פרשת נשא – טוהר ויושר עם סוטה ונזיר במקום השראת השכינה

קוד: פרשת נשא – טוהר ויושר עם סוטה ונזיר במקום השראת השכינה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ב' סיון התשע"ד
נשא – טוהר ויושר במקום השראת השכינה
מבוא:
פרשת נשא היא הארוכה שבפרשיות התורה, והיא כוללת בתוכה קע"ו פסוקים, העוסקים במספר נושאים, אשר הם: נשיאת כלי המשכן ע"י בני גרשון ומררי, שילוח הטמאים אל מיחוץ למחנה, שבועת שקר, אשם גזילת הגר, התרומה לכהן, דיני סוטה, דיני נזיר, ברכת כהנים, ופירוט נרחב של קרבנות הנשיאים ביום הקמת המשכן. הרעיון המשותף לכל הנושאים האלה הוא: מתן כבוד לשכינה, באמצעות היטהרות פנימית של הפרט והכלל במחנות ישראל, שנאמר: "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם" (במדבר, ה', ג'). לפיכך בתחילת פרשת נשא נמנה מחנה הלויים, וחולקה לכל משפחה מהם, נשיאת מרכיבי משכן ה'. ולאחר שהופרדו בני הערב רב והגרים, מתוך מחנות ישראל, עם ישראל הצטווה לשלח אל מיחוץ למחנה, גם את הטמאים מתוך מחנות עם ישראל, ע"פ חומרת טומאתם. לאחר מכן עם ישראל הצטוו שלא להשבע שבועת שקר ולא לגזול את הגר, על אף שמיקומו הוא מיחוץ למחנה ישראל. כמו כן, נאסר על עם ישראל לגזול מהכהנים, את מתנות ישראל בתרומה ובהקדשים לכהנים, גם משום שהתרומה פועלת לטובת הנותן. לאחר מכן התורה עוסקת בטהרת המשפחה היהודית, באמצעות מנחת קנאות, וניקוי החשד מאשה סוטה, אשר היא עלולה לגרום להתפשטות חטאי זימה, ולממזרים שאינם ברי מנין במחנה ישראל. לאחר מכן התורה מפרטת את דיני הנזיר או הנזירה אשר קדושתם היתרה, היא הפוכה מטומאת אשה סוטה, הן בהתנהגותם החיצונית והפנימית, והן בשימוש ביין, בשיער ובטומאה. על כן לאחר שהתורה כתבה בפרשת נשא, את המצוות הנוגעות לטוהר וליושר, הראוי להיות במחנות עם ישראל, הכהנים נצטוו לברך את עם ישראל מתוך המקדש בשם המפורש, ולומר להם בלשון הקודש, באיטיות ובקול רם, שיתברכו נכסיהם וישמרו, ושה' יתברך יראה להם פנים שוחקות, ושיכבוש כעסו עליהם, ושיאה של הברכה הוא: "וישם לך שלום' בביתך" (ספרי, במדבר, פיסקא מב). בסיום ברכת כהנים, ה' הבטיח להסכים עם ברכות הכהנים, ולברך גם את הכהנים, כי כלל מחנות ישראל "הם זרע ברך ה'" (ישעיה, ס"א, ט'). בסיום פרשת נשא התורה מפרטת בהרחבה רבה את התרומה הייחודית של הנשיאים, הכוללת את תרומת העגלות לנשיאת המשכן, יחד עם הקרבת הקרבנות של כל אחד מנשיאי שבטי ישראל, במשך י"ב ימים, החל מיום הקמת המשכן, ע"פ סדרם העתידי במחנות, כפי שקבע להם יעקב אע"ה. כלומר, קורבנות הנשיאים היו דומים, אך לתרומת כל אחד מהם הייתה כוונת לב טובה בגוון אחר, להבעת התודה והאהבה לה' יתברך, על הפרדת עם ישראל מן הטומאות, וטיהור מחנותיהם לצורך השראת השכינה בתוכם, דהיינו, בתוך אחדות הפרט והכלל מעם ישראל, כמבואר להלן בהרחבה:
א. פרשת אישה סוטה – כמשל ליחסים שבין עם ישראל לה' יתברך.
ב. אישה סוטה – עונש ושכר עקב אי שפיות זמנית.
ג. רמזים ונסיבות – במעשה הסוטה אינם העיקר.
ד. חטא הנזיר – בעליה לצורך ירידה.
ה. ברכת כהנים – כהן המברך כראוי מתברך.
פרשת אישה סוטה – כמשל ליחסים שבין עם ישראל לה' יתברך:
פרשת נשא היא הארוכה שבפרשיות התורה, והיא כוללת בתוכה קע"ו פסוקים. פרשת נשא הכוללת בתוכה גם את פרשת אישה סוטה, נקראת בדרך כלל אחרי חג מתן תורה, ע"מ לחזק את האדם אשר התעלה ברוחניותו ביום מתן תורה, בכדי שימשיך את קשר הנישואין עם הקב"ה, כפי שהוא התחייב על כך ביום מתן תורה בסיני. וכן נאמר: "ביום חתנתו וביום שמחת לבו' (שיה"ש, ג', י"א), 'ביום חתנתו', זה מתן תורה" (תענית, כו:), "שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו" (רש"י). "משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו, הוי מתקשטת בכל תכשיטיך, כדי שתהא רצויה לי, כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים במצות, כדי שתהיו רצויים לי, וכן הוא אומר: 'יפה את רעיתי כתרצה' (שיה"ש, ו', ד'), יפה את כשאת רצויה לי (ספרי, דברים, פיסקא לו). כלומר, ה' יתברך הוא החתן כביכול, והכלה היא עם ישראל, והתורה היא שטר הכתובה. לפיכך כשם שהכלה מתחייבת ביום החתונה להיות נאמנה לבעלה, והבעל מתחייב לזון ולפרנס אותה, ואף כשם שביום השנה לנישואין שניהם חוגגים את יום הנישואין בכל שנה מחדש, כך גם ביום מתן תורה, ה' יתברך ועם ישראל חוגגים את יום הנישואין בכל שנה מחדש, ע"מ לחדש את קשר האהבה, ולהזכיר את התחייבויותיהם ביום הנישואין. על כן פרשת אישה סוטה הנקראת בזמן יום מתן תורה, מרמזת לעם ישראל בזמן אמת, שלא לסטות ממחויבויות קשר הנישואין עם ה' יתברך.
לפיכך לפני כתיבת פרשת אישה סוטה נאמר בכפילות: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר, ה', י"א, י"ב). וכן מובא במדרש (תנחומא, נשא, סימן ה): "איש איש', ללמדך שמועלת וכופרת בשנים. באיש מלחמה שלמעלן, ובאישה שלמטן. אמר לה הקדוש ברוך הוא: באישך את משקרת, שמא בי את יכולה לשקר?". וכן "רבי שמעון בן יוחאי אומר: כל מקום שהוא אומר: 'לאמר' 'ואמרת אליהם' לדורות. וכל מקום שאינו אומר לאמר ואמרת אליהם הרי זו לשעה. רבי אומר: אף בכל מקום שאינו אומר 'לאמר ואמרת אליהם', הרי הוא לדורות" (ילק"ש, בשלח, רמז רל). לפיכך אף האמור בראש פרשת סוטה "לאמר ואמרת אליהם', הרי הוא לדורות". כלומר, פשט פרשת סוטה מלמדת לדורות, את דיני אישה סוטה המבוארים בהרחבה במסכת סוטה. אולם, פרטי פרשת סוטה האמורים בפרשת נשא, אינם נוגעים לנשות ישראל במדבר. הן משום שלא היה להם יין במדבר, והן משום שהמן היה מגלה את סירחונם של כלל בני ישראל, כמובא במדרש (ילק"ש, בשלח, רמז רסא): "אמר רבי יוסי: כשם שהנביא מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין, אף מן מגיד וכו'. הא כיצד?, שנים באין לפני משה לדין, זה אומר: עבדי גנבתה, וזה אומר: אתה מכרת לי. אמר להם: 'דינו לבקר משפט' (ירמיה, כ"א, י"ג), למחר נמצא עומרו בית רבו הראשון, בידוע שזה גנבו. ואם נמצא בבית שני, בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, הוא אומר: היא סרחה עלי, והיא אמרה הוא סרח עלי. אמר להם משה: 'דינו לבקר משפט', למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה, בידוע שהוא סרח עליה. ואם נמצא עומרה בבית אביה, בידוע שהיא סרחה עליו". לפיכך במשך ל"ט שנות הנדודים במדבר, לא היה צורך בהשקאת אישה סוטה.
וכן מובא במדרש (ילק"ש, במדבר, רמז תרפד): "בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות?. סתם פיהן הקב"ה, אמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר: 'הבו לה' משפחות עמים' (תהלים, צ"ו, ז'), כשם שבני מביאין, 'ויתילדו על משפחותם' (במדבר, א', י"ח). לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצות, 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני' (ויקרא, כ"ז, ל"ד), ואחר כך: 'וידבר ה' במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל' (במדבר, א', א'-ב'). שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן". כלומר, הזכות הבסיסית להימנות על צבאות ה' יתברך, נבעה מתוך כשרותן של הנשים היהודיות. וכן כתב רש"י על בן האישה הישראלית שקלל: "ושם אמו שלמית בת דברי', שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו. לומר: שהיא לבדה היתה זונה" (רש"י-ויקרא, כ"ד, י"א).
וכן נאמר: "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל' (שמות, ל"ב, כ'), לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות" (ע"ז, מד.), דהיינו, מי הסוטה בדקו את הגברים אשר חטאו בעגל ללא עדים וללא התראה, ומי שחטא נידון "בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם" (רש"י, שמות, ל"ב, כ'). וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה ט, מד): "מאי דכתיב: 'כי תשטה' וגו', רבנין פתרין קרייה במעשה העגל. 'איש', זה הקב"ה שנקרא איש... 'כי תשטה אשתו', אלו ישראל שסרו מאחריו... 'ומעלה בו מעל', זו מעילת עבודת כוכבים... 'ושכב איש', זה אהרן שעשה להם את העגל, 'שכבת זרע', שכך היתה דרכה של עבודתה... 'ונעלם מעיני אישה ונסתרה', ח"ו שהם חשבו בעצמם כאלו עין של מעלה אינה רואה" וגו'.
נמצאנו למדים כי פרשה אישה סוטה לא נאמרה ישירות כלפי נשות דור המדבר, אלא היא נכתבה בפרשת נשא, כמשל ליחסי הנישואין שבין עם ישראל לבין ה' יתברך. על כן קריאה פרשת סוטה לדורות עולם, בזמן חג מתן תורה, לא נועדה להטיל דופי בנשות עם ישראל הצדקניות, אלא היא נועדה לחזק כל אדם מישראל, אשר התעלה ברוחניותו ביום מתן תורה, בכדי שימשיך את קשר הנישואין עם הקב"ה, כפי שהוא התחייב על כך ביום מתן תורה בסיני, מבלי לסטות ממנו.
אשה סוטה – עונש ושכר עקב אי שפיות זמנית:
פרשת אשה סוטה המבוארת בהרחבה בפרשת נשא, נועדה ללמד כי שלום הבית הפרטי, נוגע גם לה' יתברך וגם לכלל עם ישראל, כי הקדושה הכללית של מחנה ישראל, נוצרת ע"י קדושת כל הפרטים מעם ישראל. וכן נאמר בגמ' (חולין, קמא.): "גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים". וכן נאמר בגמ' (סנהדרין, כז:): "וכשלו איש באחיו' (ויקרא, כ"ז, ל"ז), איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה". וכן מובא במשנה (פאה, פ"א, משנה א): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם". לפיכך התורה מצווה לבדוק רק את האישה שסטתה, ולא את האיש שסטה עמה. משום שהתורה נותנת אימון מלא בנשות ישראל הצדקניות, אשר הם יסוד היסודות של יצירת העם היהודי לדורותיו.
וכן רש"י כתב (במדבר, ה', י"ב): "איש איש כי תשטה אשתו', מה כתיב למעלה מן הענין?, 'ואיש את קדשיו לו יהיו', אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה". לכאורה דברי הרש"י תמוהים, וכי מה אשמה האישה בכך שבעלה עיכב את מתנות הכהונה?, הרי צריך היה להעניש אותו ולא אותה?. אלא משום שכאשר האדם מחובר לה' יתברך, "אשתו כגופו דמי" (בכורות, לה:), וכשהוא גורם לפירוד עם הכהן, הוא מתנתק מה' יתברך. לפיכך עונשו הוא בהבאת אשתו הסוטה לכהן, אשר מחד גיסא, הדבר גורם לאדם בושה וצער גדול, ובפרט אם אשתו נמצאה כשרה. ומאידך גיסא, הבאתה גורמת להם להתחברות מחודשת לקדושה. וכן "תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו, אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, שנאמר: 'ועבר עליו רוח קנאה". כלומר, ע"פ רש"י זה, כל עניין אישה סוטה אינו קשור ישירות למעשיה או למחדליה של האישה, אלא הדבר נועד לתיקון חטא בעלה בעיכוב המעשרות לכהן.
לפיכך למרות שאין עדים לשכיבתה של האישה הנשואה עם גבר זר, בכל זאת, בודקים את האישה הנחשדת בסטייה מן האחדות עם בעלה, אם שהתה עם הנחשד בניאוף "כדי טומאה, שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה (כשתי דקות), הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי שוטה, תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה" (הרמב"ם, סוטה, פ"א, ב). כלומר, הנחת היסוד היא שהאישה לא שכבה עם הנואף, ואף אם היא שכבה עמו ח"ו, הרי שהדבר לא נעשה מדעת או מרצון, וכן "שנו רבותינו: אין המנאפים נואפים, עד שתכנס בהם רוח שטות, שכן כתיב (במדבר, ה', י"ב): 'כי תשטה אשתו" (תנחומא, נשא, סימן ה). והוסיף על כך הרמב"ם: "וזה אמת, לפי שבעת התאוה, איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם" (הרמב"ם, פיהמ"ש, חגיגה, פ"ב, א). וכן אמר רבן גמליאל, כי מנחת הקנאות של הסוטה מובאת מקמח שעורים, הסמל את העדר הדעת, "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (סוטה, יד.). וכן "אמר ר"מ: היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחין, לפיכך כהן משקה אותה המים המרים במקדה של חרס" (מד"ר, במדבר, פרשה ט, טו), דהיינו, הנואף נגרר למעשיו שלא מצלילות דעת, אלא מתוך פיתוי נשי ובזמן שכרות. כלומר, אף אם נעברה העבירה, התורה מיחסת את המניעים של הנואף והנואפת, למעשה שהתבצע מתוך חוסר שפיות זמנית. אך למרות זאת, עונשם כבד מנשוא, בשל התוצאות הנרחבות של מעשיהם.
מצד שני קיימת האפשרות שהאישה הסוטה רק נסתרה לשתי דקות, ע"מ לזכות בברכות הכהן, לאחר שיוכח לעין כל כי היא צדקת. וכן "אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, 'אם ראה' (שמואל-א, א', י"א), - מוטב, ואם לאו – 'תראה', אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר (במדבר ה', כ"ח): 'ונקתה ונזרעה זרע" (ברכות, לא:). וכן מצאנו כי "לעולם אין אישה מניפה, אלא הסוטה והנזירה בלבד" (הרמב"ם, מעשה הקרבנות, פ"ט, יז). כלומר, ההנחה היא או שהאישה הצדקת נסתרה עם גבר זר, או מתוך אי שפיות זמנית, או שכוונתה היתה שבעלה יחשוד בה, בכדי שהיא תזכה לברכות בבנים, או לזכות להקריב קרבן ייחודי. וכן מצאנו כי שרה אמנו נסתרה עם פרעה ואבימלך, ע"מ להציל את בעלה אברהם אע"ה.
על כן מובא במשנה (סוטה, פ"א, משנה ד): "היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואומרים לה: בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים. עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים". "ואומרין לה: בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו, ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה, אם אמרה הין נטמאתי, או איני שותה, יוצאה בלא כתובה והולכת לה" (הרמב"ם, סוטה, פ"ג, ב). כלומר, הכהן מכנה את האשה הסוטה בשם בתי, ומציג לה מגוון נסיבות מקלות לסטייתה, כגון: שכרות, או ילדותיות, או שכנים רעים, ואף מנמיך בחומרת מעשיה, ובתוצאותיו. יתרה מזאת, אף בדיקת הסוטה בידי הכהן בבית המקדש, נעשה בדרך של נס אלוהי גלוי ומדויק, להבדיל מבדיקה "במכונת אמת" שבימינו. משום שתכליתה העליונה היא: להחזיר את שלום הבית בין בני הזוג, מתוך הסכמתם המלאה לבדיקת הכהן. וכן "רבי ישמעאל: גדול השלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא: ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" (ילק"ש, נשא, רמז תשיא).
כלומר, הכהן בודק בבית המקדש מי מבני הזוג השתגע, האם זה הבעל שחשד באשתו לחינם, או האם האישה שפעלה בניגוד להתראת בעלה בפני עדים, שלא תיסתר עם איש פלוני, עשתה מעשה שטותי מצידה, או שח"ו האישה בגדה בבעלה עם אותו איש זר. וכן מובא במשנה: "כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו" (סוטה, פ"ה, משנה א), ואת הבועל (סוטה, כ"ח.).
וכן מצאנו כי לאחר שהוכח שאישה עשתה מעשה שטותי, בכך שהיא נסתרה בכוונה ובמזיד עם גבר זר, למרות התראות בעלה בפני עדים, לא רק זה שהיא מנוקה מעון ולא מתה, ואף בעלה אינו מגרשה. אלא היא שבה בכבוד רב אל חיק בעלה, והיא אף מקבלת ברכות שמים "שאם היתה יולדת בצער, יולדת בריוח. קצרים, יולדת ארוכים. שחורים, יולדת לבנים. אחד, יולדת שנים" (ברכות, ל"א:). משום בניגוד לנשים הכשרות בדרכם, האישה הסוטה הוכיחה באופן פומבי, שהיא התגברה על היצר הרע שהיה לה כביכול, וחזרה בתשובה שלמה מתוך התדרדרותה במדרון החטא. לפיכך אף שכרה הוא בהיפוך שיגרתה, ע"פ רצונה. כלומר, אם חפצה נפשה ללדת ילדים קצרים, או בינוניים, או שחורים, או רק אחד, ה' יתברך ממלא את רצונה.
רמזים ונסיבות – במעשה הסוטה אינם העיקר:
חז"ל הפליגו בדמיון מעשיה של האישה הסוטה, ע"מ להסביר את הן את חומרת עונשה, והן את הרקע לחשדות בעלה, וגם את התעלמות התורה מבדיקת הנואף, אשר כביכול נגרר למעשה לאחר פיתוי גדול מצד האישה הסוטה. וכן מובא בגמ': "שבמדה שמדדה בה מדדו לה: היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, לפיכך ציפורניה נושרות. היא חגרה לו בצילצול (חגורה נאה), לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה, לפיכך יריכה נופלת. היא קיבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה. היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה של חרש. היא עשתה בסתר, יושב בסתר עליון שם בה פנים... דבר אחר: היא עשתה בסתר, המקום פירסמה בגלוי" (סוטה,ח:).
כלומר, אין האישה שסטתה נבדקת בגלל ביצוע אחד או כל המעשים המתוארים לעיל, אלא רק מפני שהיא פעלה בניגוד להתראת בעלה בפני עדים, שלא תיסתר עם איש פלוני. וכן כתב בעל "ספר החינוך": "ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים, רק להודיע כי ענין המצוה יסבול הרבה רמזים, מלבד עקריה גדולים וחזקים" (ס"ה, מצוה צה). כלומר, אם האישה נסתרה עם גבר זר, בניגוד להתראת בעלה בפני עדים, המים בודקים רק אם היא שכבה עמו, לפיכך תיאורי חז"ל את מעשיה כביכול, אינם מהווים תנאים לבדיקה. דהיינו, אף אם האישה הסוטה לא עמדה בפתח, ואף אם היא לא התקשטה, וגם אם היא לא האכילתו מעדני עולם, או שהיא לא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים. בכל זאת, המים בודקים אם בזמן שהיא נסתרה, הם ביצעו מעשה של ביאה אסורה. לפיכך תיאורי חז"ל נועדו ללמד כי כגודל החשדות האפשריים, כך הוא גודלו של העונש, או השכר שהאישה הנבדקת מקבלת במידה כנגד מידה. אולם, הנחשד בניאוף אינו מקבל שכר אלא רק עונש, כי "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו" (סוטה, פ"ה, משנה א), דהיינו, אם מתגלה בבדיקת הסוטה כי הנואף ביצע בעילה אסורה, אף בטנו וירכו של בועל מתפוצצים.
חטא הנזיר – בעליה לצורך ירידה:
פרשת נשא נקראת בדרך כלל אחרי חג מתן תורה, ע"מ לחזק את האדם אשר התעלה ברוחניותו ביום מתן תורה, בכדי שהוא ימשיך להתעלות בלימוד התורה. לפיכך מיד לאחר חג מתן תורה, נקבע לקרוא את הפרשה הארוכה ביותר בפרשיות השבוע, אשר עוסקת בעיקרי נושאיה בהעלאתם של עם ישראל ברוחניות, באמצעות מתן כבוד לשכינה, באמצעות היטהרות פנימית של הפרט והכלל במחנות ישראל, שנאמר: "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם" (במדבר, ה', ג'). וכן מצאנו כי בפרשת נשא, התורה הסמיכה בין פרשיות סוטה ונזיר, ע"מ להעלות גם את קדושתם של האנשים הבודדים, אשר סטו מן הדרך המרכזית, ופנו לשולי החברה הכללית, מימינה ומשמאלה.
לפיכך מיד לאחר פרשת סוטה התורה מפרטת את דיני הנזיר או הנזירה אשר קדושתם היתרה, היא הפוכה מטומאת אשה סוטה, הן בהתנהגותם החיצונית והפנימית, והן בשימוש ביין, בשיער ובטומאה. וכן מובא בגמ': "שיער באשה ערוה" (ברכות, כד.), "ודווקא לאחרים ולאנשים משום הרהור" (הרשב"א), וגידול שיער הנזיר מצות עשה (ספרי זוטא, פיסקא ו), משום שהוא נעשה לשם שמים, כי "השיער הגדול ביותר, או הגילוח הגמור יפסיד תואר האדם" (ס"ה, מצוה שעד). על כן נאסר גם על הכהנים (ויקרא, י', ו') לעבוד במקדש לאחר שתיית יין, או עם שיער ארוך, ללא גילוח השיער אחת לשלושים יום, ואף לא להיטמא למתים, בשל קדושתם היתרה. לפיכך בפרשת נזיר התורה מאפשרת גם לאיש או לאשה מעם ישראל, להתעלות אל מעבר לקדושת הכהנים ע"פ רצונם, ובהתאם לכללים שנקבעו לקדושת הנזיר, דהיינו, איסור שתית יין ויתר מרכיבי פרי עץ הגפן, איסור הטומאה למת, וגידול השיער, וכל שלושת אלה לתקופה שלא תפחת משלושים יום. פרט לשלושת האיסורים הללו אשר הנזיר או הנזירה מקבלים על עצמם מרצונם החופשי, הנזיר הוא ככל אדם לכל ענין, לרבות קיום כל יתר מצוות התורה. לפיכך התורה מכנה את הנזיר "קדוש הוא לה'" (במדבר, ו', ח'). אך אם הנזיר נטמא למת אף באקראי, התורה מכנה אותו חוטא וטמא, שנאמר: "מאשר חטא על הנפש... כי טמא נזרו" (במדבר, ו', י"א, י"ב). כלומר, התורה מתייחסת לנזיר בהופכיות כביכול.
וכן חז"ל מתייחסים למעשה הנזיר בהופכיות: מחד גיסא, "רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?, לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות, סג.), "שהוא מביא לידי ניאוף" (רש"י), דהיינו, הנזיר הוא צדיק, משום שהוא מרחיק את עצמו מן היין כדי שלא יחטא בניאוף. ומאידך גיסא, "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה ת"ל: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' (במדבר, ו', י"א)?, וכי באיזו נפש חטא זה?, אלא שציער עצמו מן היין", דהיינו, הנזיר הוא חוטא, משום שהוא מרחיק את עצמו מן היין ומפרי הגפן אשר ברא ה' יתברך להנאת בריותיו.
לפיכך על הגישות ההופכיות למעשה הנזיר, נשאלות השאלות: הרי נאסר על הנזיר אף "חרצנים" (במדבר, ו', ד') של ענבים, וכי החרצנים גורמים לניאוף, או להנאה?. כמו כן, הרי נאסר על הנזיר גם הטומאה למת וגם גידול שיער, האם אי הטמאות למת וגידול שיער מונעים ניאוף, או גורמים להנאה?. יתרה מזאת, אם המנעות מיין, והטמאות למת, וגידול שיער הם הפתרון לחטא הניאוף, מדוע התורה לא אסרה אותם על כלל עם ישראל לנצח?.
נלענ"ד, כי התורה וחז"ל התכוונו לשני סוגי נזירים, דהיינו, הנזיר האמור בתורה שבכתב הוא נזיר הבא מצד הקדושה, דהיינו, אדם כשר החפץ להתחזק ולהתעלות בקדושה לשם שמים. לעומת זאת, חז"ל מלמדים בתורה שבע"פ, כי יש גם נזיר הבא מצד הטומאה, דהיינו, אדם החפץ להראות עצמו כלפי חוץ, כמסתגף מן היין המשכר לשם שמים. לפיכך פרט ליין המשכר, התורה הוסיפה לנזיר המתקדש, גם את איסור כל מוצרי הגפן כולל חרצנים, ואף את איסור ההטמאות למת, וגם את איסור התספורת, בכדי להעלות את קדושתו מעל לקדושת הכהן, בבחינת "בא לטהר מסייעין אותו" (יומא, ל"ח:), דהיינו, אם הנזיר מקבל עליו את כל שלושת הדברים הללו, התורה מוסיפה לו את התואר "קדוש הוא לה'" (במדבר, ו', ח'), משום שאם עקב ראית הסוטה, הנזיר היה רוצה רק להפסיק לשתות יין לתקופה מסוימת, הוא היה יכול לעשות זאת בדרך של נדר רגיל. לעומת זאת, על הנזיר המסתגף מן היין המשכר מצד הטומאה, התורה שבע"פ הכבידה עליו באיסורים הללו, בבחינת "בא לטמא פותחים לו" (יומא, ל"ח:), פתח של תשובה. לפיכך נזיר זה נקלע להיטמא למת, והתורה מוסיפה לו את התואר "מאשר חטא על הנפש... כי טמא נזרו" (במדבר, ו', י"א, י"ב). משום שהוא צריך לחזור על כל ימי נזרו מחדש. על כן אמר רבי אלעזר הקפר, כי הוא חטא בנפשו לא בגלל החרצנים, אלא "שציער עצמו מן היין" לחינם, בכל התקופה שלפני היטמאותו למת. כלומר, התורה הכבידה על הנזיר שחטא, והרחיקה אותו אף מהחרצנים, ע"מ להעלותו לדרגת נזיר הבא מצד הקדושה.
וכן מצאנו כי בתורה שבכתב הוסמכו פרשיות סוטה ונזיר, כאשר פרשת סוטה נכתבה קודם, ואחריה התורה כתבה את פרשת נזיר. ואילו בתורה שבעל פה, מסכת נזיר נכתבה קודם, ואחריה נכתבה מסכת סוטה. דהיינו, משום שישנם שני סוגי נזירים, הנזיר הכתוב בתורה לאחר פרשת סוטה, הוא נזיר הבא מצד הקדושה, לכן ה' יתברך עורר את לבו באמצעות ראית הסוטה בקלקולה. כי לכאורה, מה הוא אשם בקילקולה?, מה הקשר שלו לסוטה?. אלא שהתבוננות האדם החיובי במציאות קלוקלת הנגלית לעיניו, מרמזת לו לחזור בתשובה. כי בכל דבר שנראה לאדם, אף באקראי כביכול, הוא צריך להסתכל על האלוהות שבתוך הדבר שנגלה לעיניו. לעומת זאת, הנזיר הכתוב במסכת נזיר לפני מסכת סוטה, הוא אדם שלילי שקיבל עליו להיות נזיר, מצד הסתגפות אישית של טומאה. לכן חז"ל סברו כי נזיר שכזה, לבו לא יתעורר באמצעות ראית הסוטה בקלקולה, כי בראיתו את הסוטה הוא יראה רק את קילקולה מתוך שיכרותה, מבלי להמתין לפרטים ולתוצאות בדיקתה, לפיכך הרחקתו אף מהחרצנים, מעוררת אותו לחשיבה חיובית, לפיה יש לקיים את כל מצוות התורה, מבלי לחפש את ההגיון האנושי העומד מאוחרי המצוות האלוהיות.
וכן מצאנו כי בעניין טומאת קרובים, התורה החמירה בקדושתו של הנזיר, יותר מקדושת הכהן, דהיינו, לכהן התורה התירה להטמא לקרובי משפחתו, ולנזיר התורה אסרה להטמא אף לקרובי משפחתו. משום שקדושת הכהן נוצרת מכח משפחתו, ואילו הנזיר אשר חפץ לקבל קדושה יתרה, הוא מקבל את קדושתו מכח עצמו, ללא קשר למשפחתו, ואף מתוך הבדלות ממשפחתו, בכך שהוא הזיר עצמו מן היין ומן הטומאה למת, יותר מן הנדרש מכהן. ומצד שני הוא מגדל את שערו בניגוד לכהן. כלומר, פרט לאיסור היין המשכר, איסורי ההיטמאות למת וגידול השיער, לא נועדו למנוע ניאוף או להנאה, אלא להעלאת קדושת הנזיר, ולהבדלת קדושתו הזמנית מקדושתו הנצחית של הכהן.
וכן מצאנו כי ה' יתברך עורר את לבו של הנזיר, באמצעות ראית הסוטה בקלקולה, ע"מ שהוא יפשפש במעשיו, ויראה לעולם כולו באמצעות גידול שערותיו, כי הוא חטא בהרהור הלב. וכן "אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (ברכות, נה:). לפיכך כאשר הנזיר מפסיק את תקופת נזרו, הוא מביא קרבן חטאת, משום שה' יתברך חפץ שהאדם יתעלה בקדושה תמיד, ולא שיתעלה בקדושה וירד ממנה לאחר זמן מוגבל. לפיכך התורה מכנה את הנזיר אשר סיים את תקופת נזרו בשם נזיר, שנאמר: "ואחר ישתה הנזיר יין" (במדבר, ו', כ'), וכי נזיר שותה יין?, אלא שהתורה רומזת לנזיר לשעבר, שימשיך לראות את עצמו קדוש כנזיר, כל ימי חייו. לפיכך הנזיר נקרא קדוש בקדושת הגוף, כאשר הוא מקבל עליו קדושה יתרה, של הימנעות מטומאה למת, ופרסום קדושתו לרבים באמצעות גידול שיער, ע"מ לזכות את הרבים. לפיכך הנזיר נחשב כחוטא כאשר הוא עוזב את קדושתו היתרה.
התורה אינה מצוה על איש או אישה מישראל להיות נזיר, משום העקרון המרכזי של התורה הוא: לתת לכל אדם מישראל את זכות הבחירה החופשית, ע"מ לזכותם בשכר המצוות לעוה"ב. לפיכך היין, והטומאה למת וגם גידול שיער, אין בכוחם בלבד למנוע ניאוף, משום שהם תלויים בכוונות לב האדם. כדוגמת היין שהוא ככל דומם ניטראלי, אשר את טיבו קובע המשתמש בו, דהיינו, שתיית יין היא דבר חיובי, כאשר לשתיית יין מצטרפת מחשבה ומעשה חיובי, כגון: היין לקידוש, וקבלת הנזירות לשם שמים. אולם, כאשר שתיית היין מצטרפת למחשבה ולמעשה הוללות, הדבר עלול לגרום לניאוף ולחורבן. על כן, קדושתו היתרה של הנזיר, מחמת מחשבתו החיובית להימנע כליל מן היין, היא סמל לרצונו הקיצוני במיעוט התאווה ובהכנעת היצר, לפיכך התורה קבעה לנזיר פרטים נוספים של גידול שיער, והימנעות מטומאה למת, ע"מ לסייע לו לממש את רצונו לעליה בקדושה. לפיכך הנזיר מביא קרבן חטאת על כך שהוא ירד מקדושתו וחזר לשגרה. אולם, התורה אינה דורשת מן הכלל להסתגף ולהצטער, או לקבל עליהם נזירות, כהכנה לביצוע מצוות התורה, או להביא קרבן חטאת על אי בחירתם בנזירות. וכן מובא בגמ' (נדרים, י.): "רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם. מה היו עושין?, עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום. ר' שמעון אומר: לא נדרו בנזיר, אלא הרוצה להביא עולה, מתנדב ומביא. שלמים, מתנדב ומביא. תודה וארבעה מיני לחמה, מתנדב ומביא. אבל בנזירות לא התנדבו, כדי שלא יקראו חוטאין".
ברכת כהנים – כהן המברך כראוי מתברך:
הכהנים מזרע אהרן הכהן, נצטוו לברך את עם ישראל מתוך המקדש בשם המפורש, ולומר להם בלשון הקודש, באיטיות ובקול רם, שיתברכו נכסיהם וישמרו, ושה' יתברך יראה להם פנים שוחקות, ואף שיכבוש את כעסו עליהם. שיאה של ברכת הכהנים היא: "וישם לך שלום' בביתך" (ספרי, במדבר, פיסקא מב). וכן "אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר (תהלים, כ"ט, י"א): 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". בסיום ברכת כהנים, ה' הבטיח להסכים עם ברכותיהם, ולברך גם את הכהנים, כי כלל מחנות ישראל "הם זרע ברך ה'" (ישעיה, ס"א, ט'). לפיכך מצות ברכת הכהנים חלה על הכהנים גם בזמן שבית המקדש חרב, עם השינויים המתחייבים מכך שברכתם נאמרת לא בבית המקדש, אלא במניין בתוך תפילות שחרית, מוסף, מנחה של תעניות, ובנעילה. לפיכך ברכת כהנים מתבצעת בכל יום (ס"ה, מצוה שעה), החל מיום הקמת המשכן, ועד היום הזה. מצות עשה של ברכת כהנים נועדה גם לצורך חיזוק האמונה בה' יתברך, ואף לצורכם הגשמי והרוחני של הכהנים ועם ישראל לדורות עולם.
וכן מובא בגמ' (סוטה, לח:): "אמר ר' יהושע בן לוי: מנין שהקב"ה מתאווה לברכת כהנים?, שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם' (במדבר, ו', כ"ז). ואמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אין מתברך, שנאמר: 'ואברכה מברכיך" (בראשית, י"ב, ג'). ועוד מובא בגמ': "רבי ישמעאל אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמן לא למדנו, כשהוא אומר: 'ואני אברכם', הוי אומר, כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים. רבי עקיבא אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו, כשהוא אומר: 'ואני אברכם', הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם" (חולין, מט.).
לאור באורי התנאים הנ"ל על מצות ברכת כהנים, מתעורורת מספר שאלות, שאלה ראשונה: אם ה' יתברך חפץ לברך את עם ישראל, מדוע ה' יתברך לא מברך את עמו ישראל ישירות, במקום להזדקק לשליחות הכהן, כביכול?. שאלה שנייה: מדוע ה' יתברך מתגמל את הכהנים המקיימים את מצות עשה של ברכת כהנים מיידית, הרי זו חובתם, א"כ מדוע רק "כל כהן שמברך מתברך"?, מדוע לדגמה מי שמברך ברכת המזון לא מתברך מידית?. שאלה שלישית: אם הכהן עצמו אינו מבורך עד לפני ברכת כהנים, מאין יש לו לתת ברכות לעם ישראל, הרי אין אדם נותן לאחרים ממה שאין לו?, הרי לכאורה עדיף יותר שיברך את עם ישראל, זקן צדיק המופלג בשנים, אשר התברך גם בריבוי בנים, בעושר גדול ובכבוד רב?.
נלענ"ד להשיב כי ה' יתברך קיבע את מעמדם העליון של הכהנים לדורות עולם, בכך שהקב"ה הבדיל לנצח את הכהנים מעם ישראל, ועשאם כמלכי "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, י"ט, ה'). לפיכך אף שבית המקדש חרב, הכהנים מחויבים תמיד במצוות יתרות של אישות, טומאה למת, ברכת כהנים, שתיית יין, וכו'. על כן טהרתם וקדושתם התמידית של הכהנים הנמשכת מקדושת אהרן, מקנה להם את החובה והזכות לברך את עם ישראל בגשמיות וברוחניות, משום שהכהנים משמשים כמלאכי שרת אנושיים. וכן נאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים, צ"א, י"א), וכן מובא במדרש (ילק"ש, קרח, רמז תשנו): "חביבין הכהנים, כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' (מלאכי, ב', ז'), בזמן שהתורה יוצא מפיו, הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו, הרי הוא כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה". לפיכך הטלת השליחות על הכהנים לברך את עם ישראל, נועדה להמחיש לעם ישראל את חיבתו אליהם, ע"י הכשרת מעשיהם של ישראל, לקבלת הברכות ממנו, דרך משרתיו הטהורים והקדושים אשר הם בבחינת "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה, י:). לפיכך ברכת כהנים נקראת בשם "נשיאת כפים" (תענית, כו:), כי הרמת ידי הכהנים מסמלת, את העלאת עם ישראל מכל מכשול ועוון, בבחינת "כי מלאכיו יצוה לך... על כפים ישאונך" (תהלים, צ"א, י"א-י"ב).
לפיכך הרמב"ם פסק בהלכותיו (תפילה ונשיאת כפים, פט"ו, ז): "ואל תתמה ותאמר: ומה תועיל ברכת הדיוט זה?. שאין קבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא. שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם' (במדבר, ו', כ"ז), הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו". כלומר, אף אם הכהן מתנהג כאדיוט, המברך את עם ישראל, רק בכדי לצאת ידי חובת מצותו, אז "הקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו", ומברך את הכהנים שיזכו לברך את עמו ישראל באהבה אמיתית. וכן אמר רבי ישמעאל: "כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים", דהיינו, במידה כנגד מידה. וכן מובא בגמ' (ברכות, ז.): "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן: שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך". כלומר, גם בכוחה של ברכת כהן הדיוט, למשוך את הטוב מן האין, וכן אמרו רבי יוחנן ואביי: "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן, יח., סנהדרין קב.).
אולם, כאשר הכהנים מקיימים מצות ברכת כהנים בהידור, מעל ומעבר למצותם שנצטוו בה, כלפיהם אמר רבי יהושע בן לוי את החידוש הגדול: "כל כהן שמברך מתברך" (סוטה, לח:), ואמר רבי עקיבא: "כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם" (חולין, מט.). לפיכך כאשר הכהנים מברכים את עם ישראל באהבה, גם מן הלב ולא רק מהשפתיים, החל משעה "שכל כהן עולה לדוכן, כשהוא עוקר רגליו לעלות אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהיה ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ואל יהי בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. וקודם שיחזיר פניו לברך את העם, מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ואחר כך מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם, וכשמחזיר פניו מן הציבור אחר שמשלים אומר: עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עמנו מה שהבטחתנו, (דברים, כ"ו, ט"ו) 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". (הרמב"ם, תפילה ונשיאת כפים, פט"ו, יב).
כלומר, תפילות הכהן בהקדמה ובסיום ברכת כהנים, הם בגדר של הידור, וחיבוב המצוה מעל ומעבר למצות ברכת כהנים מן התורה. על כן הכהן מתברך מייד על טרחתו היתרה בגשמיות וברוחניות, לטובת רווחתם של עם ישראל, דהיינו, משום שהכהן עשה מעל ומעבר לציווי התורה על הכהנים, לומר מפיהם את שלשת הפסוקים בפני עם ישראל בשליחותו. משום שתפילות הכהן מוסיפות את אהבת הכהן לאהבת ה' יתברך את עמו ישראל, ופעמיים מילת "אהבה" הם בגימטריה כ"ו, כמנין גימטריה של שם ה' הקדוש, כאמור "ושמו את שמי על בני ישראל". כמו כן, בנוסף לתוכן ברכת כהנים, תפילות הכהן בהקדמה ובסיום ברכת כהנים, מעידות כי הכהנים בוטחים גם בלבם, כי הם משמשים כצינור להעברת ברכות ה' יתברך לעם ישראל, וברכתם היא מתוקף צו אלוהי. לפיכך כאשר הכהנים מעבירים לעם ישראל בצינור גדול, את המסר שכל הברכות הם מאת ה' יתברך, אז הם מקיימים את הנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל" (במדבר, ו', כ"ז), ובזכות זאת "ואני אברכם", דהיינו, דרך צינור השפע של ברכת הכהנים, גם הכהנים מתברכים, ואף עם ישראל מתברך. לפיכך אמר רבי עקיבא: "כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם" (חולין, מט.). וכן אמר רבי יהושע בן לוי: "שהקב"ה מתאווה לברכת כהנים", שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם' (במדבר, ו', כ"ז). והוסיף על כך "ואמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שמברך מתברך" (סוטה, לח:), שנאמר: "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים, צ"א, י"ד).
וכן מובא במדרש (ילק"ש, תהלים, רמז תשב): מעשה היה בקיסרין, שהיה שם מלך גדול, "והיו שומרי המדינה עוברים, מצאו אכסנאי אחד (משוטט בלילה בצורה המעוררת חשד לפשע) תפשוהו. אמר להם הניחוני, בן ביתו של מלך אני. כיון ששמעו כן הניחוהו, ושמרוהו עד הבקר. בבקר הביאוהו אצלו, אמרו לו: בן ביתך מצאנו אמש. אמר לו: בני, אתה מכיר אותי?. אמר לו: לאו. אמר לו: והיאך אתה בן ביתי?. אמר לו: בבקשה ממך איני בן ביתך, אלא בך בטחתי. שאלמלא אמרתי כך היו מכין אותי. אמר להם: בשביל שבטח בי הניחוהו. כך דוד אמר: 'אלהי בך בטחתי' (תהלים, כ"ה, ב'), בשביל שבטחתי בך, 'אל יעלצו אויבי לי', ולא אני לעצמי כל כך, אלא 'גם כל קויך לא יבושו' (תהלים, כ"ה, ב').
הזכות הנצחית אשר ה' יתברך העניק לכהנים, בהעלאת קדושתם מעל לקדושת כלל עם ישראל לנצח, באמצעות מתן מצוות רבות המייחדות את הכהנים, ובהקרבתם אליו לאחר חטא העגל, "לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דברים, י', ח'), הם הברכות אשר נתונות לכל כהן, בטרם עליתו לדוכן בכדי לברך את עם ישראל מברכותיו, וכן מצאנו כי ה' יתברך ברך את אברהם אע"ה: "והיה ברכה', הברכות נתונות בידיך" (רש"י- בראשית, י"ב, ב'). כלומר, הזכות הבלעדית לברך בשם ה' יתברך, ניתנה כברכה לאברהם, והועברה ליצחק וליעקב אע"ה, ומהם היא הועברה רק לכהנים בני אהרן, אשר זכה לכתר כהונה לעולמי עד. כמשל למלך שציוה על שר האוצר לחלק לאזרחיו הנאמנים, מכספי אוצרותיו. וכן כתב רש"י: "יברכך' שיתברכו נכסיך" (במדבר, ו', כ"ד). לפיכך "רבי ישמעאל אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמן לא למדנו, כשהוא אומר: 'ואני אברכם', הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים" (חולין, מט.). כלומר, ה' יתברך מוסיף לברכתם המולדת של הכהנים, גם את ברכת הכהנים מפיו. וכן אמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שמברך מתברך" (סוטה, לח:), דהיינו, בעקבות ביצוע מצות ברכת כהנים כראוי, הכהנים זוכים לברכות, בנוסף לברכות הנתונות לכהנים בטרם עלותם לברך את עם ישראל בברכת כהנים. על כן לברכה האלוהית הנאמרת מפי הכהנים לכלל עם ישראל, ברשות ובסמכות ה' יתברך, הם לעילא ולעילא מכל הברכות.
וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יא, ב): "אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם, עמהם אני עומד ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו. ולכך הוא אומר: 'משגיח מן החלונות', מבין כתפותיהם של כהנים. 'מציץ מן החרכים' (שיה"ש, ב', ט'), מבין אצבעותיהם של כהנים". וכן כתב רש"י (מגילה, כד:): "אמרינן במסכת חגיגה (טז.): המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן", כלומר, איסור ההסתכלות נועד ללמד כי ברכת הכהן אינה ברכתו האישית של הכהן, אלא ה' יתברך מקרין את ברכותיו לעם ישראל, מבין אצבעותיו של הכהן, דהיינו, הכהן נמשל כמשרת ההולך לפני המלך בכדי להאיר את דרכו, על כן פרט לכהן, אסור לאדם להפנות את הגב לספר תורה (הרמב"ם, ס"ת, פ",י, שו"ע, רפב, א), וכ"ש לקודש הקודשים. אולם, רק בעת ברכת כהנים, הכהן מחיוב להפנות את גבו לס"ת, ע"מ להקרין מבין אצבעותיו את ברכות ה' יתברך, ישירות לעיניהם של עם ישראל. לפיכך בעת הברכה הכהן אומר בקול רם עם גבו לס"ת: "וצונו לברך את עמו ישראל באהבה", ואחרי הברכה הוא מחזיר פניו מן הציבור, ומתנצל כביכול מול הס"ת ואומר בלחש: "עשינו מה שגזרת עלינו".
וכן מובא במדרש (ספרי, במדבר, פיסקא מב): "כתוב אחד אומר: 'ישא ה' פניו אליך' (במדבר, ו', כ"ו), וכתוב אחד אומר: 'אשר לא ישא פנים' (דברים, י', י"ז), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?. כשישראל עושים רצונו של מקום, 'ישא ה' פניו אליך', וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, 'אשר לא ישא פנים". כלומר, רצונו של מקום בברכת הכהנים הוא: להשפיע טוב וחסד, ולהאיר פנים לעם ישראל מתוך אהבת חינם, לפיכך כאשר הכהנים ועם ישראל עושים את רצון ה' יתברך ונוהגים כמותו, אז "ישא ה' פניו אליך", וכשאין ישראל עושים את רצונו של מקום, אז "אשר לא ישא פנים", דהיינו, "הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו" (תפילה ונשיאת כפים, פט"ו, ז), בבחינת כובש את כעסו (רש"י). לפיכך אף פסוקי ברכת הכהנים הנאמרים מפי כהן בן י"ג שנה, עדיפים לאין שיעור מברכת זקן צדיק המופלג בשנים, אשר התברך גם בריבוי בנים, בעושר גדול ובכבוד רב. אך למרות זאת, הורונו חז"ל: "שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך" (ברכות, ז.), דהיינו, אף אם ברכת ההדיוט לא מועילה, היא בודאי לא מזיקה, כשהיא באה מתוך אהבת חינם ומלב טהור, כחיקוי ההדיוט את ברכת הכהנים האלוהית.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, את ההתייחסות של התורה לכלל ולפרט מעם ישראל, משום שצירוף השלמות של המשפחה והאדם הבודד מישראל, גורמים לעם ישראל להיות גוי אחד בארץ, ולהשראת השכינה בניהם. על כן ה' יתברך מברך את עם ישראל בכל יום בממשיות, ע"י הכהנים המתברכים משמים. וכן נאמר: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (יחזקאל, ל"ו, כ"ז-כ"ח).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א