שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ז

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ז בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק ז)

 

קישור ליום השישי (פרק ו')

     

 

הגוף האנושי יכול לעבד את המידע לא רק לקלוט אותו כשאר החיות... לכן משמעות פעולת העיבוד היא יצירת צירופים חדשים של המידע הנקלט, דבר שמעלה את קליטת המידע לרמה בלתי מוגבלת, כי אפשרות העיבוד יוצרת כל הזמן צירופים חדשים ואין-סופיים העונים על דרישת החוליה הניידת לניידות אין-סוף. הינה כי כן יש לחוליה הניידת גוף חומרי שיכולה לנוע באמצעותו על שרשרת המידע עד אין סוף. את הגוף הבלתי מוגבל זה יכלה לחשוף רק כאשר פלשה אל האדמה... אל חוליות המידע שמייצגות את החומר.

אולם טועה מי שחושב שעם הגוף הזה הגיעה החוליה הניידת אל הנחלה והמנוחה; כי עדיין נותרה משבצת טכנית שהגוף האנושי לא יודע להתמודד עימה, ורק היא, החוליה הניידת, יכולה להתמודד ולמלא את המשבצת הזו. אבהיר להלן.

ובכן הבה נניח שהיקום הוא חבילת מידע מסויימת שהכנסנו אל תוך סיר... לא ניתן כמובן להעריך את גודל הסיר כי למידע אין סוף; ליקום שמקרין מידע אין סוף, אבל לצורך ההדגמה העיונית, הבה נכניס את המידע של היקום בתוך סיר ונציב אדם על ידו. וכך האדם קולט כל הזמן מידע מתוך הסיר הזה ומאחסן אותו בתיקיות מוחו, כך נבנית המציאות וכך האדם קולט אותה ומאחסן אותה ומעבד אותה... המציאות נמצאת בתוך תיקיות המוח האנושי והמוח משתמש במידע המציאותי ומעבד אותו בשביל להגיע אל מסקנותיו; אולם אל לנו לשכוח כי המידע שעומד לרשות המוח ושעליו בונה את מסקנותיו – הינו קטן ביותר ואינו מייצג את התמונה המלאה המצטיירת מתוך המידע המלא שבתוך הסיר... נכון הוא להניח שאילו עמד מידע נוסף מתוך הסיר לרשות המוח – מסקנותיו היו משתנות; כל שכן אילו עמדה לרשותו יתר תכולת הסיר.

ובכן, גם מחבר התורה הציג בפנינו על פני היום השני את התרגיל המחשבתי הזה... הוא קרא לסיר "מים", ולמידע שהאדם מושך מתוך הסיר הזה ובונה בו את המציאות ומאחסנו בתיקיות מוחו קרא "המים אשר מתחת לרקיע", ולמידע הנותר בסיר קרא "המים אשר מעל לרקיע".

במילים אחרות, הוא לקח מרחב, מילה אותו במים, ומתח בתוכו קו שמפריד בין המים שהאדם מושך אליו לבין המים הנותרים. במילים עדכניות, הוא לקח מרחב, מילה אותו במידע של כל היקום, ומתח בתוכו קו שמפריד בין המידע שהאדם מושך מתוכו ובונה ממנו את המציאות שלו – הוא המידע המאוחסן בתיקיות מוחינו, לבין המידע הנותר במרחב. לקו המפריד הזה קרא "רקיע" ואנחנו קראנו לו "שמים" – הוא גבול המציאות שהגיע אליה האדם.

המציאות שלי נמצאת עד לנקודה בה אני מזהה את המידע הנקלט בחמשת חושי והמעובד במוחי ומאוחסן בו. אני מרים את ראשי למעלה ומזהה את הכוכבים, ויש כאלה שרואים את הכוכבים דרך טלסקופ, המציאות שלהם איפוא יותר גדולה משלי, ויש כאלה שנוסעים אל אחד הכוכבים, והמציאות שלהם לבטח אדירת מימדים... אולם לכולנו ישנו "קו מפריד" בין המציאות לבין יתר המידע- אותו אנו מזהים תחת שם הקוד "שמים". השמים הם הגבול...

ובכן נחזור אל היום השני ואל התמונה המקורית של התודעה, היינו של הגוף האנושי שהחוליה הניידת משודכת אליו, תמונה שביקש מחבר התורה לקרבה אלינו ברזולוציה השניה במספר.

נא לקרוא את המילים שוב איתי, כי יש להם כרגע משמעות מעודכנת. נא לא לשכוח כי המונח "אלהים" מורה על "החוליה הניידת" המשודכת לגוף האנושי ושאנו מזהים אותה בתוכו תחת שם הקוד "תודעה", ומחבר התורה משתמש בשם הקוד "אלהים".    

ו ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.  ז ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.  ח ויקרא אלהים לרקיע שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. (בראשית, א)

השאלה היא מדוע כה חשוב להפריד בין שני חלקי המידע? ובעצם מדוע חשוב לסמן את "יתר המידע" שנותר בסיר... וכי אנו משתמשים בו? וכי אנו מסוגלים להשתמש בו ולהעמידו לרשותינו?

אכן, המוח שלנו לא משתמש במידע הזה גם לא מסוגל להכיל אותו... אבל החוליה הניידת השוכנת בגופינו והנקראת על ידינו כתודעה, נשמה, ועוד כל מיני כינויים... היא משתמשת במידע הזה ומזהה אותו, לכן חשוב היה לסמן את "המידע הנותר".

לא פעם אנו עושים בניגוד להגיון, בניגוד גמור להוראות המוח. אנו מודעים למסקנותיו אך עושים בניגוד להם באחריות מלאה. פעם צודקים ופעם לא, פעם קולעים ופעם מפשלים, פעם מתקדמים בצעדי ענק דווקא מאי-ציותינו לקול המוח המציאותי, ופעם חוזרים בצעדי ענק מכל התקדמות אנושית בגלל אי-ציותינו למוחינו ולהוראותיו הברורות. סוד התנהגותינו המוזרה טמון במידע הנותר שתודעתינו מזהה. ובעצם היא מזהה רק את הרצף של חוליות המידע הנותר והרלוונטי להחלטה המוזרה. במילים אחרות, היא מזהה את הכיוון, מריחה אותו, או אז משווה את הממצאים שלה עם המידע המציאותי של המוח ומחליטה את החלטתה "המוזרה" שלא תמיד תואמת את החלטת המוח... זהו איפוא העיבוד החלופי של התודעה. אנו קוראים להחלטות הנגזרות מעיבוד התודעה כמוזרות גם אם עמדנו עליהן בעליל כנכונות, זאת כי המוח שלנו אינו מזהה את מקורן...

תכונת הניידות של החוליה הניידת – אם תרצה של התודעה, מאפשרת לה לזהות את "רצף" החוליות, אחרת לא יכלה לממש את ניידותה, היא חייבת לזהות את הרצף בשביל לנוע, לזוז... והיא משתמשת בגוף הגשמי בשביל לנוע באמצעותו לכיוון שמזהה. היא מזהה איפוא את טיב החוליות שלפניה, היא מזהה את כיוונן, ולכן רוב ההחלטות שהתודעה משתמשת בהן בזכות הוויטו הן החלטות בתחום "העקרונות" שמוטיב "הכיוון" מאפיין אותן.

נחזור בשלב זה אל תמונתינו ביום השני ונביט בה שוב: המוח האנושי עומד על יד סיר המידע של היקום וקולט ממנו את המציאות. הוא מושך מתוכו את המידע ומתייקו בתיקיותיו; זו המציאות שמתחת לשמים; זה המידע המוכר שזוהה על ידינו. אולם ובנוסף קיים עוד מידע שאינו שייך למציאות שלנו כי עוד לא זוהה על ידינו; זה המידע שמעל לשמים שהתודעה שלנו מזהה את הרצף שלו – היינו את כיוונו, היא יכולה איפוא לעמוד על צביונו, אופיו, טיבו... אך לא יכולה להתמודד עימו באופן שכלתני, כמותי, מספרי, לוגי, רציונלי... היא צריכה את המוח בשביל לעבד באופן רציונלי את המידע הזה, אך המוח לא נוטה לשתף פעולה כי למידע הזה אין קיום בתיקיותיו. המוח דוחה את סוג ההחלטות שהתודעה מקבלת מכל וכל ומתנער מהן, ולכן החלטות התודעה הנוגדות את המוח נראות על פניהן ברוטליות הגם ובעליל יזוהו כמוצדקות, כי פשוט אין אופן להסביר אותן בשפת המוח, בשפה הרציונלית.

האופן היחיד בו ניתן לשכלל את ההחלטות שבהן מעורבת התודעה ולמסד אותן הוא כאשר התודעה רותמת את המוח לעבוד עימה בצוותא; היינו כאשר מביאה לו את המידע שלה לעבדו עם המידע של המציאות שבתיקיותיו. זהו המודל המושלם בו יתקבלו ההחלטות המושלמות, כאשר כל המידע הרלוונטי שבסיר יעמוד לרשות המוח ויעובד על ידו לכבוד ההחלטה הנדרשת: גם המידע של המציאות שבתיקיות המוח, וגם יתר המידע שבסיר שהתודעה יודעת לזהות את כיוונו.

הבעיה מתחילה כאשר התודעה מתעצלת מלהביא את המידע הרלוונטי שלה אל המוח, או מעדיפה מתוך העצלות לשמה לא לזהות את רצף החוליות הרלוונטיות שבסיר – הגם ויודעת לעמוד על כיוונן; כלומר היא מעדיפה לא לעבוד ולהיות סמוכה על שולחנו של המוח, ליזון מהעיבוד המוגבל שלו עד שתדעך ותיפרד ממנו, או במקרה הטוב היא תעדיף גם מתוך העצלות לשמה לעבוד לבד מבלי לשתף את המוח, או אז החלטותיה נראות על פניהן ברוטליות גם לאדם עצמו שקיבל אותן כי לא יכול להסבירן אפילו לעצמו, לא יכול לשכנע אפילו את עצמו, פשוט מוחו נשאר מחוץ למשחק ולכן גם הוא דחה אותן. זה הקונפליקט האנושי שהמחבר עוסק בו לאורך כל התורה.

אם נחזור ליום השני בפעם האחרונה, נבין מדוע היה חשוב להפריד בין שני חלקי המידע ומדוע חשוב לסמן את "יתר המידע" שבסיר – שמעל לרקיע... התורה נועדה לפנות למוחנו, וחשוב שהמוח הזה יקלוט שמעבר לנתח המידע המציאותי שחורש עליו קיים עוד נתח של מידע ויש מי שיודע לזהות אותו.

אם כן ומתוך האמור ניתן כבר לזהות את האחראי לקונפליקט שבאדם וניתן לעמוד על הבעיה שלו: האחראית היא "החוליה הניידת" שהצטרפה לגוף האנושי והפכה "לתודעה". הבעיה ממנה סובלת התודעה שגרמה לקונפליקט בתוך האדם ולפיצול ממשי בינה לבין מוחו היא "העצלות"; עצלות התודעה. שורש מחלת העצלות נמצא בתכונת הניידות שהחוליה הניידת באה איתה מהבית, ותסמונת המחלה הופיעה כאשר הזדנבה תכונת הטרף לתכונת הניידות; החוליה הניידת רצתה לטרוף את המידע – לא לעבדו ולא לזהותו, רק לטרוף ולצרוך... או אז לא היה איכפת לה ממימדי הטריפה ולא מכמותה ואיכותה... היא לא היתה צריכה את המוח והיא וויתרה למעשה על שירותיו; וכאן בנקודה הזו ננעצה תסמונת העצלות שלה.

תזכורת לתסמונת העצלות הזו ראינו ברזולוציה החמישית, כאשר הציג מחבר התורה לפנינו מתוך התמונה המקורית- מעין דו-שיח שהתקיים בין התודעה למוח, הינה קיצור לדו-שיח הזה:

ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה – החוליה הניידת הצטרפה לגוף האנושי וביקשה מיד לנפוש... לגלוש בשרשרת המידע, לנוע עליה, לטייל, לקטוף את חוליות המידע שלפניה ולצרוך אותן ללא גבול... בנקודה זו המוח התערב ופנה אליה בלשון זה:

מה לקטוף...? והרי ניתן לקטוף רק חוליות מידע שנקוו אל מקום "אחד" (פרטים בפרק השלישי), דהיינו שזוהו ועובדו עבורך על ידי. באופן הזה תוכלי להוציא את תכונת הניידות שלך לפועל ולחיות... תודעה חיה היא תודעה שבאפשרותה לנוע, לטייל, לחיות, להפוך לנפש חיה. אם כן, המוח שזה עתה הזדווגה עימו – הוא זה שאמור לעבד את חוליות המידע שלפניה ולזהותן עבורה בשביל שתוכל לצרוך אותן... אך התודעה דוחה מכל וכל את השאלה ההגיונית הראשונה שנתקלה בה ואומרת: אין זו שאלה שמעסיקה אותי; אני רוצה לטרוף את המידע – לא לעבד אותו... ברצוני לצרוך את המידע – לא לזהותו גם לא למיינו... שהטרף יופיע לפני ישירות מתוך ערימת המידע.

"חוליות המידע המעובדות" הן הטרף שהתודעה מכוונת אליהן, והיא ממאנת לקבל את השאלה ההגיונית הראשונה ולהתמודד עימה, ובמקום זאת היא עונה למוח:

אתה אומר שיש לאסוף את חוליות המידע למקום אחד, לזהותן ולעבדן ובאופן הזה להכינם עבורי באופן שאהנה מהן ואעבור דרכן אל נקודות ציון חדשות... בקיצור אתה רוצה להכין עבורי "טרף" תקין, שרץ תקין, וכך אהפוך לנפש חיה תקינה... אתה, מוח יקר, רוצה להכין איפוא "שרץ נפש חיה"... אך תן לי להודיע לך שאני דוחה את הפרוצדורה הזאת ורוצה ששרשרת המידע ישירות תשרוץ "שרץ נפש חיה":   שהמים ישרצו... או בניסוח של הטקסט:

ישרצו המים "שרץ נפש חיה" – ששרשרת המידע תעניק ישירות את חוליות המידע המעובדות והמזוהות.

ומה איכפת לה שהמוח יכין עבורה את הטרף?

על השאלה הזו עניתי ארוכות בפרק החמישי ותמציתה – כי אם תקבל את דיל המוח תצטרך לתרום את חלקה לדיל הזה ולזהות עבור המוח את רצף החוליות - דבר שרק היא יודעת לעשות... אבל היא לא רוצה את כל הפרצדורה הזאת; אין לה זמן בשבילה... היא רוצה לקטוף ישירות מערימת המידע את הטרף שלה ויהי מה.

המוח מקשה: אבל מה עם שאלת נקודות הציון שבלעדיהן לא תוכלי להתקדם ממקום למקום? כי הרי את נקודות הציון את צריכה להציג בעצמך – אחרת לא ניתן לעבור ממקום למקום... זה כמו ללכת בלי לזוז; לאכול בלי אוכל...

ועוף יעופף על-הארץ – התודעה דוחה גם את הקושיה השניה מכל וכל, והיא רואה את עצמה נתלית על אותו הטרף ועוברת דרכו ממקום למקום... כך היא תוציא לפועל את תכונת הניידות שלה ותקפץ להנאתה על פני שרשרת המידע.

ועוף יעופף על-הארץ – שהטרף הזה, אם תרצה – ש "שרץ נפש חיה" הזה יעבור בעצמו ממקום אחד לשני על פני ערימת המידע. כרגע היא נפגשה עם ערימת המידע של כדור הארץ, ואם כן שהטרף שלה יתעופף לו פשוט על פני כדור הארץ כאשר היא נתלית על צווארו ועוברת איתו ממקום למקום.

המוח לא מרפה ועובר אל הקושיה השלישית במספר והקשה מכולן: ומה עם שאלת מיון המידע? מה עם הרקיע העליון והתחתון? הרזולוציה השניה של התמונה המקורית הוקדשה לנקודה החיונית הזו... כי הרי וללא מתיחת משטח היכר שיבדיל בין המידע שכבר נקלט והוגדר ע"י האדם לבין המידע הכללי שנותר בערימה – לא ניתן לשלוט במהות המידע ולא ניתן להעמידו לרשותינו; היינו לא ניתן להמשיך ולגלוש במרחב שרשרת המידע האין סופית...

ועוף יעופף על-הארץ על-פני רקיע השמים – וכצפוי... גם את הקושיה הזו היא דוחה ואינה מבינה על מה המהומה... כי אם היא רואה את הטרף שלה מוכן ומזומן שמזנק ישירות מתוך שרשרת המידע כאשר היא תלויה על כנפיו ועוברת איתו ממקום למקום- ואם כן מדוע שהטרף המעופף הזה לא יבדיל בין מים למים ויעוף על פני רקיע השמים? מדוע שהטרף המוכן בעל הכנפיים לא ירקע בעצמו את הרקיע?

ושוב, התודעה נוטה לדחות את מהות המוח מתוך העצלות לשמה... את שורשי הדחיה הזו אנו מזהים כבר מהפגישה הראשונה בין התודעה למוח ולמעשה הפגישה ביניהם היא בלתי אפשרית, כי כל אחד במהותו דוחה את קיום השני; אבל החיים נוצרים דווקא בפגישה הזאת... וזוהי הנפש החיה שהתודעה קראה לה "שרץ נפש חיה" כי רצתה לקטוף דרכה את הטרף שלה מבלי להתאמץ או לעבוד...

התודעה רצתה טרף מוכן בעל מעוף בתרתי משמע: שיעוף ממקום למקום כאשר היא תלויה על כנפיו וכך תוציא את תכונת הניידות שלה אל הפועל מבלי להתאמץ, ובד בבד שהטרף המעופף הזה יבדיל בין מים למים ויעוף על פני רקיע השמים. האבסורד הוא שניתן להכין טרף כזה רק בעזרת המוח כאשר התודעה הולכת יד ביד עימו, מזהה עבורו את רצף החוליות והוא מעבד עבורה את הנתונים ומזהה את חוליות המידע שתתקדם דרכן ותקפץ עליהן...

בחזרה אל הרזולוציה השישית שלנו ואל החוליה הניידת שהתחברה עם האדמה וזיהתה מתוכה את הגוף האנושי שמסוגל לעבד את המידע לא רק לקלוט אותו כשאר החיות... משמעות עיבוד הנתונים היא יצירת צירופים חדשים של המידע הנקלט- דבר שמעלה את המידע הנקלט לרמה בלתי מוגבלת, כי אפשרות עיבודו יוצרת כל הזמן צירופים חדשים ואין-סופיים העונים על דרישת החוליה הניידת לניידות אין-סוף.

הינה כי כן יש לחוליה הניידת גוף חומרי שיכולה לנוע באמצעותו על פני שרשרת המידע עד אין סוף, ואת הגוף הבלתי מוגבל זה יכלה לחשוף רק כאשר פלשה אל האדמה... אל חוליות המידע המייצגות את החומר.

בשלב הזה היתה צריכה החוליה הניידת לחגוג את נצחונה ולהרים כוסית עם השותף האינטימי החדש שילווה אותה מעכשיו ועד עולם... אולם וכפי שראינו לא פשוט העניין... תכונת הניידות שלה התפתחה לכיוון שהיתה בעוכרה: מתכונת הניידות נטתה אל תכונת הטרף וממנו הדרך היתה קצרה אל העצלות. נטיה זו וכיוונה הותוו כבר בשלב הבעת הרצון שבאה בעקבות הבחנתה לאדמה... היא הבחינה באדמה והביעה את רצונה להוציא מתוכה "אדם" בעל המאפיינים האלו:

ויאמר אלהים נעשה אדם:

1.    בצלמנו

2.    כדמותנו

3.    וירדו בדגת הים

4.    ובעוף השמים

5.    ובבהמה

6.    ובכל-הארץ

7.    ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.

עברנו כבר על שלושת המאפיינים הראשונים והינה היגענו למאפיין מס' 4:

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים - שהאדם הזה ישלוט ביד רמה ב- "עוף השמים". החוליה הניידת רואה את עצמה נתלית באמצעות האדם על כנפי "עוף השמים" – היינו על כנפי הטרף שלה, ועפה איתו ממקום למקום ומקפצת על פני שרשרת המידע לאורכה ולרוחבה ללא שום סדר שיגביל אותה. כאשר אתה הולך על פני משטח ומבקש לעבור מנקודה לנקודה – אתה חייב לעבור על פני כל השטח שבין שתי הנקודות, אולם כאשר אתה עף מנקודה לנקודה, אינך חייב לעבור על פני כל השטח שבין שתי הנקודות ולסרוק אותו, אלא פשוט אתה עובר מנקודה א' ונוחת מיד בנקודה ב' שרציתה בה, ופוסח בזאת על פני כל השטח אשר בין שתי הנקודות – דבר שיחסוך ממך זמן ומאמץ ומעל לכל יתן לך להגיע אל מקום חפצך באופן מיידי.

וירדו... בעוף השמים – שהאדם ישלוט ביד רמה בדרך המובילה אל טרפותיו.

וירדו... בעוף השמים – שהטרף בעצמו יזהה את רקיע השמים המפריד בין שני חלקי המידע – כאשר חוליית המידע תלויה על כנפיו ואוכלת את הפרי – תוצר עיבוד שני חלקי המידע.

וירדו... בעוף השמים – רצון החוליה הניידת איפוא, שתגיע אל טריפותיה באמצעות האדם בדרך חופשיה ומיידית; באופן שהדרך הזו תוביל אל טריפה שהיא תוצר מוגמר של עיבוד שני חלקי המידע.

החוליה הניידת, ובמילים אחרות, פוטרת את עצמה מלכתחילה ממלאכת זיהוי הרצף של חוליות המידע (כיוונן, ציביונן, טיבן..) – מלאכה שהיא אמונה עליה, ורואה את עצמה מגיעה, בעזרת האדם, אל טריפה מוכנה ומזומנת שהינה תוצר ישיר של עיבוד שני חלקי המידע – כולל האזור האמונה עליו. כאן בנקודה הזו ננעץ סינדרום העצלות של החוליה הניידת.

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה

אנו מגיעים איפוא למאפיין החמישי באדם, שהחוליה הניידת שואפת שיהיה בו: שהאדם ישלוט בבהמה.

וירדו... בבהמה – שהאדם ישלוט ביד רמה "בתכונת האין-סוף" של הבהמה. החוליה הניידת עמדה על התכונה זו בתחנה הראשונה של הבעת רצונה ונפגשה עם הבהמה... את דרכה התחילה כאשר עוד היתה מרחפת על פני שרשרת המידע וביקשה לממש את רצונה המקורי (ניידות על פני שרשרת המידע הגשמית) והתחילה להצטרף לצירופים שונים של חוליות מידע במטרה לנוע דרכם על   השרשרת הגשמית. כך נולדו היצורים למיניהם... וכך זיהתה את חית הארץ למינה והתחילה מתקדמת עימה על שרשרת המידע עד שהגיעה אל ענף הבהמה... חלק מהחוליות הבחינו בתכונת "האין סוף" של הבהמה ואימצוה, ובאופן הזה התפתח ענף הבהמה המבויית והנפרד מענף הבהמה הבלתי מבויית- כמו חמור בר...

כך תועד מסע החוליה הניידת עד הגעתה אל הבהמה ואל תכונת האין-סוף שאיפיינה אותה.

כד ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה. (בראשית א)

החוליה הניידת לטשה את עיניה בשלב הראשון של הבעת הרצון אל הבהמה שאוכלת את העשב הבלתי מוגבל שמכסה את עין כל הארץ שלפניה ולועסת אותו עד אין סוף; כלומר גם לאחר לעיסתו היא מעלה אותו שוב לגרון ולועסת אותו לעיסות חוזרות ונשנות... ולמעשה היא לטשה עין לתכונת האין-סופיות הנגזרת מתכונת הניידות במקור; החוליה הניידת רצתה במקור לנוע על שרשרת המידע עד אין סוף.

החוליה הניידת לטשה את עיניה אל תכונת האין-סוף שבבהמה מתוך שלושה ערוצים:

1.    בבהמה למינה:  עיניה קלטו את כל הצירופים של הבהמה שלמעשה אין להם סוף.

2.    בעשב למינהו: הבהמה שלוטשת אליה את עיניה- צורכת עשב שגם לו אין סוף; הוא מכסה את עין כל הארץ ולמעשה הוא עשב מזריע זרע למינהו...  מאפייני העשב הוא שאם שותלים עשב מסויים – נובט ממנו הגרעין שיצמיח עוד עשב ועוד... כלומר אפשר לשכפל את העשב עד אין סוף באופן שלא ייפסק תהליך נביטתו לעולם.

3.    בתכונת מעלה גרה: הבהמה לועסת את העשב לעיסה חוזרת ונשנית עד אין סוף; אף אחד לא יגביל את מספר לעיסותיה.

אם כן, חלק מהחוליות הניידות זיהה את תכונות האין-סוף בענף הבהמה ונדבק בהן לאורך כל הדרך; כך נולד ענף הבהמה המבויית והבלתי מרדן, בעוד "חלק שני" של חוליות ניידות נחת גם הוא על הבהמה אך לא זיהה בה שום תכונה מעבר לנפש-חיה ניידת, ולכן הוא המשיך בדרכו הסדורה על פני שרשרת המידע אל הגוף הבא בתור של בהמת-בר מרדנית וטורפת, על פי סדר הופעתה בטבע.   

מכאן המסקנה שלא כל החוליות הניידות המשיכו את דרכן אל ההבחנה של האדמה וממנה אל גוף האדם, הגם ובשלב הראשון של "הבעת הרצון" – כל החוליות ללא יוצא מן הכלל הביעו את רצונן בתכונת האין-סוף ועברו בתחנת הבהמה המייצגת תכונה זו, אולם בשלב העשייה רק חלק מהחוליות הניידות עבר בתחנת הבהמה וממנה אל תחנת "רמש האדמה" הטומנת בחובה את ההבחנה של "האדמה". עוד לציין שלא כל החוליות אשר עברו בתחנת הבהמה – הגיעו בהכרח אל "רמש האדמה", וגם האחרונים לא לטשו את עיניהם בהכרח לאדם שבאדמה.    

כד ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה; ויהי-כן. (שלב הבעת הרצון) 

כה ויעש אלהים את-חית הארץ למינה, ואת- הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו; וירא אלהים כי-טוב. (שלב העשיה)

ושוב אל החוליה הניידת ואל המאפיין החמישי שביקשה לראות באדם; שהביעה את רצונה בזאת...

וירדו... בבהמה – אין הכוונה שהאדם ישלוט בבהמה... אלא שהאדם ישלוט ביד רמה "בתכונת האין-סוף" שהבהמה מייצגת. שידהור בחברת החוליה הניידת אל האין-סוף. ששאיפותיו יהיו בלתי מוגבלות. שהשמים יהיו גבולותיו...

המשך ליום השישי (פרק ח)