התורה נגד המדע מב

קוד: התורה נגד המדע מב בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (מ"א)

התורה פוצחת באוזנינו, העתיד מונח בכף ידכם אתם הצופים, ואין המדובר בעתיד נתון שנכפה על הצופה ובו בזמן הונח לפניו, אלא המדובר בעתיד שהצופה בעצמו בחר בו ומעצבו ע"פ טעמו. ויותר מזו ומזו: המדובר בעתיד שהצופה יכול לעדכנו ואף לשנותו בכל תחנה ושלב, כצייר שבידו מכחול, פה להדגיש, פה להוסיף, למחוק לתקן...

                                                   

                                                    צייר בעבודתו [צילום: ויקיפדיה ]  

                                                                                                                -       -       - 

 

הזכרתי בפרק (מ"א) הקודם כי נדלג ישירות אל היום השביעי. 

וליום השבת: 

א  ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ב  ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ג  ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלהים לעשות.  

היהדות שומרת את השבת מזה אלפי השנים, לא עשרות ולא מאות, אלפי השנים בשביל להגיע ולקרוא את השורות האלה. יומרני להגיד את המשפט הזה ואני מודע לזאת, אולם אין לי משפט אחר. כמעט כל יהודי יודע כי ישנם 39 אבות מלאכה שאסור לעשותם בשבת, ומתוך כל אב-מלאכה נגזרות אינסוף תולדות מלאכה הדומות למלאכות האב שחז"ל אסרו גם לעשותן. אחד מ-39 אבות מלאכה הוא איסור הוצאת חפצים או משאות מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, וכן איסור טילטול חפצים בתוך רשות הרבים למרחק של יותר מארבע אמות, כשני מטרים. זה אחד מ- ל"ט אבות מלאכה וחז"ל גדרו לו גדר וגזרו איסור גם על העברת חפצים מרשות היחיד לרשות היחיד. 

על הגדר הזה "הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד" חיברו האמוראים- חכמי התלמוד (הגמרא) לפני 1500 שנה את מסכת עירובין, כאשר מקור המסכת הזו הוא במשנה שחיברו התנאים לפניהם בחמש מאות שנה. כמעט שנתיים לקח לי בשביל ללמוד את מסכת עירובין, סיימתי אותה לפני כחודש והתחלתי עם מסכת שבת שלמעשה האחת היא המשכה של השניה. לא פעם עמדתי פעור פה מול היכולות העל-אנושיות של האנשים האלה – חכמי הגמרא והמשנה אשר רמת הדיון האנושי שהגיעו אליה- אינה אנושית, לפחות לא בימינו. 

הערצתי יותר מכל את תכונת הרצינות שלהם, הווה אומר להתרכז בנקודה נתונה, להפרידה מיתר הנקודות ולדון בה; לזאת אני קורא רצינות. לזאת אני קורא דיון אינטלקטואלי ענייני שמתחבר לעיקר ומתנתק מהטפל, והאנשים האלה בשר ודם בצלמינו ובדמותינו- טיפסו אל הדיון האינטלקטואלי הגבוה ביותר שיליד אישה טיפס מעודו, ולא פעם תמהתי והשתוממתי, הכיצד התורה "המקורית" לא קרצה לאנשים האלה, הכיצד פיספסו את המופשטת, את המילים; תמהתי ועודני תוהה. 

שנים רבות אנחנו שומרים את השבת מבלי לדעת מה היא טומנת בחובה. ולמעשה שמרנו על דבר שאין לנו שום מושג עליו, שלא ידענו להשתמש בו ואף לא ידענו למה הוא נועד, אבל הערכנו כי ערכו רב ואכן בזאת קלענו, בדיוק כפי שקלענו במלאכת השמירה על הטקסט התורני, הקפדנו שלא יחסר ממנו אות ושלא יתווסף לו אות, תו, או תג, וגם כאן הכנסנו סל יפה ואלגנטי, אחרת לא היה מי שיעירנו מתרדמתינו. 

יום השביעי ולמעשה אינו יום עשייה בכל הקשור לצופה- וכן הכוונה אך ורק לצופה האנושי, לאדם. בעוד יתר הימים הם ימי עשייה כפי שבאו לידי ביטוי בפרק הראשון של בראשית, היכן שרטטה התורה שש תמונות למציאות אחת. ושלא נשכח לרגע, "יום" הוא מונח אנושי המבטא את כלל המופעים המתרחשים ביקום שהצופה האנושי הצליח להאיר, ועל-כן היה אמור לצַפּות ליום אינסופי כי מקור המופעים המתחוללים במהלך "היום" הוא בחומר הערוך בסדרות אינסופיות במרחב ולכן משך היום אמור להיות אינסופי, אולם וכפי שראינו בפרק הקודם, הצופה האנושי ביקש, כתוצאה ישירה מחרדתו מהעתיד, למתוח קו מפריד בין האזור המואר לחשוך ולהגביל את היקום שלו, לכן גם "היום" שלו הוגבל במקביל והמופעים יתחוללו במהלכו באופן מחזורי, כמקובל במעגל סגור ובמערכת עצמים סגורה וסופית. 

אם כן "יום" הוא מונח אנושי והצופה האנושי הוא זה שהכניסו ללקסיקון המציאות, ולמעשה "היום" הוא אחד האותות הכאובים שהותיר הצופה האנושי מאחריו כתוצאה טרגית מהחרדה התמהונית שלו. 

הוא אשר דייקנו בתמונה הראשונה: ויקרא אלהים לאור יום... אלהים הוא אשר קרא לאור יום ולחושך לילה; התורה מושכת את ידה מהחיתוך הזה שאינו חלק מהוויית המציאות, ומאידך היא משייכת את הערב והבוקר למציאות המקורית שיאפיינו מעכשיו את תנודת הצופה על המפה המקורית, ואת אופן דהירתו במרחב היקום הבלתי מוגבל שהצופה בחר לחלקו לימים מחזוריים, ועל-כן, היקום לדידו יהפוך ליום אחד מוגדר ומואר, כאשר נדידתו ביום הזה תחולק ע"פ רצונו למופעים מחזוריים. כלומר הוא יינק את כל סדרות יום האחד במחזוריות, ודהירתו ביום האחד המושלם והמוגדר תיעשה באופן מחזורי, כאשר הדינמיקה הפועלת במרחב, יהוה, תאזן את המחזוריות הזו, וכל המופעים המחזוריים יפצחו ויערבו בהדרגה וע"פ הדינמיקה הזו: הבוקר יפצח באיטיות ויקדם את שלל המופעים המחזוריים ביקום, והערב העַרֶב יחתום את אותם המופעים בהדרגה, לא באחת. 

אם כן יש לנו רק יום מחזורי אחד; אין זולתו. יום השני והשלישי עד השביעי הם שבע תמונות למציאות אחת, ליום האחד, ובעצם ששת הימים של הפרק הראשון שפתחו את התורה, הם ולמעשה שש תמונות טכניות של מציאות הצופה במרחב היקום, כאשר כל תמונה חושפת עוד פן בתמונת המציאות הכוללת. כתובת המידע הזה וכפי שכבר הזכרתי, הוא היצור בעל האינטלקט שהוא חלק מהיקום ויכול להכיל את המידע שלו, הוא האדם או אם תרצה- הצופה שהוא בלבוש האדם. התורה ביקשה להחזיר את האדם לתמונת המציאות שלו שיוכל להתמקם עליה, שיקח לידו שוב את מטה השליטה במרחב, במציאות. שיתחבר שוב לערימת המידע ויעבד את המידע הנכון, והמדובר במידע קונקרטי, מפורט, בתחום הפיזיקה המעשית ולבטח גם העיונית. 

ששת התמונות המוחשיות שהתורה פרשה בפתחה וטעמנו לעיל חלק מהן, מותירות בידינו הרבה מאוד מידע, אוצר של מידע עיוני וקונקרטי שצריך לעבד אותו, להשתמש בו לנצלו באופן מעשי, להפיק ממנו פירות ולהתקדם ולשעוט שוב במרחב. למעשה ומי שיורד לעומק המידע הזה ירגיש שהחומות כבר נפלו לפניו עד לאבן האחרונה, השליטה המוחלטת בכף-ידו וכל ערימת המידע הגולמי מונחת בכפו ורק צריך לעבדה. זו התחושה כאשר אתה רץ אחר משהו גדול ואתה משיג אותו במלואו, כל מה שרצית נמצא לידך ערוך ומזומן על השולחן, רק צריך להושיט את היד ולהתחיל במלאכה שכה חיכית לה. 

אולם דווקא אז, דווקא בנקודה הקונקרטית הזאת היד לא זזה, וכאילו מישהו כפת אותה, משהו כאן לא בסדר. וגם על זאת עמדנו לעיל- אם זכורה לכם תסמונת הילד המפונק שדווקא כאשר קיבל לידיו את הכל, המוטיבציה שלו לשחק נעלמה. על זאת הדרך הצגתי מספר דוגמאות מהחיים המפונקים, כמו בענף ההתקשרות הבינאישית, בנטיה המינית, במבחר הקורנפלקס בסופרמרקט, באוצר המידע האינטרנטי הבלתי מוגבל, בכל אחד מאלה רשמנו את ההישגים העסיסיים ביותר שדווקא הצירו את צעדינו וסירסו אותנו, כל הישג הפך אותנו לעקרים בענף המיוחד שלו, וברמת המחלקה, האגף והמדור. 

מי שאוהב לקדוח ולחפור בשביל להגיע למקור המוזרות הזו- יגיע בסופו של יום לגרעין האטום ושם יפגוש את החרדה, כן כן היא חרדת המפונק שדוהר בכל הכוח וללא שום מעצור, הכל כבר בהישג ידו וכל מה שהוא רוצה ערוך לידו בשורות שורות ארוכות ללא הגבלה ולאינסוף, אולם דווקא כאשר מגיע ליעד וניצב על יד השורה המזומנת לפקודתו- נתקף בחרדה שמא ידו לא תשיג את סוף השורה. זהו ידידנו הצופה באשר הוא, וככל ומעמדו מזנק מעלה מעלה כך מזנקת איתו התופעה המוזרה הזאת. 

אם-כן התורה מבינה שדווקא כאשר נגיע ליעד ונעמוד על המציאות, דווקא אז יתחיל הפחד שלנו מהעתיד ומשם תתחיל היתלשותינו מהמציאות. אשר על כן לא נותר לתורה אלא להעמידנו על טעותינו המרה ולשים לפנינו על השולחן את המאפיין המרכזי אשר נגזר מהמציאות שעמדנו עליו לעיל מתוך ששת התמונות, ותוך כדי התבוננותינו במאפיין הזה המונח על השולחן, התורה תצעק באוזנינו, ראו בעיניכם את תכלית המציאות: לשים את העתיד בכפו של הצופה- ולא את חלקו אלא את כל-כולו, במלואו, בשלמותו, מתחילתו ועד סופו.

תכלית הדינמיקה של יהוה, ממשיכה התורה לצעוק באוזנינו, הוא שההווה ימשיך ויתקיים, משמע שהעתיד ימשיך ויתקיים ע"פ רצונו הבלעדי של הצופה, החל מהנקודה בה מתחילה הסדרה שהצופה הצביע עליה, בחר בה ונחת עליה. מי שקובע את הניואנסים והשוני הדק של כל סדרה וסדרה הוא הצופה, והתנאי היחיד שסדרת החומר המייצגת קיום דבר חומרי או תנועת דבר חומרי- התנאי היחיד שהסדרה תמשיך ותתקיים הוא שהצופה ימשיך לרצות בה ולא באחרת; ובמילים מציאותיות שהצופה ימשיך לינוק את תמונות הסדרה בה בחר ולא יסיט אפו לסדרה אחרת. 

ואם כן, פוצחת התורה באוזנינו, העתיד מונח בכף ידכם אתם הצופים. ואין המדובר בעתיד נתון שנכפה על הצופה ובו בזמן הונח לפניו, אלא המדובר בעתיד שהצופה בעצמו בחר בו ומעצבו ע"פ טעמו; ואף יותר מזו: המדובר בעתיד שהצופה יכול לעדכן אותו ואף לשנותו בכל תחנה ושלב, כצייר שבידו מכחול, פה להדגיש, פה להוסיף, למחוק לתקן...

                                                             

                                                             צייר בעבודתו [צילום: וויקיפדיה- Segal ]

ואם כן; התורה:   ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.           

זהו בדיוק מצב התמונה שבידי הצייר שלה. אני מדבר על הצופה שעומד מול התמונה שלו ומתווה אותה, וגם על האומן שעומד עם המכחול שלו מול תבנית של בד ומצייר אותה; שניהם, למיותר לציין, שולטים במלוא ממדי התמונה שלפניהם, בגדליה, באורכה ברוחבה בגובהה, בעובייה, בגודלה, במשקלה, בנפח שלה, בטיבה, באיכות האריג שלה. נכון ואף מופרז לציין כי ממדי התמונה שאותה הם מציירים- מוכרים להם ככף ידם, הן של הצופה והן של הצייר, ואם כן, אחזור בעקבות התורה אל הצופה שלנו: 

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם:  ובכל הנוגע לצופה – תמו ממדי היקום על כל כוחותם, ובלשון התורה צבאם, והצופה איפוא שולט, הלכה למעשה, בכל ממדי היקום ובכל הכוחות הפועלים בו והנגזרים מממדיו. בפרק (מ"ג) האחרון נשלים את יום השבת. 

המשך לפרק האחרון (מ"ג)