קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק א בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום השישי (פרק א')
קישור לפרק האחרון של יום חמישי
כד ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה; ויהי-כן. כה ויעש אלהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו; וירא אלהים כי-טוב. כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ. כז ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. כח ויברך אתם, אלהים, ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. כט ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע: לכם יהיה לאכלה. ל ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ אשר-בו נפש חיה, את-כל-ירק עשב לאכלה; ויהי-כן. לא וירא אלהים את-כל-אשר עשה, והנה-טוב מאד; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום הששי.
אדוני מחבר התורה. אינני יודע מי אתה איפה אתה ועל מה אתה, אינני יודע שום דבר עליך, ולמעשה אי-ידיעה זו נכפתה עלי מתוך רצונך הישיר; לא חתמת על הספר שכתבת והיבעת בזאת את רצונך להשאר עבורי בעילום שם.
ניסיתי לרדת אל עומק הרצון התמוה הזה ולהתחקות אחריו, וכן הצלחתי במשימה כאשר קלטתי את המסר שביקשת לשגר לי בשוליים: הדברים מסודרים בעולם באופן רציף ולכן אפשר לקטוף אותם רק אם אלך ואגיע אליהם; לא ניתן לקטוף דבר שלא היגעתי אליו. הדבר נכון גם לגבי המידע אודות מהותך וכתובתך ועל מה אתה... אל המידע הזה אפשר ללכת ולקטוף, לא ניתן לקטוף מבלי ללכת. הדבר נכון לגבי כל סופר וספרו; את המידע אודות הסופר אפשר לקטוף מתוך הספר שלו, אך לא לפני שעמדת על סיפרו.
אדוני מחבר התורה אף אחד מאיתנו לא קלט את המסר שלך ואף לא ניסה להתקרב אליו. כבר מהשורה הראשונה של הספר דהרנו אל המידע השלם אודות מהותך וכתובתך ועל מה אתה. אמרנו שאתה הוא האלוהים וציירנו את המידע השלם והמושלם אודות מהותך; ציירנו את הפרי המתאים למידותינו והערב לחיכנו, קטפנו ואכלנו מבלי ללכת סנטימטר אחד. אכלנו ותעינו, ומשם התחילה הידרדרותינו. התרחקנו לא רק מהמסר כי-אם מהנוסח המקורי של הספר שקראנו באותיות הפוכות. כתבת אותו מימין לשמאל וקראנו אותו משמאל לימין, בכיוון ההפוך והמהופך.
פנית בנוסח המקורי של סיפרך אל האדם וביקשת אדוני מחבר התורה להחזיר לו משהו שאבד לו על פני הזמן, משהו שמבדיל אותו מיתר הבריות, משהו שנותן לו לשלוט בכל הסובב אותו, משהו שבעזרתו יכול להתמקם ביקום ולדהור בו. כולנו בעצם יודעים במה מדובר ומסוגלים להצביע על "המשהו" הזה, אך איננו יודעים להגדירו ולכן זיהינו אותו במספר שמות וכינויים שלאף אחד מהם כתובת מדויקת: הכרה, תודעה, נשמה... זוהי בעצם המודעות האנושית שהלכה לה לאיבוד על פני הזמן, וככל שהזמן עבר כך הלכנו והתרחקנו מעצמותינו, מהמודעות האנושית לעצמינו, לקיומינו, למהותינו. אנחנו קראנו למודעות הזו נשמה, תודעה, ואתה קראת לה "אלהים"; זה הגורם "האנושי" שעומד בראש מרכז השליטה של האדם; זה המדריך שמדריך אותו, שמנחה אותו, שמוביל אותו, שמכוון אותו.
אבל הקבוצה האנושית החליטה לקרוא לך "אלהים" ולהגדיר אותך כאלהים כבר מהשורה הראשונה של הספר. כבר מהשורה הזו התחלנו להדרדר ולאבד קשר עין עם הטקסט היחיד שהתייחס לתודעה האנושית המקורית; אך לא אנחנו שניתן לטקסט כזה צ'אנס לבלבל אותנו... וכך סתמנו עליו את הגולל כבר בשורה הראשונה כי ביקשנו לקטוף לעצמינו פרי שלם ומושלם בצורת "אלהים", ביקשנו להגדיר את אלהים ולציירו ולהתאימו למידותינו כבר מהשורה הראשונה של התורה. ביקשנו לדהור אל הפרי השלם אודות מהותך ומהות העולם ולקטוף את מלוא המידע כבר מהשורה הראשונה; ביקשנו לספק את סקרנותנו הצמאה ולבלוע את הפרי המושלם מבלי לזוז אף מילימטר אחד. חכמים בלילה שכמותינו... וכשמֶנו כן היינו, הלכנו כל הדרך בחושך ותעינו דורות לדורות.
נכנסנו לסבך ללא מוצא. הספק והגורל חלשו על חיינו ושלטו בכל מעשה ידינו. הספק והגורל לא התאימו לתמונה המושלמת שביקשנו לשים עליה את היד כבר מהשורה הראשונה... לא הצלחנו למצוא עבור הגורל את המשבצת המתאימה לו בתמונה המושלמת שבנינו לעצמינו, וכך נולד האבסורד האנושי הראשון.
היה מי שהלך למצוא את פיתרון האבסורד בלילה החשוך הארוך, וכך נולד לראשונה המונח "אמונה" כאבסורד שעונה על אבסורד: זה הביטחון המלא שתפקידו למלא את משבצת אי-הביטחון הריקה. זו הוודאות הבלתי מעורערת שתפקידה לענות על אי-הוודאות המוחלטת. זו המשבצת הווירטואלית הגמישה ביותר שאדם יצר מעודו- הסותמת כל חור בכל תמונה אפשרית.
האמונה הפכה לדת בכל דת אפשרית, הדת הפכה לצו לחוק ולדין, והאדם הלך ומיסד את האבסורד שבידו עד לרמת המוסד, היינו עד לרמה בה נשכח האבסורד ונשאר המוסד והמופקדים עליו. עם זאת היה מי שעירער על המוסד "וכפר" או לחילופין שאל ותמה, אך אף עין לא צדה את המסר שלך ושום מבט לא קלט את הטקסט המקורי שלך.
הייתי רוצה להבהיר בהזדמנות זו את המונח "אלהים" ומדוע השתמש בו מחבר התורה בסיפרו. מהו בעצם הנושא של התורה.
אומרים שאין אדם בעולם שאינו חוטא וכוונתי בחטא לכל דבר, שקר גניבה רצח ועד לחולה סכרת ששובר את החוקים ולוקח לפה עוגיה- גם הוא ממשפחת החוטאים, וגם מי שהתעצל ולא קם בזמן לעבודה מנוי על משפחת החוטאים, השאלה היא איזה בורג משתחרר בשעת קיום החטא, מדוע שברתי ברגע נתון זה את הדיאטה וציפצפתי על מוסכמה שאני מודע לה ואין כמוני מבין אותה.
מאידך ובשעה "מסויימת" ניתן לזהות בי נטיה הפוכה לגמרי שבמהלכה, משמעות הדיאטה ברורה לי לחלוטין ואני יכול לחתום ביד יציבה שלאורך כל היום לא אשבור את הדיאטה שלקחתי על עצמי. השעה המסויימת הזו ובדרך כלל היא מוקדם בבוקר כאשר האדם קם משינה וחושב בראש נקי; בשעה הזו הוא רואה את התמונה באור צלול וברור לגמרי, וכאמור בשעה המסויימת הזו הוא יכול לקחת על עצמו התחייבות יציבה ברת קיימא, אך לאחר שעות ימעל בה ויפר אותה...
השעה "המסויימת" הזו נקראת בפינו גם כשעת רצון, בה האדם מתחבר עם עצמו וחושב באופן צלול, כנה... בדרך כלל מוזיקה מסויימת יכולה להביא אותך אל הרגע הזה, או שיחה אישית כנה, נוף מסויים, רגע מסויים של האדם עם עצמו... כל אלה יכולים לחבר את האדם עם עצמו ולהביאו למחשבה כנה וצלולה בה לא יפקפק בעצמו ויראה במחויבות שלו כמובנת מאליה. אך שוב ולאחר שחולפת השעה הזו, האדם עלול להפר את הכללים שלו הוא ולמעול בהם.
אם כן ניתן באופן מעשי לעקוב אחר המעבר משעת הרצון "המסויימת" אל שעת "החטא" ולתאר את המעבר הזה: האדם קם מוקדם בבוקר מחובר למשהו בעצמו ומאבד כעבור שעות את החיבור הזה. החיבור בשעת הבוקר נותן לו להיות כנה עם עצמו ולראות את הדברים צלולים, ולאחר מכאן החיבור הזה משתחרר ואיתו הכנות העצמית.
המדובר בחיבור לכל דבר שעלול להשתחרר לאחר מכאן בשעת "החטא", והראיה על כך- אותו הקשר שמשתחרר בשעת החטא ומוריד את מפלס הכנות לאפס, יכול לחזור במשך היום ולהתחבר שוב בעזרת מוזיקה, שיחה אישית, נוף...
אם כן האדם מתחבר עם עצמו או משתחרר מעצמו, אבל עדיין אני משוטט בחורשה בלתי מוכרת, מה זה "עצמו" שמתחבר אליו ומשתחרר ממנו? והשאלה העיקרית, מהי התכונה שבגינה אנו מזהים התחברות או השתחררות?
האדם ענה על השאלה הראשונה אך לא זיהה את השאלה העיקרית, היינו לא שם לב לקיומה ולכן הוא לא ענה עליה מעודו.
על השאלה הראשונה ענה ב: הכרה, מודעות, תודעה... זה "העצמו" שמתחבר אליו האדם או משתחרר ממנו.
וכאמור השאלה העיקרית נשארה פתוחה, אותה לא זיהה האדם מעולם ולא נתן את דעתו עליה: מהי התכונה השולטת בהכרתי שבגינה אני מזהה התחברות עם עצמי ובהעדרה אני מזהה שיחרור מהתודעה שלי ומהכנות שבי.
על השאלה העיקרית הזאת ענה מחבר התורה ובגינה כתב את הספר שלו. זהו הנושא של התורה.
לתכונה השולטת בהכרה קרא "רצף", התודעה שלנו מזהה את הרצף במרחב ובאופן הזה היא קולטת את המציאות.
חושי האדם קולטים את היקום כמידע; היקום בעצם הוא שרשרת מידע בעלת חוליות מידע עד לאין סוף, בעוד המציאות שאנו קולטים היא חלק קטן מהשרשרת האין סופית זו. אנו חותכים בעצם חוליות מידע מהשרשרת האין סופית זו, מחברים ביניהן בעזרת תכונת הרצף שהתודעה שלנו מזהה ובונים בזאת את המציאות, ואילולא תודעתינו שמזהה את תכונת הרצף – לא היתה לנו מציאות כי לא היינו יכולים לבנות אותה; הרצף בין חוליות המידע השונות שאנו קולטים – הוא זה שמאפשר את פעולת החיבור ויוצר את המציאות.
ובכן וכאשר אני מחובר לעצמי, לתודעה שלי, משמע אני מחובר למידע באופן רצוף ומסודר דרך התודעה שלי כי היא זו שמזהה את תכונת הרצף וחולשת עליה, ולכן החיבור הרצוף והמסודר למידע מאפשר לי לראות את התמונה באופן צלול וברור, ומביא אותי לא לפקפק בעצמי ולראות במחויבות שלי כמובנת מאליה. זהו הרקע עליו מתבשלת המחשבה הכנה. כך מידי בוקר וכך בכל רגע מזדמן "טוב" בו אני מתחבר עם "עצמי".
מאידך, השיחרור מהתודעה שלי יביא אותי להתחבר למידע בערבוביה באופן בלתי רציף, וזהו הרקע עליו מתבשל החטא, משבירת הדיאטה ועד לגניבה או השקר. זהו הרקע עליו עלול האדם להפר את הכללים שלו הוא ולמעול בהם.
לציין, אין אדם משתחרר מהתודעה שלו באופן טוטלי כי אין קיום למציאות ללא תודעת האדם; מכאן האדם יכול "להתקרב" או "להתרחק" מהתודעה שלו, והחיבור שלו עם המידע יכול להיות מיציב ועד רופף, תלוי אם תכונת הרצף ניכרת בחיבור.
היצגתי בפתח הדברים את השאלה "איזה בורג משתחרר בשעת קיום החטא? מדוע שברתי ברגע נתון זה את הדיאטה וציפצפתי על מוסכמה שאני מודע לה ואין כמוני מבין אותה". המידע ששרדתי לעיל יאפשר כבר להתייחס לשאלה הזו:
ובכן גם "בשעת החטא" אני חשוף לים של מידע המאוחסן בתיקיות המוח והנגישות למידע הזה זמינה בכל רגע נתון, אך אופן הנגישות למידע הזה שמור לתודעה ונקבע על ידה. תודעה פעילה תזהה מידע זה באופן רציף ומסודר ותקטוף ממנו חוליות רצופות, ותודעה עצלנית תזהה את המידע בערבוביה ותקטוף מתוכו את המתאים לה לרגע- באופן בדיד בלתי רציף.
בסופו של דבר, התודעה היא זו שנתנה את ההוראה להושיט את היד ולקחת את העוגיה לפה, כי באותו רגע זה הדבר אשר רצתה לקטוף מתוך המידע שבתיקיות, היא רצתה עוגיה מתוקה ונחשקת, למרות שבאותן התיקיות היה עוד מידע זמין אודות העוגיה מלבד המתיקות שלה – אך היא התעצלה מלהתחבר עם המידע הזה ולקטוף את הרצון הרגעי שלה מתוכו באופן רציף. זוהי התודעה העצלה שמשתחררת בשעת החטא מתכונת זיהוי הרצף המאפיינת אותה, וקוטפת את רצונה מתוך ערימת המידע באופן בדיד ובלתי רציף.
תודעה פעילה מאידך תזהה את רצף המידע, ותשלב את רצונה בשרשרת החוליות הרצופות שקוטפת מהמידע אשר בתיקיות המוח. זהו כוח הרצון; הכוח הניכר מהרצון שמשתלב עם חוליות מידע רצופות וניקטף איתן ביחד.
אם כן זה עתה זיהיתי את התכונה השולטת בהכרתי שבגינה אני מזהה התחברות עם עצמי, ובהעדרה אני מזהה שיחרור מהתודעה שלי ומהכנות שבי. לתכונה זו קוראים "רצף המידע" והתודעה היא זו שמזהה את הרצף; ובעצם היא זו שמחליטה אם לזהות את הרצף או לא. כך מתבשל הרצון האנושי על כל ענפיו; מהרצון החיובי ועד לשלילי המנותק מרצף המציאות.
זיהיתי איפוא עד עכשיו את תיפקוד התודעה – לחיוב או לשלילה באופן תיאורטי, אולם אין בזיהוי הזה שום בשורה שיכולה לתרום לאותה התודעה שהתמסרה לתכונת העצלנות ברגע וחטאה! אין מי שיוציא אותה מהרגע הזה ויחזיר אותה לתלם המידע הרצוף; חסרת תקנה היא כי הרי אותו המידע ואותן התיקיות – עומדים לרשותה בשעת החטא ובשעת הרצון כאחד, והיא מחליטה על אופן הנגישות אל המידע הזה – באופנו הרציף או הלא-רציף, בדרך הפעילה או העצלה... והרי זהו סיפור האדם והתמודדותו עם עצמו- עם התודעה שלו; אנו תקועים למעשה עם הסיפור הזה לאורך כל החיים ומנסים להתמודד עם עצמינו לטוב ולרע, וביום מן הימים התודעה כל תודעה תטעם מחטא העצלות ותסטה מתכונת הזיהוי הרצוף או אז תיתקע בדרך ללא מוצא; היכן איפוא הבשורה?!
כאן בנקודה הזו נכנס מחבר התורה לתמונה ואמר את דברו: תכונת הרצף תקפה ושרירה בכל היקום, והמציאות שהתודעה מזהה ברצף היא חלק מהיקום.
במילים אחרות, התודעה ובבואה לבנות את רצונה, עומדים לרשותה שני קבצים של מידע: הקובץ הראשון הוא המידע של המציאות המסודר בתוך תיקיות המוח, והקובץ השני הוא של יתר המידע ביקום- וכבר ניתן להתייחס לקובץ זה כאל קובץ מוגדר ובר זיהוי למרות מימדיו האין סופיים, כי ניתן להצביע עליו בעזרת תכונת הרצף המאפיינת אותו.
ובכן שני הקבצים הללו, של המציאות ושל היקום, עומדים לרשות התודעה שמזהה את הרצף ביניהם ומחברת אותם בפועל ע"י תכונת הרצף, וזוהי איפוא התמונה השלמה של התודעה המקורית. זוהי התמונה שמחבר התורה ביקש להציגה בפני התודעה האנושית, שהתרחקה ממנה עד לכדי ניתוק מוחלט.
התודעה האנושית הנוכחית ובבואה לבטא את רצונה, עומדים בפניה היום רק קבצי המציאות המאוחסנים בתיקיות המוח. הנגישות אליהן לא תמיד נעשית על ידה באופן רצוף ומכאן מקור החטא על כל סוגיו. זהו מקור המועקה הנסתרת של האדם, שביום מן הימים תודעתו תטעם מחטא העצלות ותסטה מתכונת הזיהוי הרצוף, או אז תיתקע בדרך ללא מוצא...
מאידך, התודעה האנושית המקורית המזהה את הרצף בין שני סוגי הקבצים של התמונה השלמה כפי שהציג מחבר התורה, אינה צריכה לבנות את רצונה במובן הדיקדוקי של המילה, כלומר אינה צריכה להזמין את כל תיקי המידע שבסוגיה ולמיין את המידע שבהם באופן רציף על מנת להגיע להחלטה הנכונה, אלא די לה להצביע על הסוגיה שרצונה בה ולהתחיל להתקדם לעברה מכל נקודת זינוק; זאת כי היא יודעת שמעבר לנקודת הזינוק תכונת הרצף שולטת לאורך כל המסלול- גם במסלול שאין לה מידע עליו, וכל מה שנותר לה לעשות הוא להתחיל ללכת ולא לסטות מרצונה ומהסוגיה שהיא בעצמה בחרה.
"האמונה" הגמישה שניתקלנו בה לעיל אומרת: בטח בהשם ולך אל הסוגיה שרצית בה, אתה תגיע למחוז חפצך. בעוד מחבר התורה אומר: כך בנוי הטבע; אתה תגיע אל הסוגיה בה רצית כי תכונת הרצף שולטת במסלול המוליך אליה.
ההבדל בין שתי הגישות מהותי: התודעה במקרה הראשון משתמשת באמונה כמשבצת ווירטואלית שמחברת את המאמין עם היעד שלו. כל עוד וימשיך להאמין – הוא יגיע, וברגע שיפסיק להאמין – הוא יתעה בדרך ולא יגיע.
אולם ובמקרה של התמונה השלמה שמחבר התורה הציג, התודעה משתמשת במשבצת ממשית שמזהה בטבע; זהו רצף המידע שמחבר את התודעה עם היעד שלה. התודעה דוהרת אל עבר היעד שלה כל עוד ומזהה את תכונת הרצף השולטת במסלול. ברגע שתעצור או תסטה מהדרך – היא תרד מהכביש ותביע את אי-רצונה ביעד. כך שירטט מחבר התורה את הרצון האנושי המשתקף מהתודעה.
ומהיכן מקור הקביעה כי המידע של היקום הוא רצוף?
אופן קליטת המציאות ע"י התודעה האנושית היא זו שהובילה אל הקביעה הזאת. האדם מתחיל מיום היוולדו לקלוט את המציאות כפיסות פיסות של מידע ומשבץ את הפיסות האלה בפאזל שלו, כל פיסה במקומה המתאים.
מכאן, זיהוי פיסת מידע ע"י האדם הוא חיבור הפיסה הזו עם קשת המידע שברשותו, היינו חיבורה לפאזל שלו. זו למעשה פעולת הרכבה לכל דבר בה מצרפים חלק מסוים לתמונת פאזל, וכאשר החלק הזה נכנס למקומו המתאים מכריזים עליו שזוהה; צורף באופן מניח את הדעת ליתר החלקים.
נגזרת מזו המסקנה כי זיהוי המידע הוא פעולה אינדיבידואלית המשתנה עם הפרט. זיהוי שולחן על ידי אינו זהה לזיהוי שולחן על ידי תינוק בן שנה, כי הפאזל אליו מצטרף השולחן שלי גדול מהפאזל של התינוק.
ובכן פיסות המידע הנקלטות על ידינו הולכות ומתרבות, ואיתן הפאזל שהולך וגודל עם הזמן כי אנו מזהים כל הזמן דברים חדשים, כלומר מצרפים אל הפאזל שלנו כל הזמן פיסות מידע חדשות ומשבצים אותן במקומם המתאים, ואילו לא שלט הסדר הרציף בפאזל שלנו – לא היה מקום "מתאים" לפיסות החדשות בתוכו.
תכונת הרצף שולטת איפוא בפאזל האנושי וראיה על כך בדוגמה הפשוטה הזאת: נסה לשבץ פיסת מידע חדשה "ומבוגרת" אל תוך פאזל של ילד; פיסה זו תידחה ולא תיקלט בשום פנים על ידו גם אם המדובר בילד פלא – עד אשר תימצא עבורו המשבצת הפנויה בפאזל, דהיינו עד שהפאזל של הילד יגדל ויכלול גם את החלל המתאים לפיסה "המבוגרת", או אז ורק אז תופיע המשבצת התורנית לקליטתה.
האדם חותך בעצם פיסות מידע מהערימה הגדולה של היקום, מחבר ביניהן בעזרת תכונת הרצף שהתודעה שלו מזהה, ובונה מהפיסות האלה את המציאות שלו. ואילולא התודעה האנושית שמזהה את תכונת הרצף – לא היתה לאדם מציאות כי לא היה יכול לבנות אותה; הרצף בין פיסות המידע שקטף מהיקום הוא זה שאיפשר את פעולת החיבור ויצר את המציאות.
שני שחקנים איפוא השתתפו במשחק בניית פאזל המציאות: הרצף ששרר בין פיסות המידע, והתודעה האנושית שהבחינה ברצף וזיהתה אותו. ותוכן הסיפור כלהלן:
התודעה האנושית הבחינה בפיסות מידע הנמצאות בתוך הארון של היקום וזיהתה את הרצף המחבר ביניהן. זיהוי זה איפשר לה להוציא את הפיסות האלה מהארון ולשבצן באופן רצוף בפאזל שלה הנקרא בפינו "מציאות". אם כן פיסות המידע הללו ובטרם קטיפתן היו מסודרות בתוך הארון באופן רצוף והתודעה זיהתה את הרצף הזה, וזה מה שאיפשר לה לקטוף אותן ולחברן בהצלחה אל תוך הפאזל האנלוגי שלה; מכאן הקביעה כי כל המידע של היקום הוא רצוף.
זה הזמן לחזור אל מחבר התורה שביקש להפנות את תשומת לב האדם לזאת: המציאות שלך בנויה מחוליות מידע שתכונת הרצף בהכרח שולטת בהן ולכן יכלת לזהות את המציאות ולבנות אותה. נגזרת מזאת כי תכונת הרצף שולטת בכל חוליות המידע של היקום מתוכן אתה גוזר את נתחי המידע של המציאות שלך; כל המידע המשתקף מהיקום מחובר באופן רצוף – ובלשון מחבר התורה "אחד", וזו היא התמונה המקורית שאמורה לעמוד לרשות התודעה האנושית בבואה לקטוף את רצונה מהמרחב. במעמד התמונה המקורית הזו, הקבצים המתוייקים במוח והמייצגים את המציאות יהפכו לחלק מכלל החוליות הרצופות שרצונך משתלב בהן, וכל מה שנותר לך לעשות הוא לסמן את הרצון שלך ולהשקיף על ההרמוניה הנפלאה שיוצרת את המנהרה אליו.