שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ד

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ד בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק ד)

 

קישור ליום השישי (פרק ג)

     

 

כד ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה; ויהי-כן. – אנו צופים בחולית המידע הניידת ברגע פגישתה עם שרשרת המידע של היקום, וגולשים במרחב השלב הראשון של הבעת רצונה:

תוצא הארץ נפש חיה למינה – חולית המידע הניידת רוצה לממש את תכונת הניידות שלה ולעבור ממצב של "מרחפת" מעל שרשרת המידע ללא שום כיוון לשמו, למצב של "מתקדמת" לכיוון מסויים ומוגדר על שרשרת המידע.      

המשמעות המעשית של "התקדמות" החוליה הניידת הוא צריכת החוליות שבשרשרת המידע הגשמית שלפניה, ולכן היא היתה זקוקה ל- כלי גשמי שתתקדם באמצעותו על שרשרת המידע ולהוציא לפועל באמצעות הכלי הזה את רצונה בניידות – היינו להתקדם בכיוון מסויים דרך הרצף שהיא מזהה בחוליות המידע. אגב, הכלי הזה יהיה יעיל לטייל באמצעותו על שרשרת המידע, ובו בזמן ישמש לה כמחסן לאגור בו את נקודות הציון שרושמת במהלך מסעה.

אם כן חולית המידע הניידת נמצאת בנקודת החיכוך הראשונה שלה עם שרשרת המידע הגשמית, והיא מבקשת להצטרף אל "רצף חוליות המידע" הראשון שתתקל בו, להתמזג עימו ולהפיח בו את תכונת הניידות שלה; היינו להתחבר לכלי הראשון שתפגוש בנקודה החיכוך וליצור את "היצור" הראשון, אם תרצה – את החומר התורשתי הראשון ולהפיח בו חיים.

באופן הזה היא תהפוך את צירוף החוליות שתצטרף אליהן- מחומר דומם לחומר חי ונייד, ותקבע בעזרת הכלי החדש נקודות ציון חדשות ותטייל עימו באופן פיזי על השרשרת. זוהי האימרה של החוליה הניידת בתכלית, ובניסוח המקרא:

תוצא הארץ נפש חיה למינה – החוליה הניידת רוצה לפגוש בטרף מוכן ומזומן עבורה מתוך שרשרת המידע שמרחפת מעליה, היינו מתוך הארץ שזה עתה פגשה. את הטרף שמבקשת להתמזג עימו ולהפכו ליצור – קוראת "נפש חיה"- נעמוד להלן על משמעותו, וכאמור היא מביעה את רצונה בזאת שהארץ תוצא את הטרף המוכן עבורה.

עמדתי ביום השלישי על משמעות הפועל "להוציא" כדלקמן:

ותוצא הארץ דשא:   היה על המחבר להשתמש בפועל "ותדשא", אולם הוא השתמש בפועל "ותוצא" שמשמעותו להוציא דבר קיים ומוכן מתוך הארון החוצה, היינו מתוך ערימת המידע אל הפועל...

וגם כאן החוליה הניידת רוצה שהארץ תוצא עבורה את הטרף, את היצור, את צירוף החוליות שתצטרף אליהן... הפועל "תוצא" מעיד שחוליות המידע מסודרות הן בתוך שרשרת המידע באופן רצוף, אחרת לא יכלו להיות קיימים ומוכנים ליציאה... באופן הזה, חולית המידע הניידת יוצאת מנקודת הנחה שהטרף שלה קיים ומוכן בערימת המידע, כי הרי היא מבחינה ברצף הכללי של חוליות המידע ורוצה להתחבר עם רצף קבוע מתוכן, היא רוצה שהטרף הזה יהיה מוכן עבורה ולא יהיה לה אלא להצטרף אליו ולהתחיל מיד לטייל עימו. הפועל "תוצא" ביטא את הבחנתה ברצף החוליות שלפניה. ובחזרה אל היום השישי:

תוצא הארץ "נפש חיה" – היא רואה את עצמה מזדווגת עם החומר הדומם והופכת אותו לחומר נייד שיינוע מעל שרשרת המידע, או אז היא תשלוט בחומר הזה, תגלוש עימו במרחבי שרשרת המידע ותוציא את תכונת הניידות שלה לפועל על פני השרשרת הגשמית שלפניה. מבוקשה המקורי הוא ללכת שלובת זרוע עם החומר הגשמי הזה ולהנות משרשרת המידע, לטייל במרחבה, להתענג עליה, לנוע על מסלוליה, להשתעשע בה... ועד כמה היא רוצה להרחיק לכת עם בן זוגה בטיולה על השרשרת? עד כמה היא רוצה להתענג ולגלוש ולהשתעשע?

–   עד אין סוף; ללא גבול. אין הגדרה לאין סוף גם אין הגדרה לאורך הטיול או לעונג שמבקשת להפיק ממנו. אם לדייק – היא רוצה להפיק את המקסימו האפשרי של עונג מטיולה בחברת הכלי שתצטרף אליו. היא רואה איפוא את עצמה נופשת בחברתו במלוא מובנה של המילה: יוצאת לנופש, מכייפת, מתבדרת, תופסת שלווה, מבלה, נופשת... היא רואה את עצמה כהתגלמותן של כל התכונות הנשגבות האלה, ובלשון המקרא "נפש": זהו חומר הגלם של הכיף והשלווה והבידור- או בקיצור של הנופש... זוהי הנפש שנופשת... נפש שתכליתה לנפוש ללא גבול.

רגע של עברית: שורש המילה נפש בא משתי האותיות "פש" שמשמעותו להתפשט, להתרחב, לגדול... זו שאיפתה המקורית של הנפש... הפועל הנגזר משתי האותיות האלה הוא לפוש שמשמעותו לנוח, להיות בשלווה, לנפוש, להינפש... מהמקור הזה בא שם הנהר הטוב " פישון " מתוך ארבעת הנהרות שמובילים מים (מידע) ויוצאים מגן עדן:

יא  שם האחד פישון – הוא הסבב את כל-ארץ החוילה אשר-שם הזהב. יב  וזהב הארץ ההוא טוב; שם הבדלח ואבן השהם. (בראשית, ב)

בפישון נופשים... הנפש נופשת בפישון.

ויאמר אלהים, תוצא הארץ "נפש חיה" – החוליה הניידת רצתה שיצא מתוך שרשרת המידע "צירוף מוכן" של חוליות שתתחבר איתו ותנוע בחברתו, או אז צירוף החוליות הללו שמשקף את החומר יהפוך בחברתה לחומר נע, חומר חי... שתוכל לנפוש בחברתו ולהיות ל- "נפש חיה" שתהנה משרשרת המידע של היקום ותטייל במרחבו עד אין סוף.

ויאמר אלהים תוצא הארץ "נפש חיה" למינה – החוליה הניידת ביקשה למצות את גבולות כל צירופי החומר הסדורים לידה ברצף בערימת המידע, החל מהווירוס, החד תאי, התולעת, העז, הגמל... כל יצור והנפש שלו; היינו והנופש שניתן לנפוש דרכו.

בזאת הסתכם לכאורה שלב הבעת רצון החוליה הניידת ברגע פגישתה עם שרשת המידע שמשקפת את החומר. היא רצתה את כל "מיני" החומר הזה, כל מין והגבולות שלו. אולם אילו גבולות ראתה לפניה? לאן שאף המעוף שלה? היא ביקשה לממש את חזון הניידות שלה באמצעות צירופי החומר שלפניה אולם ידעה שלכל צירוף והגבולות שלו, ולכן את חזון האין-סופיות שלה ביקשה לממש באמצעות כל הצירופים הקיימים בחומר, והשאלה היא, מה הן ענפי החומר שזיהתה מולה וביקשה לממשם עד תומם? דהיינו מהיכן התחיל הזיהוי שלה לענפים האלו ועד לאיזה ענף הגיעה בחזונה?

תשובה עניינית:

בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה – אלה הם הענפים שעמדה עליהם בחזונה, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

א.      בהמה. (בהמת הארץ למינה).

ב.      רמש. (רמש הארץ למינו).

ג.       חיתו- ארץ. (כלומר חיית הארץ למינה).

א. היא ביקשה להתחיל ולממש את חזונה (רצונה) מהמקום שהיא מרחפת עליו- נניח מהחד תאי, ולהגיע מהחד תאי עד ענף הבהמה למינו ולכסות את כולו; למצות אותו.    

ב. מהבהמה ביקשה "לעוף" אל כל סוגי הרמש למינו ולכסות גם את הענף הזה.

ג. ומהרמש רצתה ללכת אל חית הארץ למינה.        

הייתי רוצה לעמוד על כל ענף וענף למינו ובאופן הזה נזהה את אופי החוליה הניידת; מדוע התחילה מענף הבהמה דווקא? כלומר מדוע הגיעה בחזונה הראשוני דווקא אל הבהמה ומדוע המשיכה את מסעה אל הרמש...

נא לזכור שאנו עדיין במרחב השלב הראשון של הבעת הרצון, וזהו שלב אחד מתוך ארבעה שיבוארו ע"י המחבר בהמשך.

בהמה היא שם כולל של קבוצת חיות אוכלות עשב, כאלו שמעלות גרה ו/או מפריסות פרסה. חלק מהקבוצה הזו בויית, לכן הבהמה לפעמים היא גם חיית הובלה, משא, ורכיבה.

אנו עתידים לפגוש בהמשך את המונח "רמש" שמשמעותו שרץ, זוחל או טורף, כמו תנין והשרצים למיניהם... נפגוש עוד במונח "חיה" שמשמעותו היא כל יצור שיש בו רוח חיים ולמעשה כל היצורים ביקום יכולים להיות תחת שם העצם "חיה" כולל הרמש והיונק והבהמה והעוף והדג ואף האדם... כי כולם ולמעשה הם יצורים חיים, אולם אם נתמקד בשם העצם "בהמה" הרי ההבדל הניכר בינה לבין יתר היצורים הוא שהבהמה היא בעל חיים שאוכל עשב ומעלה גרה.

את העשב פגשנו ברזולוציה השלישית של התמונה המקורית. ביום השלישי וכאמור כיווננו לאלהים- כתואר המייצג את התודעה האנושית, אולם ולאור המידע שניחשף אליו ברזולוציה השישית- ניתן לבחון גם את התמונה השלישית בעדשת "החוליה הניידת" שמבקשת להתקדם על פני שרשרת המידע ולהזדווג עם גוף מסויים... וכך איפוא תיבחן האימרה של היום השלישי:

ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא: זו התמונה הכללית והבסיסית שנוצרה ברגע פגישת החוליה הניידת את הארץ, היינו את החומר, את שרשרת המידע הגשמית. היא זיהתה את הארץ כמקום מקסים ירקרק יפה עם דשא ירוק רב שימושי שעוד יצמח ממנו הכל...

אם כן, פגישת החוליה הניידת עם הארץ התחילה כאשר השקיפה עליה וראתה בה כמקור כל החיים... היא זיהתה את המקום הנעים הירוק עם דשא ירקרק רב שימושי שממנו יצמח הכל... כך קלטה עדשת החוליה הניידת את הארץ בזום הרחוק ביותר, או אז אמרה את אימרתה – הביעה את רצונה:

תדשא הארץ דשא: שהדשא הזה לא ייגמר לעולם. שהארץ שלפני תצמיח עבורי דשא עד אין סוף.

כך כאמור בזום הרחוק; אולם היא לא הסתפקה בזום הזה וביקשה להתקרב עם העדשה שלה קצת יותר... ומזווית הראייה הקרובה נגלתה לעיניה התמונה הזאת:

עשב מזריע זרע: הדשא שראיתי אותו למעלה מהמטוס שכיסה כמעט את כל עין הארץ – הוא למעשה סוג אחד מסוגי העשב השונים והמגוונים, וליתר דיוק הוא עשב תרבותי ירוק המאופיין בעלים ארוכים וצרים הגדלים ישר מעל האדמה. מאפייני העשב הזה הוא שאם שותלים עשב מסויים – צומח ממנו אותו סוג העשב ולא רק זאת: נובט מהעשב גם את הגרעין שממנו צומח עוד עשב ועוד... כלומר אפשר לשכפל את העשב הזה כיד המלך באופן שלא ייפסק תהליך נביטת העשב לעולם.

אם כן, החוליה הניידת זיהתה את הארץ – המקום הנעים והירקרק הזה עם עשב מיוחד שאפשר לשכפלו ולהגדילו ולהצמיח ממנו עוד עשב ירוק עד אין סוף ללא הגבלת זמן ומקום.

עם המידע הזה שלקחנו מהרזולוציה השלישית, נחזור אל התמונה העדכנית שלנו ברזולוציה השישית:

ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה.

אנחנו מצטרפים אל מסע החוליה הניידת כאשר פגשה לראשונה את הארץ- היינו את שרשרת המידע הגשמית- את החומר, ורצונה הוא להוציא את תכונת הניידות שלה אל הפועל ולהתחיל להתקדם על שרשרת המידע שלפניה. אנו למעשה בשלב הראשון של הבעת רצונה, והיא רצתה שהארץ תוציא מתוך רצף החוליות שלה גוף חומרי שתצטרף אליו ותנוע בעזרתו על שרשרת המידע. היא לא הגדירה את הגוף הזה אך ראתה בו כגוף שניתן לנפוש דרכו עד אין סוף; זאת כי ראתה מולה אין סוף מינים וצירופים של גופים, באופן שתעבור מגוף אחד שהמטען שלו נגמר אל גוף אחר עם מטען חדש וכך עד לאין סוף...

זה כאמור רצונה הגולמי הראשוני, אולם לאיזה גוף היא ביקשה להגיע, כלומר מה היה החזון שלה? מה הן התכונות שביקשה לשדרג בגוף הבא בתור? הרי לשאיפותיה אין סוף והיא דוהרת ללא הרף לעברן בכיוון מסויים, והשאלה מהו "הכיוון המסויים" הזה אליו היא חותרת? לאן היא לוטשת את עיניה...

על כך עונה מחבר התורה:

בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה.

היא לוטשת את עיניה בשלב הראשון של הבעת הרצון אל הבהמה שאוכלת את העשב הבלתי מוגבל שמכסה את עין כל הארץ שלפניה ולועסת אותו עד אין סוף; כלומר גם לאחר לעיסתו היא מעלה אותו שוב לגרון ולועסת אותו לעיסה חוזרת וחוזר חלילה... היא לוטשת עין ולמעשה לתכונת האין-סופיות שהיא תכונה נגזרת מתכונת הניידות; היא רוצה לנוע על שרשרת המידע עד אין סוף.

החוליה הניידת חותרת אל תכונת האין סופיות בשלושה ערוצים:

1-    בבהמה למינה:   עיניה על כל הצירופים הקיימים לבהמה שלמעשה אין להם סוף, החל מהחד תאי עד הבהמה ועד בכלל.

2-    בעשב למינו: הבהמה שלוטשת אליה את עיניה- צורכת עשב שגם לו אין סוף; הוא מכסה את עין כל הארץ ולמעשה הוא עשב מזריע זרע למינהו...             

עשב מזריע זרע: מאפייני העשב הוא שאם שותלים עשב מסויים – נובט מהעשב גם את הגרעין שממנו צומח עוד עשב ועוד... כלומר אפשר לשכפל את העשב עד אין סוף באופן שלא ייפסק תהליך נביטתו לעולם.   

3-    בתכונת מעלה גרה: הבהמה לועסת את העשב לעיסה חוזרת וחוזרת עד אין סוף; אף אחד לא יגביל את מספר לעיסותיה.

אם כן, הכיוון אליו חותרת החוליה הניידת הוא "האין סופיות"; לצרוך את שרשרת המידע ללא גבול ועד אין סוף. הבהמה לא צריכה להתאמץ בשביל להשיג את מבוקשה, העשב נמצא לפניה בשפע ומכסה את כל הארץ. זו איפוא התחנה הראשונה בה חנה רצונה של החוליה הניידת- רגע לפני שיצא לפועל; דהיינו רגע לפני התחלת מסעה על פני שרשרת המידע הגשמית.

בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה. – מהתחנה הראשונה של הבהמה הלכה החוליה הניידת אל הרמש, ואנחנו עדיין בשלב הראשון של הבעת הרצון טרם צאתו לפועל.

רמש זה טורף. כל משפחת הזוחלים והתנינאים והשרצים הם רומשים, טורפים. נתקלנו במונח הזה ביום החמישי כאשר עמדנו על המימד בו אמורה למשול התודעה האנושית במידע, והתמונה המקורית בהגדלתה החמישית איפשרה לנו לעמוד מול מימד הטרף המאפיין את התודעה האנושית בכל הנוגע למידע. האדם ובמעמקיו רוצה פשוט להנות מהמידע ולהעמידו לרשותו, הוא לא מעוניין בזיהוי המידע- גם לא בעיבודו כי-אם בצריכתו ומכאן נגזרת גישתו המקורית אל המידע שתכונת הטרף מאפיינת אותה; הוא טורף מהמידע את כל מה שבא ליד... כן, האדם הוא חיה טורפת.

וזו למעשה גישתה של החוליה הניידת למידע עוד בטרם המגע שלה בפועל עימו, כי עודינה היא בשלב הראשון של הבעת הרצון. ולאחר שצרכה את תכונת האין סוף דרך גוף הבהמה, היא ראתה את עצמה חוטפת את המידע, טורפת אותו, טורפת את הבהמה, את העשב, ואולי עוד סוגי מזון שתיתקל בהם בדרך; אנו יודעים שהחיות טורפות גם בעלי חיים וניזנות מהם – לא רק עשב...

כאן המקום לציין כי קיימים בטבע טורפים גדולים וידועים שדווקא אוכלים עשב כמו הדינוזאורים, וישנם במקביל חיות קטנות הניזנות דווקא מארוחות בשריות כמו החתול הקטן שטורף את העכבר... רוצה להגיד שתכונת הטריפה ניכרת יותר בחיה זו מאחרת אולם היא נמצאת בפועל בכל החיות למיניהם, כולל בכבש ובאריה ובחולדה... וכך אנו מגיעים לתחנה השלישית והאחרונה של החוליה הניידת בשלב הראשון של הבעת רצונה:

בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה. – ולאחר שרכשה החוליה הניידת את תכונת הטרף, היא חילקה באופן מידתי את התכונה הזו לכל חיית הארץ – היינו לכל גוף וגוף שביקשה להצטרף אליו במסעה לצריכת שרשרת המידע.

אם כן ולסיכום השלב הראשון של הבעת רצון החוליה הניידת, היא חתרה בראשונה אל תכונת האין-סופיות (בהמה), משם היא חתרה אל תכונת הטרף (רמש); מצויידת בתכונת הטרף הלכה להצטרף אל כל גופי החיות (חיה). אדגיש את המעברים האלו בשירטוט הזה:

רצון החולייה הניידת --> בהמה --> רמש --> חיה

ויהי-כן. – זהו השלב של הוויית הרצון.

לכאורה, חסר לנו כאן שלב העשייה המפריד בין השלב הראשון של הבעת הרצון לבין שלב הווייתו בפועל. מחבר התורה ולכאורה פסח כאן על שלב העשיה, והוא פסח על אותו השלב גם ביתר הרזולוציות של התמונה, מלבד הרזולוציה השניה בה פסח דווקא על שלב ההבחנה. השאלה איפוא, איך תיתכן הווייה ללא עשייה?

המסר הנגזר מפעולת הפסיחה עונה על השאלה: הרצף השורר בין חוליות המידע הוא זה שמחבר בין הרצון להווייתו, והעשייה מסתכמת בזיהוי הרצף הזה, לכן ניתן להגיע לאותו הרצון באופנים שונים, כפי שנראה להלן:   

כה ויעש אלהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו; וירא אלהים כי-טוב.

הרצון המקורי היה ונשאר: "תוצא הארץ נפש חיה למינה", וכפי שראינו לעיל, אל הרצון הזה רצתה החוליה הניידת להגיע באופן זה:

בהמה --> רמש --> חיה.

וכפי שנראה להלן מהעשייה בפועל, היא הגיעה אל רצונה באופן אחר:

חיה --> בהמה--> רמש. וזו הלכה למעשה העשייה שלה: האופן בו זיהתה את "רצף" החוליות והתקדמה בפועל אל עבר רצונה.

ישנם למעשה הבדלים עמוקים בין השלב הראשון של הבעת הרצון לבין שלב עשייתו בפועל. מתוך ההבדלים האלה שנעמוד עליהם להלן- נזהה את התנהגות החוליה הניידת ואופייה כפי שמצטיירים מתמונת העשייה.

ובכן, הרצון המקורי של החוליה הניידת נגזר מתכונת הניידות שלה, וכשמה כן רצונה: היא רוצה לנוע כל הזמן, לנפוש... ובלשון המקרא: היא רוצה "נפש"; זהו חומר הגלם של הכיף והשלווה והבידור- או בקיצור של הנופש... זו הנפש שתכליתה לנפוש ללא גבול.

רצון מקורי: "תוצא הארץ נפש חיה למינה".      

היא רואה את עצמה איפוא נופשת בחברת כלי שיזדמן עבורה מתוך רצף החוליות של שרשרת המידע (הארץ), והיא תצטרף אליו ותטייל עימו על אותה השרשרת. ובאופן הזה היא רואה את השתלשלות רצונה:

בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה.   במילים מפורטות:

1-    בהמת הארץ למינה.   (בהמה למינה שתוציא הארץ מתוך רצף החוליות שלה.)

2-    רמש הארץ למינו.   (רמש למינו שתוציא הארץ).

3-    חית הארץ למינה.   (חיה למינה שתוציא הארץ).

המשך ליום השישי (פרק ה)