קוד: חג השבועות – חגיגת עוגות הגבינה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
חג השבועות – חגיגת עוגות הגבינה
מבוא:
חג השבועות הוא חג מקראי, והרגל השני מבין שלשת הרגלים. התורה מכנה את חג השבועות שנחוג יום אחד בלבד, בשלושה כינויים שונים: חג הקציר, יום הביכורים, וחג השבועות ביום החמישים לספירת העומר. שלושת כינויי חג השבועות בתורה, נועדו להביע את האופי השונה של החג, והתאמתו לאדם, למקום ולזמן. כלומר, בימי בית המקדש הוקרב בחג השבועות קרבן מיוחד שנקרא קרבן שתי הלחם, מהקציר החדש של תבואת החיטים, והחלה בו העונה של הבאת הביכורים מחקלאי ארץ ישראל, בסיום ספירת העומר בת שבעת השבועות. לאחר חורבן בית המקדש חז"ל הוסיפו לשמות חג השבועות עוד שלשה כינויים: עצרת, יום הדין "על פירות האילן" (ר"ה, פ"א, משנה ב), ויום מתן תורה (פסחים, סח:), למרות שהשם "עצרת" (מלשון כנס חגיגי, באמצעות עצירת השיגרה) נזכר בתורה רק בהקשר של היום השמיני של סוכות (במדבר, כ"ט, ל"ה), ועל אף שיום הדין לא נכלל בתוך כינויי חג השבועות שבתורה. כשם חגיגת יום מתן תורה לא הוזכרה בתורה, ואף היום המדוייק של קבלת התורה שנוי במחלוקת, ואף שההלכה נקבעת כדעת רבי יוסי, דהיינו, שיום מתן תורה היה בז' בסיון, יום לאחר חג השבועות (שבת, פו:). ולא זו בלבד, אלא שזכרון יום מתן תורה בחודש סיון, מעורר את חטא העגל ושבירת הלוחות.
כלומר, בימי בית המקדש חג השבועות היה חג עממי, המתרכז במצוות הקשורות לבית המקדש, כגון: עליה לרגל, קרבנות, מנחת הלחם, ביכורים, וכו'. כשהשתנו הנסיבות לאחר חורבן בית שני, חז"ל הוסיפו לציביונו של חג השבועות, גם את שמחה הגשמית והרוחנית של "זמן" מתן תורה, ולא את "יום" מתן התורה הקיימת לנצח. וכן מצאנו כי ביו"ט של חג השבועות, אומרים בברכה האמצעית של ערבית, שחרית ומנחה: "את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו", ובמוסף אומרים רק: "יום חג השבועות הזה" (הרמב"ם).
בתקופת האר"י לפני כארבע מאות וחמישים שנה, החל לפשוט המנהג בקהילות ישראל, לקרא את "תיקון ליל שבועות", אשר הוא כדמות המנהג שהיה שייך בימי הרשב"י לבודדים, כדברי הזוהר: "חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא, והוו לעאן באורייתא" (זוה"ק, אמור, צח.). המנהג הקדוש של המקובלים הפך בימינו לאירוע המרכזי של שומרי המצוות בחג השבועות. מילת "תיקון" אינה הפך מילת קלקול, אלא היא מילה ארמית מהזוהר, אשר בתרגום לעברית משמעותה "קישוט", בבחינת קישוט הכלה לפני בואה להינשא לחתן. כלומר, "תיקון ליל שבועות", הוא בגדר הכנת עם ישראל לחגיגת הנישואין עם הקב"ה ביום מתן תורה.
בתקופה האחרונה פשט מנהג קלוקל, אשר הוא המשכו של התהליך הכללי "ביזוי המועדות", המנהג החדש קובע כי מהות חג השבועות היא "אכילת עוגת גבינה" כביכול. עקב שטיפת המוח החילונית באמצעי התקשורת ההמוניים, נולד דור מטופש, המזהה את חג השבועות עם מצות "אכילת עוגת גבינה" כביכול. יתרה מזאת, ע"מ לשוות למצות "אכילת עוגת גבינה", אופי הלכתי כביכול, רתמו תעשיות החלב ומוצריו רבנים מטעמם, אשר הם אישרו בעונים, כי אכן אכילת מוצרי החלב הם כוונת התורה וחז"ל לחגיגת חג הקציר, יום הביכורים, חג השבועות, יום הדין לאילן, עצרת, יום מתן תורה, ותיקון ליל שבועות.
כאשר לאמיתו של דבר, מאחורי מצות "אכילת עוגת גבינה", מסתתרת תרבות צריכה בהמית, אשר אין לה שום קשר לחג השבועות או לחגיגת יום טוב של שבועות אשר חגיגתם היא "בבשר וביין". וכן הרמב"ם פסק (הלכות יום טוב, פ"ו, י"ז-י"ט): "ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו... כיצד?, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין... אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו. אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומתפללין וקורין בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה".
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי