הפילוסופים של העת החדשה מול התנ"ך - קיצור

קוד: הפילוסופים של העת החדשה מול התנ"ך - קיצור בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

הגרסה הארוכה יותר, אם כי עדיין מקוצרת:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_33.html

[הקדמה ניתן למצוא בקישור. סיכום – בסוף מאמר זה]

דקרט

ספרו של דקרט (1596-1650) - "הגיונות – על הפילוסופיה הראשונית" מכיל שישה הגיונות. בראשון הוא מטיל ספק בכל ובשני הוא מבסס את הודאות היחידה – שהגיע אליה ב"מאמר על המתודה" – "אני חושב משמע אני קיים". אך בשלישי הוא מגיע גם לקיום אלוהים המוכח: "ויש אפוא להסיק בהכרח, כי מתוך כך בלבד שאני קיים, וכי האידיאה של יש מושלם בתכלית (כלומר, של אל) מצויה בי, קיומו של אל מוכח בוודאות ברורה מאוד" (עמ' 89). ולכן, ברביעי הוא אומר, כי מכיוון שהאל מושלם הוא לא מטעה אותנו: "שכן, ראשית נוכח אני לדעת שאין זה אפשרי שאי-פעם יטעה אותי, הואיל ובכל הונאה גניבת-דעת יש משום אי-שלמות. ואף-על-פי שנדמה כי היכולת להוליך שולל היא סימן לחריפות, או לכוח, הרי עצם הרצון להוליך שולל מעיד בלא-ספק על חולשה או על זדון, ומכאן אי-אפשר שיימצא באל" (עמ' 93).והמסקנה בחמישי - על כן בחשיבה נכונה אני יכול להגיע לידיעה מוחלטת: "והרי ידוע לי כבר שאינני עלול לטעות בשיפוטים שאת טעמיהם אני יודע באופן בהיר" (עמ' 114). השישי מבחין בין הנפש והגוף.

אך האם אלוהים לא עשוי להתעות אותנו? נראה שזו אפשרות קיימת, שהרי נכתב: ישעיהו סג17:  "למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך".

 

שפינוזה

שפינוזה הוא אבי ההשקפה הפנתיאיסטית, הסוברת שהעולם, הטבע, הוא אלוהים. לכאורה הדבר נראה רחוק מהיהדות, אך דברים דומים אמרה החסידות ואף יצרה את הגימטריה הטבע=אלהים.

לייבניץ

לייבניץ טוען שעולמנו הוא הטוב בעולמות האפשריים ווולטר הגחיך את תפישתו זו בספרו קנדיד.

והנה בתנ"ך פסוק המפורש הסותר זאת: קהלת ד2: "ושבח אני את-המתים שכבר מתו מן-החיים אשר המה חיים עדנה".

 

אמפיריציזם

האמפיריציסטים – לוק יום וברקלי – טוענים שניתן להסתמך רק על נתוני החושים על הניסיון.

בתנ"ך אלוהים אמנם מצווה שלא לנסות אותו, אולם בכמה פעמים הוא מורה דווקא על ההפך – כן לנסות אותו, כך אצל גדעון וכך אצל אחז. ומעניין שהניסיון של אלוהים הוא באמצעות נס, עם קרבה לשונית בין נס לניסיון.

 

קאנט

קאנט הפריד ב"ביקורת התבונה הטהורה" בין נתוני החושים לדבר כשלעצמו, אליו אין גישה.

בתנ"ך נראה שהדבר כשלעצמו הוא מה שתופש הנביא, למשל אלישע המתפלל שיפקחו עיניי נערו ויראה מה שהוא רואה.

ועוד, האנטינומיות של קאנט חשובות, בעיקר בגלל העובדה שהן שמו קץ עקרוני לדיון המתמשך של ימי הביניים בדבר ההוכחות לקיום אלוהים, שכן על פיהן אין כל אפשרות להוכיח אמיתות טרנסצנדנטליות שמחוץ לעולם הניסיון, שכן לצד כל דעה מוכחת היטב גם היפוכה.

ובניסוח תנ"כי: ישעיהו נה8-9:  "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם".

כלומר, אלוהים נעלה מעל הלוגיקה האנושית.

ועוד, כידוע, בספר "הנחת יסוד למטפיסיקה של המדות", הוא מניח את עקרונו היסודי – "עשה את מעשיך באופן שהכלל שעל-פיו אתה עושה אותם, יוכל להתקבל כחוק על-ידי כל יצור שכלי" (עמ' 78-79).

מעין זה ראינו בפסוק: שופטים ט48:  "ויעל אבימלך הר צלמון הוא וכל העם אשר אתו ויקח אבימלך את הקרדמות בידו ויכרת שוכת עצים וישאה וישם על שכמו ויאמר אל העם אשר עמו מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני".

 

הגל

הגל ייסד את הדיאלקטיקה ההיסטורית, המציגה התפתחות מתזה לאנטיתזה ולסינתזה.

ולהויזן היה חוקר תנ"ך מרכזי שישם את שיטת הגל בחקר התורה ומצא בה התפתחות היסטורית כזו בעלת שלוש תקופות לפי המקורות המאפיינים אותן: המקור היהויסטי-אלוהיסטי, ספר דברים, וספר ויקרא הכוהני.

 

מלתוס

תומאס רוברט מלתוס ידוע בתור מי שהפיץ חששות מגידול האוכלוסייה, עד כדי כך שחששות כאלה קרויים במקרים רבים על שמו.

לעומת זאת, בתנ"ך נאמר להפך: בראשית א28:  "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ...".

וגם מצאנו פרשה דומה - שמואל ב', כד, בה יואב אינו חושש מגידול האוכלוסייה, לעומת דוד.

 

שופנהאואר

שופנהאואר מציג תפישת עולם פסימית, הדומה מאוד להשקפתו של מחבר קהלת.

 

קירקגור

קירקגור בספרו "חיל ורעדה" מציג את אברהם של העקדה כאיש האמונה, שעשה את הויתור הגדול.

גישתו זו של קירקגור אודות "הקפיצה אל האבסורד" היא מיסוד האקזיסטנציאליזם.

במקורותינו, הוא שאמר שלמה: משלי ג5: "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען".

 

מיל

מיל בספרו "התועלתנות" טוען כי מה שמועיל הוא גם הטוב.

ובתנ"ך? הביטוי "למען ייטב" חוזר שמונה פעמים בו והוא הסבר תועלתני לעילא לשמיעה בקול ה'. אך מסיפור העקידה של אברהם, למשל, אנו למדים שזה אינו תנאי הכרחי. וככלל, הגישה התנ"כית קרובה יותר להסבר הדאונטולוגי, אין המטרה מקדשת את האמצעים. למשל – אין לרצוח אדם אחד כדי להציל עשרה. המעשה כשלעצמו אסור.

והנה, הופעה אחת של הביטוי "למען ייטב" אינה מציינת שמיעה בקול ה', אלא מעשה אנושי, גם הוא באברהם, שהוזכר כבר: בראשית יב13:  "אמרי נא אחתי את   למען ייטב   לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך   "   .

ועוד, מיל בספרו "על החירות" מבסס את ערך חופש הביטוי. אמנם עסקו בו כבר אחרים כדוגמת רוסו ושפינוזה, אך אנו נתמקד כאן בו. נימוקו הראשון, למשל הוא: ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת.

בתנ"ך, הדבר מזכיר את מקרה שמעי בן גרא, שקלל את דוד המלך בזמן מנוסתו מאבשלום בנו ודוד הניח לו לקלל - "הנחו לו ויקלל כי אמר-לו יהוה"  (שמואל ב', טז' 5-13: 11).

 

לפארג'

לפארג' כתב את "הזכות לעצלות" ושם הוא מגנה את עבודת היתר ובז למאמץ המוגזם.

בתנ"ך העצל נראה בעין שלילית, ואולם המילה "עמל" מציינת הן עבודה קשה והן דבר מתועב, ולכן ניתן לטעון כי התנ"ך רואה גם עבודה מוגזמת בעין שלילית.

פרגמטיזם

לפי הפרגמטיסטים האמת נמדדת על פי תכליות מעשיות ותוצאות מעשיות. מחזיקיו העיקריים הם צרלס פירס, ויליאם גיימס וג'ון דיואי.

 

בתנ"ך, את המילה  "משכיל", משורש שכ"ל, מפרשים כמצליח. למשל ראה רש"י לישעיה נב13:  "הנה ישכיל עבדי":  "הנה ישכיל עבדי - הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו". יש פה, דומני, מעין נטייה לכיוון הפרגמטיסטי.

 

ניטשה

ניטשה יוצא נגד התרבות היודו-נוצרית בהדגישו את היון חיי העולם הזה דווקא.

ואולם, בעצם, כזה הוא המצב גם בתנ"ך:

כך מופיע בתיאור הברכות והקללות בדברים כח'. כל הטובות המתוארות הן בחיי העולם הזה. התורה לא מציינת כלל חיי עולם הבא (ועיין גם שמות כ11, קהלת ב24 ועוד). וכן – קהלת ג12: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו", כשהשמחה יכולה להתפרש כיסוד הדיוניסי עליו מדבר ניטשה.

בנוסף לרעיון של היון החיים, פרידריך ניטשה מעלה את הרעיון של החזרה הנצחית: פעולה שאתה עושה עכשיו, עשית אותה כבר בעבר ותעשה אותה שוב בעתיד. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. 

הוא שאמר קהלת:

קהלת א9:  "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".

 

הוסרל

אדמונד הוסרל מסביר, כי הפנומנולוגיה מתעסקת בניסיון הטהור של הפסיכי, בפסיכי הטהור שהניסיון חושף. לפי הפנומנולוגיה התופעות מתקיימות כ'תודעה של' הדברים המסוימים. המינוח ליש תודעתי שכזה הוא אינטנציונליות.

 

התפילה, אם כך, היא סוג אחד של אינטנציונאליות הוסרליאנית, המכוננת יחס בין האדם לתופעות. אך בעוד יחס ההתכוונות הרגיל רק קולט ומפרש את העובדות הקיימות – אקט התפילה גם מנסה לשנות אותם דרך עצם ההתכוונות, 'ללא מגע יד'.

 

דה-סוסיר

על פי התיאור בבראשית תחילה היה תוהו ובוהו ואחר-כך העולם נברא במאמר, במילה.

הדברים מתאימים לתיאור הבלשני של אבי הסמיוטיקה פרדיננד דה-סוסיר, כפי שהוא אומר בספרו – "קורס בבלשנות כללית":

"מבחינה פסיכולוגית, אם נתעלם מביטוייה על ידי המילים, מחשבתנו אינה אלא גוש נטול צורה ומעורפל. מאז ומתמיד היו פילוסופים ובלשנים תמימי דעים בעניין זה: בלא סיועם של הסימנים איננו מסוגלים להבדיל בין שני רעיונות בצורה ברורה וקבועה. המחשבה כשלעצמה היא בחזקת חומר חסר צורה ששום דבר בו אינו בהכרח מתוחם. אין רעיונות קבועים מראש ודבר אינו נבדל בטרם הופעתה של הלשון" (עמ' 177).

 

ויטגנשטיין

לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951) דן בספרו הידוע והמהולל "מאמר לוגי פילוסופי"  [30] בפילוסופיה של השפה, בלוגיקה שלה, עד ממש המתמטיקה שלה. בין היתר הוא טוען כי הטאוטולוגיה והסתירה הן חסרות מובן ואינן אומרות לנו דבר עובדתי על העולם.

את ספרו הוא מסיים כך:

"7. מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק" (עמ' 81).

המשפט האחרון הוא המפורסם ביותר בדבריו. והוא אכן מפליא ומסכם את הגותו, הבאה לחסוך מאיתנו מילים מיותרות שאנו שופכים בלי דעת ובלי דיוק.

 

גם התנ"ך מחזיק בערך הזה של השתיקה, למשל:

משלי יז28:  "גם אויל מחריש חכם יחשב אטם שפתיו נבון   "   .

 

היידגר

הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר נחשב לאחד מאבות האקזיסטנציאליזם. המושג המרכזי שהוא עוסק בו הוא הישות, או – 'היות שם'Dasine) ), והדבר המעניין ביותר שיש לו להגיד על הישות הוא, שיש לה שני מצבים אפשריים: אותנטי ולא אותנטי. מה שלא אותנטי משועבד למוסכמות חברתיות, כמו גם לתהליכי המיכון ההולכים וגוברים בחברה. האותנטי, לעומת זאת, פועל בסיבת-עצמו, הוא ייחודי ואינו משועבד. הדרך להגיע אליו לפי היידגר היא באמצעות התבוננות במוות על אפקט האימה שהוא יוצר.

 

סיפור מעניין על גילוי אותנטיות אנו קוראים בשמואל ב ו 12-16: דוד מפזז ומרקד בלי להיות מושפע ממעמדו כמלך, כי הוא פועל באופן אותנטי, ואילו מיכל אשתו משועבדת למוסכמות החברתיות ועל-כן היא בזה לו. השוני: כאן לא אימת המוות מובילה לאותנטיות, אלא הקרבה לאלוהים חיים. 

 

פופר

פופר קבע את עקרון ההפרכה, לפיו דבר הוא נכון ואמיתי רק אם הוא ניתן לבדיקה ולהפרכה.

בתנ"ך גם קיים עקרון זה בתנאים המוצבים לפני הנביא, כדי לבדוק אם הוא נביא אמת או שקר.

 

בכטין

מושג הקרנבליות של בכטין עשוי לעזור בהבנת מאפיינים שונים של פורים. לדידו מהות הקרנבל היא חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. השולי הופך למרכזי, המעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, העבד מוכתר למלך. במילים אחרות, עד דלא ידע בין ארור המן לברות מרדכי.

 

ישעיה ברלין

הדיון של ברלין בקיפוד ובשועל מקביל לדיון התלמודי בסיני ועוקר הרים – האם עדיף ידע נרחב, או להתמקד בנושא אחד וללמוד אותו היטב.

 

אקזיסטנציאליזם

אלבר קאמי (1913-1960) דן באבסורד הקיום מול תודעת המוות בכמה מספריו, אשר בין הידועים שבהם הוא הספר "המיתוס של סיזיפוס; מסה על האבסורד". השאלה הפילוסופית הגדולה ביותר, הוא כותב שם, היא למה לא להתאבד.

 

כרגיל, ענייני אקזיסטנציאליזם אנו מוצאים בקהלת וכן דברים מקבילים לעבודת-השווא הסיזיפית שבכאן:קהלת א2:  "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל".  וכן כל הפרק. או קהלת ג9:  "מה-יתרון העושה באשר הוא עמל".  ולבסוף, אולי רמז ישיר לסיזיפוס – קהלת י9:  "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם".

 

קון

תומאס סמואל קון (1922-1996) כתב את הספר "המבנה של מהפכות מדעיות".

היוצא מדברי קון הוא, כי אי-אפשר לסמוך על המדע שיספק לנו אמיתות מוחלטות, שהרי מהפכה מדעית יכולה לטרוף את הקלפים ולהראות אמיתות חדשות ולהפריך אמיתות ישנות. נראה, אם כך, שאנו מאמינים במדע יותר משאנו יודעים אותו.

 

לעומת זאת, דווקא בשטח שנהוג לזהותו עם אמונה אנו מוצאים דרישה לידיעה:

דברים ד39:  "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

 

לוינס

לוינס מדבר בעיקר על אחריות לאחר.

רעיון זה חוזר בתנ"ך ובעיקר אפשר לראות אותו בספר איוב.

 

פוקו

פוקו מדבר בעיקר על מושג הכוח, כוח חברתי הקשור גם לידע.

אולי זו המקבילה המודרנית למושגי הטומאה והטהרה הקדמונים של התנ"ך.

 

דרידה

דרידה הוא אבי הדקונסטרוקציה, שהיא פירוק הטקסט למרכיביו.

לעומת זאת, בתנ"ך על המנורה להיעשות מקשה אחת, וניתן לראות זאת כמשל לתורה כולה.

 

 

לסיכום, אנו רואים כאן כמה קבצים של רעיונות:

דקרט, האמפיריציסטים ולבסוף קאנט דנו בשאלות של אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה – מה אפשר לדעת ומה יש. הם הגיעו לבסוף למסקנה של היסמכות מוגבלת על נתוני החושים, ומתפיסה זו התפתח כל המדע הניסויי, המניב תוצאות.

התנ"ך, לעומת זאת, טוען שרק ה' יכול לגלות את עיניך לראות את המציאות האמיתית, אם על-ידי נבואה, או על-ידי נס, ושהוא יכול גם להטעותנו אם ברצונו בכך.

הוסרל ממשיך קו מחשבה זה בדברו על התכוונות או אינטנציונליות, בעוד בגישה התנ"כית המקבילה לכך תהיה התפילה.

פופר וקון, בהמשך לכך, מדברים על פילוסופיה של המדע, כשבתנ"ך נמצא בדומה לכך שיטה המנסה לבחון את דברי הנביא, אם אמת הם אם שקר. ודווקא בתחום האמונה אנו מוצאים דרישה לידיעה.

 

שופנהאואר, קירקגור, היידגר והאקזיסטנציאליסטים בוחנים את שאלת משמעות החיים, כששופנהאואר פסימי ביחס אליהם כמו קהלת, וברוח קהלת הולכים גם האקזיסטנציאליסטים קאמי וסארטר, ואילו קירקגור מנסה להתרומם מעל המישור האתי הרגיל ולקפוץ את תוך האבסורד של האמונה, כשדוגמתו היא אברהם. היידגר, לעומת זאת, מדבר על חיים אותנטיים, כדרישת האמונה של התורה ובאופן שהביא לידי ביטוי משוכלל דוד בהתנהגותו.

 

מיל מדבר על הפקת תועלת כקריטריון מוסרי, והפרגמטיסטים מדברים על הצלחת הדבר כקריטריון לטיבו. כמו כן, ניטשה מדבר על היון חיי העולם הזה. כל הדברים האלה מוצאים את ביטויים גם בתנ"ך, למרות שהם עשויים להיראות לכאורה כמנוגדים לרוחו.

(אברהם שבתחילה נהג כתועלתן לפי מיל – כשאמר "למען ייטב לי" במסירת שרה לפרעה – נהג מאוחר יותר כאיש אמונה המוותר על שכרו לפי קירקגור – בסיפור העקדה).

 

הוגים לשוניים הם דה-סוסיר וויטגנשטיין, כשהראשון מדבר על עיצוב השפה את תוהו-הממשות, בדומה למתואר בבראשית, והשני חותם את ספרו בערך השתיקה דווקא, כפי שחוזר בתנ"ך בעיקר בספר משלי.

 

הוגים העוסקים באתיקה, בתורת המוסר, לרוב קולעים לרוח התנ"ך. כך קאנט עם הכלל שלו – עשה כל מעשיך כך שיוכלו להפוך לחוק כללי, וכך לוינס הדורש אחריות לאחר. ואולם, ההבדל הוא שהתנ"ך מעמיד את המוסר כדרישת האל והפילוסופים כדרישת הטבע וההיגיון.

 

מלבד אלה, מספר הוגים שהצגתי עוסקים בנושאים ספורדיים ומבודדים.

.

היטיב לבטא את כל שיטת הפילוסופיה והשינוי שבה שפינוזה, שאמר - אלוהים הוא הטבע.