בעבירה, אבל לאחרים אולי יהיה מותר.

הריטב"א: לומד מתוך לשון הגמרא אצלנו, "וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו"?

מתוך לאו הוא לומד הן, כלומר שאין אומרים לו לחטוא בכדי להציל את חברו מעבירה, אבל מותר לו לעשות זאת ביוזמתו מבלי שיאמרו לו דבר.

 

הריטב"א מחזק את דבריו מסוגיא במסכת עירובין:

"...מלא לך כלכלה זו של תאנים...שניחא ליה לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא נעבוד עם הארץ איסורא   רבה"                                                                 (לב:).

 

כלומר מהלשון "ניחא ליה" ברור שאין בית הדין אומר לו, אבל הוא עצמו יכול לפעול ביוזמתו.

המקרים בהם חל הכלל

 

(א) מצוה רבה  

הגמרא במסכת גיטין (מא:) דנה במעמדו של אדם ש"חציו עבד וחציו בן חורין".

מדובר בעבד שהיו לו שני בעלים, ואחד הבעלים שיחררו, הרי הוא הופך להיות חצי עבד חצי בין חורין. כיון שכך, אינו רשאי לשאת שפחה (כבן חורין) ואינו רשאי לשאת בת-חורין (כעבד). עבד עצמו לא יכול לשאת בת חורין משום האיסור "לא יהיה קדש" ובן חורין לא יכול לשאת שפחה משום "לא תהיה קדשה".

לכן הפתרון שמביאה הגמרא: כופין את רבו לשחררו ואז יוכל לשאת אישה.

שואלים : והרי ברגע שמשחרר את העבד הבעלים עובר על "לעולם בהם תעבדו" [5] .

עונה התוספות (גיטין, שם, ד"ה כופין): היות ומצות פריה ורבייה היא מצווה רבה, לכן מותר לעבור על עבירת "לעולם בהם תעבדו" בכדי לקיים מצווה רבה, של פרייה ורבייה [6] .

 

המקרה החריג של חציו עבד וחציו בן חורין מלמד יסוד מהותי ביותר: העדיפות שיש למצווה רבה, אפילו על פני דברי תורה [7] .  

שאלה : מדוע שלא נתיר לעבד לשאת בת חורין שהרי יש כלל שעשה דוחה לא תעשה – אם כן יבוא העשה של "פרו ורבו" וידחה את האיסור של   "לא יהיה קדש"?

תשובה : הכלל של "עשה דוחה לא תעשה" מופעל רק כאשר העשה והלא תעשה צמודים, אבל במקרה שלנו, קודם ישא העבד בת חורין ויעבור מיד על לאו של "לא יהיה קדש" ואילו התיקון של הלאו ע"י מצוות עשה של "פרו ורבו" הוא במרחק של תשעה חודשים לפחות, במצב זה שהתיקון לא צמוד לעבירה והוא לא תוצאה הכרחית - אין אומרים "יבוא עשה וידחה לא תעשה".

העבד עצמו מקיים את מצוות "לשבת יצרה" (ולא את "פרו ורבו"- בדיוק כמו האשה) שהיא מצווה של תיקון העולם, ע"י כך שאנו בונים ויוצרים בעולם.

 

 

 

(ב) מצווה דרבים

"…מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה למניין, שחרר עבדו והשלימו לעשרה…              (ברכות מז:)

שואלים: הלא המשחרר עבדו עובר על איסור   "לעולם בהם תעבדו"?

עונה הגמרא: "מצווה שאני".

שואלת הגמרא:   הלא זו מצווה הבאה בעברה?

עונה הגמרא:   "מצווה דרבים שאני".

מסקנה:   מצוה דרבים – גם היא דוחה איסורים אחרים.

 

השלכת הלוחות ע"י משה

בהתאם למקרים שהבאנו מוסבר מעשהו של משה בחטא העגל כשהשליך מידיו את לוחות הברית ושיברם.

אמר משה: אם אני מביא את לוחות הברית לעם ישראל הרי בכך הם מתחייבים משום "לא יהיה לך אלוקים אחרים", לכן מוטב שאני אתחייב (בשיבור הלוחות) ואל יתחייבו הרבים (בני ישראל) ב"לא יהיה לך אלוקים אחרים" [8] .

 

נביא שתי   דוגמאות להלכה, המתיחסות לנושאים שדנו בהם.

 

נישואי הבן בנישואים אזרחיים

תושב חו"ל אורטודוקסי – שבנו רוצה לשאת נכריה המוכנה להתגייר, אלא שהוריה מסכימים לגיור בתנאי, שקודם ינשאו בנישואים אזרחיים (חייבים הסכמת ההורים).

השאלה היא, האם על הורי החתן לתת הסכמתם, שאם לא כן יש חשש שיחיה עמה ללא גיור.

תשובת הרב חיים אבלסון: היות ואיסור נישואים אזרחיים הוא מדרבנן, התירו לחתן לעבור על איסור דרבנן ואל יעבור על איסור דאורייתא, שיחיה עמה ללא קידושין. מפני שאם האב לא יסכים הרי הוא יעבור על "לפני עיוור לא תיתן מכשול".

קידושין לאישה החיה עם הבועל

נשאל הרב משה פיינשטיין זצ"ל: אישה החיה עם הבועל לפני שקבלה גט מבעלה והיא מתנה את קבלת הגט בכך שהרב יסדר לה חופה וקידושין עם אותו גבר שהיא חיה עמו כעת   והרי היא אסורה לבעלה ולבועלה?

ענה על כך הרג"מ   פיינשטיין: אף שיש איסור בקידושין אלו, בכל זאת יש להתיר את סידור הקידושין לאישה זו, מפני שהוא צורך הרבים, שלא ירבו ממזרים בישראל.

  

לסיכום:

באופן כללי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, מלבד שני מקרים:

(א)    במצווה רבה.

(ב)     מצווה דרבים .  

 

אבל לאדם עצמו מותר לעבור עבירה קלה בכדי למנוע מעצמו עבירה קשה יותר, בתנאי שהעברות צמודות (תוצאה הכרחית) ובתנאי שלא   אחרים יאמרו לו לעשות זאת.