קוד: מה בין שיבולת לשיבולת, מה בין משבר לשבר בתנ"ך
סוג: פרטים1
מאת: אורנה ליברמן
אל:
ליקוט שיבולים הוא דימוי כפול במקרא, גם שלילי, ליקוט ישראל בידי אויביו לצורך הפצה ופיזור בגלות, וגם חיובי, ליקוט לצורך קיבוץ גלויות. חורבן וישועה כלולים בדימוי אחד.
בפסוקים הבאים מישעיהו מתוארת נפילת ישראל בידי אשור:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה. וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה, וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר, וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים. (ישעיהו יז:ד-ה)
כמו שבעת קציר הקמה, הקוצר אוחז ביד אחת את השיבולים וביד שנייה הוא קוצר אותן, סמוך אל ראשיהן, בקלות ובמהירות, כך יאחז צבא אשור בבני ישראל ובנכסיהם ויגרור אותם לגלות. ואף את הלקט הנושר בשעת הקציר, הוא יקבץ, כמו המלקט שיבולים בעמק רפאים, שהצטיין בפוריותו, ומשאיר אותו חשוף. קיבוץ לצורך גלות. המילה שִׁבֹּלֶת מופיעה בפסוקינו אלה בפרק יז במובן של שיבולי קמה.
עם זאת, בפרק כז המילה שִׁבֹּלֶת מופיעה במובן של שִׁבֹּלֶת מים:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר [נהר אשור] עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)
זרמי המים, הכוחות חורשי הרע, מהווים כמו כן משל לאויבים, רודפים וצוררים:
הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. (תהילים סט:ב-ג)
לנבואת החורבן בפרק יז בישעיהו עונה נבואת הנחמה בפרק כז. ה' יחבוט בנהר אשור ובנחל מצרים כדי להשיב את גולי ישראל לארצם. שיבולת הנהר היא מערבולת נהר פרת השוטף, הנמצא בפסוק בתקבולת לנחל מצרים: מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם.
הצלע השנייה של הפסוק, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, המדבר על קיבוץ הגולים ושיבתם אל ציון, משתמשת בדימוי ליקוט השיבולים, כמו בנבואת החורבן. בנבואת החורבן בפרק יז זה האויב שמלקט את השיבולים ומגלה את בני ישראל בעוד שבנבואת הנחמה בפרק כז זה ה' שמלקט את השיבולים ומחזיר את הגולים אל ארצם. כאן קיבוץ לצורך גלות וכאן קיבוץ לצורך שיבה למולדת.
בפסוק זה משחק אם כן הנביא בשתי המשמעויות של המילה שיבולת: שיבולת מים ושיבולת קמה, תוך קריצה לנבואת החורבן שנבואת הנחמה באה להפוך אותה על פניה. החבטה בנהרות הממלכות האליליות מובילה אל החבטה בים התוהו הקדמון שהודות לה נברא העולם וכמו כן אל החבטה בים סוף שאפשרה את יציאת מצרים ואל החבטה בנהר הירדן שאפשרה את הכניסה לארץ. האומר חבט אומר גם חטב, דהיינו, בקע. כל בקיעות המים חוזרות "בקטן" על נס החבטה הראשיתית שבה מחיצת ספיר – רקיע - חצתה את התהום מקצה אל קצה, ממזרח אל מערב, ועמדה ביסוד הבריאה.
שִׁבֹּלֶת מים נקראת גם מִשְׁבָּר. שִׁבֹּלֶת מהשורש ש.ב.ל, מִשְׁבָּר מהשורש ש.ב.ר: קרבת השורשים ש.ב.ל/ש.ב.ר משקפת את הדמיון במשמעותם. קרבה הדוקה למדי כיוון שמלבד שני עיצוריהם הזהים ש.ב, העיצורים השונים, המבדילים, ל/ר, שייכים שניהם לאותה קבוצה – לשוניים ונזילים (שוטפים).
מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' [ה' במרום אדיר יותר מקולות המים הרבים והאדירים]. (תהילים צג:א-ד)
בפסוקים אלה חוגג המשורר את נצחונו של האל הבורא על משברי התהום המתנפצים בלי הרף ברעש אדיר, מנציחים את ההרס, שוברים כל אפשרות להופעת ישויות אחרות מלבדם, ליקיצה של חיים. מים סוערים אלה סרבו בתחילה להצטמצם לגבולות שקבע להם ה'.
המים האדירים הם גם משל לאויבים שהגלו את ישראל למקום טחוב שבו הם נמקים בערגתם לאלוהים ולביתו ומשמשים מטרה לחצי הלעג של שוביהם:
תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. (תהילים מב:ח)
בפסוק זה שומע המשורר השרוי בגלות את שאון התהומות, משל לגלי הפורענות שהגלוהו מציון האהובה וממשיכים לרודפו, לענותו ולייסרו בארץ הגלות.
מהשורש ש.ב.ר, שממנו מִשְׁבָּר, באה גם המילה שֶׁבֶר (ש+בר), שפירושה בר, תבואה:
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר [בר, תבואה] בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ [תביטו איש בפני אחיו, אובדי עצות, בלי לעשות דבר]. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר [תבואה] בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם [קנו לנו משם תבואה], וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר [לקנות תבואה] מִמִּצְרָיִם. (בראשית מב:א-ד)
דו משמעותה של המילה שִׁבֹּלֶת (שיבולת מים ושיבולת תבואה) אומרת דרשני. ולא זו בלבד. דו משמעותו של הפועל שָׁבַר שממנו מִשְׁבָּר (גל) ו-שֶׁבֶר (תבואה) מקבילה אליה ומחזיקה באותו מסר. התבואה, המזון, הלחם – שִׁבֹּלֶת, שֶׁבֶר מקושרים לגלי ים התוהו – שִׁבֹּלֶת מים, מִשְׁבָּר.
את משמעות הקשר בין מזון לסערה, בין שובע למשברים נמצא בשבעת ימי הבריאה (שימו לב לקרבת השורשים שׁ.ב.ר/שׁ.ב.ע/ שׂ.ב.ע). שבירת ים התוהו וצמצומו למקווים בעלי גבול ברור, לפלגי מים ברוכים (פילוג-שבירה), היא זו שאפשרה את הופעתה של היבשה, זו המקיימת אדמה פוריה ומקימה קמה, מאכל לבני אדם:
מַשְׁבִּיח שְׁאוֹן יַמִּים, שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם [אלוהי הישועה משפיל את הגלים המתנשאים ומרגיע אותם], וַהֲמוֹן לְאֻמִּים [באותו אופן הוא משקיט את המון העמים ההומים ורועשים כגלים ומשברים].
וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ [יראה אוחזת בתושבי קצוות הארץ לנוכח מעשי פלאיך], מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין [את המחוזות שבהם נולדים הבוקר והערב, שבהם זורחת השמש ובהם היא שוקעת, מזרח ומערב, אתה מרנין]. פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשְֹׁקְקֶהָ [אתה משגיח על הארץ ומשקה אותה], רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה, פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ [אתה מיישר את רגביה בשפע המים], בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה [מרכך אותה בקילוחי הגשם הדק], צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. (תהילים סה:ח-יא)
כשם שאלוהים מכין את הארץ, כך הוא מכין את הדגן המיועד ליושביה, מקצה עד קצה, ממזרח אל מערב. היבול הבא בעתו, ההווה החוזר על עצמו כל פעם מחדש מזכיר גם את האירוע הפלאי, אות הפתיחה מהעבר הבראשיתי. שיבולת הדגן הקמה מקרבי האדמה, צצה ועולה - זהובה וברה, עוטפת את העמקים כשלמת אור, ליד פלג המים השוקט - מייצגת "בקטן" את היקום שקם, צץ והגיח ממעמקי ים התוהו השטני והאפל, המשבר שהושבח (שבח/חבט) והושקט. שירת ההלל המקראית לבורא מתפעלת מאיחוד הניגודים שבהם הוא מתאפיין ובה נצבעת בריאתו, וביניהם מחזוריות וחד פעמיות: משיבולת מים מתערבלת לשיבולת תבואה רוטטת, ממשברי הים המטביעים וממיתים לשבר הבר המחייה והמשביע.