קוד: כורש היה כשר והחמיץ בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
עם תחילת מלכות כורש ודריוש, מכריז כורש את הכרזתו המפורסמת (דברי הימים ב לו 22-23, עזרא א 1-2): "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה’ אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה’ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל
".
לקריאתו של כורש, נענו חלק מהגולים ועלו לארץ. בתחילת ספר עזרא נמנים כארבעים ושנים אלף עולים. מספר זה, זעום הוא לעומת הציפיות.
בשלב מאוחר יותר מעכב כורש את העליה לארץ ישראל: "יצא כורש לטייל במדינה וראה המדינה שוממת. אמר: מה טיבה של מדינה זו שוממת, היכן הם הזהבים, היכן הם הכספים? אמרו לו: ולא אתה הוא שגזרת ואמרת כל היהודים יצאו ויבנו את בית המקדש? מנהון דהבים ומנהון כספים הא דסלקין למבנא מקדשא [היהודים עלו לבנות את בית המקדש]. בההיא שעתא גזר ואמר: דעבר פרת עבר, דלא עבר לא יעבור
" (שיר השירים רבה ה ה).
"דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה. אמרו: מוטב שנאכל סעודת ארץ ישראל ונברך על א"י. עזרא וסיעתו וחבורתו לא עלו באותה שעה. ולמה לא עלה באותה שעה? עזרא, שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה. ויעלה ברוך בן נריה? אלא אמרי, ברוך בן נריה אדם גדול וישיש היה, ואפילו בגלקטיקא לא היה יכול להטען (אפילו בעגלה לא היה יכול לעלות)
" (שם).
נראים הדברים על פי מדרש זה שהעליה היתה בזרם רצוף איטי, בשלב מסוים הופסקה, וכשנמנו אז העולים הגיע מספרם לכארבעים אלף עולים.
חז"ל אומרים שכורש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל. "למלכי האומות מונים מתשרי ולמלכי ישראל מניסן
" (בבלי ראש השנה ג ב). אולם אחר כך "החמיץ
" - היינו קלקל מעשיו, וכמה פנים לקלקול זה.
א. הפן האחד הוא הפסקת העלייה שעליה מספר המדרש. ניתן לשער איזו הרגשה ממלאת את ליבם של העולים לארץ ישראל, נוכח האירועים הללו.
היתה כאן הזדמנות הסטורית אלוקית של חזרת כל האומה לארצה, בנין המקדש והארץ, ובגלל עצלות, הוחמצה השעה! יש להניח שהראשונים שעלו, היו אנשים המלאים בשאיפות גאולה יותר מכל השאר, ועל כן גם אכזבתם מאי נכונות העם לעלות גדולה יותר.
ב. בצד השני שבהחמצתו של כורש אפשר להבחין, אם נשווה את נבואת ישעיהו על כורש, להצהרת כורש. וכך אומר ישעיהו (ישעיהו מד26-28): "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם: הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ: הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד
".
ההבדל הבולט בין נבואת ישעיהו לדברי כורש הוא בנין ירושלים וערי יהודה, שכלל לא הוזכרו בדברי כורש: "... ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה'...
". ההבדל משמעותי ביותר!
כורש נתן רשות לעצמאות ובנין דתי בלבד, בעוד שהכונה האלוקית היתה גם בנין ירושלים והארץ, עצמאות לאומית ודתית!
ג. חז"ל מדגישים הבדל נוסף: "אמר לו הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גלויותי, והוא אומר מי בכם מכל עמו ויעל
". (בבלי מגילה יב א).
לכורש יועד התפקיד של קיבוץ גלויות ישראל ובנין ירושלים באופן אקטיבי! ולא רק נתינת רשיון לכל מי שרוצה לעלות שיעלה (יש להעיר שהיה הבדל גדול בין מדיניות בבל למדיניות פרס. בבל ניסתה לשלוט בכל המדינות שכבשה על ידי מעשים אכזריים מאוד ועל ידי הגליה שיטתית של האוכלוסיה ממקום למקום. לעומת זאת, פרס נהגה מדיניות של סובלנות דתית, ורווחה כלכלית. התפיסה של הפרסים היתה שנוח יהיה לאומה ומדינה לחסות בצילם ולהיות נאמנים להם אם יקבלו מהפרסים חופש דת, התיחסות הוגנת מבחינה לאומית ועזרה כלכלית. נראה שהתיאור שבמגילת אסתר: "לעשות כרצון איש ואיש", מתאר מדיניות כללית ולא רק את אופן ההנהגה באותו משתה. וכן הביטויים החוזרים ונשנים במגילת אסתר "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו", אף הם מעידים על חופש כללי שניתן לכל מדינות החסות של הממלכה הפרסית. במסגרת המדינית הזו אין הצפיה מפרס ביחס להחזרת ישראל למקומם ובנין ארצם, חריגה!). בזכות ייעוד זה זכה כורש למה שלא זכה שום גוי - להיקרא בכינוי "משיח" (ישעיהו מה1): "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ…
".
שם משיח שמור בדרך כלל רק למלך ישראל, אולם כיון שיעדה ההשגחה לכורש תפקיד של קיבוץ גלויות שהוא מתפקידי המשיח, על כן נקרא אף הוא בשם זה. "כוחו של משיח הפועל בעולם שלח קו ארוך והתנוצץ במרחקים בנפשו של כורש המלך הגוי, ועל כן נקרא כורש בשם משיח
" (עיין מאמרי הראיה עמ' 309). על פי דברי הרב קוק אפשר להבין מדוע קובל הקב"ה לפני המשיח על כורש. זאת מפני שכורש פועל מכוחו והשפעתו הנסתרת של משיח. על כן כביכול מתלונן הקב"ה למשיח ואומר: ראה כורש שפעל מכוחך, לא עשה את המצופה ממנו.
ד. במקום נוסף, מראים לנו חז"ל, את יחסו הכפול של כורש, לבנין המקדש בפרט ולשבי ציון בכלל (עזרא ו3-4): "… בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלִֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת…
" [בית אלוקים בירושלים, הבית יבנה, מקום בו זובחים זבחים, יסודותיו חזקים, גובהו שישים אמות, רוחבו שישים אמות, שורות אבני גזית שלוש ושורה אחת של עץ].
מדוע דוקא באופן זה?
מבארים חז"ל שכורש אמר: אם ימרדו בי היהודים, אשרוף את המקדש באש וכולו יתמוטט. שואלת הגמרא, והרי גם שלמה עשה כן, שנאמר (מלכים א ז12): "שלושה טורי גזית וטור כרתות ארזים
", ומשיבה: "שלמה עשה מלמעלה, כורש מלמטה. שלמה שיקע בבנין, וכורש לא שיקע בבנין. שלמה סד בסיד, והוא לא סד בסיד
" (ראש השנה ד א).
כידוע כל בנין גדול עומד בפני שתי בעיות: נדרשים לבנינו חומרים שעמידים בלחצים, ונדרשים חומרים שעמידים במתיחה. בזמננו משתמשים לצורך זה בשילוב של הבטון עם ברזל. הבטון עמיד בלחצים, הברזל עמיד במתיחה. אולם בימי קדם לא היו חומרים אלו בשימוש, ועל כן שיטת הבנייה הנהוגה היתה שלוש שורות של אבני גזית ושורה אחת של עצי ארזים. העצים הארוכים והגדולים מנעו היוצרות סדקים. ומנעו התרחקות של קירות גבוהים זה מזה. עצי הארזים הארוכים, היו נדבך רביעי. החוזק שלהם נתן לבנין את הלכידות שלו בדומה לברזל. כך עשה שלמה בבית המקדש, אלא שעל מנת לשמר את העץ – סד אותו בסיד, ואף שיקעו בבנין.
כורש לא עשה כן, אלא השאיר את העץ חשוף על מנת שיוכל, אם ירצה, לשרוף בקלות את המקדש. נראה עוד שהתחיל את נדבכי העצים מלמטה, דבר שכפי הנראה היה מיותר, ודי היה לשים ארזים בשלב גבוה יותר של הקירות. [עיין בפירוש הגר"א על מלכים א ז' יב שכתב: "מפני שלא היה לחומות תקרה, לכך היו בארזים כדי לחזק
"].