קוד: "הסוד" והתנ"ך בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
"הסוד" והתנ"ך [1]
ציטוטים מתוך "הסוד" [2]:
1. כולנו פועלים באמצעות כח אחד אינסופי.
2. הסוד הוא כח הזימון.
3. מה שעובר לך במח זה מה שאתה מושך לחייך.
4.אנחנו כמו מגנטים- מושכים דברים שדומים לנו- אתה מושך והופך להיות מה שאתה חושב.
5. לכל מחשבה יש תדר, מחשבות שולחות אנרגיה מגנטית ליקום.
6. אנשים חושבים על הדברים שהם לא רוצים בחיים שלהם ובכך הם ממשיכים לזמן את אותם הדברים.
7. מחשבה = יצירה. אם למחשבות שלך נלוות רגשות חזקים (טובים או רעים), תהליך היצירה יפעל מהר יותר.
8. אתה מושך את המחשבות הדומיננטיות שיש במוחך.
9. אלה שמרבים לדבר על מחלות- ילקו במחלות.
10.אלה שמרבים לחשוב על שגשוג- משיגים שגשוג.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=1136847&skip=1
בספר ובסרט "הסוד" מנסים להראות כיצד כוונה של האדם לכיוון החיובי או השלילי משנה את המציאות שסביבו בפועל. זוהי תיאולוגיה חילונית במלוא מובן המילה. המקבילה הדתית להתכוונות זו היא התפילה. אבחן, אם כך, את התפילה בכלל וזו החילונית בפרט הפעם קצת, רק קצת, יותר לעומק.
ויליאם ג'יימס, בספרו הקלאסי "החוויה הדתית לסוגיה", בהרצאה תשע-עשרה "תכונות אחרות", כותב, כי יש שלושה דברים שהם יסודותיה העיקריים של הדת והם – קורבן, וידוי ותפילה.
בעניין התפילה, הוא כותב, כי יש בידה לסייע לאדם לקום מחוליו ולו רק מבחינה פסיכולוגית, זאת בניגוד לתפילה על שינוי מזג האוויר, שאינה יכולה להשפיע באמת. עוד הוא כותב, היא תפילת הבקשה היא רק סוג אחד של תפילה, ובמובן הרחב היא "כל מיני מגע-ומשא פנימי או שיחה עם הכוח המוכר כאלוהי" (שם, 304). אך "אם העולם לא נשתנה אף במלוא נימה למרות מגע-ומשא זה – הרי שהתפילה, במובן רחב זה, של הרגשת משהו היוצא אל הפועל עקב מגע-ומשא, אינה אלא אשליה גרידא" (שם, 305). וביחס לאי-האמונה המודרנית הוא כותב – "ייתכן כי יש להסיק מכאן, שתחום השפעתה של התפילה כולו סובייקטיבי, ושרק רוחו של המתפלל בלבד נתונה לתמורה בלתי-אמצעית" (שם).
אבי שגיא, במאמרו: "פצועי תפילה: תפילה לאחר מות האל – עיון פנומנולוגי בספרות העברית", מתאר עולם מודרני בו אלוהים מת, כדברי ניטשה, אלא שהתפילה עדיין נשארת, כפי שעולה מקטעי ספרות שונים שהוא מביא. הוא כותב, כי הוגים רבים הסכימו, כי התפילה היא עיקר בדת. יחד עם זאת, "אכן, התפילה מיוסדת על התבנית הפנומנולוגית של יחס ההתכוונות (האינטנציונליות(". בדברים אלה הוא רומז להגותו של הוסרל.
בעקבות כל זאת שגיא כותב (כשהוא מסתמך על פוירבך):
"נקודת המוצא של מתווה זה היא עובדת היסוד שהאדם הוא יש מתפלל. תופעה זו אינה נגזרת בהכרח מהשתייכות לדת מסוימת או מהכרה בחובה שדת מסוימת מטילה. היות האדם יש מתפלל היא עובדה פנומנולוגית ראשונית, קדם-דתית, קדם-תאולוגית וקדם-מטפיזית. הקביעה שהאדם הוא יש מתפלל משמעותה היא שהתפילה היא פעולת האדם עצמו, ויש להבינה כפרקטיקה של האדם."
לסיכום, בחנו את פעולת התפילה וראינו כי – בעידן המודרני בייחוד – אין לראות אותה רק כפעולה המוכוונת לאל לבקשה או להודיה, אלא כפעולה אינטנציונאלית במובן הפנומנולוגי של הסובייקט. ככזו היא מכוונת את יחסו אל עצמו ביחד עם יחסו את הדברים שסביבו, כשהרעיון המכוון אותה אומר, כי בשינוי פנימי של הסובייקט ישתנו גם הדברים סביבו. אמירה זו יש להבין כפשוטה, או בצורה מושאלת-מרחיקה, כלומר – ישתנו הדברים סביבו מבחינת אופן הראייה שלו אותם לפחות. ככזו, מכוננת כאן תפילה במובן החילוני.
ג'יימס, ויליאם, החווייה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט.
שגיא, אבי, פצועי תפילה: תפילה לאחר מות האל – עיון פנומנולוגי בספרות העברית, באינטרנט:
http://reshit.hartman.org.il/Article_View_Heb.asp?Article_Id=24
בירן, מירנדה, הסוד, וכן הסרט: הסוד, דרו הריאוט, ארה"ב: 2006.[1] על-פי מאמר קודם שלי – הוסרל והתנ"ך – האקט הפנומנולוגיה של התפילה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a01_3.html
[2] 10 מתוך 100:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=1136847&skip=1