קוד: שבעת ימי הבריאה - יום שבת, חלק אחרון (פרק 19) בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
שבעת ימי הבריאה- יום שבת, חלק אחרון
(פרק 19)
בשביל לחדד את הדברים יש לעמוד על שני מצבים נבדלים ששאלת קיום היקום "הבלתי-ידוע/ הנוסף" מפרידה ביניהם:
המצב הראשון שייך לעידן הנוכחי של תאורית המפץ. אנו מצביעים לפי התאוריה הזו על מימדי היקום, על גילו, אופן היווצרותו ועל תופעות אחרות המאפיינות אותו כמו תופעת התפשטותו. במצב כזה אין קיום ליקום נוסף או משלים כי אנו מצביעים והלכה למעשה על היקום במלואו, על גילו ועל אופן היווצרותו.
המצב השני והנבדל מצביע על עובדת המשך ליקום, הוא היקום הנוסף שאנו קובעים מתוך ברירת המחדל את עובדת קיומו למרות ואיננו מסוגלים להגדיר אותו. במצב הזה איננו מורשים להצביע על גיל היקום מימדיו ואופן היווצרותו, כי נתונים כאלו ישתנו בהכרח כאשר ייטמעו עם יתר הנתונים של היקום שאין לנו מידע עליהם, ובמצב כזה אין אנו יכולים אף להצביע על תופעת התפשטות היקום מכיוון והתופעה הזו תהפוך בהכרח למנוגדת במצב הנבדל הזה, כי ככל ונתרחק עם נקודת התצפית מהיקום הנצפה כך נבחין בתופעה של התלכדות הגלקסיות (החומר). הסבר כדלקמן:
בשביל להצביע על תופעת ההתפשטות חייבים להתקיים שני תנאים: החלקיקים או האובייקטים הנצפים חייבים להיות מוגדרים- זה התנאי הראשון, והתנאי השני הוא המתחם בו נצפית תכונת ההתפשטות- גם המתחם חייב להיות מוגדר. שני התנאים האלה קיימים הם ושרירים במצב הראשון בו היקום מוגדר ע"י תאורית המפץ המגדירה אכן את מימדיו, גילו ואופן היווצרותו. תאוריה זו מגדירה מטבעה גם את הגופים או האובייקטים שתכונת ההתפשטות פועלת עליהם- הן הן הגלקסיות וצביריהן שמתרחקים בתאוצה זה מזה וזוהי בעצם תופעת ההתפשטות. שני התנאים מתקיימים איפוא במצב הראשון של עידן המפץ: המתחם מוגדר באמצעות קרינת הרקע הקוסמית, והגלקסיות מוגדרות ונאמדות במאות מליארדים.
אפשר לשרטט מצב דומה באמצעות אדי המים שתכונת ההתפשטות מאפיינת את מצב הצבירה שלהם. ניתן לבחון את תמונת הצבירה הזו בעין מזויינת ולהתבונן בעננים שאדי המים שבאוויר הוא מוצאם. הבה נתבונן בענני הכבשים הלבנים והנמוכים שצורתם מזכירה עדר כבשים, וכן אני רואה מהחלון ברגע כתיבת שורות אלה את ענני הכבשים ואת תופעת ההתפשטות בהתגלמותה: צבירי הכבשים מתפרקים והכבשים הולכים ומתרחקים האחד מהשני עד שנעלמים. זוהי איפוא התמונה של "המצב הראשון" המאפיינת את תופעת ההתפשטות והנגזרת מתאורית המפץ בה מתקיימים שני התנאים: אני עומד והלכה למעשה על מתחם ההתפשטות וצופה בו, ויכול לאמוד את הכבשים המתפשטים במתחם.
אני רוצה להשאר עם אותם הכבשים ולעבור עם התמונה אל המצב השני והנבדל, היינו אל היקום האין סופי שהמתחם שלו אינו ידוע כי אינו ניתן להגדרה על ידי, ומטבע הדברים גם צבירי הגלקסיות שבו אינם ניתנים לאמידה. ובכן ועל מנת לעבור אל המצב הנבדל הזה אני צריך להעלות בדמיוני שמים מלאים בענני כבשים הנעים בתאוצה אין סופית ביניהם כאשר כיוון תנועתם בלתי מזוהה כי הם נעים בכל השמים ומכל הזוויות שמסביבי, מימיני משמאלי מעלי וגם מתחתי והמתחם שנעים בו בלתי מוגבל. מכאן אני מגיע למסקנה שבעצם אני חלק מכלל הכבשים האלה שממלאים את השמים, דהיינו חלקיק אחד מחלקיקי אחד הכבשים שנעים בחלל בכיוון בלתי מזוהה כי אין אובייקט דומם שניתן לקבוע את הכיוון לעומתו ואף כיווני אינו מזוהה כי גם אני נע איתם; אני יושב למעשה על אחד הכבשים ובוחן את תנועת יתר הכבשים שלידי כאשר עדר הכבשים שלפני הולך ומתרחק ממני, וגם העדר שלי הולך ומתרחק בתאוצה מהעדר שלפני; ואילו כל העדרים היו נעים במהירות זהה לא הייתי יכול לעמוד על תאוצת שכניי.
ואומנם אני מבחין מנקודת התצפית שלי בתכונה של התפשטות ותאוצה מתמדת; ואילו יכלתי מנקודת התצפית שלי למסגר את התמונה הזו שאני צופה בה ולהצביע עליה כאל תמונה מוגדרת בעלת מימדים נתונים אשר נתחם בתוך מסגרתה מלוא המופע של הכבשים – או אז יכלתי להצהיר כי הבחנתי באופן מדויק בתופעת ההתפשטות והצבעתי בוודאות על תכונת התפשטות העדרים המתרחקים בתאוצה במתחם התמונה הממוסגרת בעלת ארבע צלעות שהמרחק ביניהם ידוע לי; אני מבחין ללא ספק בעדר מסויים של כבשים המתרחקים בתאוצה בתוך מסגרת תלת מימדית בעלת מימדים מוגדרים שעיני קולטות.
אולם התמונה התלת מימדית שאני קולט ושמימדיה ידועים לי- חלקית היא ובלשון המעטה, כי הרי ליקום אין סוף והשמים מלאים בעדרים בכל הכיוונים, אשר על כן אשתדל להגדיל את מרחב התמונה שאני קולט בכל האמצעים הטכנים שעומדים לרשותי במטרה לעמוד בתמונה הנרחבת על מאפיין כלשהו בעל משמעות, כי הרי נחלתי כישלון עד הלום ואינני יכול אפילו להשתמש במונח "ההתפשטות" שהבחנתי בו בתמונה החלקית, כי הכבשים אכן "נעים" בתנועה מואצת אך "מתפשטים" רק בתוך תמונה בעלת מרחקים מוגדרים.