קוד: מידע אנושי 17 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (17)
האם על השם יתברך "לכבוש" את המסר שלו לנמענו, אם לא יימצא בעת נתונה האמצעי המתאים? ומה עם המסר הזה של הנמען? מה עם הנמען עצמו והזדקקותו למסר? מדוע שלא יכתוב את המסר על לוח, כפי שכותבים מכתב בימינו? מדוע צריך בכלל אמצעי שדרכו יימסר המסר? מה אם משה רבינו לא היה בעת ההיא? האם בני ישראל היו נותרים ללא תורה? ומה עם אהרון הכהן: האם גם הוא היה נותר ללא התורה? מדוע והכיצד נכנסה "ההיררכיה בקבלת המסר" לתמונה? מדוע לא לעקוף אותה או לפסוח עליה?
במילים אחרות, השם יתברך מחייב אותי להיות במקום המתאים, אני או "האמצעי" שלי, בשביל להתקשר איתי או להעביר אלי את המסר שלו, החיוני לי להמשך דרכי.
"המקום המתאים" – הוא שטח מרחב חוק ההתאמה הסימטרית, והוא הוא מרחב גן המידע האין סופי – גן העדן שהאדם נועד לחיות בתוכו ולקטוף ולהנות ממנו; ובנוסף, ניתן כמובן להתקשר עם ישות העל "מהמקום" ההוא, ולנהל שיחה של ממש, כפי שניהל אדם, חוה, אברהם, משה...
וכבר שאלתי לעיל את השאלה הנכונה : ואם אין לי "אמצעי" במקום הנכון ובזמן הנכון – מה יהיה עם המסר הממתין לי אצל השם יתברך? הרי השם יתברך "רוצה" להעביר לי את המסר – כי תוכנו טוב עבורי, וגם אני מודיע קבל עם ועדה מעל הבמה הזאת – נמוכה היא אשר תהיה, כי יש לי עניין במסר הזה ואני "רוצה" בו, חפץ אני בו... אולם וכאמור אינני נמצא "במקום" הנכון, ועל כן אין באפשרותי כרגע ליצור קשר ולהרים את השפופרת...
ובכן, האם תשובת השם יתברך אלי, נוכח מיגבלתי מחד והעדרות האמצעי מאידך – מסתכמת בזאת? "המסר ימתין לך עד שתעלה אל המקום המתאים, או עד שיימצא האמצעי המתאים"? – זהו בעיני האבסורד בהתגלמותו! "האף תספה צדיק עם-רשע?" זהו מקום התהייה הזאת – אם נביט על "ההכללה" הגורפת הנגזרת מגזרה כזאת... כי "הגזרה" הזאת תוחמת בין חומותיה גם אותי גם אותך גם את שמעון ואף את אהרון...
יכול ואני עומד רחוק רחוק "מהמקום" המתאים, אך מה עם שמעון שהוא הרבה יותר קרוב ממני ממתחם ההר הגבוה ההוא שברומו מתחיל מרחב חוק ההתאמה הסימטרית? מה עם שאול הצדיק שעומד צעדים ספורים מתחתית ההר? מה עם אהרון הכהן שצעד אחד בלבד מפריד בינו למתחם ההר? מה עם בני-ישראל שחנו נגד ההר? מה היה עם בני ישראל אילולא היה מופיע האמצעי שלהם בזמן ובמקום המתאים? האם, פשוט, לא היו מקבלים את התורה?
בזאת מסתכמת טענתי.
ובזאת נעניתי : השם יתברך אינו "נותן" לאדם; האדם "לוקח" ממנו. על הבסיס המוצק הזה עומד עיקרון הבחירה החופשית : קטוף כפי יכולתך מהגן האין סופי העומד לרשותך. אפשרות חופשית עומדת בפניך – לקטוף הרבה, הרבה מאוד, הרבה מאוד מאוד... הדבר תלוי ברצונך בלבד; הוא הוא אשר יצביע על הנקודה אליה ירצה להגיע במרחב האין-סופי, על גודלה, איכותה, אופייה, טיבה... הוא יקרא לה בשם, וימשיך משם אל עוד נקודה; וכן על זה הדרך...
הנשמה היא הרצון, והמוח האנושי הועמד לרשותה בשביל לעזור לה בנטל... איזו נקודה אבחר? איזו נקודה יותר גדולה, יותר רחוקה, יותר מעניינת, מענגת, אטרקטיבית... השם יתברך העמיד לרשות האדם את הבמה המתאימה "ונתן" לו, אם נכון הביטוי – "רק" את האפשרות הזאת הנקראת בפינו "הבחירה החופשית"... זוהי האפשרות "היחידה" בעצם העומדת לרשות האדם; אולם, ולאור מהות האפשרות זו ואופקיה, כל התערבות בבחירת האדם, ואף הנדיבה ביותר, תצביע בהכרח על נקודה מוגדרת במרחב אפשרויותיו ותסמן את מימדיה – דבר המהווה הגבלה ונגיסה מהאפשרות המקורית האין-סופית. במילים מקבילות, השם יתברך יגביל בהכרח את האדם – אם הוא יתערב ברצונותיו וינסה לעזור לו במשימת הבחירה. והוא לא יפר את בריתו אשר כרת עם האדם, אף במחיר של נגיסה ברצונו העז להטיב עם האדם... ואף במחיר "לכבוש" את התורה – כה החיונית לאדם שתעזור לו לקיים ולבטא את רצונו...
"המסר ימתין לך עד שתעלה אל המקום המתאים, או עד שיימצא האמצעי המתאים." – ברית השם יתברך עם האדם, לא תופר לעולם.
אומנם כתב השם יתברך את המסר שלו – את תורתו – על לוחות ומסרה לעם ישראל ע"י "אמצעי" שעמד במקום הנכון, אולם ומאותה עת הוא השאיר את התורה כתובה ערוכה ומוכנה לכל הדורות, כך שכל מאן דבעי – יכול לגשת ולהחשף אליה, ולעיין בה; לקרוא את המסר!
- והרי יש בזאת משום הפרה לברית! כל אדם יכול לקרוא את המסר – גם מי שלא עומד על "המקום" המתאים; מחיר ספר התורה היום שווה לכל נפש, ואף בתוספת אין סוף פרושים ואמצעי עזר...
- לכן הוא שם מנעול לתורה שלו, ואף שם עליו שומרים, שניים! אכן כל אחד יכול לגשת אל התורה ולקרוא בה, אך רק מי שנמצא במקום המתאים – יכול לשוטט בה.
המסר של השם יתברך, נוסח ונכתב על ידו על גב ספר הברית – השגור בפינו "כספר התורה" או "כתורת משה" – על שם "האמצעי" שהעביר אותו :
יח ויתן אל-משה, ככלתו לדבר אתו בהר סיני, שני לחת העדת – לחת אבן, כתבים באצבע אלקים. (שמות, לא')
ויתן אל-משה – שני מונחים מקבילים ישנם בתורה, לתת ולקחת, המבטאים את שני המונחים העתיקים ביותר, למכור ולקנות, שהשתמש בהם האדם לאחר שעבר את תקופת סוחר החליפין : תן לי עז וקח במקומו קמח, קח תבלין במקום אורז, תן תכשיט וקח עגלה... שיטה זו השתכללה עם הזמן, והאדם גילה את המטבע, שעזר לו לסחור בחפציו באופן יעיל יותר, יען יכל באמצעות המטבע לאמוד את חפציו ולהעריך אותם באופן מדוייק יותר. אמור מעתה : תן לי שישה מטבעות אם ברצונך לקנות ממני את העז, ובנתיים תמכור לי בשתי מטבעות חצי קילו אורז. הוא לא היה מחוייב לקחת שק אורז שלם עבור העז שלו; זהו בסיס ההתייעלות לשיטת סוחר החליפין הקדומה. כך נוצר המטבע, ויחד עימו נוצרו שני פועלים חדשים : למכור ולקנות.
אולם התורה שלנו וכאמור, נותרה נאמנה למונחים הישנים, ולא על שום מה... כי המונחים הישנים "תן" ו "קח" ביטאו נאמנה את רצון האדם :
שמואל נתן את העז שלו לראובן, ולקח במקומו אורז. העז היה של שמואל, והוא רצה לתת אותו לראובן מתוך מחשבה תחילה, כי ראה לנכון לעשות את העסקה הזאת עם ראובן ולקחת ממנו במקום העז – שק אורז שהוא זקוק לו. הפועלים, נתן ולקח במשפט הקודם, מבטאים לעומק את התרחשות הדברים וסידרם. שמואל נתן את העז שהיה ברשותו, הוא הוציאו מרשותו והעבירו לרשות ראובן – מרצונו הטוב. במקביל הוא לקח מראובן את שק האורז; לקח אותו לרשותו. במילים אחרות, שמואל גם ראובן מכירים בעובדות האלו : לא ניתן לקחת או לתת באקראי או בחינם... שני הפועלים האלה חייבים להתקיים על פי סדר מוסכם ועל פי רשות שתיקבע מתוך רצון הדדי מוסכם. יש כאן רצון לתת, ושני לקחת. לתת ולקחת בלב שלם.
ובכן, באו שני המונחים החלופיים "למכור" ו "לקנות", והתיימרו להחליף את אחיהם התאומים "לתת" ו "לקחת", בתואנה כי הם מבטאים באופן יעיל יותר את "רצון" האדם : בעזרת המטבע אתה יכול לקחת ולתת באופן מהיר, זריז, חלקי, שלם, יעיל... ולכן, טענו בתוקף חברי האקדמיה ללשון מודרנית, אל תקרא מעכשיו "לתת" כי-אם "למכור", ואל תשתמש יותר בפועל "לקחת" כי-אם באחיו המודרני "לקנות".
וכך היה : האדם עבר אל המטבע העובר לסוחר, ואל שיטת המסחר היעילה שהתאפשרה בחסותו. הוא מכר מהר, קנה מהר, פשוט החליף מטבעות...
וכאן בחתך הסטורי זה קרה דבר שאף אחד לא שם לב אליו – מלבד התורה... שני הפועלים הטריים שראו אור בחסות המטבע, נשחקו מהר מדי... קרתה נסיגה פיתאומית במשמעות שלהם המתיימרים להציגה : הקנייה נעשתה רחוקה מדי ממשמעות "הלקיחה" הקדומה, והמכירה כבר לא ייצגה את "הנתינה" של פעם... הכל הולך היום מהר, החלפת המטבעות מהירה, וההחלטה על קיום העיסקה נופלת מהר... פעם היו נותנים את הלב על כל פרט ופריט מהעיסקה, וכשהייתי מחליף עז בשק קמח – הייתי נותן את ליבי ונפשי לעסקת החליפין הזאת : האם כדאי לי לוותר על העז? האם אני צריך באמת את שק הקמח? וגם אם אני צריך – האם שווה לי העיסקה? מכאן, וגם אם הייתי מחליט מאונס על פרטי העיסקה מסיבה זאת או אחרת, הרי העסקה בעצמה נעשתה מתוך מחשבה תחילה ואף בלב שלם : החלטתי לתת את העז שלי, ולקחת במקומו שק קמח. משמעות הפועל לתת ולקחת היתה לה משמעות מלאה. ראובן נתן את העז שלו לשמעון, ולקח ממנו במקומו שק קמח.
אולם היום קל יותר לראובן למכור את העז שלו, בסך הכל צריך לבקש עבורו מספר מטבעות... אין את השיקול המשני של הצורך בקמח, ואת ערך הקמח בהשוואה לעז... אומנם גם כאן קיים גורם השיקול : האם שווה למכור בעשרה מטבעות...? אולם "הלחיצה" על כפתור ההחלטה – נהיר יותר, זמין יותר, קל... קל יותר להחליט "למכור" את העז בעשרה שקלים, מה עוד אם מישהו מציע לך 11 שקלים או 12! באופן הזה אתה מתחרט לא פעם על עצם קיום העסקה, כי לא "רצית" למכור את העז – פשוט התפתית... או היית לחוץ לכסף ומכרת בזיל הזול... או שהתמכרת לריח הכסף העדין, והעדפת לשים בכיס מצלצלין ולהרגיש אותם... כאן בדיוק, בחתך הסטורי זה, חלה שחיקה במשמעות הנתינה והלקיחה, וכאמור אף אחד לא שם לב לאבחנה הזאת – מלבד התורה.
לציין ולהדגיש, אינני מותח ביקורת על צורת השימוש בשני הפועלים החדשים ולא על האקדמיה העברית של הזמן ההוא ואף לא על כניסת המטבע לשוק המסחר, וגם המתעד בתורתו לא ביקש להוריד את שני הפועלים החדשים ממצבת הפועלים התקניים, ולא למתוח עליהם ביקורת; נהפוך : הוא עשה שימוש באבחנה הזאת, היינו בשני הפועלים האלה, במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני בערך הנתינה והלקיחה. את האבחנה האחרונה זו אני זוקף לזכותו של בני בכורי ארז; ומעשה שהיה כך היה.
היום יום שני 04 יוני 2007. שלשום בצהרי יום שבת, בדרך חזרה הביתה לאחר תפילת שחרית, מלווה בשני ילדי ארז וגידי המזיע המתמיד – לאחר תפילה/משחק של שחרית...
פתח ארז ואמר : אבא תשאל אותי איזה שאלה מחיי שרה.
לספר לכם : ארז לקח את התנ"ך בתקופה האחרונה כפרוייקט לכל דבר... הוא החליט ללמוד את הספר המעניין הזה לעומק, בכוחות עצמו. זה היה לפני כשבועיים... קם יום אחד וביקש מאימו לקנות לו את התנ"ך עם תרגום לספרדית; הוא נולד, בעוונותי הרבים, בפנמה... העברית שלו טובה, בבית מדברים רק עברית, אולם וליתר ביטחון – שיהיה גם תרגום לספרדית...
"בקשתו" ממני בצהרי יום שבת שעבר, רמזה לי שני דברים : "אני עדיין עם הפרוייקט שלי ולוקח אותו ברצינות", וגם "היגעתי כבר עד פרשת חיי שרה – איך ההתקדמות שלי?"
הוא רוצה שאלה מחיי שרה, ובכלל רק יצאנו מבהעלותך... מאיפה אני אביא לו שאלה מחיי שרה!?
כן, אני מודה באשמה : מפעם לפעם אני "מזריק" להם חידוש פה ושם מחידושי... וכבר מסתובב במערכת הדם שלהם הרבה מהחומר הזה... הם כבר מחוסנים למשל מהנחש הערמומי שדיבר עם חוה ופיתה אותה... לפני הרבה חודשים, כאשר עסקתי בפרק חטא אדם הראשון, שיתפתי אותם בגילוי שלי אודות הנחש, וגם זה היה ביום שבת יפה אחד... וכך, אף לגידי הקטן כבר אין ספק, שהנחש לא מנהל שיחה ולא מדבר, אלא תכונת "הנחש" שבאדם : הניחוש, הספק הערמומי – הוא הוא הנחש אליו כיוונה אותנו התורה. חוה אימנו דיברה עם עצמה בסך הכל...
מטבע הדברים, עם ארז הבכור אני "יורד" לעומק יותר מגידי ושרה, וכך בכל שיחת חולין תנכית שלנו, הוא התרגל לשאול אותי : אבא, זה ההסבר "העמוק" או "הרגיל"?
מקרא : רגיל = הסבר "מקובל"; עמוק = הזרקה אישית מאוד... כך שיתפתי אותו בחידוש שלי אודות "מבול" נוח... אודות גן-עדן והחיים הבלתי מוגבלים במרחבו. ארז כבר מבין את מונח "החיים" הבלתי מוגבלים, והקשר שלהם ל-"גן העדן" הבלתי מוגבל... הוא יודע שגן-עדן נמצא כאן איתנו על האדמה הייציבה שאנו עומדים עליה בשתי רגלינו. גן העדן אינו בשמיים. הוא יודע עוד את משמעות המילה "עץ" : מידע; אינפורמציה. אדם הראשון לא נענש על כי אכל פרי... לשום אדם לא מגיע עונש על אכילת פרי עץ. השורות האלה בשבילי הן מעין תיעוד לרומן מאוד יפה עם ארוזי.
הוא רוצה שאלה מחיי שרה; כאן ועכשיו. האמת, גם אני עוד לא היגעתי לחיי שרה... בקושי מנסה לעבור את הפרק השני של פרשת בראשית, נדמה שלא ייגמר לעולם... בפרק הראשון נגעתי – לא נגעתי, וליתר דיוק : כבר עברתי בשלום את שני השיעורים הראשונים, וחלק זעיר מהשיעור השישי; נותרו לפני עוד ארבעה. מהפרק השני נגסתי פה ושם, ואני נמצא בעיצומו, בהתחלתו, ביום השבת! אשר לפרק השלישי של חטא אדם הראשון – סיימתי אומנם את רובו, אולם נתקעתי בסיומו עם נאום השם יתברך לאישה : אל האישה אמר... ושם פתחתי את הפירצה של נוח שאנו נמצאים בתחומה עד עכשיו; פירצה שרק גודלת וטופחת עם הזמן.
הוא רוצה שאלה מחיי שרה; כאן ועכשיו. ניסיתי לגייס את הזיכרון שלי מחיי שרה, והיגעתי למעט מאוד חומר... מה אשאל אותו? שאלתי אותו על המנייק המתחסד עפרון, שניצל את כנות אברהם ולקח מאיתנו ארבע מאות שקל כסף! כן מאיתנו, זה הכסף שלנו שסבא אברהם היה מוריש לנו. שאלתי אותו : למה אתה חושב שעפרון התנהג לא יפה... והוא ירה את תשובתו כחץ :
כי הוא איש שפל אבא! הוא שיחק אותה וכאילו מה זה כסף בין ידידים, ובסוף הציע את המחיר הגבוה ביותר; כי הוא ידע מלכתחילה שיקבל... ואכן ביקש וקיבל. התנהגותו שפלה – לא בגלל המחיר המוגזם שביקש, אלא בגין האווירה הידידותית שהשרה, וכאילו לא משחק בשבילו כסף... וסוף מעשה במחשבה תחילה : הוא השרה את האווירה הידידותית הזו, אך למעשה זו היתה אווירה מלאכותית שביקש לנצלה בשביל לבקש עבור שדיהו את המחיר הגבוה ביותר; וזו לא התנהגות אצילית – בלשון המעטה...
עד כאן תשובת ארז, והרגשתי את אכזבתו משאלתי השטחית... הרגלתי אותו לשחות עמוק ואני מציע לו כאן בריכת ילדים... הרגלתי אותו לתרבות רעה, וזו התוצאה...
לפתע, פשוט לפתע, באה הגאולה! והצילה את כבודי. נזכרתי בנושא האחרון אודות "קנייה-מכירה" שמעסיק אותי בימים האחרונים... זרקתי לו וכאילו חפרתי את הפח מבעוד מועד ותיכננתי אותו עד הפרט הקטן ביותר :
שים לב איתי ארז : אנו עדים כאן לתיעוד של עסקה מסחרית לכל דבר. מישהו ביקש לקנות חלקת מקרקעין, חיפש לו חלקה מתאימה ומצא. הוא הלך לבעל הבית, וביקש לקנותה. בעל הבית היה ממזר, ניסה להתחכם והצליח; נכון להגיד שהקונה איפשר לו להצליח, כי פשוט היה לו אינטרס לסגור את העסקה בכל מחיר; הוא התביית על החלקה הזאת וסיבותיו עימו, ופשוט הצהיר בריש גלי כי הוא מוכן לשלם עבורה כל מחיר. אברהם אבינו דווקא לא התנהג כאן כסוחר ממולח, אלא כאציל שפתח את ליבו ואת כיסו, והיה מי שינצל את האצילות הזו... אולם ושוב, זוהי עדות למסמך מקורי של קנייה-מכירה, ותיעוד לנוהל קיום עסקה מסחרית תקנית של הימים ההם.
- ארז : ומה השאלה?
- תן לנשום... אתה קראת את הקטע הזה לעומק לטעמך; קטע המתעד, כאמור, עסקה מסחרית לכל דבר. ובכן, האם שמת לב למשהו מוזר בקטע הזה?
- לא. מה כוונתך אבא?
- האם שמת לב שלאורך כל הדו-שיח בין אברהם ועפרון, היינו בין הקונה למוכר, אין ולא נזכרת ולו פעם – אחת משתי המילים "למכור" או "לקנות"? זה לא מוזר – לאור תיעוד עסקה מסחרית ומסמך מסחרי של קניה-מכירה?
- נכון, הם השתמשו, עד כמה שאני זוכר בפועלים לתת ולקחת. אבל מה ההבדל?
- הבדל עצום.
כאן שרדתי לו את ההסטוריה של עסקות החליפין הקדומות, איך נכנס המטבע אל המגרש, ואיך הביא עימו את שני הפועלים החדשים היעילים – למכור ולקנות. איך חלה "השחיקה" במונחים המקוריים (לתת ולקחת) של עסקות החליפין, והקלות הייחסית בלחיצה על כפתור ההחלטה בלמכור או לקנות, והמטבע הזמין האחראי להקלה הזו...
העסקה הזו שתועדה בתורה בין אברהם אבינו לעפרון החתי, הינה עיסקה אמיתית של נתינה ולקיחה, למרות ועל אף הזיג זג של עפרון המתחסד; כי הרי ובסופו של דבר, עפרון "נתן" את השדה שלו לאברהם, והעביר לו בעלות מלאה לעיני כל בני עמו... הוא נתן בתום העסקה את השדה לאברהם בלב שלם ובנפש חפצה. למיותר לציין כי אברהם אבינו לקח את השדה מאיתו ושילם עבורה בלב שלם ובנפש חפצה... התורה ניסתה להגיד לנו, דרך הפועלים האמיתיים של "נתן-לקח" ששימשו את המתעד בפרק הזה – שהעיסקה ההדתית הזאת התקיימה בפועל, מתוך רצונם המלא של שני הצדדים.
ארז היה מבסוט על שהצליח להשיג גם את "העומק" הזה, לשים בכיס ולצרפו לחבריו...
היגענו הביתה; וכרגיל אני דוחק בהם לקדש ולהם יש את כל הזמן שבעולם, וכאילו רק אני על קיבה ריקה... וכמו תמיד – צעקה וכולם על שולחן הקידוש; אולם הפעם היה מורד אחד ושמו ארז! אני משכלל את הצעקה שלי ומקדיש אותה רק לארז, אולם הוא בשלו ומבקש בשיא השקט ארכת זמן "אבא, רק דקה; תן לי לגמור שנייה את זה..."
התקרבתי לראות את הדבר הזה שמחזיק בו ארז, השווה מרד של ממש! ועיני נפלו על התנ"ך שלו, ועיניו נעוצות בפרק כג' של בראשית – של תיעוד עסקת אברהם-עפרון...
- אז מה ארז, אתה בודק אם זכרונך לא בגד בך? יענו אכן השתמשו רק בפועלים לתת ולקחת?
- כן אבא, גם לי וגם לך מותר לטעות...
- נו, אז טעינו?
- כן! תתפלא לשמוע!
- והטעות...?
- כאן ; הוא הצביע על פסוק יח :
א ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – שני חיי שרה. ב ותמת שרה, בקרית ארבע הוא חברון – בארץ כנען; ויבא אברהם, לספד לשרה ולבכתה. ג ויקם אברהם מעל פני מתו; וידבר אל-בני-חת לאמר. ד גר-ותושב אנכי עמכם; תנו לי אחזת-קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני. ה ויענו בני-חת את-אברהם לאמר לו. ו שמענו אדני, נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבר את-מתך; איש ממנו, את-קברו לא-יכלה ממך מקבר מתך. ז ויקם אברהם וישתחו לעם-הארץ, לבני-חת. ח וידבר אתם לאמר: אם-יש את-נפשכם, לקבר את-מתי מלפני – שמעוני, ופגעו-לי בעפרון בן-צחר. ט ויתן-לי , את-מערת המכפלה אשר-לו, אשר בקצה שדהו: בכסף מלא יתננה לי, בתוככם – לאחזת-קבר. י ועפרון ישב בתוך בני-חת; ויען עפרון החתי את-אברהם באזני בני-חת, לכל באי שער-עירו לאמר. יא לא-אדני שמעני – השדה נתתי לך , והמערה אשר-בו לך נתתיה ; לעיני בני-עמי נתתיה לך , קבר מתך. יב וישתחו אברהם, לפני עם הארץ. יג וידבר אל-עפרון באזני עם-הארץ לאמר, אך אם-אתה לו שמעני: נתתי כסף השדה, קח ממני, ואקברה את-מתי שמה. יד ויען עפרון את-אברהם לאמר לו. טו אדני שמעני, ארץ ארבע מאת שקל-כסף ביני ובינך מה-הוא; ואת-מתך קבר. טז וישמע אברהם אל-עפרון, וישקל אברהם לעפרן, את-הכסף אשר דבר באזני בני-חת – ארבע מאות שקל כסף, עבר לסחר. יז ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, אשר לפני ממרא: השדה, והמערה אשר-בו, וכל-העץ אשר בשדה, אשר בכל-גבלו סביב. יח לאברהם למקנה , לעיני בני-חת, בכל באי שער-עירו. יט ואחרי-כן קבר אברהם את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה על-פני ממרא – הוא חברון: בארץ כנען. כ ויקם השדה והמערה אשר-בו, לאברהם – לאחזת-קבר: מאת בני-חת. (בראשית, כג)
- כאן אבא בפסוק יח – לאברהם למקנה... ובניגוד למה שאמרת, יש זכר לפועל לקנות!
- זה לא פועל ארז, זה שם עצם... וכאילו המתעד ניסה להגיד לנו : כך מתנהלת עסקה אמיתית בפועל, הנקראת בפיכם "קנייה" או "מקנה". זהו למעשה סיכום השיעור... רק באופן הזה רצה אברהם לעשות את העסקה. הוא ביקש לוודא שבעל השדה "נתן" לו את הקרקע שהיתה ברשותו – בלב שלם, כי גם אברהם ביקש לקחת את השדה בלב שלם. התורה ביקשה להדגיש לנו כאן, באמצעות המסמך הזה, שאברהם לקח מעפרון את השדה – לא קנה; ובמקביל, עפרון נתן לאברהם את השדה – לא מכר... לא באופן פזיז... לא עסקת "קניה-מכירה" – כי-אם עסקת "נתינה-לקיחה"; רק באופן הזה רצה אברהם לקחת את הקרקע, היכן עתידה להיקבר אישתו-אהובתו; הוא ביקש לטמון אותה בקרקע שהיא שלו, במאת האחוזים שלו, שהועברה אל רשותו באופן מלא ושלם; ללא רבב; לא בעסקת מראית העין של קניה-מכירה ואפילו שהיא קבילה ותקנית ואף נושאת חותמת רשמית... הוא ביקש את "רצון" עפרון בלתת את שדהו, הוא לא ביקש רק בלקנות ממנו את שדהו; ועל זה הוא היה מוכן לשלם כל מחיר... הוא אשר הצהיר : בכסף מלא יתננה לי... ועבור סוג "הנתינה" הזה היה מוכן לשלם כל מחיר, אפילו המופקע ביותר...
אם כן, ורק כאשר אברהם אבינו ווידא כי הצליח לסגור עיסקה אמיתית של "נתינה ולקיחה" עם עפרון... רק – ואחרי-כן, קבר אברהם את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה...
ורק לאחר העיסקה האמיתית של "נתינה ולקיחה" שזה עתה סגר אברהם עם עפרון... רק אז ועל גב הפסוק האחרון של הפרק, שמה התורה את חותמה על העיסקה, והעידה על כי – ויקם השדה והמערה אשר-בו לאברהם...
- יפה אבא! אתה אומר שהתורה "החליטה" ללכת רק על הפועלים התקניים של "לתת-לקחת", ולוותר על הפועלים "הקלים" החלופיים של "לקנות-למכור" יען אינם מבטאים את העומק הנכון של מוטיבי העיסקה... נכון?
- נכון. קלטת את הפרנציפ. עכשיו אפשר לקדש?
- אני חושב שיש כאן אי-דיוק – בלשון המעטה...
- רק לאחר האוכל ידידי...
אכלנו וקידשנו. היישר לאחר האוכל התלבש ארז על התנך שלו, ושקע בו... לאחר דקות :
- בבקשה אבא – מצביע על הסיפא של פרק כה' של בראשית :
כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן-השדה והוא עיף. ל ויאמר עשו אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה – כי עיף אנכי; על-כן קרא-שמו אדום. לא ויאמר יעקב: מכרה כיום את-בכרתך לי. לב ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה-זה לי בכרה. לג ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; וימכר את-בכרתו ליעקב. לד ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את-הבכרה. (בראשית, כה')
- תודה על הערתך ארז... כאן טמונה למעשה "אבחנת התורה" שדיברנו עליה... התורה עשתה שימוש גם בשני הפועלים "הקלים" במקרה הנכון ובמקום הנכון – במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני בערך הנתינה והלקיחה שביטאו שני הפועלים החלופיים... עשו לא חשב הרבה... ולא לעומק... הוא שלף מהמותן... הוא מכר... התורה ביקשה להדגיש לנו כי עשו מכר את הבכורה שלו – לא נתן... ואף יעקב השתמש בפועל "למכור" כאשר ביקש מעשו לוותר לו על הבכורה; יעקב הכיר בעובדה כי אינו יכול לבקש מעשו "לתת" את הבכורה, היינו "נתינה" בלב שלם ובנפש חפצה... הוא רק יכל לבקש ממנו למכור... ומעבר לזאת, יעקב הכיר את נפש עשו "הקלה" וידע כי עשו מסוגל לקיים אך עסקאות לייט... עסקאות מהירות, קלות, מפתות... ואכן הוא פנה אליו בהתאם ובמדויק : ויאמר יעקב: מכרה כיום את-בכרתך לי...
מאידך, חלקו של יעקב בעסקה נעשה בנתינה, כי יעקב לא יודע "למכור", אין בארגז העבודה שלו את הכלי הזה; הוא יודע "לתת" : ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים... הוא נתן לו בלב שלם.
לסיום, התורה לא "שכחה" לתת את דעתה על חלקו של עשו בעסקה... היא בזה לו :
ויבז עשו את-הבכרה – וניתן במקביל לציין : וימכור עשו את-הבכרה... בזאת היא רמזה לנו, כי שני הפועלים "ויבז" ו "וימכור" – באותו הרובד פועלים.
בזאת סיימתי את תשובתי לארז, ולא שכחתי לצרף את הודאתי הכנה לפניו : "ללא אבחנתך "הביקורתית" לכאורה, לא הייתי מגיע אל התימוכין לאבחנת התורה בין שני זוגות המונחים... מגיע לך טפיחה על השכם, וגם זבטה על שאכלנו באיחור בגללך..."
כטווס נפוח בתקופת החיזור, התקרב ארז שוב לעברי, ובידו ספר התנך הבעייתי שלו, שממאן להסגר...
- אבא, אני חושב שמצאתי עוד תימוכין לאבחנתך!
- לאבחנת התורה – כוונתך.
- כן, לאבחנת התורה; בבקשה :
כו ויאמר יהודה אל-אחיו: מה-בצע כי נהרג את-אחינו, וכסינו את-דמו. כז לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו, כי-אחינו בשרנו הוא; וישמעו אחיו. כח ויעברו אנשים מדינים סחרים, וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור, וימכרו את-יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את-יוסף מצרימה. (בראשית, לז)
הם היו מפוקפקים, מעורערים, לא כל כך רצו "לתת" אותו... הוסיף ארז המנופח; ואם אני זוכר טוב, הם גם התחרטו אחר כך על "המכירה"... לכן דייקה התורה והשתמשה בפועל הנכון : וימכרו את-יוסף לישמעאלים... – לא נתנו אותו.
- וכל מילה מיותרת. תודה ארז.
זה הזמן לחזור אל המסקנה שהיגענו אליה לעיל, ואל הטענה הנגדית שקידמה את פניה...
מסקנה : השם יתברך יגביל בהכרח את האדם, אם הוא יתערב ברצונותיו וינסה לעזור לו במשימת הבחירה – במסגרת "הבחירה החופשית" שהובטחה לו; כי הרי זו אמורה להיות בחירתו הבלעדית של האדם, והוא לא יפר את בריתו אשר כרת עם האדם, אף במחיר של נגיסה ברצונו העז להטיב עם האדם... ואף במחיר "לכבוש" מסר כה חיוני שיש באמתחתו עבור האדם...
"המסר מאת השם יתברך, ימתין לאדם עד שיימצא במקום המתאים לקבלו, או עד שיימצא האמצעי המתאים שיועבר דרכו" – ברית השם יתברך עם האדם, לא תופר לעולם.
טענה נגדית : אומנם כתב השם יתברך את המסר שלו – את תורתו – על לוחות ומסרה לעם ישראל ע"י "אמצעי" שעמד במקום הנכון, אולם ומאותה העת הוא השאיר את התורה הזאת – כתובה ערוכה ומוכנה לכל הדורות, כך שכל אחד יכול לגשת ולעיין בה, להחשף לה; לקרוא את המסר! והרי יש בזאת משום הפרה לברית! כי כל אדם יכול לקרוא את המסר – גם מי שלא עומד על "המקום" המתאים...
על טענה זו עניתי : אכן כל אחד יכול לגשת אל התורה ולקרוא בה, אך רק מי שנמצא במקום המתאים – יכול לשוטט בה; לשוטט בגן שלה. לכן הוא שם מנעול לתורה שלו, ואף שם עליו שומרים, שניים במספר.
להלן איפוא סיפורם של שני השומרים, העומדים על משמרתם יומם ולילה – לא ישבותו :
כב ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעלם. כג וישלחהו ה' אלקים, מגן-עדן – לעבד את-האדמה, אשר לקח משם. כד ויגרש את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמר את-דרך עץ החיים. (בראשית, ג')
אנו עומדים להכנס אל מרחב השומרים הללו, בשביל לראותם מקרוב ולבחון את אופן עבודתם, אולם ולפני הכניסה המסקרנת והפולשנית זו, עלינו לעמוד על שאלה פשוטה :
התורה היא מסר מאת השם יתברך לאדם, שנועד ללמדו איך הוא ישתמש ברצונו ויגיע דרכו לאן שירצה. במילים אחרות, התורה היא מורה דרך – למי שרוצה לטייל במרחב גן-עדן; וכידוע לא כל אדם יכול להכנס לגן עדן, אלא אם כן הוא עומד על "המקום" הנכון; במילים יותר ממוקצעות : כאשר נשמתו דבוקה במושגים "המקוריים", ודפוס התנהגותה עודנו מונחה על פיהם. אדם כזה נמצא הלכה למעשה בגן-עדן, בזכות נשמתו המקורית שהשכילה ולא התרחקה מהמושגים המקוריים.
השאלה הפשוטה שלי היא : מדוע יש לשים שומרים על שער גן-עדן? בשביל לשמור את שער הכניסה מפני אנשים בלתי מתאימים? והרי אף אחד לא יכול להכנס – אם נשמתו אינה מכירה את המושגים והמונחים המקוריים; וגם אם ייכנס – אין לו מה לעשות שם... זה כמו לקחת תינוק בן יומו לאולם קולנוע בשביל לצפות בסרט הפעולה האחרון של ג'ימס בונד! הוא יבכה ויצרח ואולי אף יישן – למרות שהוא נמצא בהופעת הבכורה של ג'ימס בונד! פשוט אין לו מה לעשות שם... לתינוק כזה שמים שומרים חמושים על דלת הכניסה של הקולנוע?
בשביל לא להתרחק יותר מדי מהנושא המקורי, אני מדבר על השומרים שהשם יתברך שם על פתח תורתו, מפני האנשים הבלתי מוכנים, הבלתי מתאמים – שלא ייכנסו חלילה אל תחום גן עדן וישוטטו בה... והרי אין מה לעשות לאנשים כאלה בתחום גן-עדן, וגם אם ייכנסו ויתתנחלו שם – לא יבינו על מה המהומה; הם לא יבינו בכלל שנמצאים בתחום גן עדן... ואם כן, ממה "חושש" השם יתברך? בשביל מה להציב שומרים? כנגד מי?
שלושה מוטיבים מנינו לנשמה, ואנו נמצאים עדיין במרחב המוטיב השני הנקרא "ייעוד", במסגרתו היגענו להבין כי ייעוד הנשמה למעשה הוא להימצא ולחיות במרחב גן-עדן, אולם ובגין סטיה התנהגותית – התרחקה הנשמה מהמרחב המקורי שלה, והלכה אל עבר מציאות ווירטואלית; היינו החליפה את המושגים המקוריים באחיהם הווירטואלים – ואיבדה את הכיוון... היא התרחקה מהמציאות המקורית. את הסיבה המקורית לסטיה הזאת – תלינו בתכונת "העצלנות" שהנשמה נטתה לרכוש בגרושים...
במילים אחרות, אנו יודעים מה גרם לאדם להתרחק מגן עדן, ובמקביל, אנו יודעים לשרטט את דפוסי התנהגות הנשמה הנמצאת בפועל במתחם גן-עדן, והשאלה, שוב : מדוע להציב שומרים על שער גן-עדן? ממה "חושש" השם יתברך? הרי רק האנשים בעלי הנשמות המוכנות העומדים על המקום הנכון – מסוגלים להכנס ולשוטט בגן-עדן, בזכות – לא בחסד; הם נכנסים בקומה זקופה מהשער הראשי מבלי לחשוש משום שומר, ולבטח אינם זקוקים להסתנן... ומאידך, אנשים בעלי הנשמות הבלתי מוכנות, עומדים הרחק הרחק מהשער ואף אינם מבינים את מהות גן-עדן, וממילא אינם מסוגלים לשוטט בו... ממה "חושש" איפוא השם יתברך? מה הוא תפקיד שני השומרים הניצבים על שערי התורה?
- תפקיד שני השומרים הניצבים על שערי התורה הוא לשמור על האנשים בעלי הנשמות המוכנות, העומדים על המקום הנכון והמבינים את מהות גן-עדן; מהאנשים האלה "חושש" השם יתברך, ועליהם באו השומרים לשמור.
- !!!
- תהייתך במקומה היא; והתורה ביוזמתה העלתה את התהייה הזאת על נס, והקדישה לה פרק שלם בן 25 פסוקים – (שמות, פרק יט), במהלכו תיעדה את המניע שגורם להיווצרות התהייה הזאת : איזו סטיה עלולה לסטות הנשמה המוכנה שכבר נכנסה אל מרחב גן-עדן, והיא עומדת בפועל על המקום הנכון ומתכוננת לשוטט בגן... מהי חומרת הסטיה הזאת – עד כדי להציב על בעלי נשמה כזו שומרים ושוטרים...
אנו ניכנס בהקדם אל פרק יט בשמות, ונעמוד מקרוב על תוכנו המרתק... אולם וכהקדמה לזאת, הייתי רוצה לקיים מופע הדמיה מלאכותי, ולנסות להבין את השאלה המציקה זו : איזו סטיה עלולה לסטות נשמה מוכנה... לשם זאת, הבה נציב נשמה בתנאים דומים לתנאי מרחב גן-עדן, ונבחן אותה מקרוב.
הנשמה, כידוע – "לנו לפחות", נכנסת אל מרחב גן-עדן עם בן-זוגה ושותפה הצמוד "הגוף"; היא לא נכנסת לבדה אל גן-עדן כי אינה מסוגלת להנות ולהשתעשע בגן מבלי לנוע מנקודה לנקודה, היינו מבלי שותף שתנהל עימו יחסי גומלין – דבר שיגרום לתנועתה... גן העדן נמצא איתנו כאן על האדמה; משה רבינו כבר אמר את זאת מפורשות, והפציר בישראל שיפנימו זאת :
יא כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום – לא-נפלאת הִוא ממך, ולא רחקה הִוא. יב לא בשמים הִוא: לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו, וישמענו אתה ונעשנה. יג ולא-מעבר לים הִוא: לאמר, מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אתה ונעשנה. יד כי-קרוב אליך הדבר, מאד: בפיך ובלבבך לעשתו. (דברים, ל)
משה רבינו אינו מסתפק במילים האלו, וממשיך בהמשך הפרק את הפצרתו באופן אובססיבי כבר... הוא מתאר להם את מרחב גן-עדן, את החיים, הטובים, הרכים, היפים... ובמקביל מראה להם את הדרך הנגדית המובילה אל מקום יחיד מטבעה : אל החידלון, המוות, אל קו הסיום. את המוות הוא מתאר במילת התואר "רע", וגן-עדן תואר במילת העצם : חיים, ובמילת התואר – "טוב".
אם כן, הגוף בליווי הנשמה אמורים להימצא בגן-עדן, ושניהם ביחד יעשו חיים בצוותא, יקטפו מהגן את הפירות וייהנו... הם משתעשעים. אנו נמצאים בפוזיציה הזו. הגוף, כידוע, הינו עבד נרצע לבוסית האמיתית הנותנת את הטון ומתווה את הדרך, את המדיניות... הגוף "זורם" עם הנשמה, הוא נמשך אחריה, כילד המטייל עם אימו, אוחז בידה ונמשך אחריה... "סיפור" הגוף עם הנשמה מתואר נאמנה בקטע הזה של "רות" :
טז ותאמר רות אל-תפגעי-בי, לעזבך לשוב מאחריך: כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין – עמך עמי, ואלקיך אלקי. יז באשר תמותי אמות, ושם אקבר; כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף – כי המות, יפריד ביני ובינך. יח ותרא כי-מתאמצת היא ללכת אתה; ותחדל לדבר אליה. יט ותלכנה שתיהם, עד-בואנה בית לחם; ויהי כבואנה בית לחם, ותהם כל-העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי. כ ותאמר אליהן, אל-תקראנה לי נעמי: קראן לי מרא, כי-המר שדי לי מאד. כא אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה'; למה תקראנה לי נעמי, וה' ענה בי, ושדי הרע לי. כב ותשב נעמי, ורות המואביה כלתה עמה, השבה משדי מואב; והמה באו בית לחם, בתחלת קציר שערים. (רות, א')
מקרא : רות – הגוף, נעמי – הנשמה.
אני רוצה להשתמש בדוגמה חיה, בשביל להכנס למתחם ההדמיה המלאכותי, ולבאר משם בשידור חי את הסטיה שעלולה נשמה לסטות מתוך מרחב גן-עדן.
ובעצם, איננו אמורים להיות במתחם מלאכותי; אנו חייבים להימצא בפועל במתחם גן-עדן, בשביל לשדר משם בזמן אמת ובשידור חי את הדוגמה הראשונה... נעביר איפוא את השידור ישירות אל מרחב גן-עדן :
לפני כשבועיים – (היום, יום רביעי 13 ביוני 2007), ביום ראשון, הייתי צריך ללוות את גיסי ואחיו אל בית הכנסת לתפילת מנחה. הם היו יושבים שבעה על אחותם הצעירה שנפטרה במבחר ימיה בארץ; הסרטן הכריע אותה...
נהוג במנהגי האבלות בפנמה להתפלל בבית הכנסת, ולעשות אשכבה אחר התפילה לאבלים...
אספתי אותם איפוא מבית גיסי, ונסענו אל ביהכ"ס "שבת-אחים". היגענו כחצי שעה לפני מנחה; הם ישבו במושב המיועד לאבלים, ואני לקחתי לי מקום אחר. הושטתי את היד לאשנב ספרים מאחורי המושב שלי, וידי נפלה על ספר אקראי... פתחתי וראיתי את ספר הזוהר! עם פרוש צמוד לבעל הסולם. נדמה לי ששם הספר "מדרש רות", או "זוהר חדש"?
בכל אופן, זו הפעם הראשונה שאני נפגש עם בעל הסולם – בפעולה... קראתי פעם באינטרנט עליו, אך מעולם לא עמדתי על פרושיו הצמודים, ונוכחתי ביום ראשון שהם שווים אכן לכל נפש; הוא הביא את הזוהר הקדוש לכל בית ולכל נפש בישראל.
דיפדפתי, והדף נפל על הפרק הראשון של רות, אם איני טועה – בחלקו האחרון של הספר.
קראתי, לא מתוך עיון, כי יודע אני שהעיון זקוק לזמן וריכוז, כי-אם מתוך סקרנות להעיף מבט על עטו של בעל הסולם.
הדפדוף לקח לו את רוב "חצי השעה", ונותרו כחמש דקות שהחלטתי להקדישם לקריאה ממש ולא לדפדוף... ואצבעותי בחרו את הפסוקים האחרונים של הפרק הראשון של רות; באקראי. אינני זוכר את הפרטים, כי גם לא ירדתי אליהם מפאת הזמן... אולם אני זוכר את הרעיון הכללי שהתרשמתי ממנו ואפף אותי : ניתן "לצלול" אל המרחב הנאה ההוא – גם דרך הכתובים, לא רק דרך התורה... הזוהר הקדוש העביר איזשהו רעיון אודות הנשמה, העולה מנוסח הפסוקים המסודרים של רות... ושוב, לא יכלתי לרדת אל פרטי הרעיון מפאת הזמן, אולם נצרב במוחי מאז זוג המילים (נשמה / רות); זה כמו שאתה מקשר איזה מונח או רעיון מבלי סיבה ישירה... זה כמו לקבוע : "האדם הזה טוב לב". אבל למה? אינך מכיר אותו ומעולם לא דיברת עימו! מהי האינדיקציה שאתה נשען עליה? – אין תשובה. משהו בתוכך הנחה אותך לקביעה הזאת, ואם תצלול עמוק עמוק אל תוכך אולי תאתר את "הבאר" הזה :
פעם אימא אמרה לי שכל אדם שמן וחייכן – הוא אדם טוב; ומאז נקשרו בתת המודע שלך המונחים האלו : שמן, טוב, חייכן, תמים, טוב לב... וכאילו לקחת חבילה ושמרת בתוכה את כל המונחים האלה.
לציין, כי חבילת המונחים האלו אינה קבועה בהכרח ומתעדכנת כל הזמן בתת המודע : יתכן ונתקלת כעבור זמן באיש שמן ורע שרימה אותך ועבד עליך! או אז "השמן" יורד לו מהחבילה ונותר בה רק החייכן, הטוב, והתמים... או אולי פעם עבד עליך מישהו חייכן וגנב ממך כסף – תוך כדי בדיחות הדעת; וכך החל מאז תתייחס לכל איש חייכן בחשד, והחבילה שפעם היתה מלאה ופעילה בתת המודע שלך – תתפרק לה, כי גם החייכן יירד ממנה ולא נשארו בה גורמים הקשורים בקשר כלשהו...
באותה המידה, יכולים להתווסף גורמים חדשים אל חבילה מקורית ולעדכן אותה : פעם ישבתי, לדוגמה, עם איש שמן, חייכן וטוב לב, וגם אוהב מוסיקה, או כמו שאומרים בשפת האם שלי : יש לו אוזן מוסיקאלית... ומאז התווספה תכונת "האוזן המוסיקאלית" לחבילה... או בלשון מקצועית : תכולת החבילה – התעדכנה.
ביום ראשון ה- 3 ביוני 2007, ברבע לשש אחה"צ, נוצרה לה בתת המודע שלי חבילה מהסוג הזה שדיברנו עליו. ואלו הם הגורמים הפעילים שנקשרו אחד בשני בתוכה; זו תכולת החבילה : מגילת רות, נעמי, רות המואביה, בועז, עובד, ישי, דוד, משיח קודשינו, יבום, נשמה, הזוהר הקדוש, בעל הסולם, תורה, כתובים, צלילה, נעימה...
כן, כל כך מרווח התת מודע של האדם שיכול להכיל ולקבץ את כל הגורמים האלה אל תוך חבילה אחת, ויכול לשלוף את החבילה הזאת בכל רגע נתון ולעדכן אותה בחלקית השנייה – בכל שנייה ושנייה... זהו אחד מתפקידי המוח האנושי, הגשמי.
נחזור אל גורמי החבילה שנוצרה ביום ראשון ההוא, והבה ננסה לתת מבט יותר בוחן וחודר אל תכולתה :
מגילת רות, נעמי, רות המואביה, בועז, עובד, ישי, דוד, משיח קודשינו, יבום, נשמה, הזוהר הקדוש, בעל הסולם, תורה, כתובים, צלילה, נעימה...
מה לרות ולנשמה – אנו יודעים... וכבר הסברתי את זאת לעיל במילים הללו : הזוהר הקדוש העביר איזשהו רעיון אודות "נשמת האדם", העולה מנוסח הפסוקים המסודרים של רות... ונצרב במוחי מאז זוג המילים (נשמה / רות); שתי מילים או שני מונחים שנקשרו להם בתת המודע שלי...