פרשת בהעלותך – אובדן הרגשות גורם לחטא

קוד: פרשת בהעלותך – אובדן הרגשות גורם לחטא בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ח' סיון התשע"ד
בהעלותך – אובדן הרגשות גורם לחטא
מבוא:
פרשת בהעלותך עוסקת בשרשרת של אירועים, שנבעו מתוך התרגלות לשגרת הנסים, אשר ה' יתברך עשה להקלת מסעותיהם של עם ישראל במדבר. בתחילת פרשת בהעלותך התורה מלמדת מהדלקת המנורה ע"י אהרן הכהן, כי ניתן לשמר את ההתרגשות הראשונית בקיום המצוות למשך תקופה ארוכה. שנאמר: "ויעש כן אהרן', להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (במדבר, ח', ג'). וכן בהמשך הפרשה מתוארים הטמאים לנפש אדם, אשר בעת ההתרגשות של יום חנוכת המשכן בר"ח ניסן, הם דרשו וקבלו את מצות פסח שני. אולם, כבר בכ' באייר, עם ישראל איבדו את תחושת ההתעלות של עת קבלת התורה בכפילות מהר סיני, שנאמר: "ויסעו מהר ה" (במדבר, י', ל"ג), "שסרו מאחרי ה'" (שבת, קטז.), "שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר. אמרו: שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה'', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה'" (רמב"ן, במדבר, י', ל"ה). וכן יתרו חותן משה רע"ה, אשר בא להתחבר לעם ישראל, עקב שמיעתו את מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, אולם לאחר כשנה הוא איבד את התלהבותו מן הנסים, וחזר לארצו, למרות תחינותיו של משה רע"ה. בהמשך פרשת בהעלותך, מסופר כי עם ישראל מאסו בנס אכילת המן, והתאוו לבשר ממשי, ונענשו בעקבות זאת. ואף משה רע"ה איבד את בטחונו העצמי, וביקש מה' יתברך לצמצם את מנהיגותו הבלעדית, וה' יתברך הוסיף לו עוד שבעים נביאים מי"ב השבטים. בסיום פרשת בהעלותך מסופר גם על ציפורה ומרים ואהרן, אשר עסקו בהתנהגותו של משה בחדר המיטות, ודברו לה"ר על מחדליו של משה רע"ה, העניו מכל אדם, ועל עונשה של מרים הנביאה בעקבות זאת. בסוף ההתדרדרות הכללית, של העם ומנהיגיו, הגיע חטא המרגלים אשר בו י"ב שבטי ישראל חטאו בכפירה, ונדונו לגלות של ל"ח שנים ולמיתה במדבר סיני. כלומר, מקבץ אירועי פרשת בהעלותך לא נכתבו ע"פ סדר תאריכי התרחשותם, אלא ע"פ הרעיון המשותף להם. בכדי ללמד את עם ישראל לדורות עולם, כלל יסודי: שלא להתרגל לשגרת ניסי ה' יתברך, ולקיים את ברית התורה והמצוות, "כאילו היום קבלתם אותם מהר סיני, יהיו רגילים בפיכם כאילו היום שמעתם אותם" (ספרי, דברים, פיסקא נח). משום שכאשר אדם לא שומר על התרגשויותיו החד פעמיות, הוא מאבד אותם עם הזמן. כמבואר להלן בהרחבה:
א. הדלקת המנורה – סמל לשימור ההתרגשות הראשונית.
ב. פסח שני – עקב רצון אנושי שלא לוותר על אחת ממצות התורה.
ג. עזיבת יתרו – עקב ירידת ההתלהבות מניסי ה' יתברך.
ד. תאוות סיר הבשר – עזיבת הרוחניות הנצחית לטובת מימוש תאווה זמנית.
ה. משבר במנהיגות - עקב תחושות כשלון המנהיג.
ו. ציפורה ומרים ואהרן – התדרדרות לעיסוק בלה"ר על חיי האישות של משה רע"ה.
הדלקת המנורה – סמל לשימור ההתרגשות הראשונית:
פרשת בהעלותך פותחת במצות הדלקת המנורה, ובתאור המנורה, למרות שמצוה זו נאמרה כבר פעמיים: בפרשת תצוה (שמות, כ"ז, כ'-כ"א. ל', ז'-ח'), בפרשת אמור (ויקרא, כ"ד, ב'-ד'). המדרש ורש"י מבארים כי הסיבה לאמירת הציווי לאהרן, בפעם השלישית בפרשת בהעלותך, נועד לעודד את רוחו של אהרן, אשר חלשה דעתו לאחר קרבנות הנשיאים. וכן נאמר במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה טו, ו): "מה כתיב למעלה מן הענין?, שנאמר: 'ויהי ביום כלות משה... ויקריבו נשיאי ישראל" (במדבר, ז', א'-ב'), ואחר כך: 'דבר אל אהרן... בהעלותך את הנרות (במדבר, ח', ב'), זה שאמר הכתוב: 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו' (תהלים, ל"ד, י'). את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו, ושבט אפרים הקריב, וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיאו של לוי?, זה אהרן, שנאמר: 'ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי' (במדבר, י"ז, י"ח), ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר: אוי לי, שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי?. אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לאהרן, אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות' (במדבר, ח', ב'), הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם 'אל מול פני המנורה יאירו' (במדבר, ח', ב'), וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם".
נראה לכאורה, כי דברי המדרש תמוהים, הרי אהרון הכהן עצמו לא התנדב כמו כל הנשיאים, אשר הם עשו זאת ביוזמתם ללא ציווי אלוהי, א"כ מדוע חלשה דעתו?. ועוד, הרי ייחודיותה של מצוות המנורה הייתה ידועה לאהרן הכהן זה מכבר, א"כ איך ה' ניחמו בשובו לצוותו על הדלקת המנורה בפעם השלישית?, ועוד, הרי אהרן ביקש להקריב קרבן נשיא, א"כ מדוע ה' יתברך ניחמו בהדלקת המנורה, ולא בקרבן נשיא?. ועוד, אם מטרת ה' יתברך הייתה לנחם את אהרן, מדוע נכתב בהמשך "וזה מעשה המנורה" (במדבר, ח', ד'), וגו'?.
נלענ"ד כי דעתו של אהרון חלשה, לא משום שהוא ושיבטו לא הקריבו קרבן ככל נשיאי השבטים, שהרי קרבנם היה חד פעמי, ואהרן ובניו זכו להקריב קרבנות תמיד בכל יום. אלא שדעתו של אהרן חלשה משום שלא התאפשר לו ולשיבטו להקריב קרבן, משום שקרבנות הנשיאים ייצגו את כל י"ב השבטים. לפיכך כאשר שבט אפרים הקריב ביום השביעי, נמנע מאהרן ומשבט לוי להקריב, כי יש רק י"ב שבטים, ולא י"ג שבטים. כלומר, כאשר שבט יוסף מתפצל לשני השבטים מנשה ואפרים, שבטו של לוי כלול בתוכם. וכן מצאנו כי במניין נשיאי השבטים, ובשילוח י"ב המרגלים, וכו', אשר שם לא חלשה דעתו של אהרן. לפיכך כאשר שבט אפרים הקריב בשבת, אהרן הכהן הבין כי אין זה קרבן יחיד, אלא קרבן השבט. לפיכך חלשה דעתו משום ששבט לוי קופח ע"י שבט אפרים כביכול, כי בגללם לא ניתן לנשיא שבט לוי לתרום ולהקריב קרבן, כי הוא נותר מעבר לי"ב קרבנות השבטים. לפיכך ה' יתברך ניחמו בהדלקת המנורה, דהיינו, ה' יתברך אמר לאהרן כי אין זה מכבודו להביא קרבן ככל הנשיאים, משום שקרבנם נועד לכפר על אי הזדרזותם במתן התרומות למשכן. על כן כאשר ה' יתברך הבהיר לאהרן הכהן, כי מדרגתו הרוחנית היא גבוהה משל הנשיאים, בכל זאת לא גבה לבו, ולא ניכר שינוי בהתנהגותו של אהרן, אלא "ויעש כן אהרן', להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י-במדבר, ח', ג'), אלא המשיך בדרך שנהג תמיד: "אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות, פ"א, משנה יב).
וכן מצאנו שאהרן נצטווה להקפיד על כך ששבעת הנרות יאירו כנר אחד, כדי שלא יאמרו שאהרן צריך לתאורה במשכן, משום שבמשך כל ארבעים שנות נדודים במדבר, עם ישראל לא הוצרכו לנר, כי עמוד הענן היה מאיר להם "בכל המקומות" (תוס' שבת, כב:), כעדות לבאי עולם, "שהשכינה שורה בישראל" (תוס' שבת, כב:). לפיכך אהרן נדרש להקפיד על ביצוע מצות הדלקת המנורה בהתלהבות, בכדי שהרשעים לא יחשבו כי בגלל אהרן, השכינה אינה שורה במשכן, לפיכך הוא צריך להדליק שבעה נרות. וכן כתב רש"י: "כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך" (רש"י-במדבר, ח', ב'), אלא שיבינו כי בזכות הדלקת המנורה כראוי, "כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו" (שבת, כב:) של אהרן, אשר הוריד להם את שפע האור, מעמוד הענן לכל המקומות.
על כן ה' יתברך שב לצוותו על מצות הדלקת המנורה, ע"מ לזרזו בשעת מעשה, ולפייס את דעתו, ואת דעתם של הכהנים ושבט לוי. מטעם זה נאמר בהמשך: "וזה מעשה המנורה... כן עשה את המנורה" (במדבר, ח', ד') וגו', דהיינו, כשם שהמנורה נעשתה באש, כך השלמתה נעשית בהדלקתה. כלומר, כאשר האדם עושה מצוה בחפץ, גם האדם מתעלה במצוה, וגם החפץ שנעשתה בו המצוה מתקדש, והופך להיות בבחינת "תשמישי קדושה". לפיכך המדליק את המנורה הדוממת, הוא הזוכה במצות הדלקת המנורה, ולא האומן שעשאה. על כן, כאשר הכהנים מדליקים את נר התמיד לדורות עולם, הם מחדשים את נס עשיית המנורה בכל יום תמיד, בניגוד לקרבן החד פעמי של הנשיאים אשר בא בעקבות התרוממות רוח זמנית, שנאמר: 'ויהי ביום כלות משה... ויקריבו נשיאי ישראל" (במדבר, ז', א'-ב'). על כן אהרן ושבט לוי התנחמו במצות ההדלקת התמידית של המנורה, אשר היא סמל להדלקת הנשמה האלוהית בעת קיום המצוות, כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי, כ', כ"ז).
וכן נאמר: "ויעש כן אהרן', להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י-במדבר, ח', ג'). כלומר, למרות שאהרן הכהן היה גבוה, ולא היה לו צורך לעלות על המדרגות אשר לפני המנורה, בכל זאת אהרן הכהן עלה על המדרגות, והדליק את המנורה בכל יום, ובמשך ל"ט שנים, בהתלהבות של הפעם הראשונה, דהיינו, התורה מלמדת מהדלקת המנורה ע"י אהרן הכהן, כי ניתן לשמר את ההתרגשות הראשונית, של קיום המצוות למשך תקופה ארוכה. וכן נאמר במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה טו, ו): "זה שאמר הכתוב: 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו" (תהלים, ל"ד, י'). וכן מצאנו כי רצונו של אהרן להקריב גם קרבן נשיא, לא נבע מן הרצון לכבוד ולגאווה, או מתוך מחסור במצוות בכלל, ומצוות שעל הכה"ג בפרט, אלא מתוך אהבתו למצוות הקרבת הקרבנות בכלל, ואת ההתלהבות, היוזמה והשמחה החד פעמית המיוחדת, אשר הייתה בעת הקרבת קרבנות הנשיאים. בבחינת "אהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת, ה', ט'), דהיינו, "אוהב מצוות לא ישבע מצוות" (ויק"ר, פרשה כב, ב). לפיכך "אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י-במדבר, ח', ב'), כלומר, התכונה הפנימית שלך באהבת המצוות, גדולה משלהם, לפיכך אני נותן לך להדליק ולהטיב בשמחה, את המנורה הגורמת לחכמה (ב"ב, כה:), ע"מ לשמר ולחדש בקרבך את תכונת אהבת המצוות, והיוזמה לזיכוי הרבים. וכן נאמר: "ויעש כן אהרן" (במדבר, ח', ג'), בהתלהבות יתרה. כלומר, כאשר אדם גדול ברוחניות, ובהבנת עומק ערך התורה והמצוות, יש בלבו צער על כל מצוה שלא ניתן לו לקיימה. וכן מצאנו "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?. אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?. היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד" (ברכות, סא:).
וכן מצאנו כי בפרשת טהרת הלויים הסמוכה לפרשת הדלקת המנורה, הלויים גילחו את כל שערם בתער, כיבסו שמלותיהם, והקריבו קרבן חטאת, עבור הבכורים אשר חטאו בעגל. ומשה רע"ה העמידם לפני אהרן הכהן, ואהרן הניפם, ועם ישראל סמכו את ידיהם עליהם. בעקבות זאת נאמר בכפילות: "ככל אשר צוה ה'... כן עשו להם בני ישראל" (במדבר, ח', כ'), "כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם בני ישראל" (רש"י-במדבר, ח', כ"ב), "להגיד שבח העושין והנעשה בהן, שאחד מהן לא עכב" (רש"י). כלומר, התורה מלמדת, כי בעקבות השראת השכינה במשכן, חלה התרוממות רוח כללית, אשר סחפה את כולם למלא את מצוות ה' יתברך בשלמות, לרבות בכורי ישראל, אשר עבודת הקודש הופקעה מהם והועברה ללויים. אולם, לאחר מכן קרח ניצל את מצות טהרת הלויים, למחלוקת על משה ואהרן, כמפורט במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יח, ד).
פסח שני – עקב רצון אנושי שלא לוותר על אחת ממצות התורה:
בפרשת בהעלותך התורה מפרטת את פרשת הפסח הראשון, אשר בני ישראל עשו במדבר, שנה לאחר יציאתם מצרים. למרות שע"פ התאריך המצוין בראש פרשה זו, מקומה הוא לפני תחילת פרשת במדבר. "ולמה לא פתח בזו?, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד" (רש"י-במדבר, ט', א'). כלומר, התורה הצניעה את פרשת הפסח הראשון, מפני שהיא חסה על כבודם של כלל ישראל, אך יחד עם זאת, התורה משבחת את הבודדים מעם ישראל, אשר הם לא ויתרו על מצות הפסח הראשון, ובסופו של דבר הם זכו למצות פסח שני, וזיכו את כלל עם ישראל לדורות עולם.
לפיכך התורה מפרטת בהרחבה (במדבר, ט', ו'-י"ג), מקרה פרטי של טמאי מת מאוחדים, שנאמר: "ויהי אנשים" (במדבר, ט', ו'), בלשון יחיד. אשר מחמת טומאתם של אותם אנשים, הם לא יכלו לעשות את מצות קרבן הפסח הראשון לאחר יציאת מצרים. שנאמר: "ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (במדבר, ט', ו'-ח'), ובעקבות זאת, התחדשה בתורה מצות פסח שני. וכן מובא בגמ': "אותם אנשים מי היו?, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר:... עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח" (סוכה, כה.).
לכאורה נשאלות השאלות: וכי ה' יתברך לא ידע כי מתוך שש מאות אלף איש, יתכן מצב של טומאת אנשים בערב פסח?. ועוד, מדוע האנשים האלה התרעמו על משה רע"ה?, וכי הם לא ידעו שטמאי מת אסורים בקודשים?. ועוד, וכי משה רע"ה לא יכל להשיבם מיד, כי לטמא אסור להקריב קרבן?. ועוד, מדוע חז"ל נחלקו בשאלה: "אותם אנשים מי היו"?, מה זה משנה לעניין טומאת מת, למי נטמאים?.
נלענ"ד כי מתוך המעשה הפרטי של האנשים הטמאים לנפש אדם, התורה מלמדת את כלל עם ישראל, כי לחפצים לקיים את המצוות בכל לבם, התורה מתייחסת בכבוד רב, ואף ה' יתברך מתערב ופותח להם את דלתות הישועה, ע"מ לפתור למענם את הקשיים שנקלעו בדרכם. לפיכך ה' יתברך קבע כביכול את מצות פסח שני רק בעקבות דרישתם של האנשים הטמאים לנפש אדם, וכן רש"י כתב: "וראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה, כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי" (רש"י-במדבר, ט',ז'). לפיכך התרעומת של האנשים הטמאים לנפש אדם באומרם: "למה נגרע"?, "לפני משה ולפני אהרן', כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום" (רש"י-במדבר, ט', ו')., לא נבעה מחוצפה, אלא מתוך ריתחא דאורייתא, וכן אמר רבא (תענית, ד.): "האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: 'הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה, כ"ג, כ"ט).
לפיכך על אף שמשה רע"ה השיבם מיד "אין קדשים קרבים בטומאה" (רש"י-במדבר, ט',ז'). הם לא ויתרו והקשו על משה רע"ה: הרי הטומאה שלנו היא מתוקף קיום ציווי ה' לעשיית חסד של אמת עם הצדיקים, אשר אף במותם נקראים חיים. כלומר, נשיאת ארונו של יוסף הצדיק, כדברי רבי יוסי. או נשיאת גופתם של נדב ואביהוא הצדיקים כדברי ר"ע, הם אינם כטומאת מת רגילה. לפיכך כשם שבקרבן פסח "טומאה הותרה בציבור" (פסחים, עז.), כך ייתכן שאף אנו נהיה מותרים להקריב את הפסח "במועדו". ועוד, הם שאלו את משה רע"ה: מדוע טומאתם שונה מטומאת טבול יום, לפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח כדברי ר"י, והיו ראויין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה. לפיכך הם היו סבורים שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח, אלא שיהיו טובלין ומזין עליהן, וכיון דלא חסר להם אלא הערב שמש, היו יכולים לשחוט וזורקין עליהם. דהא קיימא לן: "שוחטין וזורקין על טבול יום" (פסחים, צ.). לפיכך משה רע"ה העביר את קושייתם לקב"ה, אשר קבע כי הטמא למת בערב פסח, קורבנו ידחה עד פסח שני. לפיכך חז"ל נחלקו בשאלה: אותם אנשים חכמים וזכאים "מי היו"?, ותשובתם היא: כי הצדיקים הללו היו: "נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר:... עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח" (סוכה, כה.). כלומר, עיסוקם המתמיד בקיום המצוות בהתלהבות, גרם לרצונם העז לקיים מצוה נוספת, למרות "שהעוסק במצוה פטור מן המצוה" (סוכה, כה.), ועל אף שאנוס "רחמנא פטריה" (נדרים, כז.), ולמרות שאם "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות, ו.).
עזיבת יתרו – עקב ירידת ההתלהבות מניסי ה' יתברך:
משה רע"ה הצטווה "עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם" (במדבר, י', ב'), כשם שהמנורה והכפורת עשויים ממקשה אחת. דהיינו, משה רע"ה נדרש, לאחד את מחנות עם ישראל, ולקבץ את האובדים והנידחים, מתורת ה' יתברך, גם אם לצורך כך נדרש ממנו להיות מנהיג קשה, אשר איננו מתפשר על האמת האלוהית. לאחר מכן התורה מספרת על התנהגותם של משה רע"ה ויתרו, בעת שיתרו חותן משה רע"ה בקש לחזור לארצו. התורה מלמדת כי משה רע"ה דבק בדרך האמת והשלום, גם כלפי חותנו. אולם אף יתרו, אשר עזב את כל החומריות של העולם, ובא להתחבר לעם ישראל עקב שמיעתו את מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, איבד את התלהבותו מן הנסים שה' יתברך עשה עם בני ישראל במדבר. לפיכך משה רע"ה אמר ליתרו: "נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך" (במדבר, י', כ"ט), דהיינו, אמנם אנחנו נוסעים ע"ג הענן, והגרים הולכים ברגל, אך בשכר הליכתך עמנו, תקבל הרבה טובות חינם.
אולם יתרו השיב למשה: "לא אלך' (במדבר, י', ל'), מבלי לקבל שוויון זכויות. משה רע"ה שב וביקש מיתרו "אל נא תעזב אתנו" (במדבר, י', ל"א), שמה חזרתך למדיין תהיה בבחינת חילול כבוד ה' יתברך, אשר יתר למענך פרשה בתורה, ואף את פרשת מתן תורה קראו על שמך. אך למרות תחינותיו של משה רע"ה, יתרו העדיף את החומרנות של ארץ מדיין, ע"פ מקום השראת השכינה הרוחניות, והלך למקום הטומאה במדיין. וכן מובא במדרש (ילק"ש, בהעלותך, רמז תשכו): "ויאמר אליו לא אלך' (במדבר, י', ל'), אמר לו: אם מפני ארץ ונכסים איני בא. יש לך אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים, יש לו נכסים ואין לו משפחה. אבל אני יש לי ארץ, ויש לי נכסים, ויש לי משפחה, ודיין הייתי בעירי. ואם איני הולך מפני ארצי, אלך מפני נכסי, ואם איני הולך מפני נכסי, אלך מפני מולדתי. אמר לו: למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים, איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו?, אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות ושותה יין מכרמי". כלומר, יתרו כביכול לא רצה לקחת מן החלק המובטח לעם ישראל בלבד, אולם, הוא לא חשש שבחזרתו לארצו, אומות העולם "יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה, סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו" (רש"י-במדבר, י', ל"א).
מסיפורו של יתרו אשר חיבב את התורה בעבר, והפך למחבב את תענוגות העולם, התורה מלמדת כי אף אנשים גדולים, שהיו מוכנים למסור את נפשם למען ה' יתברך, יכולים לפול ברוחניותם עד לחילול השם. כאשר ההתפעלות וההתרגשות מניסי ה' יתברך, מתפוגגת בלבם, עד שכל מעשה ה' יתברך נראה להם כדרך שגרת הטבע.
תאוות סיר הבשר – עזיבת הרוחניות הנצחית לטובת מימוש תאווה זמנית:
באמצע פרשת בהעלותך נכתבה בס"ת פרשת "ויהי בנסוע הארן" (במדבר, י', ל"ג), עם סוגריים של האותיות "נ" הפוכות מלפנים ומאחור, אשר הן מסמלות את המהפך הרוחני של עם ישראל, מקבלת התורה בקריאה של "נעשה ונשמע" (ר"ת נ"נ), הנכתבות בשני אותיות "נ" ישרות. הם התהפכו לקריאה של "לא נעשה ולא נשמע", שהם בבחינת שני אותיות "נ" הפוכות. פרשת "ויהי בנסוע הארן" (במדבר, י', ל"ג), מתארת את שמירת ה' יתברך על עם ישראל, מפני האוייבים החיצוניים, מיום שהם קבלו עליהם את התורה בנעשה ונשמע. ללמדנו שהחיבור המתמיד עם ה' יתברך, גורם לכך "שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י). הגמ' מבארת כי "פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר: שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו... רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן, ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן?, כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאננים' (במדבר י"א, א'). פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה'' (במדבר י', ל"ג), ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה?, אמר רב אשי: בדגלים" (שבת, קטז:).
כלומר, התורה מבארת כי למרות הנס התמידי הנראה לעין, של שמירת הארון על עם ישראל מפני האוייבים במדבר, עם ישראל התרגלו לנסים, עד שבכ' באייר, פחות משנה לאחר מעמד סיני, עם ישראל איבדו את תחושת ההתעלות בעת קבלת התורה מהר סיני, שנאמר: "ויסעו מהר ה" (במדבר, י', ל"ג), "שסרו מאחרי ה'" (שבת, קטז.), "שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר. אמרו: שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה'', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה'" (רמב"ן, במדבר, י', ל"ה). לפיכך ה' יתברך לא הענישם בגין חטא המחשבה הרעה, אלא המתין לחזרתם בתשובה. אולם, עם ישראל לא התרומם ממדרון מחשבת החטא, אלא בסמוך למחשבה הרעה, עם ישראל מימש את מחשבתו הרעה, והחל מיד בביצוע חטא המתאוננים, "אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום" (רש"י-במדבר י"א, א'). כלומר, רשעי עם ישראל אמרו: אם למשה רע"ה יש באמת תכונות על אנושיות, אשר באות לידי ביטוי אף בשליטתו על הענן ה' השוכן על המשכן, שנאמר: קומה ה'... שובה ה'", הבה ננסהו במתן כמויות אדירות של בשר טרי למיליוני אנשים במדבר, ע"מ להראות לעין כל, את מוגבלותם של משה ושל ה' יתברך, שנאמר: "יען אשר מאסתם את ה' אשר בקרבכם" (במדבר, י', כ').
לפיכך עם ישראל העצימו את תלונתם לבשר, למרות שחודש לאחר צאת ישראל ממצרים, עם ישראל התלוננו על משה ואהרן במדבר, ובקשו לחם ובשר. וה' יתברך שמע את תלונות בני ישראל, ונתן להם בכל יום, בשר בין הערבים ומן בבקר, שנאמר: "בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם" (שמות, י"ב, י"ג). וכן כתב רש"י: "בשר לאכל', ולא לשובע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם. אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד, שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח, שלא כהוגן" (שמות, ט"ז, ח'). כלומר, ה' יתברך סיפק לכל אחד מעם ישראל ע"מ מידותיו, את לחם המן לצורכי הגוף, ואת הבשר השמן של שלוים, למילוי תאוותם לסיר הבשר.
כשנה לאחר מכן עם ישראל שוב כפרו בטובה, ואף התלוננו בבכייה, ודרשו מעבר ל"סיר הבשר", תוספת של בשר תאווה חנם "מן המצוות" (ספרי,פיסקא פ"ז), ללא טרחה, וללא הגבלה. כלומר, לא שהיה להם מחסור בלחם המן או בבשר, אלא מחסורם היה באמונה בה' יתברך. לפיכך ה' יתברך כעס על בכיית החינם של עם ישראל, והענישם באכילת בשר, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לאמר למה זה יצאנו ממצרים" (במדבר, י"א, כ'). דהיינו, עם ישראל כבר לא התאוו לתורה, אלא הם סברו כי מהות יציאת מצרים היא לאכול בשר בתאווה מרובה. וכן מצאנו כי בנוסף למנת הבשר היומיומית, אשר ניתנה להם החל מחודש לאחר יציאת מצרים, גם המן היה משתנה לכל הטעמים כולל בשר, אך הם רצו לבחון את יכולותיו של ה' יתברך, ולראות בשר רב מול העיניים, וכן מצאנו כי הממעיט "אסף עשרה חמרים וישטחו להם שטוח סביבות המחנה" (במדבר, י"א, ל"ב), כי להתאוות האדם הבהמי, אין גבולות ואין מחיר.
מותם של תאווי הבשר בקברות התאווה מלמד, כי אף עם שלם, אשר התרומם כאיש אחד ובלב אחד בעת קבלת התורה מהר סיני, יכולים לפול ברוחניותם עד לחילול השם. כאשר ההתפעלות וההתרגשות מניסי ה' יתברך מתפוגגת בלבם, עד שכל ניסי ה' יתברך למענם נראה להם כדרך שגרת הטבע.
משבר במנהיגות - עקב תחושות כשלון המנהיג:
כלל עם ישראל נסעו בכ' באייר מהר סיני למסעם הראשון במדבר פארן, כשהם מסודרים לשבטים, לדגלים ולמחנות. לאחר שלושה ימים של מסע רשעי עם ישראל החלו להתלונן על עינויי הדרך, וכתוצאה מכך ה' יתברך העניש את שבעים הזקנים, אשר סייעו למשה רע"ה להנהיג את עם ישראל ממצרים ועד המקום שנקרא "תבערה", אשר הוא היה בקצה המסע ל"קיברות התאווה". כלומר, הקב"ה נפרע ממנהיגיהם החוטאים של עם ישראל, אשר זילזלו במעמד הר סיני, ע"מ ללמד את עם ישראל מוסר. וכן כתב רש"י (שמות, כ"ד, י'): "ויראו את אלהי ישראל', נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, 'ויהי העם כמתאוננים וגו', ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' (במדבר, י"א, א'), בקצינים שבמחנה". כלומר, באותה שעה, משה רע"ה נותר כמנהיג יחיד של כלל עם ישראל. מיד לאחר מכן התורה מספרת כי האספסוף לא הפנימו את המסר של שכר ועונש, אלא הם התאוו לבשר חינם מן המצוות, וסחפו עמם את בני ישראל, אשר החלו לדרוש בשר מתוך בכייה.
משה רע"ה ראה כי חטאם של עם ישראל, לא נבע מחוסר אוכל במדבר, אלא מחוסר אמונה, הגורמת לתופעה שבה האספסוף משפיע על הכלל. לפיכך משה רע"ה תלה את התופעה בעצמו, דהיינו, בחוסר יכולתו האנושית להנהיג בנבואה את כלל עם ישראל לבדו. על כן פרשת המתאוננים ופרשת שבעים הזקנים כלולות במסע אחד, ומעורבות זו בזו בתורה. וכן מצאנו שכאשר המתאוננים החלו להשמיע את טענותיהם כלפי שמים, משה רע"ה לא ביקש למלא את משאלותיהם, או שה' יתברך יסלח להם, אלא משה רע"ה ביקש מה' יתברך למנות מנהיגים רוחניים חדשים, בעלי יכולת נבואה, בכדי לצמצם את מנהיגותו הבלעדית, ולהוסיף רוחניות בעם ישראל, ע"מ לפתור את שורש בעיית חוסר האמונה של המתאווים אחת ולתמיד. לפיכך ה' יתברך נענה לבקשתו של משה רע"ה, והוסיף לו עוד שבעים נביאים מי"ב השבטים, דהיינו ששה נביאים המפוזרים בכל שבט, ע"מ שכל אחד מהם יפיץ את דבר ה' לאלפים בודדים. ה' יתברך ראה בבקשתו של משה רע"ה מעשה אצילי, הנובע מענווה ומתוך רצון אמיתי בטובת עם ישראל. שנאמר: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' רוחו עליהם" (במדבר, י"א, כ"ט).
ציפורה ומרים ואהרן – התדרדרות לעיסוק בלה"ר על חיי האישות של משה רע"ה:
תוספת שבעים הנביאים למנהיגותו של משה רע"ה, השפיעה לרעה על משפחתו הקרובה של משה רע"ה. כאשר ציפורה אשת משה רע"ה הנביא היחיד, שהיה כבן שמונים ושתים שנה, נצלה לרעה את מינוי שבעים הנביאים הנוספים, עד שאף היא כפרה בציווי ה' יתברך למשה רע"ה קודם מתן תורה, לפרוש מאשתו, ולא לשוב לדרך ארץ (תנחומא, צו, סימן יג). דהיינו, לאחר כשנה של פרישות, היא פתחה בגילוי סודות אישיים מחדר המיטות של משה, באומרה בקול רם: "אוי לנשותיהן של אלו, הן נזקקין לנבואה שיהו פורשין מנשותיהם?, כמו שפירש בעלי הימני!?. ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן" (תנחומא, צו, סימן יג), "על אודות גירושיה" של ציפורה. כלומר, ציפורה דיברה על פרישות הצדיק, ומרים הפכה את מצות ה' יתברך למשה רע"ה על הפרישות לגירושין.
לפיכך אף מרים ואהרן אשר היו בגילאים של שמונים ושמונה, ושמונים וחמש שנים, נותרו עדין מנהיגים בלעדיים בתחומם, התדרדרו ללה"ר בעניין התנהגותו של משה בחדר המיטות. כלומר, מרים ואהרן ראו בתוספת הגדולה של שבעים נביאים, כעונש אלוהי, בגין כישלונו האישי של משה רע"ה בהנהגת עם ישראל, אשר היא נבעה לדבריהם מהתנשאותו האישית של משה רע"ה. שנאמר: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח... ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (במדבר, י"ב, א'-ב'), "ולא פרשנו מדרך ארץ" (רש"י), דהיינו, מרים ואהרן סברו, כי קדושה ודרך ארץ אינם דברים הסותרים זה את זה, לפיכך משה רע"ה פרש מאשתו מדעתו, לאחר שהוא דרש קל וחומר מתוך גאוה, "אמר: ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה, וקבע להם זמן, אמרה תורה: 'אל תגשו אל אשה' (שמות, י"ט, ט"ו), אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן, על אחת כמה וכמה" (יבמות, סב.). בנוסף לדיבור לה"ר על משה רע"ה, מרים ואהרן מיהרו להזדווג, מיד לאחר שהם סיימו לדבר לה"ר על משה רע"ה. כלומר, מרים ואהרן התעלמו מעברם של משה וציפורה, אשר חיו עשרות שנים באושר, והם אף שכחו כביכול את העובדה שה' יתברך נגלה למשה פנים אל פנים, ושה' יתברך נתן רק לו את התורה, והם אף לא התייחסו לקרינת עור פני משה בלבד, והם גם לא חששו מכך שפגיעתם היא בכלל עם ישראל, "שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל" (במדבר, כ"א, כ"א), הגרוע מכל הם לא האמינו שמשה רע"ה פועל אף בחדר המיטות, ע"פ צו אלוהי, "והסכימה דעתו לדעת המקום" (יבמות, סב.).
לפיכך התורה העידה כי "האיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"(במדבר, י"ב, ג'), כלומר, משה רע" לא למד ק"ו מתוך גאווה, דהיינו, מרוב ענווה, משה רע"ה לא הכיר כלל בהבדל שבינו לבין האחרון מעם ישראל, אלא הרגיש בפנימיותו, "כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני" (הרמב"ן, שמות, ד', י"ג), ואף הגדולה שניתנה לי על עם ישראל, היא בבחינת מתנת חינם מה' יתברך, ולא מצד המעלות והסגולות העצמיות שלי, שנאמר: "ונחנו מה" (שמות, ט"ז, ז'). על כן אף פרישותו מאשתו מק"ו, הייתה בבחינת הקרבת קרבן אישי, למען טובתם של כלל עם ישראל. לפיכך ע"מ להוכיח למרים ולאהרן את צדיקותו של משה רע"ה, ה' יתברך נאלץ להתגלות "עימהם פתאום, והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים: מים מים. להודיעם שיפה עשה משה שפירש מאשתו, אחר שנגלית שכינה עליו תדיר, ואין עת קבוע לדבור. וכן אמר להם: 'פה אל פה אדבר בו", פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה" (תנחומא, צו, סימן יג). כלומר, ה' יתברך לימדם לנהוג כמשה רע"ה, אשר הרגשתו הייתה כי "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט" (במדבר, י"ב, ח'). כלומר, לקיים את מצוות ה' יתברך, מתוך תחושה פנימית עמוקה ושורשית, של "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים, ט"ז, ח'). משום שאף מרים ואהרן התרגלו לשגרת התגלויות ה' יתברך למשה רע"ה, ולתחושתו הפנימית העמוקה והשורשית, של "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים, ט"ז, ח'). על כן הם אמרו: "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (במדבר, י"ב, ב'), מבלי לחוש כי ה' יתברך שומע את רכילותם. לפיכך נאמר מיד בהמשך הפסוק "וישמע ה'" (במדבר, י"ב, ב').
נמצאנו למדים כי ההתדרדרות הרוחנית של העם עקב השגרה, גררה עמה גם את מנהיגיו הגדולים להתדרדרות רוחנית. לפיכך אהרן הכהן לא נענש, משום שזו הייתה לו מעידה חד פעמית בחטא הגאווה, שנאמר: "ונחנו מה" (שמות, ט"ז, ז'). אולם, מרים שהיתה בגיל שמונים ושמונה, והיא אשר פתחה בדיבור תחילה, נענשה בצרעת מיוחדת, בכדי שחוצפתה כנגד מנהיגי הדור, לא תהפך להיות אצלה לדרך של שיגרה. כמובא בגמ' (סוטה, יב.): "עמרם גדול הדור היה... אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". כלומר, עמרם העניו קיבל את תוכן דברי מרים, ובלע את רוקו, בעת שמרים בתו כשהייתה בת חמש שנים, הטיחה בו שהוא גרוע מפרעה הרשע. לפיכך בעקבות זאת, עמרם זכה שיצא ממנו בן, אשר הבליג על פגיעתם של מרים ואהרן, ואף קבל את דבריהם כדברי מוסר, שנאמר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, י"ב, ג'). ואילו לגבי מרים נאמר: "ואביה הלא ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", וגו' (במדבר, י"ב, י"ד).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ההתרגלות לשגרת החיים, שוחקת את ההתרגשות מאירועי העבר, ואף מן הנסים היומיומיים. ובעקבות זאת האדם מאבד את טעם החיים, והופך לרובוט אנושי. על כן התורה נקראת גם תורת חיים, משום שקיום מצוותיה בכל עת בשמחה, מחדשת את חיותו של האדם בכל זמן. וכן נאמר: "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיה, נ"ח, י"א).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א