קוד: ואלה המשפטים - פרק א בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: albertshabot @ gmail.com
פרק א': ' 2 כופרים'
'הוא כופר' משמע הוא מתכחש לאמת העומדת לפניו ומסרב להכיר בה. זה האפיקורוס והאתאיסט שמתכחשים לקיום אלוהים ומסרבים להכיר בו; כך אני כיהודי הבנתי את ערך הכפירה, כך ראיתי פעם את העולם וחילקתי אותו לשניים: המאמינים באלוהים והכופרים בקיומו. זה היה לפני מהפכת האינטרנט, לפני שהיכרתי את העולם, אך לאחר עידן האינטרנט האקסיומה שלי השתנתה ולעולם שלי נוספו עוד שני חלקים:
1. מאמינים: המאמינים באמת ובתמים בקיום אלוהים.
2. מאמינים: המאמינים באמת ובתמים באי-קיום אלוהים.
3. כופרים: הכופרים בקיום אלוהים בשביל לפרוק עול ולספק את נפשם המרדנית... מעין אני כופר משמע אני קיים.
4. כופרים: המצהירים על אמונתם באלוהים למרות ובתוכם אינם מאמינים בקיומו.
אני מבין היטב את ההבדל בין האמונה באלוהים לבין ההכרה בקיומו וההבדל עצום. למעשה האמונה באה למלא את החלל הריק עצום הממדים שמפריד בין האמונה לידיעה. אילו ידעתי אלוהים מי הוא הייתי עושה לעצמי את מה שאני חושב שהוא עושה, הייתי בורא לי יקום אקסקלוסיבי שיתאים למידותי, הייתי בורא לי יצורים ואפילו אנושיים לפי מיטב טעמי והבנתי. אבל אין בידי לברוא עולמות ולא יצורים אני רק רואה את הבריאה הנפלאה מולי ומתפעם, ולא נותר לי אלא להודות בקיום ישות-על שבראה את הסימפוניה המופלאה הזאת על הקואורדינציה המושלמת בין תוויה האינסופיים.
אני חושב שהמדע בעידן האסטרונומיה החדש איפשר לאדם להסתכל על הבריאה ממעוף הציפור ולבחון בעין מזויינת את תכונת התיאום בין פרטי היחידות המרכיבות את היקום. כולנו יודעים היום כי הכדור הכחול שלנו הוא פריט דינמי קטן במערכת השמש, ומערכת השמש כיחידה היא פריט קטן מגלקסיה עצומת ממדים וגם הגלקסיה היא יחידה קטנה ממבנה סדור הרבה יותר עצום ממנה וכן הלאה וכן הלאה. ההיגיון אומר כי במבנה סדור עצום ממדים – היחידה הקטנה במבנה היא החייל הפשוט ביותר בצבא המושפע מתזוזה הכי קטנה של הצבא הגדול, אבל התבונה שהישגנו ממעוף הציפור אומרת כי דווקא הצבא עצום הממדים על המורכבות שלו עומד לפקודת החייל הקטן וכל המהלכים, קטנים כגדולים, של הצבא העצום נועדו להביא את שימּור ואיזון החייל הקטן. למה? כי אחרת לא היה קיום לכדור הארץ במרחב היקום גם לא הייתה אפשרות לחיים על פניו. זאת עובדה שהתבשלה, כך אומר המדע, על פני 4.5 מיליארד שנים והביאה ליצירת חיים מורכבים על פניו.
כל הסימפוניה המושלמת והמתואמת הזו נוצרה עבור התו הקטן הזה. זאת עובדה שאפשר להתמקח על האחראים ליצירתה אבל אי-אפשר להתווכח על עצם קיומה, היא עובדה קיימת פועמת ומתקתקת בכל רגע ורגע. השאלה, ובהנחה כי ישות-על הנקראת בפינו 'אלוהים' היא שבראה את הסימפוניה הזו על כל תוויה המורכבים – האם מלאכת הסימפוניה תמה ונשלמה או שעדיין טעונה השלמות וגימורים התלויים ועומדים בשינויים שעתידים להתרחש כאשר הסימפוניה תתחיל להתנגן, או אז יצטרך הבורא להתאים את יצירתו לשינויים נתונים – פה לתקן פה להוריד תו שם להוסיף...
המאמינים באי-קיום אלוהים ומן הסתם פטורים מהשאלה הזו אך המאמינים בקיומו עונים נחרצות כי הסימפוניה הזו נכתבה עבור האדם שאמור לנגנה ולהנות מתוויה, אך האדם עצמו זגזגן חסר תקנה הרחוק מלהיות מושלם, ומכאן נדרש השינוי התדיר בעקביות הבריאה במטרה מוצהרת שבכל רגע נתון הבורא יתאים את יצירתו לשינויים הנגזרים מהתנהגותו הבלתי יציבה של האדם. מכאן נגזרו המונחים נסים ונפלאות והשגחה אישית. כאן נולד רעיון התפילות והתחנונים והפולחנים שמטרתם אחת: עניני נא עניני וקבל נא את תפילתי 'לפנים משורת הדין'.
במילים אחרות, המאמינים כי היצירה המופלאה הזו נוצרה על-ידי יוצר – מאמינים בו זמנית כי אותה יצירה אינה מושלמת וכי היא טעונה תמורות ושינויים התלויים בכל רגע נתון בהתנהגות האדם הבלתי יציבה בעליל. הווי אומר כי הבריאה לדידם נפרסת לשני חלקים: חלק אחד עונה על התרשים המוקדם של היוצר, כדור הארץ מסתובב מידי יום סביב צירו ומידי 360 יום סביב השמש, הלב פועם 60 עד 90 פעימות בדקה, חוקי הטבע שולטים ביקום – כל אלה עובדים מקשה אחת על-פי תוכנית הבריאה הכתובה מראש, בעוד החלק השני של הבריאה הקשור באדם טעון התייחסות מקומית ועדכון אלוקי בכל רגע נתון.
חוכמת היהדות אומרת כי אף החלק הקשור באדם הוא חלק אינטגרלי מהתוכנית האלוקית הגדולה והכתובה מראש: "הכל צפוי והרשות נתונה", כלומר העובדה שהבורא צופה מראש את התנהגות האדם אינה סותרת כהיא זו את בחירתו החופשית של האדם.
היהדות אומרת בעצם כי הבעיה אינה עם הבורא, הוא כן ברא עולם מושלם במקשה אחת, הבעיה היא עם עצמנו, אנחנו לא מסוגלים לכרוך את מוטיב ההתנהגות ההפכפכית שלנו לתוכניתו המושלמת של הבורא, ומכאן מקור אמונתנו כי בכל רגע נתון הבורא מעדכן את תוכניתו לפי התנהגות האדם וקיימת השגחה פרטית המלווה את האדם בכל רגע נתון וגומלת לו על מעשיו אם לטוב או לרע, ויש מקום לתפילה שתֶענה לפנים משורת הדין. זו אמונת היהדות שהרחיקה לכת והנחילה את האמרה המוכרת: צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
האמונה הנחרצת הזו פתחה פתח לדין ודברים עם הקבוצה ממול: ואיפה היה הקב"ה בשואה כאשר נרצחו בדם קר 6 מיליון איש ואשה ילד וזקן עולל ויונק? 'האמונה' מתפלפלת אך לא נסדקת: נסתרות דרכי השם, איננו יודעים את דרכיו. איננו מכירים את רשימת התמחירים שלו ועל מה גומל ומתגמל. איננו יודעים איך הוא מנהיג את עולמו אבל אין ספק בלבנו כי גם בשואה אלוהים היה ועודנו קיים. איננו יודעים מדוע ילד בן שנה מת בייסורים ממחלה ממאירה אך אין לנו שמץ של ספק כי אלוהים שריר וקיים גם בעולמו המיוסר של העולל.
הנאיביות האמונתית נסקלת בכיכר כל שני וחמישי בצרור של אבנים מושחזים, עומדת בפינה כילד נבוך שעשה מעשה אך אינו יודע להסביר את מעשיו בפני המגודלים הרותחים. השאלה הגדולה באמת ואניחה על השולחן כהיא זו: בהנחה ואלוהים קיים הכיצד הוא מקבל את גמגום מאמיניו השרויים במבוכה? הכיצד הוא משלים עם הטירוף שנקלעו אליו המאמינים בקיומו. נחתור לזאת בפרק ב' הבא.