שבת אחד בצהריים - פרק ב

קוד: שבת אחד בצהריים - פרק ב בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

                                                      

                                                                            -       -       -

קישור לפרק א'

פרק שני:

נולדתי, כבוד הרב, במדינה ערבית וחייתי בה הרבה שנים. מטבע הדברים יכלתי לעמוד מקרוב על עקרונות אלו או אחרים הקשורים בדת המוסלמית של המדינה בה חייתי. למשל, ידעתי בעל-פה פרק אחד בקוראן המדבר על כיבוד אב ואם, אהבתי לקרוא אותו ובעצם ריגש אותי לקוראו שוב ושוב עד שלמדתיו בעל פה. המסר שבפרק הזה, מילותיו וניסוחו אינם נופלים מהמסר היהודי באותו נושא ואף הולכים יחד באותו מישור. אם מדברים על המונח "בני דודים" – יהודים ומוסלמים, אזי הפרק הזה ולדעתי מייצג כהוא זה אחווה כזו.

נולדתי בבית יהודי כבוד הרב. אני יכול להעיד ואני היום כבן ארבעים עם משפחה וילדים ועם יידע לא מועט בחינוך היהודי המקובל והניתן בארץ או במדינה בה אני חי כיום, אני יכול להעיד כבוד הרב שרק במדינה בה נולדתי, רק בעיר בה גדלתי- רק שם יכלתי לקבל את "הכמות החינוכית" – את המנה הדשנה של החינוך היהודי על כל המשתמע מכך. אמרתי חינוך אך עוד לא נגעתי באמונה.

בכיתה א' כבוד הרב, כשהייתי בן שלוש ארבע, כל הסידור של תפילת שחרית מנחה וערבית היה מוכר לי ככף ידי. בכיתה ד' נבחנתי על הפרשות משפטים ותרומה אך לא רק עליהן, עליהן כעיקרון. ולא רק אני נבחנתי ועברתי כל הכיתה שלי נבחנה, ולא רק הכיתה שלי כי אם כל התלמידים וכל היהודים שנולדו בעיר שלי, חלב. ילד בן עשר דאז היה ילד שידע כבר את כל נוסח התפילות של כל החגים, הוא ידע את כל המנגינות של הטעמים. היתה מנגינה לתורה מנגנה לתהילים, אחרת לנביאים למשלי לאיכה לדניאל... בכיתה ו' היינו כבר מעל לראש במשנה ובגמרא ועדיין זכורה לי "הקושיה" הראשונה שנתקלתי בגמרא: "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן...."

אני יכול להעיד כבוד הרב, שעד שעליתי ארצה, לא ידעתי שקיים הבדל בין דתיים לחילוניים, לא ידעתי שקיים כזה דבר, פשוט לא היה מוכר לנו המושג הזה. לשמור שבת-חג-כשרות-מיקווה-תענית אסתר... זה לא היה רק דבר דתי- זה היה טבעי ומובן. מי שהניח תפילין והתפלל שחרית מנחה וערבית- לא ראינו אותו כדתי, פשוט הוא היה יהודי.

ברצוני להדגיש כי לימודי הדת המקצועיים שהחלו מכיתה א' והלאה, לא התקיימו במסגרת ביה"ס כי מנהל ביה"ס של הקהילה היה גוי, והיה עלינו ללמוד את תוכנית הלימוד הרגילה של משרד החינוך הסורי, כל יום עד שעה שלוש אחה"צ, בעוד לימודי הדת של כל הגילאים ובכל הזמנים התקיימו בכיתות מאולתרות בבית הכנסת ובמסווה של תפילה שכן לתפילה היה אישור רשמי מהממשל, וזה התחיל מידי יום בשלוש אחה"צ לאחרי צאתנו מביה"ס. לציין ולהדגיש כי אורח החיים הזה התקיים במדינה עויינת במוצהר; אחת הקללות הנפוצות שיכלת לשמוע ברחוב ולאו דווקא ליהודים: "יאהודי!".

עם זאת כבוד הרב, ולמרות האווירה היהודית והטבעית שהוטמעה בי, נתקלתי גם נתקלתי בבעיות קשות הנוגעות ביסוד "האמונה" ועקרונותיה, ואני מודע למשקל הדברים שנקבתי בהם.

דוגמה אחת מיני רבות: וכפי שהיה מובן מאליו שאסור לאכול חמץ בפסח או אסור לאכול בשר וחלב, כך גם מובן מאליו היה שלא משתתפים במבחן הממשלתי והרשמי של משרד החינוך אם חל ביום שבת. המבחן הזה היה מתקיים פעמיים בחיי כל תלמיד ותלמיד בסוריה ונדמה לי גם בכל מדינה בעולם, בסיום כיתה ט' והמבחן הממשלתי לקבלת תעודת הבגרות. זה היה מבחן אחיד של משרד החינוך הסורי לכל התלמידים ברחבי סוריה.

שני כללים חייבים היו להתקיים, על-מנת לעבור את המבחן הקשה הזה ולא להכשל בו, כאשר משמעות הכישלון היתה, פשוטה כמשמעה, הפסד של שנה תמימה. ואלה היו שני הכללים:

1- לא להכשל ברצף בשני נושאים, כמו בהסטוריה ובפיסיקה.
2- לא להכשל במבחן הערבית; חייבים לעבור בהצלחה את מבחן הערבית בשביל לקבל את תעודת הגמר הנכספת.

מכאן ואם מבחן המתמטיקה למשל חל בשבת, עדיין ישנו סיכוי טוב לעבור את המבחנים ולקבל את תעודת הבגרות, ובעיקר לא לאבד את שנת הלימודים. אבל אם מבחן הערבית חל בשבת העניין אבוד מראש... בדיחה אחת היתה שגורה בפינו: "אילו רק ידענו מהתחלת השנה כי מבחן הערבית יפול בשבת!".

ויום אחד כבוד הרב, אנו מתעוררים עם השמועה שפלוני הלך לערבית בשבת!!! השמועה התאמתה והפלוני היה ולא אחר בנו של הרב השני במעמדו בסולם ההיררכי אחרי הרב הראשי של הקהילה. הוא היה סגן מנהל ביה"ס היהודי בחלב, המוהל היחיד בקהילה, מורה לגמרא באחת הכיתות הגבוהות, וכמובן אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית החלבית מתוקף מעמדו ותפקידיו השונים.

עקב המאורע הזה, ואני חייב להדגיש שוב שזה היה מאורע יוצא דופן ובלתי שגרתי בעליל, כמוהו כמו להתקל באירוע של רצח נתעב... ועקב המאורע המשמעותי היוצא-דופן זה, לא היתה שום שאלה ושום פנייה, פומבית או לא, אל הרב הזה, לאמר למה לא עצר בעד בנו, או איך יכול שדבר כזה יתרחש בקהילה ועוד במשפחה שלו... אבל כן התרוצצו שמועות ודיבורים בעלמא: היה מי שטען כי כן יכל למנוע בעדו והיה מי שטען אחרת. היה מי שאמר כי הרב ידע מראש ואף נתן את אישורו בשתיקה והיה מי שטען אחרת, אסכולה אחת טענה כי כן התרגש מהמעשה החמור של בנו שחילל את השבת והיה מי שנשבע כי לא התרגש ולא הזיז לו... וכהנה וכהנה שמועות ודיבורים שלא עברו את מחסום הרכילות פן ישמע חלילה כבוד הרב שמרכלים עליו... פן ייפגע חלילה וחס מעמדו... שום פעולה שום הסבר ואולי התיעוד היחיד למאורע הזה נמצא בתת המודע שלי ושכמותי. אגב, אותו הרב עדיין משמש כאחד מעמודי התווך של הקהילה החלבית בפנמה.

רוצה לציין כי מאורע זה השאיר אצלי ספקות רבות וקשות מנשוא והשפיע עלי כילד וכמבוגר; עובדה היא שעדיין מזכיר אותו וזכור לי.

אם תשאל כל איש ואישה יהודים שחיו בתקופה שלי בחלב אודות הרב הראשי של חלב (הוא פעיל עדיין בקהילה החלבית בברוקלין ואחד מראשיה) התשובה תהיה אחת ונחרצת: הוא רב ראשי משכמו ומעלה ואיש גדול בתורה, ואולי הוא אחד מגדולי הדור בתורה במלוא מובנה של המילה. זאת ועוד דבר אחד יוסכם עליו פה אחד: אין לרב הראשי של חלב ולענווה מאומה; תכונת הענווה היא ממנו והלאה.

בתור ילד למדתי להשתמש בפסוק "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"- בשביל למנות מניין לתפילה. עוד למדתי מהפסוק הזה כי האיש החזק הזה, המנהיג ההסטורי הזה, הנביא היחיד שהורשה לדבר פנים אל פנים מול בורא עולם, ועבור האישיות הזו בחרה התורה להשאיר בתודעתנו עליו רק כינוי אחד: עניו, צנוע. ואף הרחיקה לכת והישוותה את מידתו זו עם כל מידה של צניעות הקיימת בכל אדם בכל מקום על פני כל כדור הארץ, זאת שחלילה לא יישאר מקום לספק: אין ולא היה עניו ממשה.

ולמרות זאת כבוד הרב, הפסוק הזה עשה בי דווקא מעשה נורא. הוא הרחיב את תהום הספקות שנקלעתי אליהם לא ביוזמתי. לא הסתדר לי הדבר ברוח התקופה ואנשיה: מה זה בדיוק הדבר שנקרא ענווה? בשביל מה זה טוב ובשביל מה זה רע? מה הקשר של הענווה לדת שלנו, האם היא תרופה או כדור שבולעים אותו לפני האוכל או אחרי האוכל?!

וראה איזה פלא! דווקא "החיזוק" לאמונה- ההיפוך הגמור של "הספק" – הגיע אלי ממקור אחר, מקור בלתי-צפוי ואקראי לחלוטין, ומעשה שהיה כך היה. יום שישי אחה"צ, בבית מול הטלויזיה הערבית הסורית (היה לנו רק ערוץ אחד), ולאחר שהעבירו את תפילת יום שישי מהמסגד, וכמידי יום שישי היו מעבירים בזנב השידור הישיר את הדרשה השבועית מפיו של אחד "השייכים".

ובאותו יום שישי בלתי נשכח, הדרשה לא היתה של "שייך סטנדרטי" מהמסגד, אלא של איש דת שהוא גם מדען ונושא בתואר דוקטור למדעי הביולוגיה אם זכרוני לא מטעיני. הדרשה הועברה מהאולפן לא מהמסגד, ומה שמשך את תשומת ליבי בדרשה היתה דווקא התחלתה, וגם סיגנון ההגשה של הדורש לא היה של איש דת אדוק... ידעתי אז להבדיל.

והדרשן התחיל את דרשתו בהרצאה מדעית לכל דבר, ולרגע לא הבנתי - ואני מניח שהרבה כמוני לא הבינו למה הוא חותר ואם בכלל זוהי רצועת השידור הדתית של יום שישי... הוא הרצה על העין האנושית תוך כדי שימוש בשירטוט מדעי התלוי לידו על הקיר, ההרצאה היתה מדעית ומקצועית לכל דבר: איך העין האנושית פועלת, איך היא קולטת את התמונה, זכור לי שאמר כי התמונה דווקא נקלטת ומשודרת למוח בצורה הפוכה והמוח הוא זה שמחזיר אותה לכיוון הנכון כפי שהיא. הוא הסביר איך כל תמונה וכל תו מתוכה מועבר למוח דרך עצב הראייה, ועצב זה מגיע ונוגע במספר נקודות הממוקמות במוח ולמעשה למליארדי נקודות ומקומות, כאשר בכל נקודה ונקודה אמור להתרחש מעין אבחנה לגבי התדר שזה עתה הועבר אליה.

או אז ולפי האבחנה הספציפית מכלל הנקודות, מועברים קודים ומסרים חשמליים, מעין פקודות לכל מיני מקומות בגוף שכתוצאה מהן אנו מתקרבים אל התמונה או מתרחקים ממנה, ואולי מחייכים או בוכים... יש לזכור כי בד בבד מתקיימת מעין התייעצות מרכזית עם יתר החושים הפועלים באותו רגע במוח, כי הרי אנו גם רואים וגם מריחים וטועמים ושומעים בו בזמן ובאותו רגע.

וכך הדרשן הדתי שלנו התמקד בעין וניסה להסביר מדעית את מאות אלפי הפעולות שאמורות להתרחש, בכל מאית השנייה ובכל שנייה ושנייה. לציין כי הדרשן בעל תואר הדוקטור לא "חס" על צופיו גם לא נרתע מלהכנס אל עומק המונחים המדעיים, ואת הסבריו המעמיקים סיכם בזאת כי כל הידוע לנו על פעולות העין האנושית, הוא כאפס לעומת הפעולות המתבצעות בפועל באותו שבריר של שנייה, ושהמדע עוד לא הגיע לקצה החוט להבנתן.

על שולחנו של הדוקטור הדרשן היתה מונחת מצלמה, וממש לקראת סיום רצועת השידור כאשר אני והרבה כמוני עוד לא הצלחנו להבין לאן חותר האיש, הרים את המצלמה בידו וזרק לחלל את השאלה הזאת: "זוהי, מצביע על המכונה בידו, מצלמה חדישה יפה ומשוכללת. האם למישהו ספק גם הקל ביותר כי מישהו ייצר אותה? האם מישהו יכול לטעון ואפילו בהזיותיו כי הדבר הזה נעשה מאליו ע"י האיבולוציה?"- ובאותה הנשימה המשיך והצביע על עינו שלו: וזוהי העין האנושית קצת יותר משוכללת מהמצלמה וכפי שראיתם ניסיתי להסביר חלק זעיר ביותר ממה שידוע לנו עליה, והרשו לי לחזור על אותה השאלה שזרקתי לחלל לפני רגע: האם למישהו, מצביע על עינו, ספק אם הדבר הזה נעשה מאליו?

הוא לא ענה על השאלה ובחר להשאירה פתוחה לצופים, שכל אחד יענה עליה בעצמו וכראות עניו ללא שום הכוונה מכל סוג שהוא.

לי זה הספיק כבוד הרב. זה היה קול הגיוני, זה היה קול אנושי. בשבילי זה לא היה מעין חיזוק כי אם התגלמות האמונה במלוא הדרה ועוצמתה.

כבוד הרב, לא שלפתי בכוונה תחילה את אירועי יום השישי ההוא מקובץ הזיכרון במטרה להסביר משהו... אין לי מושג וחצי מושג כיצד התפרץ לו לפתע הקובץ הזה מתת המודע... ולאמיתו של דבר, הרעיון המרכזי מלפני דפים אחדים אליו רציתי והתכוונתי להגיע הוא, שאי-הגימגום ואמירת האמת המוחלטת ללא התחשבות בטעם המר או המתוק שיותירו, הם הם סימן ההיכר הבולט ביותר בדת היהודית ובתורתנו הקדושה.

וגם הקוראן הוא קדוש בעיני מאות מליוני אנשים המאמינים באותו אלוה שלנו, אך אינני חושב, וזה הרעיון שכיוונתי אליו, אינני חושב כי סופר אי-פעם בקוראן על כי "עומר עבד אל-חטאב" או עלי או מוחמד בכבודו ובעצמו – נאף, גזל, כפר, או הפר את דברי האלוה שלו- גם לו ברמז. ואינני חושב כי המסקנה המתבקשת מההקבלה היא כי מנהיגי היהדות ונביאיה ומלכיה לא נזהרו בדרכם והם תעו ובאו על עונשם- לעומת טוהר המידות המוחלט של כל הדמויות בקוראן.

כן אני חושב ויודע כי המסקנה המתבקשת מההקבלה היא כי תורתנו הקדושה ביקשה בפשטות לא לטייח. היא ביקשה לאמר את האמת, את כל אמת, גם זו שבעקבותיה נותר טעם לא טוב וגם זו שמשאירה חותם רע, ואף זו שעלולה להותיר מסר חינוכי בלתי הולם בעליל. לאמר את האמת בכל מחיר, זה המסר שהתורה ביקשה להעביר.

תורתנו ביקשה ועשתה.

...  המשך לפרק ג'