עקדת יצחק והמשמעות של קיום אלהים - חלק טז

קוד: עקדת יצחק והמשמעות של קיום אלהים - חלק טז בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לחלק טו:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_aqda_4.html

 

עקדת יצחק – חלק טז

12/04/2010

 

התעכבנו בחמשת הפרקים הקודמים על מספר מונחים שפתח בהם הפסוק הראשון של פרק העקדה: "הדברים האלה ", "האלהים ", "נסיון ", שבלעדי הבהרתם לא ניתן להבין את פשר הדברים...

ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את-אברהם...

ובכן אנחנו כבר יודעים מה משמעות המילים והמונחים, והרינו מוכנים ומזומנים לפרק העקדה. אבל הייתי רוצה להקדים ולתמצת את הפרשה במלואה במספר מילים, למקרה ומישהו יחליט להשתעמם מהסדרה ולהתנתק באמצע – שיהיה מפתח הפרשה בכיסו ושלא ינטוש עם טעם ריק...   

אברהם אבינו היה אדם כנה ששמע את עצמו... לא באתי להעיד עליו, אני קורא את הסיפור שלו מתוך פרשת העקדה. הוא ידע למקם את עצמו בתוך המערכת הסובבת אותו, להתבונן בטבע ולעמוד על מהות ההנאה הצרורה בטבע הזה. גם החיה נהנית מהטבע, זו הבחנתו הראשונה, אך הנאתה מוגבלת לעומת הנאת האדם הבלתי מוגבלת שהשאיפה האנושית מעידה עליה. במרחב התודעה נחצבת השאיפה האנושית שפניה אל האין-סוף, ושם גם פועל הדמיון האנושי – הדלק האטומי שמניע את התודעה ומוריד בפניה את המחיצות ואת הגבולות.

מה הקשר, איפוא, בין התודעה לדלק שמניע אותה? והרי לכל אדם דמיון פורח, מדוע מצליח שמעון להניע את התודעה שלו ולהביא את שאיפותיו אל הפועל, דבר שמתקשה בו ראובן? מדוע מצליח שמעון להנות מהחיים יותר מראובן?

אם נשוב ונבחן את מה שעושה את ההבדל בין החיה לאדם – נגלה את יתרונו של שמעון על ראובן.

התודעה, היא עושה את ההבדל בין החיה לאדם. לחיה אין תודעה, היא קולטת בחמשת חושיה את הנתונים ומעבדת אותם להישרדותה, עד כאן היא מגיעה עם הנתונים המעובדים ומעבר לזאת אינה משתמשת בהם, בעוד האדם ממשיך את דרכו מהנקודה הזאת ועושה שימוש בנתונים המעובדים. כאן נכנס למשחק הדמיון האנושי – הדלק האטומי הזה, וכאן גם נכנסת תבונת האדם לאותו המשחק ועושה את ההבדל בין שמעון לראובן.

אבל יש להכין כלי ליציקת הדלק האטומי הזה אל תוך התודעה; אם תרצה – יש להכין משפך, כי המשפך נועד למנוע שפיכה אל מחוץ לכלי הקיבול שבמקרה שלפנינו הוא התודעה; יש למנוע את ביזבוז הדלק-הדמיון, ואת זאת ניתן להבטיח ע"י יציקתו במשפך המתאים אל תוך כלי הקיבול.

מהו המשפך שיכול להבטיח את יציקת הדמיון אל תוך התודעה מבלי   שיבוזבז מהדמיון הזה אף טיפה?

–        "מסגרת חשיבה"; זהו שם המשפך.

לשמעון משפך טוב, לראובן פחות משוכלל, ויש כאלה שאין להם שום משפך והדמיון שלהם מתבזבז פשוט עד תומו, מבלי שנעשה שימוש באף טיפה ממנו.

הדברים נראים עד עכשיו יפים ומסודרים שההגיון יכול לצרוך... אך אברהם אבינו לא הסתפק ביופי הזה, וביקש לנצל את "המשפך" ולצקת בו חומר עד לאין-סוף... הוא ביקש לצקת בתודעתו דמיון אין סופי ושהדמיון שלו יתן את הטון ויובילו אל המרחב הפתוח האין-סופי... והרי זוהי פעולה תקנית שמהותו כאדם הרשתה אותה, ולכן היה עליו לבנות מסגרת חשיבה שניתן לצקת דרכה את דמיונו האדיר אל תוך התודעה שלו, ולהאדיר בזאת את תודעתו עד למימדים שהדמיון שלו יקבע...

פעולת חשיבה מופשטת זו פתחה בפניו את הצוהר לאין סוף... בעגה שלנו ניתן להגיד שאברהם הלך על גדול! הוא ביקש לתודעתו מרחב פעולה אין סופי ובכל המובנים... ביקש להיות עשיר מופלג, לחיות ברווחה בלתי מוגבלת, ביקש להגיע לכל האפיקים העולים על רוחו – תלוי רק בדמיון שלו, וגם ביקש ואיך לא – לחיות חיים אין סופיים...

אתה יכול לבקש, אומרים בעגה שלנו, השאלה מי יתן... וגם אברהם אבינו נתקל במיכשול רעיוני זה, אבל דווקא בנקודה הזאת הבחין בתופעה מוזרה, בגל מוזר שנוגד בקיומו את המיכשול הרעיוני שנתקל בו...

הוא בחן את הגל שבמסגרתו מתהווים הדברים ועלה על תופעה מוזרה: הדברים מתהווים על פי סדר מופשט שהתודעה האנושית קובעת אותו. כלומר ניתן לעקוב אחר הסדר הזה ולהגיע אל החוליה הראשונה הפותחת את שרשרת הדבר המתהווה; היא נמצאת בתודעה האנושית. וגם המשך השרשרת נשלט ע"י התודעה האנושית: הדמיון האנושי שפועל מתוך התודעה קובע את מימדי הדברים המתהווים בתוך הגל. זו תופעה מוזרה ומרחיקת לכת ששום הגיון אנושי יכול לקבלה כמובנת מאליה; מאידך, אותה התופעה על המוזרות שבה – יכולה לעמוד למבחן המעשה: ניתן לעקוב אחר התהוות הדברים החל מהחוליה הראשונה ולהמשיך עימה הלאה: האם אכן - הדבר הולך ומתהווה ע"פ אמות המידה של התודעה האנושית ששורטטו ונקבעו על ידה?

אל התשובה החותכת למבחן המעשי הזה – יכול להגיע כל אדם בפני עצמו ורק הוא בעצמו, כי השאלה נוגעת בתודעה... למיותר לציין כי גם אברהם עבר את המבחן המעשי הזה ואישר את המסקנה החותכת על המוזרות שבה: הדברים מתהווים על פי סדר נתון בו התודעה האנושית שולטת וקובעת את נתוניו. ואם כן, קיים קשר ישיר בין התודעה לטבע, ליקום... התודעה משדרת ואותותיה נקלטות בטבע; כך מתהווים הדברים מטבעם, כך מתהווה המציאות.

היתכן?!

תשובת אברהם אבינו לשאלה האחרונה שיקפה את מסכת חייו; הוא התנדנד בין הכן והלא, ולבסוף הוא נשאר ככל העולם עם הלא; ובעגה התנכית: נאסף אל עמיו, נכנע ככולנו ל-לא יתכן, ומת. כי הרי התודעה שלו הפסיקה את השידורים, הטבע לא קלט מהתודעה הזו עוד אותות והשידור נקטע. בכל הנוגע לישות בעלת התודעה הזו – המציאות הפסיקה להתקיים.

מדוע כה קשה לקבל את הפעולה הטבעית המופשטת הזו? והרי לכל אדם תודעה פעילה שמשדרת אותות, מדוע להתנגח עם הטבע ולהתנגד לו? מדוע להמנע מלשדר לו את האותות הרצויים? והרי הכל מסתכם בפעולה פשוטה ומופשטת: להשתמש בדמיון ולשדר דרך התודעה את האותות הרצויים... אנו בעלי תודעה ובעלי דמיון...

–        אכן יש לנו דמיון וגם תודעה, אך אין לנו את הכלי הנכון שמחבר ביניהם, אין לנו את המשפך הנכון; חסרה לנו "מסגרת החשיבה" הנכונה.

"מסגרת החשיבה" מחברת אומנם בין הדמיון לתודעה, אך בפועל היא מחברת בין הטבע לאדם ומקשרת ביניהם. העדרותה או אי-תקניותה פוגמת בפעולת התודעה עד שמשביתה אותה והקשר של הטבע עם התודעה נפגם עד שנקטע. אנו מתים לא כי התודעה שלנו מבקשת שנמות אלא כי התודעה שלנו משדרת אותות פגומים ומבולבלים, ולא נותר סיכוי לקשר שלנו עם הטבע; אנו מתנתקים...

עם זאת, כל עוד נעדרת מתודעתינו מסגרת החשיבה, אנו נמשיך להתאים את תודעתינו הפגומה לטבע ולחברה עימו בכוח הזרוע. במילים אחרות – נמשיך להתכחש לחוקי הטבע.

אלה הם הדברים והתובנות שהגיע אליהם אברהם אבינו, והתודעה שלו התנדנדה בין שידורים תקניים לטבע לבין אותות פגומים שבסופו של דבר הכריעו אותו כמו שהכריעו את כולנו. אלה הם הדברים שביקש לחלוק אותם עם יצחק בנו אהובו; הוא ביקש להקנות לו את חוכמת החיים, את עץ החיים. הוא ביקש להקנות זאת לנער שהתחיל את תהליך התנערותו מנעוריו, הוא התבגר; זהו יצחק הבן שנקרא כבר בשמו, בניגוד לשני הנערים שהיו איתו ושלא נקראו בשמם (בפרק העקדה); הם נותרו נערים בלי להתקדם הלאה, להתבגר.

פרשת העקדה ולמעשה אינה מתארת קטע מסויים בחיי אברהם אבינו שמתחיל בנקודה א' ומסתיים בנקודה ב', אלא היא מתארת את מכלול חייו של אברהם בנוגע לנושא נתון שבאה הפרשה לבאר. פרשת העקדה מתארת את הדרך בה ביקש אברהם לחלוק את אשר לו עם הסביבה שלו; עם נעריו (בדרכם להתבגר) בכללם הנער שכבר הגיע לבגרות וקנה לו שם: יצחק. את נעריו היה עליו להשאיר עם החמור באמצע הדרך, ולהמשיך משם עם יצחק הבוגר... על הביטוי (חמור) נעמוד בהמשך, לא לפני שנבאר את המונח "עקדה" שנקשר בפרשה ונזכר בה.

ויעקד את-יצחק בנו... אברהם אבינו וכידוע לכולנו נאסף לעמיו ומת. האותות הפגומים שיצאו מתוך התודעה שלו הכריעוהו בסוף היום ומת. הקשר החי שהיה לו עם הטבע נותק והמציאות שלו עצרה מלכת. אולם היו לו גם רגעים חיים וקשר אינטימי עם הטבע, אברהם שידר לטבע אותות חיים, אך הוא התנדנד וכאמור בין שני אלה: בין האותות התקניים לבין הפגומים.

הוא גילה למעשה את האותות התקניים ואת דרך שידורם ובזאת מתגלמת גדולתו, לעיניו נגלתה מסגרת החשיבה הנכונה שעשה בה, הלכה למעשה, שימוש יאה והעניק באמצעותה לדמיונו מעוף... הוא שידר את רצונותיו ומאווייו לטבע והצליח לעשות את המציאות ולקחת חלק ממנה במודע. ובין לבין הוא גם "הצליח" לכרוע ולנתק קשר עם הטבע, ואף לשדר לו אותות פגומים ומבולבלים... ברגעים האלה נעדרה מבינתו "מסגרת החשיבה" הנכונה. כמוהו ככל אדם, וברגעי השפל היה עליו להתאים את תודעתו הפגומה לטבע ולחברה עימו בכוח הזרוע; אברהם אבינו, וברגעי השפל שלו, התכחש לחוקי הטבע.

האדם מרגיש בדרך כלל ברגעי השפל שלו... מרגיש ברעות הבאות... מדוע איפוא לא לקח אברהם אבינו פסק זמן כאשר הרגיש את חולשתו ואת הרעות הבאות? מדוע להתכחש לטבע ולשדר לו אותות פגומים? והרי יכל ברגעי החולשה שלו פשוט לרדת מהשידור עד אשר יחזור למיטבו... מה הביאו להתכחש לחוקי הטבע ולשדר לו אותות פגומים, ורק רגע קט לפני שידר לו אותות טובים ותקניים דרך משפך משוכלל ותקני...

הסיבה היא שלא יתכן וואקום בין התודעה לטבע, אחרת החיים מפסיקים בו ברגע. חייבים ליצור קשר עם הטבע בשביל להפיח חיים במציאות. המסקנה הצורמת היא שגם כאשר אנחנו משדרים אותות מבולבלים ופגומים – אנו מייצרים לנו חיים דרך האותות האלה, כי בנתיים יש לנו קשר ולו רופף עם הטבע שקולט גם את אותותינו הפגומים ומוציאם אל מרחב המציאות. שוב ובמילים ברורות, לא יתכן חלל ריק בין התודעה האנושית למציאות; החלל הזה מלא באותות כלשהם – כל עוד האדם חי וליבו פועם, עד אשר ייחלשו האותות הרופפים עד לכדי עצירה ממשית, או אז אין מנוס אלא להתנתק מהמציאות.

אברהם אבינו וברגעי החולשה שלו התכחש לחוקי הטבע ולקיומם, הוא לא האמין בקשר של התודעה שלו להתהוותם של הדברים כי פשוט לא ראה את הקשר הזה ברגע הנתון בפועל; אולם הוא כן זכר את קיומו... כי רק לפני רגע קט התנהל ופעל על פיו; רק רגע לפני שידר אותות וקיבל מציאות, והוא זוכר כאור היום את האותות הללו ואת המציאות שהתהוותה בעקבותם, הוא מריח עדיין את מסגרת החשיבה ששידר באמצעותה את אותותיו, אזי למי להטות אוזן – לזיכרונו ולמידע האמין והתיאורטי שבאמתחתו (כדוגמת המידע שאני משדר לכם ברגע זה) או לנטייתו העכשוית הברורה לשלול כל קשר בין התודעה להתהוותם של הדברים ולהיות לכאורה "מציאותי"...

אברהם אבינו התחבט בדבר. התחבטות זו נחתה עליו באכזריות כי כבלה את ידיו; לא ידע מה לעשות, ובו בזמן ידע גם ידע.   זו העקדה; זו בעינה עקדת האדם המבוהל שאינו יודע... ויודע.   העקדה הזו נקשרה ביצחק אבינו ואכן התורה מתארת את תהליך העקדה האישי של יצחק ויורדת בשלבים לפרטי פרטיו; אך אני בחרתי לבאר את המונח דווקא דרך מרחבו של אברהם אבינו.

עד כאן סיכום תמציתי לפרשת העקדה, והאמינו לי שהשתמשתי אך במספר מילים... ואף פסחתי על הרבה פרטים עסיסיים ומעניינים שהוזכרו בפרשת העקדה; אתם תיווכחו בעסיסיותם כאשר נגיע אליהם. השאלה היא מדוע יצקה התורה את הנושא הזה באופן ציורי? השאלה העיקרית היא מדוע נראה הנושא הזה באופנו השוטף כנושא אחר לגמרי, שאין לו קשר וחצי קשר עם הנושא הנתון? בקריאה שוטפת – הדורות קראו והבינו סיפור אחר לגמרי, המספר על אב שקיבל הוראה מבוראו להקריב לו את בנו אהובו ואכן הוא עמד במבחן...

אשנן את השאלה באופן נוסף: בדרכינו להבארת המונח "אלהים" (התודעה), עמדנו בפרק יד הארוך על האופן בו קולטת תודעת האדם המקורית-התקנית את הדברים ומאפיינת אותם. את זאת למדנו מתוך התורה שלוקחת אותנו ביד ומלמדת אותנו איך לבנות את מסגרת החשיבה וליצוק דרכה את הדמיון האנושי, את הרצון העז הזה... היא מלמדת אותנו איך לחזור אל תודעתינו המקורית שאיבדנו עימה קשר מזה דורות... את זאת ועוד קראנו ביחד דרך הפסוקים הראשונים של בראשית והיגענו עד ליום השני בו מתעדת התורה את הדרך בה מגבשת התודעה את מסגרת החשיבה שלה שעימה פורצת את הדרך אל התמונה "האחת" בשנית... השאלה היא מדוע נראה הנושא הזה באופנו השוטף כנושא אחר לגמרי, שאין לו קשר וחצי קשר עם הנושא הנתון? בקריאה שוטפת, הדורות קראו על סיפור בריאת העולם ע"י בורא שנקרא "אלהים"... במילים האלה היגשתי לכם את הנושא הזה בפרק הקודם: "אני מבקש לפתוח ביחד איתכם את התורה המקורית ולנער מעליה את האבק שהצטבר מזה אלפי השנים; הפסקנו כבר לספור ממתי קראו בה בפעם האחרונה".

ושוב עולה השאלה: מדוע לא הציגה התורה את הדברים באופן אנושי פשוט כפי שאני תיארתי אותם למשל? מדוע עמלה על ניסוח הדברים באופן שנבין מהם משהו אחר, שנראה אותם באור אחר, שנתנהג ע"פ התאורה הזו באופן אחר... אני יכול להצביע ממש על מוטיב "הכוונה תחילה" בכל פרק בכל מילה ומונח בחמשת חומשי התורה, ולהאשים את התורה באשמה הכבדה והתמוהה הזאת: מדוע הטעית אותנו בכוונה תחילה? מדוע כיוונת אותנו לסיפור "השני"? מדוע ניסחת את המסר שלך באופן תמים לכאורה שיובילינו אל הסיפור "האחר" שלא מתקרב אפילו אל המסר שלשמו נועד? מדוע עשית את ההטעיה הזו בעליל ובכוונת מכוון?

בנקודה הזאת נזכרתי שכבר עמדתי בעבר הקרוב על השאלה הספציפית הזאת, וביקשתי לעיין שוב בדברים שכתבתי לקראת התייחסותי המחודשת לאותה השאלה כאן. את אותה השאלה ניסחתי בפרק ז' שנכתב ב- 6-1-2010. ניסוח השאלה וכמובן היה שונה מהניסוח הנוקב לדעתי שכתבתי לעיל (עליתי כיתה), אך השאלה התייחסה לאותה התמיהה: מדוע עטפה התורה את מסריה בקליפות מקליפות שונות, כיוונה אותנו לסיפורים "אחרים" והטעתה אותנו בעליל...   חזרתי היום אל פרק ז' וביקשתי לקרוא שוב את השאלה הזאת ואת תשובתי עליה, וכאמור במסגרת התייחסותי המחודשת אל הדברים כאן.

קראתי את הדברים שוב בפרק ז' אך לא הצלחתי להבינם לאשורם... פשוט עלעלתי בטקסט אך לא הצלחתי לרדת לעומק הדברים... לא יכלתי להבין את התייחסותי, אני, המחבר, לתוכן התשובה והשאלה... ראיתי מולי סלט קצוץ מעורבב והתקשתי במלאכת הקריאה; אני המחבר, שכתבתי את הדברים בעבר הלא רחוק לפני שלושה חודשים בערך...   חשתי דאגה, ממש דאגתי לאינטלגנציה שלי- שאני לא אבין את עטי? ואיך אצפה שיבינו אותי...

את סדרת "עקדת יצחק" אני כותב מזה כחצי שנה בהמשכים, כל פרק קשור בפרק שלפניו ומכין את הרקע לפרק שיבוא אחריו... הלכתי איפוא כשלושה פרקים אחורה – לפרקים שקדמו לפרק ז' והתחלתי לקרוא אותם לפי הסדר ובעיון עד שהיגעתי שוב אל פרק ז' ואז עמדתי במדוייק על תוכן הדברים וסרה הדאגה מלבי... כן עמדתי על תוכן השאלה ועל התייחסותי לתשובה שהוסתרה אגב בין השורות, אך אף אחד מהקוראים לא העיר: ואיפוא התשובה?!

אני רוצה להגיד רבותי שהנושא שאני מדבר עליו וגם התורה מדברת עליו – כבד הוא, צריך לעקוב בשביל לקלוט אותו, דווקא בגלל המסר המופשט שלו.

אני רוצה להגיד שלא קל לעקוב אחר נושא מהסוג הזה, ואינני מתכוון מבחינת מאמץ שיכלי... אני מתכוון שיש לגייס בשביל קליטתו ריכוז שיכלי, מעקב שיכלי צמוד אחר הדברים...

כן הנושא כבד; כבד בכל המובנים: הוא כבד וארוך ומפותל ומחייב מעקב בשביל לחבר את חוליותיו ולקשור אותן. התחלתי בפרסום הסדרה של "עקדת יצחק" לפני כחצי שנה, פרסמתי אותה במספר פורומים באינטרנט. בארבעת הפרקים הראשונים נרשמה התעניינות טבעית ומספר קוראים הגיבו – סימן שקראו... התעניינות זו הלכה ודעכה עד שהגיעה לאפס מגיבים – קוראים... הייתי רוצה להביא את נוסח התגובה האחרונה שקיבלתי בחודש שעבר באחד הפורומים, היא מאפיינת את הדברים שאני מנסה לתאר אודות כבדות הנושא; גם המעקב אחריו לא פשוט וכמעט בלתי אפשרי... זה נוסח התגובה האחרונה שנכתבה תחת פרק יב של "עקדת יצחק" לאחר חודשים של שתיקה:

"אלברט ידידי,

זה נראה כבד עלינו, בימים טרופים אלה"

עכשיו: תארו לכם אם התורה היתה נכתבת ומנוסחת באופן ברור ומפורט כפי שאני ניסחתי... תארו לכם אם הפרק הראשון היה מתאר את התודעה האנושית המקורית, ואיך אמורה לקלוט את הדברים... תארו לכם אם בהמשך הפרק היתה מתוארת מסגרת החשיבה – הכלי שיוצקים דרכו את הדמיון האנושי אל תוך התודעה, איך בונים את הכלי הזה, ואיך מזהים דרכו את תוקף המידע ומידותיו... עמדנו על זאת בשמונת הפסוקים שפותחים את הפרק הראשון של התורה, ואת זאת עשינו על גב שני הפרקים הקודמים של הסידרה שארכו 34 עמודים...   ובכן, תארו לכם אם התורה היתה נכתבת באופן שכזה הגם ובקיצור נמרץ: כמה אנשים היו עוקבים אחר סדר הדברים? כמה אנשים היו מתעניינים במעקב הזה? כמה זמן היה מחזיק טקסט כבד משקל שכזה? כמה דורות? השאלה הקשה היא: ואפילו אם נמצא איש אחד בכל דור שיתעניין בתורה המפורטת ויבקש לקרוא את מסריה ולעקוב אחריהם כהווייתם, האם תימצא התורה הזאת בדור שלו?

יתכן שכן ויתכן שלא; תלוי כמה זמן עבר מאז התאום שלו האחרון שקרא בעיון את התורה; אם זה היה בסמוך – התורה תימצא, ואם עבר כברת זמן – יתכן מאוד שהספר הפיזי של התורה לא יהיה בנמצא. התורה (בעלת הנוסח המפורט/העקבי) היתה ונשארת ככל ספר בעל ערך שנשמר בספריה הביתית או העירונית, רק האנשים שמעריכים את הספר שעל מדף הספריה – שומרים עליו ומורידים מעליו את האבק.

אם כן, היה צורך בלענות על השאלה: איך ניתן לשמור על המסר של התורה ולהבטיח את העברתו לאחד הדורות – היכן יימצא האיש שיבקש לעיין במסר ולפתוח את הספר שנושא אותו?

תשובה: אפשר לעשות את זאת על ידי החמור, היינו אם ניתן לחמור להוביל את הספר הפיזי הזה מדור לדור. זו התשובה התנכית, אם תרצה – העילאית.

חמור הוא בהמת משא. הוא מגושם ואיטי – אם כי ביכולתו לשאת משאות כבדים. אני נולדתי בחלב היכן רוב הפירות והירקות היו נמכרים ברחובות... רותמים עגלה לחמור ועוברים עם הסחורה משכונה לשכונה...

מוצא החמור ממשפחת הסוסיים, אך בניגוד לסוס ולכל בהמה אחרת עלי אדמות, אין צורך לאמן אותו בשביל לשים עליו משא, הוא נולד עם משא על הגב... לשם השוואה, נסה לתפוס חתול ולשים עליו משהו... גם נמלה לא תקבל שום משא על גבה כמובן מאליו ותנערו מעליה מיד...   גם כבש ועז וציפור וג'יראפה ופיל וחתול וכלב וזבוב... אך החמור אחרת; הוא נולד עם התכונה הזאת: לשאת על גבו משא ולהעבירו למקומות מרוחקים ואף לאזורים הרריים שהדרכים בהן אינן כשירות לכלי תחבורה; הוא סובל את משאו על גבו בסבלנות מבלי להתלונן... בהמה סובלנית ונוחה הוא, קצת מים ועשב יספיקו לו ליום עבודה ארוך.

יוחסו לחמור סטיגמות לא מחמיאות- טיפשות עיקשות, ויש השוללים דעה קדומה זו... אולם אין מי שלא רואה את תכונת המרץ שבחמור. הוא שוקד על העבודה ברגליים איתנות, יציבות... הוא מגושם ואינו קל רגליים, אולם דווקא הליכתו המגושמת עם הרגליים הכבדות מבליטה את תכונת היציבות והשקידה שבו; הוא הולך למרחקים ובאופן בלתי מתפשר עם המשא, ויהי מה... תכונת השקידה זו המהולה במרץ הוטמעה בתנך כתכונה אנושית חיובית שזקוק לה כל אדם שמבקש להתחיל בדבר מה- להתניע אותו וזקוק למרץ ולשקידה של החמור...

מאידך, נגזרת גם תכונה אנושית שלילית מהשקידה האין סופית של החמור... הוא נוסע ונוסע בשקידה עד שנעלמה ממנו מטרתו האמיתית: יש עליו משא בעל ערך שיש להביאו ליעדו. אפשר גם להנות מהמשא הזה, לאכול אותו... אולם חמור הוא חמור: במרוצת הזמן הוא שוכח את המטרה המקורית שלו ומתרגל לרעיון שמטרתו היא רק לנסוע ולנסוע בשקדנות.

שתי התכונות המנוגדות האלה, תכונת השקידה הנמרצת שזקוק לה כל אדם שמבקש להתניע מהלך כלשהו, ותכונת ההתמכרות לשקידה כהיא זו שמביאה את האדם אל החמור עד שמדביק אותו... שתי תכונות אלה נזכרו בפרשת העקדה, כל אחת במקומה:   

1. וישכם אברהם בבקר, ויחבש את-חמרו...

זו התכונה הראשונה שגייס אותה אברהם בהתחלת הדרך...

 

2. ויאמר אברהם אל-נעריו, שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער נלכה...

זו התכונה השניה שהטיח בה אברהם את נעריו – שנותרו נערים ללא שם...

 

זה הזמן לחזור אל השאלה "העקרונית" שהביאה אותנו אל המונח התנכי "החמור".

איך ניתן לשמור על המסר של התורה ולהבטיח את העברתו למי שיבקש לעיין בו באחד הדורות? המדובר במסר עקבי ומפורט הפונה אל תודעת האדם ועומל על החזרתה אל טבעה, אל יעודה המקורי, אל החיים האין סופיים, אל גן העדן הטבעי, אל מקומו הטבעי של האדם...

–   על החמור ששוקד על משאו למרחקים... רק חמור עם תכונה כזאת יכול לשאת משא כזה ולמרחקים, דורות על גבי דורות.

אבל תארו לכם את התורה כתובה ומנוסחת באופן ברור ומפורט כפי שאמורה להכתב ולהיקרא... תארו לכם את הפרק הראשון עם התודעה המקורית ואומנות השימוש בכליה... תארו את הפרק השני והמידע המפורט אשר בו, שלא נקלט על ידינו בפרק הראשון... תארו את פרשת חטא אדם הראשון שאין לנחש ולו שום קשר... תארו את פרקי תיבת נח – מסגרת החשיבה שנקראת "תיבת נח"... תארו את פרשת העקדה עם המונחים המקוריים שבה: אלהים, הדברים האלה, ניסיון, החמור הראשון, החמור השני... תארו לכם את התורה ככתבה המפורט וכלשונה הבהירה, הארוכה, המסועפת, העקבית, איך ניתן לשאת אותה למרחקים מבלי שהדורות יאבדו את המעקב אחריה? מבלי שיאבדו בנושאה המקורי עניין? כמה אנשים היו עוקבים אחר סדר הדברים האלה? כמה אנשים היו מתעניינים במעקב הזה? כמה זמן היה מחזיק טקסט כבד משקל שכזה? כמה דורות? כמה ימים? כמה שעות? איך אנסח את המסר של העקדה? איך אעביר את המונח הזה?

–   את המסר של העקדה (למשל) אנסח כפי שניסחתי אותו בפרשת העקדה... אב שהלך במצוות האל להקריב את בנו, עקד אותו ושלח את ידו לשחוט אותו... חמור שקדן יכול לשאת משא כזה לדורות... טקסט שכזה ניתן לצריבה בזיכרונו של החמור "השני" שצויין בפרשת העקדה... אגדה זו בנוסח זה מיועדת לחמור השקדן עם הרגליים היציבות. החמור הזה יביא את משאו אל אחד הדורות – היכן נמצא האיש הממתין למסר המקורי ומבקש לגמוע אותו בשקיקה; הוא יפתח את הספר המאובק שעל החמור, ויקרא את מילותיו המדוייקות; אותן המילים שנשא אותן החמור על גבו, בשקידה במרץ, בחירוף נפש, בסבלנות, במסירות, בכנות, דורות רבים מנשוא.

כך נולדה הדת היהודית; זה החמור שנשא על גבו את התורה הקדושה והמיוחדת, והביאה לנו עד כאן, עם אותותיה ומילותיה ופרקיה המקוריים ללא שום שינוי או פגם. חמור יפה היה העם היהודי ואני מחמיא לו עד מאוד.

עם זאת, אינני יכול להתעלם מהערתו הקשה של אברהם אבינו... אני מרגיש שהיא מופנית אלינו כאן ועכשיו:

שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער נלכה...   הוא ביקש-מבקש להפנות את תשומת ליבנו להתמכרותינו לשקידות; לתכונה הבהמית הזו... התרגלנו לרעיון שמטרתו היא רק לנסוע ולנסוע בשקדנות... הגיע הזמן להוריד את המשא ולעיין בו.

עודינו זקוקים, אגב, לחמור היפה והמסור שבתוכינו, זה שרכבנו עליו בתחילת הדרך ושמנו עליו את המשא הכבד. הוא עשה את עבודתו נאמנה והביאנו בביטחה עד כאן. זה אותו החמור, אגב, ששימש את משה רבינו ואת משפחתו בשובם ממדין למצרים.

ויקח משה את-אשתו ואת-בניו, וירכבם על-החמר, וישב ארצה מצרים...  (שמות ד, כ)   

וגם משה ביקש להוריד את המשא הכבד שעל גבו ולבחון אותו כהווייתו. בחינה זו הניבה את הרעיון "לרדת בשביל לעלות": לרדת אל אחיי בשביל לעלות איתם חזרה. לרדת למסגרת החשיבה העלובה של "ארץ" מצרים ולעלות משם ל-"ארץ" ישראל. את זאת הוא יכל לעשות כל עוד ומטה האלהים היה בידו: כל עוד ותודעתו היתה תחת שליטתו. הוא לא דאג מהירידה ההיא וסכנותיה, לא לו ולא למשפחתו – כל עוד והמטה נמצא בידו. ואילולא החמור היפה והמסור שהרכיב עליו את משפחתו – לא היה יכול לעשות את הצעד הזה; זה אותו החמור שכל בני ישראל רכבו עליו רבותי, מעודם ועד היום הזה. זה גם החמור הזקן של אברהם אבינו; וזה החמור שלנו.

אלברט שבות

(חלק יז יבוא)