קוד: מידע אנושי 21 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (21)
במילים הכי ברורות : השם יתברך הניע את האדם לחקור ולבחוש ולהעמיק; הוא המליץ לו לעשות את זאת, ואף תלה בזאת את חיי האדם; אם תחקור ותעמיק ותגיע אל תוך הגן – תמצא את החיים... ההפך הגמור מניסוח חוה : ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו: פן-תמותון. זהו ההסבר הכללי.
הסבר יותר מפורט – נעמוד עליו בפרק חטא אדם הראשון, אולם ולהרוות את הצימאון המיידי, אתמצת את ההסבר המפורט בקווים רחבים :
ויצמח ה' אלקים מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע – הפסוק הזה מחולק לשניים : מה היא "מהות" המידע הנמצא בגן, ומה היא משמעות המידע הזה עבור האדם – היינו באיזה אופן יתמודד האדם עם המידע הזה, באיזו משקפת יסתכל עליו :
א. ויצמח ה' אלקים מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל: קיים ביקום אך ורק מידע טוב... – (נחמד למראה וטוב למאכל – על המונחים האלה נעמוד במקומם). זהו המידע אשר עובַּד ע"י השם יתברך עבור האדם.
ב. ואלה הן שתי המשקפות אשר ישמשו את האדם בהתמודדותו עם המידע הזה : ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. – הוא יכול לראות את המידע במשקפת הנכונה ומהזווית הנכונה, ויכול ללכת לזווית הנגדית, ולבחור להשתמש במשקפת השבורה דווקא.
קיים למעשה סוג אחד של מידע שניתן לחתור אליו, ועצם החתירה הזו – מקנה לאדם את תכונת החיים; לכן, השם יתברך רואה את האדם חותר כל הזמן אל תוך הגן... מעמיק ומעמיק... קוטף מידע ומבקש עוד, לכן הוא ממשיך הלאה כל הזמן, פנימה, אל תוך הגן, הוא הולך בסימטה חד-סיטרית – פניו אל תוך הגן. זוהי המשקפת הראשונה בה יכול להשתמש אדם חי שרוצה לחיות ולקטוף מידע, וזוהי הפנורמה המשתקפת מהמשקפת הזו : עץ החיים בתוך הגן.
בנוסף, וכאמור, קיימת עוד זווית ראייה ומשקפת שבורה : האדם, וסיבותיו עימו, עלול לפתח זווית ראייה מוזרה, ממנה ישקיף על המידע ויתמודד עימו. הוא יפתח את זווית הראיה המוזרה הזו עד כדי שתהפוך לתכונה קבועה בנפשו, וירחיק עימה לכת עד לניתוק מוחלט מהמציאות, והפיכת מחוז הווירטואל שהגיע אליו – למציאותו היחידה. גם האדם המוזר הזה ילך בסימטה חד-סיטרית, דרכה יסוג כל הזמן ויתרחק ממציאות הגן ומתכונת החיים, עד אשר יגיע לסוף הסימטה, ויפגוש את החידלון. וזוהי הפנורמה המוזרה המשתקפת ממשקפת שבורה זו : עץ הדעת טוב ורע.
השם יתברך, וכאמור, לא הסתפק באבק המידע הזה שזרק לחלל – בתקווה שימשוך את עיניו ותשומת ליבו של האדם, אלא פנה בפנייה ישירה אל האדם, ושטח בפניו את הדברים באופן נוקב ביותר, ברור ביותר; באופן חד משמעי שלא ישתמע לשני פנים; בלשון הזה :
מכל עץ-הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו: כי ביום אכלך ממנו – מות תמות.
ולמרות אבק המידע הזה, ולמרות האזהרה הישירה הזו, ולמרות הלשון הנוקבת הזו, ועם זאת, חוה בשלה...
חוה : מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו: פן-תמתון.
אשר על כן, חוה, בעזרת תכונת הנחש שהתנחלה בנפשה, איבחנה בהבחנות, והסיקה את המסקנות :
ויאמר הנחש אל-האשה: לא-מות תמתון. כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.
או בלשון נוקבת, קולחת וקולעת של ימינו : ויאמר הנחש אל-האשה: בולשיט. לא מות תמותון. זהו איום סרק. ומה עומד מאחורי איום הסרק הזה?
חשש. חשש אלוקים מפני האדם שעלול לפקוח את עיניו, ולהבחין במציאות האמיתית! ומה מסתתר במציאות האמיתית?
האבחנה בין הטוב לרע. האדם שיודע להבדיל בין הטוב לרע – הוא האדם שאלוקים חושש מפניו. הוא חושש בעיקר מפני האדם שיודע לזהות את הרע ולהשתמש בו. ומה עלול האדם "לעשות" ברע הזה?
האדם יכול לאיים בו על קיום אלוקים.
השורה התחתונה : האדם הוא הישות היחידה ביקום שיכולה לאיים על קיום אלוקים; ואלוקים חושש לעצם קיומו. למסקנה הזאת הגיעה חוה.
למסקנה האבסורדית הזו הגיעה חוה; ובדרך לא דרך... האבסורד פורץ מגוף המסקנה וטופח על גדרותיה : וכי מדוע שהבורא יברא ישות שתאיים עליו? ובכלל איך יתכן איום על בורא! והרי חוה היתה מודעת למשמעות המילולית של "הבורא" והיתה מודעת לקיומו; היא היתה בקשר מתמיד עימו; היא היתה מחוברת אליו; חוק ההתאמה הסימטרית פעל באותה עת בפול גז, במלוא העוצמה...
השאלה, שאלת המליון היא : איך יכלה להגיע למסקנה אבסורדית כזו?
שאלת המליון הזו תקבל משנה תוקף, וערכה יקפוץ לשני מליון דולר, כאשר נגלה כי המדובר באישה בעלת האינטלקט המפותח ביותר ביקום, שאנו בדורינו לא מסוגלים אף לעמוד על רמת האינטלגנציה שלה ולהעריך אותה...
ואני חייב בהזדמנות זו לעלות בעוד רובד בתמיהתי : התמיהה אינה נעצרת ברמת האבסורד והאינטלגנטציה... כי-אם עוברת אל רובד הכדאיות ומקשה עוד יותר : חוה הפסידה מהרפתקה זו; היא לא שלטה עוד במציאות כתמול שלשום... חוק ההתאמה הסימטרית שפעל במרחב המציאות הזו – הטיב עימה ובלשון המעטה, כי הרי יכלה להגיע באמצעות החוק הזה אל כל מאוויי ליבה ומוחה... היה עליה אך "לרצות"... ולפתע, וכתוצאה ישירה מהמשחק התמוה שלה – איבדה מכוח רצונה ע"י התרחקותה המלאכותית מהמציאות ומהחוק שהרעיף עליה מטובו, והיא הרגישה ללא ספק בחיסרון כבד משקל זה... היה עליה, סביר להניח, לנטוש מיידית את המשחק שגורם לה הפסד בל ישוער, הפסד בלתי פוסק שהולך וגדל ומתעצם מרגע לרגע, ובכל התחומים! הפסד כזה לא קל להשלים עימו...
התמיהה היא שהיו לה הרבה נקודות יציאה, ויכלה, ברגע שחשה במחיר המופקע שגובה ממנה משחקה בכל רגע – לנצל את אחת נקודות היציאה האלו ולצאת מההרפתקה באופן מיידי מתוך הכדאיות לשמה.
חוה אימנו שלטה במשחק ובמינון שלו... הפסוקים הראשונים של הפרק השלישי מתעדים את התחלת המשחק, את מהלכיו ואת כל שלב משלביו. "הנחש" לא נכנס אל נפש חוה במהלך אחד, או כמו שאומרים בזבנג וגמרנו... היה לה וויכוח נוקב עם עצמה, והוויכוח הזה התנהל בשלבים ועל פני מספר יחידות זמן... אומנם היא היטתה את הוויכוח באופן מלאכותי לכיוון מסויים, ומצאה, בעצם הטייתו, את טעם המתוק וכאילו היא מתעללת במציאות שאין לאל ידה... אולם, עצם הטיית המשחק מעיד על שליטתה במהלך המשחק ובשלביו... היא לא נגררה אחר המשחק – היינו אחר הגורם העיקרי והכלי המלאכותי של המשחק שנוצר על ידה "הספק", אלא שלטה במשחק ובשלביו : היא היטתה אותו לכיוון הרצוי לה באופן מלאכותי מובהק, ומצאה בעצם הטייתו את הנאתה – מה שעתידים לכנות "מתיקות החטא"...
מכאן איפוא מקור התמיהה שמקשה ולא מרפה : היו לחוה הרבה נקודות יציאה, והיה כדאי לה להפעיל ולו אחת מהן ולצאת, כי הרי הרגישה על בשרה את ההפסד הכואב והכבד מנשוא בכל רגע ורגע... ובמקום זאת, המשיכה באופן מודע במשחק, ואף פיתחה ושיכללה אותו וניסתה לבנות סביבו מתחם הגנתי לתפארת, והשקיעה בבניית המתחם הזה את מיטב האינטלקט שעמד לרשותה, וגם שלב זה תועד לפרטי פרטיו בפסוקים האמצעיים של הפרק השלישי, ותועד חלקה בשיחת הוועידה עם השם יתברך ובהשתתפות אדם הראשון; היא הגנה על נוכחות "הנחש" בנפשה – בחירוף נפש...
כשאני מנתח את התנהגותה של חוה, ואותה בכלל כישות עצמאית בעלת אינטלקט מפותח – התרשמותי הכללית היא שחסרה לי כאן חוליה חשובה שהלכה לאיבוד; לכן ובהעדר החוליה הזו – אני רואה את התמונה הכללית באופן מעוות. התמונה הזו לוקה בחסר.
1+1= 2, לנוסחה החשובה זו היגעתי פעם בעמל רב; כלומר כשאתה שם קמח וסוכר ובייצים בקערה, מערבב טוב ואופה, יוצאת לך עוגה טעימה; לא יכול לצאת משהו אחר. תנסו בעצמכם אם אינכם מאמינים לי. זה הטבע וכך הוא פועל. גם חוק ההתאמה הסימטרית פועל באופן הזה. הנוסחאות המורכבות ביותר, והמופעים המרהיבים המתקיימים בטבע – פועלים כולם ע"פ עיקרון זה : 1+1= 2, לא תיתכן תוצאה אחרת.
חסרה לי חוליה בשרשרת המידע המרכיבה את תמונת חוה... לא תיתכן תוצאה זו במסגרת המידע השרוע לפני; לא תיתכן התנהגות זו... מכאן קביעתי כי המידע שברשותי אינו שלם ולוקה בחסר. חסרה לי חוליה בשרשרת המידע, ויש לזהות אותה – אם ברצוני להבין את התנהגות חוה ולעמוד עליה בתוך התמונה הכוללת, היינו במסגרת המידע השלם.
במסגרת השאלות העקרוניות האלו, אני מגיע לעוד אחת עקרונית, ועדיין אני נמצא בחברת חוה ואדם.
חוה טעמה את טעם הספק, נכנסה לעולם הווירטואלי ונעם לה...
אני "גונב" להלן קטע קצר מפרק ג' שעתיד להופיע בעוד כמאה עמודים... (עודינו במסגרת הפירצה...) – וגוזר מהקטע הזה את הרגע בו נכנס אדם הראשון לתמונה, טעם מהמטעמים הווירטואלים החדשים שהכינה זה עתה חוה, ואכל לשובע... נהנה. "השאלה העקרונית" שלי תלויה ועומדת בקטע הזה :
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה ויאכל. (בראשית, ג)
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל – זוהי התמונה שנגלתה לעיני חוה : עצם הטלת הספק, עצם הסטיה, עצם הבחישה ברע בדחוי בקשוח במפותל במכוער במעומעם באסור... עצם יצירת האפשרויות הווירטואליות החדשות הללו, ובעצם הבחישה בהן – ישנה הנאה! הנאה ממכרת. זהו רגע תגלית מתיקות החטא. ההתמכרות הזו מלווה אותנו עד היום.
ואם מורגשת הנאה – סימן שהרע קיים! והספק קיים גם יש לו חשיבות ונוכחות. גם הדחוי והבלוי והכיעור קיימים ויש להם נוכחות במרחב! והאסור, לא תמיד אסור... לפעמים פחות ולפעמים יותר – תלוי בתרומתו למופע ההנאה. הספק והאסור ואף הרע – יכולים להיות גם נחמדים לעתים... מהנּים; טעמם יכול להיות טוב בהחלט . כאן באבחנה הזו ובנקודה הזו התערבבו והתבלבלו להם המושגים והמונחים עד שקשה היה להבחין ביניהם. הטוב הפך למושג ייחסי, והרע גם כן.
שוב אל מחוז ההנאה החדש, שזה עתה נגלה לעיני חווה אימנו השאפתנית, שרצה רצה קדימה ואצה לה הדרך. היא רוצה להספיק ולטעום מהמתוק המתוק הזה, עד כמה שאפשר... להנות עד כמה שאפשר. היא גילתה זה עתה הנאה מסוג חדש – תאוה היא לעניים ונחמדה וטובה ומשגעת... היא הגיעה לעוד ועוד מסקנות חדשות ומרעננות : ניתן להשכיל מעיבוד אוצר הנתונים החדש – לא רק להנות... במילים אחרות, וכאשר אני מצביע על הטוב ועל הרע ומנפה את הטוב מהרע או להפך, הרי בעצם הפעולה אני רוכש יידע חדש ואוגר נתונים חדשים באוצר המידע שלי. האין זה תהליך של השכלה? האין זה נקרא השכלה? האין התיק הזה במיכלולו נחמד? ויפה? וטעים ויאה ורצוי וטוב?
אכן הוא טעים ונחמד ויפה ויאה ורצוי וטוב – קבעה חוה באותה נשימה, ולקחה לפה...
ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל. – הוא אכן טעים הפרי הזה. עד עכשיו, בדור שלנו היום, אנו נהנים מהספק, נהנים מעצם תהליך עיבוד נתוני הספק; כל אחד ואחד קובע לו את ההגדרות ואת האמונות ואת העקרונות, ונהנה מהגדרותיו ומאמונותיו ומעקרונותיו; אנו מקריבים את עצמינו על מזבח ההגדרות הייחסיות האלו, עד עצם היום הזה; ואם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה ועניין – היינו ממשיכים בו?
לא! ענתה חווה; אם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה ועניין – לא היינו ממשיכים בו; מכאן היא הגיעה למסקנה חד-משמעית זו : יש לשַמֶּר כל תהליך שמפיקים ממנו הנאה. וגם אדם, בעלה, הסכים עם המסקנה וחתם על המצע החדש; הוא ניסה, טעם, והתמכר. ראה, היינו, כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל; הוא הגיע לאותה המסקנה, והלך שלוב ידיים עם חוה אישתו באותו הנתיב.
יש לנו כבר בשעה טובה ומבורכת שניים לא אחד. שני אנשים שעברו את אותו התהליך והגיעו דרכו אל אותן המסקנות, מרת חווה ובחיר ליבה אדם.
עד כאן הציטוט המורחב, ממנו עולה בבירור נטיית אדם הראשון להתמסר לספק; או בלשון הקודש – נטייתו לאכול מעץ הדעת. הוא לא "שאל" שאלות מיותרות, ופשוט בחר מהר להשתתף במשחק ולהתמסר – כמעט באופן מיידי : ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל...
בניגוד לו, חוה דווקא שאלה וחקרה – לפני שהתמסרה טוטאלית... חמשת הפסוקים הראשונים של הפרק מתעדים את התלבטותה – אם נכון הביטוי, הגם והכניסה את עצם ההתלבטות למשחק ונהנתה ממנו...
בתוך זאת, בולטת כאן נקודה שקשה להתעלם ממנה : מי שהבחין ראשון באדום האדום הזה היתה דווקא חוה – לא אדם הראשון. מי שהבחין בספק ובאפשרויות הטמונות בו – היתה דווקא חוה! מי שהבחינה במשחק המהנּה שניתן להפיק – מעצם הבחישה בספק ובכל החבורה הנלוות אליו – היתה חוה, לא אדם הראשון. מי שפרץ ראשון את חומת המציאות וגילה את העולם הווירטואלי על כל הנאותיו המתוקות – היתה חוה אימנו, לא אדם אבינו. מי שייצר את הרע וניפה אותו לכאורה מן הטוב – היתה חוה. מי ששאל את השאלות הנוקבות והגיע אל התשובות החותכות היתה חוה.
האדם הוא הישות היחידה ביקום שיכולה לאיים על קיום אלוקים; למסקנה הזאת הגיעה חוה, לא אדם הראשון. הנחש נוצר בתהליך חשיבתי ארוך ומסובך; והוא נוצר בנפש חוה – לא בנפשו של אדם. המהפכה החשיבתית הווירטואלית שכל האנושות ניזנת ממנה עד עצם היום הזה – נולדה בחדרי חדריו של לב חוה – לא של אדם הראשון.
הנחש נוצר ונולד וגדל והתפתח בנפש חוה, וממנה עבר להתנחל בלב אדם הראשון. הוא קיבל מוצר מוגמר; מוכן ומזומן.
אדם הראשון לא היה היוזם בשום שלב משלבי "המשחק"; הוא היה הנגרר. הוא נותר בתודעתינו כנגרר, תכונה שתרדוף אותו עוד ימים רבים : Cherche la f emme – אמרו אחינו הצרפתים, והתכוונו לגבר הגברים דווקא, ולתכונת הנגררות שנדבקה בו...
ולאדם אמר, כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן-העץ... (בראשית ג, יז) – כי שמעת לקול אישתך – ראשונה ועיקרית, ורק לאחר מכאן – ותאכל מן-העץ; כלומר תכונת הנגררות שלך עולה אף על עצם ההתמסרות לספק ולכל מוצריו...
וכאן אני מגיע לשאלה העקרונית השנייה במספר, המורכבת למעשה משני חלקים :
א. מדוע לא חשב אדם הראשון על עץ הדעת בכוחות עצמו? מדוע לא עיבד את המידע הנגזר מהספק בכוחות עצמו? מדוע לא גילה את ההנאה שבספק? את המתוק שבחטא? מה היה חסר לו? והרי הוא אימץ את כל שרשרת המידע ואת כל המסקנות שהגיעה אליהן חוה – משמע שהוא כישות היה פתוח לסוג חשיבה כזה; וכמו שהזכרתי, הוא לא שאל שאלות מיותרות ולא התלבט עם עצמו, אלא נכנס באחת אל העולם הווירטואלי שפתחה חוה בפניו, והתמסר לטעם המתוק שנטף ממנו – מהרגע הראשון! סיפור אהבה ממבט ראשון...
שאלה כזו, לא היתה עולה גם לא היתה לה משמעות בזמן כשלנו... אינני יכול לברר מדוע יהודה חשב ראשון על גניבה, ומדוע שמואל נגרר אחריו או לא הקדים אותו, כי בזמן שלנו קיימים כבר כל הטעמים של כל החטאים, לא יכולים לאפס את השעונים ולבדוק עם סטופר את סולם הנטיות של כל אדם יחסית לרעיהו... אולם בזמן אדם הראשון – השעונים היו מאופסים, ויש מקום לתהייה הזו : מה מנע מאדם הראשון לגלות את ההנאה שבספק – ראשון לפני חוה, או לפחות יחד עימה...
ב. מדוע הגיעה חוה לחטא המתוק הזה לפני אדם? מדוע דווקא היא גילתה ראשונה את הספק ואת העולם הווירטואלי ואת ההנאה הנגזרת מהחטא?
הנחש נולד אצלה; מדוע?
אם כן, הבה נעשה ספירת מלאי ונסכם את השאלות העקרוניות שהיגענו אליהן עד עכשיו :
אני אוהב הפסקות ומעריץ אותן – מאז שהייתי בכיתה א' ועד הרגע הזה. בהפסקה ניתן להתמתח, להשלים שיעורים שלא נעשו, להעתיק מחברים באופן זריז שיעורים שלא נעשו, ובמיוחד ניתן לנצל את ההפסקה בשביל לבהות, להסתכל, לטעום מהבהייה הזאת הבלתי מבוקרת – ללא שום כיוון וכוונה...
אין לי היום בית ספר; אני עצמאי בן עצמאי, אבל עדיין מתרגל את טעם ההפסקה – באופן יצירתי... אני עושה לי את הפסקותי באופן מלאכותי, או שנופלות עלי באופן טבעי, ואז אין לי אלא לפתוח את זרועותי ולקבלן בברכה וחום... אתמול נפלה עלי הפסקה כזו ולא היססתי, ניצלתי אותה עד תום... ברצוני איפוא לקחת כאן הפסקה לא מן המניין, ולשתפכם/ לחברכם עם מה שנפל עלי... אולי גם אתם תתחילו לאהוב את הטעם המתוק של ההפסקות.
תוכן ההפסקה הזו ובעצם, מתחבר לו בדרך לא דרך עם תוכן הטקסט הזה שהיגענו אליו, היינו עם "השאלות העקרוניות" שהיגענו אליהן – גם בדרך לא דרך... אני עושה איפוא יחד איתכם הפסקה בתוך הפסקה, בהייה מתוך בהייה : איך השרשראות מתחברות; איך המידע מתחבר; איך המציאות מתחברת. אני מבחין כאן בנוסחה יפה זו : כל השרשראות מתחברות להן במציאות אחת, בתנאי שעשויות מאותו החומר. כל המידע מתחבר לו בשלב זה או אחר, וגם בתנאי שמיוצר מאותו החומר. הדבר דומה לפיסות פיסות של שמן באוקיאנוס הגדול, שהולכות ומתחברות לאט ובטוח... ונאספות אחת לשנייה, עד שהופכות לבריכה אחת שלמה בתוך האוקיאנוס. הסוד הוא החומר האחיד שלהם; חומר אמיתי – לא מלאכותי, חומר טבעי; השמן הוא אמיתי.
גם המידע : הוא יתחבר ושרשראותיו יתחברו וימצאו האחת את השנייה בתוך היקום הגדול האין-סופי, בתנאי אחד ויחיד : בתנאי שהשרשראות האלו הן טבעיות, אמיתיות, נקיות מחומר זר, בהירות. כל שרשרת של מידע מהסוג הזה, סופה למצוא ולהתחבר עם רעותיה – יהיו במקום אשר יהיו...
אתמול לקחתי לי הפסקה מן המניין לעיון בדואל שלי... בד"כ כלל אני עובר בדרך המלך על המייל השוטף, כולל הפרסומות והבלוגים וגליונות העיתונים האלקטרוניים למיניהם... במילים אחרות – בד"כ לא פותח אותם... אתמול החלטתי לפתוח גליון אחד, והפור נפל על גליון "אש". זהו עיתון אלקטרוני שבועי – אם איני טועה, התוכן – חומר דתי לאומי, ומעל לכל איכותי; ביקרתי בעבר באתר הזה, וקראתי מספר מאמרים ואף היגבתי על אחדים מהם.
פתחתי אתמול את המייל השבועי שלהם, ועיני נפלו על המאמר שבפתח הדף : לקראת השנה החדשה: מכתב פתוח לאלוקים מאת הרב יעקב סלומון.
בפתח הגליון כיכב המאמר הזה, ולמעשה נבחר להיות המאמר הראשי של גליון השבוע. כל מי שנכנס לאתר נתקל בדף הראשי בתמונה גדולה עם רקע כחול, ובתוכה כותרת עם כתובית : מכתב פתוח לאלוקים – אולי לא "למה" אבל לפחות "מתי".
הכותרת מושכת... נכנסתי וקראתי את המאמר, ואכן גם תוכנו מושך. וכשמו כן הוא : פנייה ישירה לאלוקים, מכתב פתוח. ציפיתי למאמר מתוחכם עם מסר מפולפל – מתוך תואר הרב של המחבר... אולם ציפיותי נגוזו ופגשתי להפתעתי בתוכן פשוט ומופשט ללא שום מסר מיוחד... ניסוח כנה, עט מחודד ויפה, פשוט פנייה מלב אנושי אל השם יתברך. כדאי מאוד לקרוא את המאמר, ניתן להקיש לעיל על הקישור – אם ברצונכם לעיין בו.
את הפנייה פתח בשאלות ה-"למה", וחתם את המאמר במקבץ שאלות ה-"מתי". להלן מדגם מייצג של שתי השאלות :
" ילד בן 9 בחיפה רואה את אחותו נפצעת קשה בתאונת פגע-וברח, ותוהה "למה?" אלמנה בת 27, שחיה עכשיו על גלולות הרגעה וכדורי שינה, מתעוררת מדי בוקר בייסורים ושואלת, " למה הוא היה חייב ללכת לעבודה כל כך מוקדם באותו יום?" יתומים רבים בארץ שהוריהם נרצחו בפיגועי טרור, קהי חושים מרוב הלם, שואלים אותך, "למה?" אזרחים תמימים במדינות מתורבתות ברחבי העולם חווים מתח ממושך ללא סיבה ברורה. גם הם פונים אליך ותוהים, "למה?" ו"מה יקרה הלאה?"
ואל מקבץ ה- "מתי" – או לפי המחבר "תחליף ה-"למה"...
" ולקראת תחילת השנה החדשה אני תוהה:
· מתי יגיע הזמן לכך שנתעורר, מבלי שנזדקק למאורעות מזעזעים?
· מתי יעברו תעשיות האופנה, הקוסמטיקה והבידור, מחזית סדרי העדיפויות בחיינו - אל הרקע?
אלוקיי, אני יודע שאתה קרוב, אני יכול להרגיש זאת. התחושה כה חזקה, שאני יכול כמעט לגעת בך. ילדיך בוכים. ייתכן שאיננו צריכים לדעת "למה", אבל אנחנו כן רוצים לדעת "מתי".
עד כאן עיקר המאמר, עליו היגבתי את התגובה הזאת :
8. אלברט שבות, – 19/8/2007
"תשובה אפשרית"
יעקב היקר,
אני חושב שמיותר ובלתי מכובד לשאול את השם יתברך את שאלת ה-למה; זאת כי השאלה הזו היא בלתי תקנית. אינני כותב בשם השם יתברך, אני כותב בשמי ובחתימתי.
האדם, יעקב היקר, נולד בדמות ובצלם השם יתברך. לא נעמוד כאן על ההבדל בין דמות וצלם, גם לא נעמוד על השאלה – מדוע קידם את הראשונה באות כ' ואת הצלם ב- ב' (ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – בראשית, א) – החשוב הוא לדעת שהשם יתברך ברא אדם בלתי מוגבל עם אפשרויות בלתי מוגבלות : תעשה מה שעולה על רוחך, ותגיע לאן שתרצה – הדמיון הוא גבולך...
ובכל זאת, נשאלת השאלה : מהו גבולו של האדם?
השם יתברך הקדים וענה על השאלה הזאת בנוסח המדויק הזה : (ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – בראשית, א) – כלומר עם גבולות השם יתברך בכבודו ובעצמו; או במילים ברורות : ללא שום גבולות; נקודה; סוף.
ומה עשה האדם עם מערכת האפשרויות האין-סופית והבלתי מוגבלת זו?
הבט בראי יעקב היקר ונסח את התשובה בעצמך : האדם הוא מוגבל ביותר, חלש, יותר נכון חלשלוש, מבולבל, חי בקושי 70-80 שנה עד שמגיע היום המכריע, ואכן הוא כורע נופל ומסתלק. הוא קורס.
נחזור שוב אל תוכנית האב של המתכנת הראשי : האם זו היתה תוכניתו המקורית? שהאדם יכרע, יפול, ויקרוס? שניסתלק מהעולם?
לאאאאא – צועק לנו השם יתברך ממרומיו : לא ולא ובשום פנים ואופן לא! אנא חזרו ועיינו בתוכניתי המקורית : (ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – בראשית, א) אמרתי את זאת בריש גלי וכתבתי את זאת בלשון חד משמעית : האדם הוא בלתי מוגבל, בלתי סופי, שום מוות לא אמור להכריע אותו. אתם מכריעים את עצמכם, אתם מגבילים את עצמכם, אתם מסלקים את עצמכם מהעולם, מגן העדן, מהיקום שבראתי עבורכם.
המעניין הוא שתוכנית השם יתברך עבור האדם לא השתנתה מעודה; היא נכונה וקיימת עד עצם היום הזה, עד ממש הרגע הזה – רגע כתיבת השורות. אנו, האנשים, כל אחד ואחד הנמנה על משפחת האדם, בלתי מוגבלים. עודינו בצלם וכדמות השם יתברך, שום מילה ושום אות לא השתנתה מההצהרה ההיא : נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.
במקום זאת, במקום להבחין בתוכנית האב של המתכנת הראשי, במקום להבין את מאפייניה ואת דיקדוקיה, במקום לפלס לעצמינו דרך כלשהי בחזרה אל נתיבותיה, במקום כל זאת אנו שואלים שאלות תמוהות, ומטילים את מר גורלינו על בוראינו... למה; מדוע; איך; מתי.
מתי שאלת יעקב?
אני אגלה לך מתי : כאשר תבחין שוב בתוכנית המקורית ותלמד לקרוא אותה באותיות עבריות, כפי שהמתכנת הראשי כתב אותה, ותיעד אותה, הלא היא כתובה על ספר התורה שלנו, באותיות עבריות, ברורות, בלשון ברורה, חד משמעית, ואינני מדבר אך על פסוק כו מהפרק הראשון של בראשית.
שאלת, יעקב, למה, איך, ומתי... והינה אני עונה לך בשמי ובחתימתי; ואינני מדבר בשם השם יתברך; אני נשען על דברי השם יתברך, ולוקח את הצהרותיו ברצינות.
אלברט שבות
___________________________________________________
עד כאן תגובתי. שעות לאחר מכאן, קיבלתי את התגובה הזאת :
12. גב' גפן, – /8/2007 21
מר אלברט (תגובה 8),
הייתי שמחה להבין, בטובך, מה כוונתך במילים שכתבת- שאנחנו ממיתים את עצמנו, מגבילים ומסלקים את עצמנו מהעולם??
זה יעזור לי להבין יותר את תגובתך המעניינת.
תודה מראש!
14. אלברט שבות, – /8/2007 21
לגב' גפן
מזה כשנה אני כותב מאמר בשם "מידע", בו עוסק בשאלה הזאת, שאלתך : "איך אנחנו ממיתים את עצמינו". לשאלה הזאת היגעתי, כאשר חשבתי יום אחד על רעיון כללי מאוד וכותרתו : מה הן בעצם תוכניות השם יתברך לגבי האדם?
הלכתי אל הספר שלו לחפש את התשובה,
והתחלתי מהתחלה – מאדם הראשון... גיליתי בדרך הזו גב' גפן עולמות ועולמות שונים
ומשונים, יפים, מסקרנים, ומעל לכל ברורים, גיליתי תשובות ברורות, חדות, כלומר
כתובות בעט חד, בהיר, קריא לכל, לא הסתרתי את תהייתי
: איך לא ראיתי את זאת קודם...
איך לא ראו זאת לפני... כל כך ברור ופשוט ומופשט... גיליתי שאלות חדשות שלא העליתי
על דעתי שהן קיימות. שאלת את עצמך פעם, למשל, מדוע האישה הרה ויולדת – ולא האיש? או
מדוע ברא אותנו השם יתברך זכר ונקבה? אני מביא לך את השאלות האלו, כי היום "במקרה"
היגעתי אליהן, ואני קורא ומעתיק את התשובות שלהן...
אני קורא את התשובות שלהן
גב' גפן, לא חוקר, אפילו לא מפענח, קורא את התשובה, שחור על גבי לבן, ושוב, באופן
ברור, קריא, מנוסח היטב, בלשונינו, בלשון האדם, בעברית יפה, בעברית שלנו...
וכפי שהזכרתי, השאלה הראשית שאני עוסק בה – היא שאלתך... כל שאר השאלות הן
משניות.
את המאמר, כאמור, התחלתי לפני כשנה, ועודיני בהתחלתו למרות 300
העמודים שכבר קידמו אותו... אני מוכן לשתפך במה שהיגעתי אליו עד עכשיו אם רק תבקשי... את
מוזמנת לשלוח לי את הדואל שלך, ואני אחזיר לך עוד היום את הקובץ של המאמר. (קובץ
וורד) – ולא רק לך, לכל מי שירצה. ניתן להחזיר לי צילצול אל המייל הזה
:
ashabot@walla.com
אלברט שבות
זהו. פיניתו ההפסקה. וזאת לתיעוד : גב' גפן עוד לא צילצלה לדואל שלי עד לרגע כתיבת השורות; לא היא ולא אף מבקר ממבקרי האתר הדתי. ולו מתוך הסקרנות... (לאתר האינטרנט של "אש" מגיעים למעלה ממליון מבקרים מדי חודש – ע"פ נתוני האתר).
גם הסקרנות אזלה מהמדפים... האם זוהי השורה התחתונה?
לעבודה ילדים. נחזור לנושאינו ולנקודת הקישור עם ההפסקה, אודות השאלות שלא העליתי על דעתי להגיע אליהן פעם... כך הבטחתי לגב' גפן, ובמילים האלה : " שאלת את עצמך פעם, למשל, מדוע האישה הרה ויולדת – ולא האיש? או מדוע ברא אותנו השם יתברך זכר ונקבה? אני מביא לך את השאלות האלו, כי היום "במקרה" היגעתי אליהן, ואני קורא ומעתיק את התשובות שלהן... אני קורא את התשובות שלהן גב' גפן, לא חוקר, אפילו לא מפענח, קורא את התשובה, שחור על גבי לבן, באופן ברור, קריא, מנוסח היטב, בלשונינו, בלשון האדם, בעברית יפה, בעברית שלנו... "
אקיים איפוא את הבטחתי לגב' גפן הווירטואלית. אני אקרא את התשובה הברורה והקריאה והכתובה שחור על גבי לבן, מתוך סיפרו של המתעד.
אנו מתבקשים, להזכירכם, להשיב על סידרה שלמה של "שאלות עקרוניות", שבע במספר, ואלה הן :
כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית, א)
בפסוק הזה כתוב באופן ברור וקריא, שחור על גבי לבן, את התשובות של כל השאלות שלעיל.
האמת לאמיתה : אכן, לא העלתי על דעתי את השאלות שלעיל... לא ידעתי שהנוסח שלהן הוא "שאיל", על משקל "שפיט"... כמו שתהה פעם אהרון ברק, אם הכל שפיט...
עסקתי כבר מעל שורות המאמר הזה בפסוק הזה, והתעכבתי עליו ארוכות... הסברתי מדוע שינן המתעד את אותו הנוסח, פעמיים, בתוך אותו הפסוק : ויברא אלקים את-האדם בצלמו; בשביל לחזור בהמשך הפסוק על אותו הרעיון עם שינוי קל בנוסח : בצלם אלקים ברא אותו.
השם יתברך דיבר בלשון האדם; הוא השתמש בהגיון האדם ובסלנג של האדם.
כל משפחת האדם, כל העמים, כל האומות, בכל השפות, ובכל הזמנים, משתמשים באותו הנוסח ובאותו מטבע הלשון, כאשר מבקשים להדגיש משהו שהדגשתו חשובה בפני עצמה : סלט טוב! טוב הסלט הזה. העסקה הזאת כדאית! וואללה כדאית העסקה הזאת. נהוג אף לחזור על אותו הנוסח המדוייק : בחור טוב האיציק הזה; בחור טוב האיציק הזה. משמע : חשוב לי שתבין שאיציק הזה הוא בחור מצויין! הסלט הזה ממש טעים; כדאי לא לפספס את עסקת החיים וללכת על העסקה הזאת...
החזרה על אותו המשפט בשינוי קל או ללא שינוי – מבטא את ההדגשה המיוחדת שביקש אותו אדם להוציאה מהלב... אני יכול להסביר את עצמי בעצם בעוד מספר משפטים וניסוחים, לא חסרות מילים... והחזרה על אותו המשפט מבטא לכאורה את ההתעקשות שלי; אולם דרך ההתעקשות הזו אני משדר את כוונתי המדוייקת והבלתי משתמעת לשני פנים והמנוסחת במילים מדודות ומדוייקות. דרך ההתעקשות הזו – השינון הזה – אני מדגיש איפוא את תוכן המשפט ומפנה את תשומת לב שומעי למסר הזה : אנא, שימו לב למילותי; אין באמתחתי מילים יותר מדוייקות, ואף לא מילים חלופיות.
כך האדם. כך חשב האדם מעודו. כך סיגנן את מחשבותיו וכך הוא נתן להן ביטוי, באופן הזה המדויק, בכל הזמנים בכל הדורות ובכל השפות והתרבויות. זהו אם תרצה – אחד המכנים המשותפים של כל משפחת האדם, בכל העולם ועל פני כל הדורות.
ויברא אלקים את-האדם בצלמו,, בצלם אלקים ברא אתו.
השם יתברך ביקש, איפוא, להצביע על המסר הזה ולהדגיש אותו. הוא ביקש להבליט אותו ולהציב את הרעיון הנגזר ממנו במרכז החשיבה האנושית.
- מהו המסר? מה היא מהות המסר הזה?
אנחנו נמצאים בפסוק כז של הפרק הראשון של בראשית. את מהות המסר הטמון במילה "בצלמו", הסביר כבר בפסוק שקדם לו, כו. פסוק כז הנוכחי איפוא, נועד לכאורה רק להדגשה – ותו לא.
כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית, א)
כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו (בראשית, א)
שתי תהיות צצות ומקשות :
1- מדוע, איפוא, לא הדגיש את הדגשתו כבר בפסוק כו? כנוסח הזה למשל : נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, בצלמנו בדמותינו נעשה את האדם. מדוע, היינו, פתח פסוק חדש להדגשה? האם לעצם ההדגשה קשר כלשהו עם המשך הפסוק – "זכר ונקבה, ברא אתם"?
2- מדוע פסח על "הדמות" בנוסח ההדגשה בפסוק כז? היה צריך לציין : ויברא אלקים את האדם בצלמו וכדמותו, בצלמו וכדמותו ברא אותו.
התשובה לשאלה הראשונה – קצרה ופשוטה : אכן, להדגשה קשר ישיר עם המשך הפסוק; בלעדיה לא היה ניתן להבין את ההמשך – "זכר ונקבה, ברא אתם"; ולכן היה עליו לפתוח שולחן חדש ומיוחד להדגשה, בפסוק כז. עלינו לעמוד איפוא על הפסוק בשלמותו בשביל להבין את מעמד "ההדגשה" בקונטקסט של הפסוק המלא; ואת זאת נעשה בהמשך.
התשובה לשאלה השנייה מורכבת יותר :
זה נוסח פסוק כז מהפרק הראשון של בראשית :
כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה, ברא אתם. (בראשית, א)
אכן, חסרה "הדמות" שהצהיר עליה בפסוק כו שקדם לו :
כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.
אני מזהה עוד "חיסרון" בפרק ה של בראשית, כאשר חזר שוב על תיעוד הבריאה...
א זה ספר תולדת אדם: ביום ברא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אתו. (בראשית, ה) –והיכן הצלם!! והרי האדם נֶעֶשה בצלמו וכדמותו; הוא הצהיר בפרק הראשון על זאת. חסר לי כאן "הצלם", בניגוד לפסוק כז שלעיל, שם בחר להחסיר דווקא את "הדמות".
מה פשר הדבר?
זאת השאלה העקרית : מה פשר הדבר.
בכדי לענות על השאלה העקרונית ועל כל הנלווה לה, אין מנוס אלא להיכנס אל עומק הנושא של צלם ודמות; ואת זאת כבר עשיתי! יששש!
לפני מספר חודשים, היגעתי "במקרה" אל נושא "הדמות והצלם", ונתקעתי שם; כלומר לא ידעתי מה לעשות עם המונחים החדשים שזה עתה נגלו לעיני : דמות, וצלם. אשר על כן, החלטתי לעזוב את הנושא הזה בסטנד ביי – יום יבוא ואצטרך אותו...