פרשת במדבר – מנין רוחני למוערכים יותר

קוד: פרשת במדבר – מנין רוחני למוערכים יותר בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"א אייר התשע"ד
במדבר – מנין רוחני למוערכים יותר
מבוא:
פרשת במדבר פותחת את הספר הרביעי שבחמשת חומשי התורה. חומש במדבר עוסק בתלאות של עם ישראל במדבר במשך ל"ט שנים, עד בואם לגבולה של ארץ ישראל. לנוכח הקשיים הצפויים בדרך המדבר, ה' יתברך הכין את עם ישראל, באמצעות ספירתם, חלוקתם לשבטים, לדגלים, ולמיקומם הקבוע במחנותיהם. חומש במדבר מכונה גם בשם "חומש הפקודים" (יומא, פ"ז, משנה א), משום שבני ישראל נמנו בו במפורט פעמיים, הן בפרשת במדבר והן בפרשת פינחס (במדבר, כ"ו, א'-ס"ג). החשיבות שהתורה מייחסת למנין המדוייק של בני ישראל, נועדה להראות הן את חסדי ה' יתברך עם כלל מליוני עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, והן את חשיבותם ומחויבותם של בני ישראל לפני ה' יתברך, שנאמר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד... שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם" (במדבר, א', א'-ב'). פרשת במדבר נקראת בדרך כלל בשבת שלפני חג השבועות, בסימן "מנו ועצרו" (שו"ע, או"ח, סימן תכח, ד), בכדי להפסיק בין פרשת הקללות שבפרשת בחוקותי, לבין חג השבועות שהוא גם זמן מתן תורה, ע"מ להזכיר לעם ישראל בשבת שלפני חג השבועות, את אהבת ה' יתברך לבניו, לאחר שהם קבלו עליהם לקיים את התורה שניתנה בהר סיני, בנעשה ונשמע, וקיימוה "באש, ובמים, ובמדבר" (מד"ר, פרשה א, ז), מתוך בטחון מלא בקב"ה שיספק להם את כל צרכיהם במדבר. לפיכך ה' יתברך לא המתין עם מתן התורה, עד שעם ישראל יתיישבו בארץ ישראל, אלא ה' יתברך נתן להם את התורה במדבר סיני, לאחר עלייתם ממ"ט שערי הטומאה של מצרים, וסיפק את כל צרכיהם במדבר מידי יום ביומו, ע"מ ללמדם שרוחניות התורה, אינה מתחברת עם המרדף אחר גשמיות הארץ. לפיכך התורה ניתנה "במדבר סיני", ומכאן "שנו חכמים: בשלושה דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר... ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו?, אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם" מד"ר, פרשה א, ז). לפיכך קיום התורה הוא שווה לכל נפש, ועל כל אחד מוטל לקיימה: "באש"- באהבה ובחום, מתוך רצון להתדבקות בה' יתברך, ולמסירות נפש תמידית, "ובמים" – מתוך השתוקקות וצימאון לדברי התורה, "ובמדבר" – מתוך צניעות, ענווה, הסתפקות במועט, ובמיעוט התענוגות החולפות של העוה"ז. מטעם זה התורה הסמיכה את מקום קבלת התורה לציווי על מניינם של בני ישראל, משום שהדרך ללימוד התורה ומתן מחצית השקל למניין, הם שווים לכל אדם מישראל. לפיכך התורה מונה רק את הזכרים מישראל, ומחלקת אותם למחנות ולשבטים, משום שהם חייבים בלימוד התורה ובקיום כל מצוותיה, בהתאם לסיווגם הפנימי ככהנים, לויים וישראלים. על כן ההכנות למסעות המדבר בטרם הכניסה לארץ ישראל, מלמדות גם על ההכנות שעל עם ישראל לעבור בטרם בואה של הגאולה השלמה, דהיינו, עם ישראל מצווה על שמירת ציביונו הגשמי והרוחני, אף בגלות "מדבר העמים" (יחזקאל, כ', ל"ה), כמבואר להלן בהרחבה:
א. במדבר סיני – התורה והמניין יוצרים שוויון רוחני.
ב. המניין במדבר סיני – מבטא את חיבת האל לשומרי התורה שניתנה במדבר.
ג. לבית אבותם – מוצא הגברים קובע את הסיווג הפנימי בלבד.
ד. מטרת מנין בני ישראל – שיפוט ע"פ מדת הדין.
ה. מנין אלוהי – מתוך אהבה לפני זמן מתן תורה.
ו. דגלי ישראל – מסמלים את שוויון הגוונים השונים שבעם ישראל.
במדבר סיני – התורה והמניין יוצרים שוויון רוחני:
חומש במדבר פותח בפסוק: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" (במדבר, א', א'). כלומר, בטרם הציווי על המנין השני של בני ישראל במחצית השקל לקורבנות ציבור, נאמר כי הציווי היה במדבר סיני, ביום א' אייר ב' תמ"ט. אולם, אף המנין הראשון במחצית השקל לאדני המשכן, נאמר באותו מקום במדבר סיני, ביום י"א תשרי ב' תמ"ט, לאחר קבלת הלוחות השניים, ובטרם הקמת המשכן בר"ח ניסן ב' תמ"ט. א"כ מדוע בפתח פרשת במדבר, התורה מציינת כי הציווי נאמר "במדבר סיני"?, הרי הדבר נכתב בתורה, שעם ישראל שהו במדבר סיני, מיום א' סיון ב' תמ"ח (שמות, י"ט, א') עד כ' באייר ב' תמ"ט (במדבר, י', י"א-י"ב) לאחר מסעם העשירי ממצרים?.
המדרש (מד"ר, פרשה א, ז) מבאר: "במדבר סיני', למה במדבר סיני?, מכאן שנו חכמים: בשלושה דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר... ובמדבר מנין?, 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' (במדבר, א', א'). ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו?, אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם... דבר אחר: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' (במדבר, א', א'), אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר 'במדבר סיני". לכאורה אף המדרש תמוה, כי הפסוק "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (במדבר, א', א'), נאמר גם בהמשך פרשת במדבר, לפני הציווי על מניין הלויים (במדבר, ג', י"ד), וגם לפני הציווי בר"ח ניסן במדבר סיני, על הפסח השני האמור בפרשת בהעלותך (במדבר, ט', א')?. יתרה מזאת, מה הקשר בין הלימוד ממקום קבלת התורה בהר סיני, לבין מניין בני ישראל במדבר סיני, אשר הוא נערך כאחד עשר חודש לאחר מכן?.
נלענ"ד להשיב בדרך הפשט כי התורה כתבה את הפסוק: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", שלוש פעמים בספר במדבר, משום שהמצוות אשר נאמרו ופורטו בספר ויקרא, קטעו את הרצף הסיפורי של הקמת המשכן, והשראת השכינה בתוכו, כאמור בסוף ספר שמות. לפיכך התורה מלמדת ממקום ומתאריך הדיבור, כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (פסחים, ו:), וכן נאמר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד" (במדבר, א', א'), דהיינו, ע"מ ללמדנו כי בספר במדבר, משה רע"ה לא עלה להר סיני בכדי לדבר עם ה' יתברך, אלא ה' יתברך דיבר איתו מאהל מועד, כאמור בראש ספר ויקרא.
לפיכך נלענ"ד כי דברי המדרש מתייחסים לשאלה: מדוע דווקא לפני הציווי על מנין בני ישראל בראש ספר במדבר (במדבר, א', א'), ועל מנין הלוים בהמשך פרשת במדבר (במדבר, ג', י"ד), התורה הדגישה את הידוע, כי ה' יתברך דיבר עם משה "במדבר סיני"?. והמדרש משיב כי כשם שהתורה "נתנה במדבר שיהו הכל שוין בה" (תנחומא, חוקת, סימן כא), כך גם מנין בני ישראל נעשה דרך תרומה שיוויונית של מחצית השקל הכוללת את גם שמו של הנמנה, דהיינו, הנמנה היה כותב את שמו ומביאו יחד עם מחצית השקל, שנאמר: "במספר שמות כל זכר לגלגלתם" (במדבר, א', ב'), ע"מ להראות את חיבת ה' יתברך לכל אחד ואחד מישראל. על כן המדרש מקשר בין תאריך קריאת פרשת במדבר, בשבוע שלפני חג השבועות, שהוא יום מתן התורה במדבר סיני. לבין שוויון התרומות למניין בני ישראל, ומיעוט התרומה של מחצית השקל. מטעם זה המדרש (מד"ר, פרשה א, ז) מבאר: "במדבר סיני', למה במדבר סיני?, מכאן שנו חכמים בשלושה דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר... ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו?, אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם... כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר 'במדבר סיני".
כלומר, במסגרת ההכנות ליום הדין של קבלת התורה, ולפני חג הקציר "שבו ניתנה תורה לישראל שאוכלים מפירותיה בעוה"ז" (מד"ר, שמות, פרשה לא, טז), המדרש מבאר לעם ישראל החיים את חיי השגרה, כי בכדי שהתורה תהיה כמו "שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל, הייתה חביבה עליהם ככלה, שהיא חביבה על בן זוגה" (שמו"ר, פרשה מא, ה), יש לקבל ולתת את התורה חינם, כפי שהיא ניתנה במדבר סיני, בשלושה דברים: "באש, ובמים, ובמדבר". כלומר, "באש"- באהבה ובחום, מתוך רצון להתדבקות בה' יתברך, ולמסירות נפש תמידית, "ובמים" – מתוך השתוקקות וצימאון לדברי התורה, "ובמדבר" – מתוך מיעוט בתענוגות החולפות של העוה"ז.
לפיכך, למרות שמנין בני ישראל נועד לצורך הפרדה גשמית בין השבטים, הדגלים והמחנות, התורה קבעה בפתח פרשת במדבר, כי גם התורה אשר "נתנה במדבר שיהו הכל שוין בה" (תנחומא, חוקת, סימן כא), וגם מנין בני ישראל במחצית השקל בלבד לכל אחד, מעידים על רצון ה' יתברך בשוויון הרוחני של התורה, המאחד את בני ישראל, למרות ההפרדה הגשמית בין השבטים, הדגלים והמחנות.
המניין במדבר סיני – מבטא את חיבת האל לשומרי התורה שניתנה במדבר:
בתחילת פרשת במדבר רש"י כתב: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה... כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (במדבר, א', א'), כלומר, המניין האמור בפרשת במדבר הוא המניין השני במחצית השקל, אשר הציווי עליו נאמר ביום א' אייר ב' תמ"ט. לפיכך נשאלת השאלה: אם המנין הזה נועד לבטא את חיבתו של ה' יתברך לבני ישראל, מדוע ה' יתברך לא מנה את בני ישראל מיד כשהשרה שכינתו עליהם ביום הקמת המשכן בר"ח ניסן, אלא הוא המתין חודש שלם בכדי למנות אותם, לאחר שכבר השרה את שכינתו עליהם?.
אותה השאלה נשאלת כם על דברי המדרש (ילק"ש, במדבר, רמז תרפד): "בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות?. סתם פיהן הקב"ה, אמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר: 'הבו לה' משפחות עמים' (תהלים, צ"ו, ז'), כשם שבני מביאין, 'ויתילדו על משפחותם' (במדבר, א', י"ח). לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצות, 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני' (ויקרא, כ"ז, ל"ד), ואחר כך: 'וידבר ה' במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל' (במדבר, א', א'-ב'). שלא זכו ליטול את התורה, אלא בשביל היוחסין שלהן". כלומר, ע"פ מדרש זה, המניין היה צריך להיות לפני קבלת התורה, ביום ו' בסיון ב' תמ"ט, ולא בר"ח אייר?.
נלענ"ד כי המנין הראשון של עם ישראל בפרשת כי תשא, לא נכתב בתורה בהרחבה ובמפורט, כפי שהדבר נכתב בפרשת במדבר, לפיכך רש"י מבאר את הסיבה לכך שרק המנין השני נכתב במפורט, למרות שדרכה של התורה לקצר, עד שאף ל"ט המלאכות האסורות בשבת, אשר עונשם סקילה, לא נאמרו בתורה במפורש, אלא "כל מילי דשבת ממשכן גמרינן" (רש"י-עירובין, ב.). והמדרש מבאר מדוע עם ישראל זכו ליטול את התורה. על כן רש"י כתב: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה... וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (במדבר, א', א'), דהיינו, לאחר חטא העגל בי"ז בתמוז ב' תמ"ח, אשר בגינו נהרגו "כשלשת אלפי איש" (שמות, ל"ב, כ"ח). ה' יתברך המתין כארבעה חדשים, עד למניינים הראשון מחצית השקל, אשר נעשה לאחר כפרת חטאם ביום הכיפורים, ואף זאת מבלי שהמניין המפורט של כל שבט נכתב בתורה. לעומת זאת, לאחר השראת השכינה, ותחילת עבודות הקודש במשכן, ה' יתברך המתין רק חודש אחד, ע"מ לוודא שעם ישראל לא יזלזלו בתורה, במשכן, ובקרבנות, מתוך ההתרגלות לשגרת מציאות השכינה בתוכם.
וכן נאמר לאחר הציווי בר"ח ניסן במדבר סיני, על הפסח השני בפרשת בהעלותך, "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", והטמאים לנפש אדם אמרו: "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל" (במדבר, ט', ז')?. לכן נאמר במדרש: "שלא זכו ליטול את התורה, אלא בשביל היוחסין שלהן". כלומר, המדרש מבאר כי הסיבה לכך שה' יתברך אוהב ומעריך את עם ישראל, לפיכך הוא האריך בפירוט מניינם השני בתורה, "בשביל היוחסין שלהן", דהיינו, ללמדנו כי הסיבה לכך שעם ישראל "זכו ליטול את התורה", ולקיים את מצוותיה בכלל, ואת הקרבת הקרבנות בפרט "באש, ובמים, ובמדבר", נבעה מכך שאף אבותיהם בטחו בה' יתברך, וקיימו את התורה באהבה, עוד בטרם קבלתה הרשמית מהר סיני. וכן מתפללים בברכות ק"ש של שחרית בכל יום: "אהבת עולם אהבתנו... ובעבור אבותינו שבטחו בך... כן תחננו ותלמדנו" וגו'.
לפיכך לאחר שה' יתברך ראה, כי עם ישראל מקיימים את התורה "באש, ובמים, ובמדבר", ה' יתברך ציוה על משה רע"ה למנות ולפרט את מניינם של כל שבט בנפרד, ולחלקם למחנות ולדגלים סביב משכן ה' יתברך, ולתרום את כספי מחצית השקל של המניין השני, לצורך קרבנות צבור. ע"מ להודיע את חיבתן היתרה לפניו, לאחר שעם ישראל עמדו במבחן לימוד התורה וקיום מצוותיה, "באש, ובמים, ובמדבר". בניגוד לבני עשו, ולבני עמון ומואב, ולבני ישמעאל, אשר בשל ייחוסיהם, הם לא היו מוכנים לקבל עליהם אף את המצוות השכליות של התורה, כגון: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, "לא דיים שלא שמעו, אלא אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום" (ספרי, דברים, פיסקא שמג).
וכן רש"י כתב: "ימצאהו בארץ מדבר', אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו" (רש"י-דברים, ל"ב, י'). וכן נאמר פעמיים: "מי זאת עולה מן המדבר' (שיה"ש, ג'- ו', ח'- ה'), וכי מן המדבר העלה אותם?, אלא מלמד על חבתן של ישראל, שהם חביבים לפני המקום, כמציאה שאדם מוצא במדבר, לקיים מה שנאמר: 'ימצאהו בארץ מדבר" (ילק"ש, שיה"ש, רמז תתקפו). וכן מובא במדרש (תנחומא, במדבר, סימן יג): "מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל, כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מוצא שם ענבים, כך מצא הקב"ה את ישראל... בא וראה היאך חיבבן, היאך נצרן?, שאמר הקב"ה למשה: אמור להם לישראל שיעשו לי משכן ומשרה שכינתי ביניהם, כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם. ולא עוד, אלא שעשה אותם דגלים לשמו, אמר ליה הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים לשמי, למה? שהם בני, שנאמר (דברים, י"ד, א'): 'בנים אתם לה' אלהיכם', והם צבאותי, שנאמר (שמות, ז', ד'): 'והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל'. לפיכך עשה אותן דגלים לשמי, שנאמר (במדבר, א', י"ב): 'ואיש על דגלו".
כלומר, לאחר השראת השכינה במשכן, והקרבת הקרבנות בתוכו ברציפות, ע"י עם ישראל, ה' יתברך קבע לאחר חודש, כי עם ישראל הם ראויים להיות בניו וצבאותיו בעוה"ז, לפיכך ה' יתברך ציוה על משה למנותם בפירוט נרחב, בר"ח אייר.
לבית אבותם – מוצא הגברים קובע את הסיווג הפנימי בלבד:
ה' יתברך קבע לבני ישראל ולעם ישראל שתי סוגי ספירות. הספירה האחת נוגעת למישור הבינלאומי של זהות העמים, אשר בה הספירה של עם ישראל מתבצעת ע"פ מוצאה של האם. כלומר, יהודי הוא בן או בת לאשה יהודיה, לפיכך רק אשה יהודיה יכולה להוליד יהודי, אף אם בעלה הוא גוי, וגם אם היא זנתה עם גוי. כגון: בנה של שלומית בת דברי אשר נולד לאיש מצרי (ויקרא, כ"ד, י'). ולעומת זאת, אף צדיק גמור אשר נולד לו בן מחסידת אוה"ע, בנו אינו נחשב ליהודי אלא לגוי.
הספירה השניה נוגעת למישור החלוקה הפנימית שבתוך עם ישראל, כלומר, רק לאחר שהאשה קבעה כי האדם הוא יהודי, אז שייוכו השיבטי נקבע ע"פ מוצא שיבטו של האב, שנאמר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם" (במדבר, א', ב'). כלומר, הספירה השניה קובעת, לאיזה שבט מתוך י"ב שבטי ישראל, האדם המנוי שייך, ומתוך ספירה זו נקבעים מחנהו, דגלו, מיקום אוהלו, מעמדו הרוחני, ואף את חבותו כלפי המצוות החלות עליו, כגון: כהן, לוי וישראל. לפיכך הספירה לשבטים נקבעה ע"פ מוצאו של האב, ע"מ לשמור על המסגרת הקבועה של מנין השבטים, משום שכאשר אשה מתחתנת עם בן שבט אחר, היא עוברת משיבטה לשיבטו של בעלה. כלומר, ייתכן מצב שאשה תהיה כוהנת, לויה, וישראלית, כאשר היא מתחתנת ומתגרשת מספר פעמים. לעומת זאת, האיש נותר תמיד שייך רק לשבט אחד.
וכן מובא במדרש (ילק"ש, במדבר, רמז תרפד): "בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות?. סתם פיהן הקב"ה, אמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר: 'הבו לה' משפחות עמים' (תהלים, צ"ו, ז'), כשם שבני מביאין, 'ויתילדו על משפחותם' (במדבר, א', י"ח). לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצות, 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני' (ויקרא, כ"ז, ל"ד), ואחר כך: 'וידבר ה' במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל' (במדבר, א', א'-ב'). שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן". כלומר, הזכות להיספר בספירה השניה, נובע מתוך זכותו להימנות כיהודי בספירה הראשונה.
לפיכך הספירות המפורטות בפרשת במדבר, עוסקות רק בחלוקה הפנימית בתוך עם ישראל, משום שתכלית הספירה היא להפריד בגשמיות בין שבטי בני ישראל, לבין הערב רב, הגרים, ונישואי תערובת. כמו כן, ספירת י"ב השבטים בפרשת במדבר, אינה כוללת, נשים, קטנים מתחת לגיל עשרים, ומבוגרים בני ששים שנה ומעלה, שנאמר: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם" (במדבר, א', ג'). כלומר, ספירת י"א שבטי ישראל מפצלת את שבט יוסף לשני שבטים: אפרים ומנשה, וכך נוצרו י"ב שבטים ללא שבט לוי. וסיכום כל מנין י"ב השבטים הללו הוא: שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" (במדבר, א', מ"ו).
גם ספירת שבט לוי הופרדה ממנין י"ב השבטים, וחולקה לשתי מניינים של שלוש משפחות לוי. המנין הראשון של שבט לוי בפרשת במדבר כלל: "כל זכר מבן חדש ומעלה" (במדבר, ג', ט"ו), וסיכום כל המנין הראשון היה: "שנים ועשרים אלף" (במדבר, ג', ל"ט). המנין השני של שבט לוי בפרשת במדבר לא כלל, נשים, קטנים מתחת לגיל שלשים, ומבוגרים בני חמשים שנה ומעלה, שנאמר: "מבן שלשים שנה ומעלה כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (במדבר, ד', ג'), וסיכום כל המנין השני של הלויים היה: שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים (גרשון-2630, מררי-3200, קהת-2750). הכהנים המייצגים את מדת החסד, לא נמנו משום שמספרם ידוע, ואף משה ואהרן לא נמנו משום שהם היו מעל לגיל שמונים שנה.
כלומר, בנוסף להפרדה הגשמית בין בני ישראל, לבין הערב רב, הגרים, ונישואי תערובת. המנין בפרשת במדבר, יצר גם הפרדה גשמית ורוחנית בתוך שבטי ישראל, דרך חלוקתם למחנות ישראל, לויים, כהנים, ע"פ כמות מצוות התורה החלות עליהם. לפיכך אף מיקומם הסמלי של השבטים בתוך שלושת מחנות ישראל, התבטא הן בקרבת מחניהם אל המשכן, והן ברמת קדושת מחניהם. משום שהכהנים מחוייבים ביותר מצוות מאשר הלויים, והלוים מחוייבים ביותר מצוות מכל יתר הגברים משבטי ישראל, והגברים מי"ב שבטי ישראל מחוייבים יותר מן הנשים, והקטנים, משום שהנשים והטף פטורים ממצוות רבות, ובפרט ממצות תלמוד תורה, לפיכך קיימת להם הזכות לטעון: "נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי", דהיינו, משום שיש להם מחויבות פחותה בקיום מצוות התורה.
וכן מובא בנמ' בסוגית הנותן דינר זהב לאשה, בתוך ארנק סגור, "ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא" (ב"ק, סב.), אם פשעה וזרקה את הארנק לים, משלמת דינר זהב, אך אם היא לא שמרה על הארנק כדרך השומרים והארנק אבד לה, היא משלמת רק דינר כסף (דינר זהב שווה 25 דינרי כסף), משום שהיא יכולה לטעון: אילו הייתה אומר לי שבארנק יש דינר זהב, הייתי שומרת עליו ביתר קפדנות. וכן נאמר לפני קבלת התורה: כה תאמר לבית יעקב' (שמות, י"ט, ג'), אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. 'ותגיד לבני ישראל', עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין" (רש"י-שמות, י"ט, ג'). לפיכך הגברים המחוייבים בתלמוד תורה, יודעים שערכה של התורה הוא יקר מפז, על כן מוטלת עליהם חובת שמירת התורה, כשמירת דינר זהב.
מטרת מנין בני ישראל – שיפוט ע"פ מדת הדין:
המנין הראשון של בני ישראל במחצית השקל, היה כחמשה חדשים לפני הקמת המשכן, והוא נועד לכפרה מפני המנין, שנאמר: "לכפר על נפשתיכם" (שמות, ל', ט"ו), "שלא תנגפו על ידי המנין" (רש"י, שם), ומכספי המניין הראשון נעשו אדני המשכן. המנין השני של בני ישראל במחצית השקל, היה חודש לאחר הקמת המשכן, והוא נועד לכפרה על חטאי בני ישראל, שנאמר שנית: "לכפר על נפשתיכם" (שמות, ל', ט"ז), "והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר: 'לכפר על נפשותיכם' שמות, ל', ט"ז), שהקרבנות לכפרה הם באים". כלומר, ע"פ פירוש רש"י בפרשת כי תשא, המניין האמור בפרשת במדבר נועד לכפרת עוונות. לעומת זאת, בפרשת במדבר רש"י כתב: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה... כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (במדבר, א', א'), כלומר, המניין השני לא נועד לכפרה על חטא, אלא גם המניין השני נעשה "מתוך חבתן" של ישראל. וכן מובא במדרש (מד"ר במדבר, פרשה א, ט): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני', אמר לו: 'שאו את ראש' (במדבר, א', ב'). אמר הקב"ה לישראל: לא חיבבתי בריה יתירה מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי".
לכאורה נשאלות השאלות: האם המניינים הכתובים בפרשת במדבר, נועדו לכפרה?, או להבעת חיבה לגברים בגילאים של עשרים עד ששים בלבד?. ועוד, מדוע ה' יתברך, הטריח משה רע"ה למנות במפורט את יוצאי הצבא מתוך כלל שבטי ישראל?, וכי מניינם של יוצאי הצבא מתוך כלל עם ישראל לא ידוע לה' יתברך?.
אלא נלענ"ד כי ספירת בני ישראל לכשעצמה מעוררת את הדין, וכן נאמר פעמיים: "לכפר על נפשתיכם" (שמות, ל', ט"ו, ט"ז), וכן רש"י פירש: "שלא תנגפו על ידי המנין" (רש"י, שמות, ל', ט"ו), על כן ספירת עם ישראל מותנית בצו אלוהי מפורש, ובמנין עקיף דרך תרומת מחצית השקל. לפיכך הציווי על ספירת יוצאי הצבא מבני ישראל, במעשה ממשי של תרומה סמלית, לא נועדה לידע את ה' יתברך, מהו מניינם של יוצאי הצבא בישראל, אלא הספירה הממשית נועדה להודיע לכל אדם מישראל שנמנה, שני דברים. דבר ראשון: להודיעו כי החל מיום ספירתו במחצית השקל, חטאיו מתכפרים, והוא חביב לפני ה' יתברך, משום שהוא נמנה כחייל בצבאו של ה' יתברך. דבר שני: להודיעו כי מאחר שהוא נמנה כחייל בצבא ה' יתברך, ומכאן ואילך הוא עתיד להיות נידון ע"פ כללי המשפט הצבאי בתחתונים, לטוב או לרע. כלומר, יהדותם בלבד, של הנשים, הקטנים מתחת לגיל עשרים, והמבוגרים בני ששים שנה ומעלה, אינה מקנה להם פטור מעונש בגין עבירות על מצוות התורה, אלא שמתחת לגיל עשרים ומעל גיל ששים, האדם נידון במידת הרחמים, בשל ערכו הנמוך להקדשים (ויקרא, כ"ז, ד'-ז') ומוגבלותו הגשמיות. לעומת זאת, גבר המשרת כחייל בצבא ה' יתברך, נידון במידת הדין, בשל ערכו הגבוה להקדשים (ויקרא, כ"ז, ג') ויכולותיו הגשמיות. כמובא במשנה (אבות, פ"ה, משנה כא): "בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה".
וכן מובא בגמ' (ירושלמי, סנהדרין, פי"א, דף ל, טור ב): "עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים", וכן כתב רש"י: "בית דין של מטה אין עונשין, אלא עד שיביא שתי שערות, וב"ד של מעלה עד עשרים שנה" (במדבר, ט"ז, כ"ז). וכן "אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי, דכתיב: 'במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה' (במדבר, י"ד, כ"ט), מי שפקודיו מבן עשרים. יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים"... אמר רב אחא בר יעקב: לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים, ולא על יתר מבן ששים. לא על פחות מבן עשרים, דכתיב: 'מבן עשרים שנה ומעלה' (במדבר, א', ג'), ולא על יתר מבן ששים, גמר 'ומעלה', 'ומעלה' (ויקרא, כ"ז, ז') מערכין, מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים (לזקן-חמשה עשר שקלים, לקטן-בין חמש לעשרים שקלים), אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים" (ב"ב, קכא:). כלומר, יוצא הצבא אשר ערכו לקודש הוא גבוה, כפי שנאמר בסיום פרשת בחוקותי: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש" (ויקרא, כ"ז, ג'), לפיכך יש לו מחייבות יתר, מאשר לאלה אשר ערכם לקודש הוא פחות משלושים שקלים. וכן מצאנו כי המניין השלישי התבצע ל"ח שנים לאחר המניין השני, רק עבור בניהם של בני המניין השני, בשל חטאיהם של דור המדבר, אשר כולם מתו במדבר, בגין חטא המרגלים.
וכן כן מצאנו כי למרות האמור במשנה "בן שמונה עשרה לחופה" (אבות, פ"ה, משנה כא), מדת הרחמים מאריכה אפה עם האדם, עד להגיעו לגיל עשרים. כמובא בגמ' (קידושין, כט:): "בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה", כי הנשים "מצילות אותנו מן החטא" (יבמות, סג.), לפיכך "כל מי שאין לו אשה, שרוי בלא טוב, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה" (מד"ר, קהלת, פרשה ט), "כיון שנשא אדם אשה, עונותיו מתפקקין" (יבמות, סג:). וכן מצאנו כי התורה "משולה באשה" (אליהו רבה, פר' יח), וכן "א"ר אחא: כל הנושא אשה כשרה, כאלו קיים כל התורה מראש ועד סוף" (ילק"ש, רות, רמז תרו).
לפיכך מנין הלויים אשר הם מועסקים בפועל בעבודת הקודש, הופרדה ממניין י"ב שבטי ישראל, משום שהם חביבים לפני ה' יתברך, אשר הוא דן אותם במידת הרחמים, בשל עקביות אמונתם, ומסירותם למען כבוד ה' יתברך בעת חטא העגל. על כן הלויים נמנו החל "מבן חדש ומעלה', משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש" (רש"י, במדבר, ג', ט'). גם גיל עבודת הלויים בקודש הוגבלה, בכדי לשומרם בעוה"ז, שנאמר: "מבן שלשים ועד בן חמשים שנה', והפחות משלשים לא נתמלא כחו. מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה" (רש"י, במדבר, ד', ב'). כמו כן, ה' יתברך אפשר לצעירי הלויים ללמוד את עבודתם במשך חמש שנים, "כ"ה ללמוד, ושלשים לעבודה" (חולין, כ"ד.), ע"מ שהם לא יכשלו בעבודת הקודש. וכן נאמר: "וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו" (במדבר, ד', י"ט). "אמר להם הקב"ה: עשו להם תקנה לבני קהת שיחיו, ולא ימותו בגשתם אל הארון. שאילולי הם, לא היו ישראל קיימים. למה?, שארבעה משפחות הללו: גרשון, וקהת, ומררי, ואהרן ובניו, מקיפין את אהל מועד. שאם היטנפו ישראל בדבר, והפורעניות באה לצאת מאהל מועד מפני השכינה, מיד בני קהת שהם שרוים אצל אהל מועד, עומדים ומכלים אותם, שלא תצא עליהם" (מד"ר, במדבר, פרשה ה, ז).
מנין אלוהי – מתוך אהבה לפני זמן מתן תורה:
למרות שאין הברכה שורה על המנוי (ילק"ש, לך לך, רמז עה), ועל אף שעם ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה בעת יציאתם ממצרים, בכל זאת, ה' יתברך מנה את עם ישראל בעצמו, מתוך אהבתו אליהם, שנאמר: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה, ב', ב'). מניינם האלוהי של בני ישראל בעת יציאתם ממצרים, היה "כשש מאות אלף", שנאמר: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי" (שמות, י"ב, ל"ז). נאמר "כשש מאות אלף" ולא שש מאות אלף, משום שאחד היה חסר, והקב"ה השלים את מניינם עמו. כשם שבמניינם לפני ירידתם למצרים הם חסרים אחד למנין שבעים, והקב"ה השלים מניינם, שנאמר: "אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית, מ"ו, ד'). וכן מצאנו שיעקב אע"ה ירד למצרים, ירדו עמו שש מאות אלף ממלאכי שרת למצרים, משום שאין השכינה שורה על פחות ממשים רבוא (ב"ר, פרשה עד), "וכלהו סליקו מתמן כד נפקו ישראל ממצרים... שש מאות לא נאמר, אלא 'כשש מאות' כגוונא דנפקו אלין, כך נפקו אלין" (זוה"ק, שמות, ז:). וכן "א"ר יוחנן: ששים רבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקב"ה לסיני" (תנחומא, תצוה, סימן יא).
כלומר, לאחר שעם ישראל התרוממו ממ"ט שערי הטומאה, בעת מתן תורה ה' יתברך החשיב את מספר יוצאי הצבא מישראל, כמספר מלאכיו, ועשאם כמלאכיו בתחתונים. וכן מצאנו כי למרות שמשה רע"ה ידע את מניינם המדויק של כלל יוצאי הצבא בעם ישראל, בכל זאת הוא אמר לה' יתברך: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אני בקרבו" (במדבר, י"א, כ"א), ע"מ להזכירו את חיבתו אליהם במעמד סיני. לפיכך נאמר בפתח עשרת הדברות: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות, כ', ב'), וכן נאמר בחג השבועות בברכה האמצעית של ערבית, שחרית ומנחה: "את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו באהבה זכר ליציאת מצרים" (הרמב"ם). משום שמאהבת ה' יתברך, הוא מנאם ביציאתם ממצרים, וטיהרם זוהמת מצרים, ונתן להם את תורתו הנצחית באהבה.
וכן מצאנו כי ה' יתברך נתן לעם ישראל את התורה במדבר סיני, לאחר עלייתם ממ"ט שערי טומאה של מצרים, וסיפק את כל צרכיהם במדבר מידי יום ביומו, ע"מ ללמדם שרוחניות התורה, אינה מתחברת עם המרדף אחר גשמיות הארץ, כי "דאגת הלב על מזונותיו של אדם" (רש"י-סנהדרין, כו:), גורמת לו לשכוח את תלמודו. על כן מאהבת ה' יתברך, הוא נתן לכלל עם ישראל את מזונותיהם במדבר, ע"מ לבטל את דאגות לבם. לפיכך חז"ל דרשו מן המילים "במדבר סיני", הכתובות בראש פרשת במדבר, הנקראת לפני זמן מתן תורה. כי התורה ניתנה חינם כמדבר שהוא חינם לכל באי עולם, משום שהדרך לקניין התורה הוא: "במדבר" – מתוך צניעות, ענווה, הסתפקות במועט, ובמיעוט בתענוגות החולפות של העוה"ז. וכן מובא במדרש (ילק"ש, רות, רמז תקצו): "מה ענין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה?. ללמדך: שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני".
מטעם זה התורה הסמיכה את מקום קבלת התורה לחג השבועות, אשר לאחר חורבן בית שני, נהפך ציביונו מחג עממי, המתרכז במצוות הקשורות לבית המקדש, כגון: עליה לרגל, קרבנות, מנחת הלחם, ביכורים, וכו', לחגיגת זמן מתן התורה הקיימת לנצח, וניתנה ביום שבת (שבת, פו.), יום אחד לאחר חג השבועות. וכן מצאנו כי ביו"ט של חג השבועות, אומרים בברכה האמצעית של ערבית, שחרית ומנחה: "את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו", ובמוסף אומרים רק: "יום חג השבועות הזה" (הרמב"ם). לפיכך חז"ל מלמדים כי סמיכות קריאת פרשת במדבר, ל"זמן" ולא ל"יום" מתן תורה, נועד להזכיר לעם ישראל בשבת שלפני חג השבועות, את אהבת ה' יתברך לכל אחד מבניו, לאחר שהם קבלו עליהם לקיים את התורה שניתנה בהר סיני, בנעשה ונשמע. על כן חז"ל הסמיכו בין קבלת התורה של כלל עם ישראל, לבין המניין הפרטני של כל יוצא צבא בישראל, ע"מ ללמדנו שלכל אחד מישראל יש קבלת תורה פרטית. וכן מובא בגמ' שרב יוסף היה חוגג חגיגה פרטית בחג השבועות, ע"י אכילת בשר עגל משובח, והיה אומר: "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא"? (פסחים, סח:).
דגלי ישראל – מסמלים את שוויון הגוונים השונים שבעם ישראל:
ה' יתברך ציוה את משה ואהרן באופן מיוחד, לחלק את שבטי ישראל לדגלים. שנאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר, ב', ב'). כלומר, הדגלים לא נועדו לזרוע פירוד בין שבטי ישראל, אלא הדגלים שימשו גם כאמצעי גשמי לזיהוי מקום אוהלו של כל אחד, בזמן המסעות במדבר. כלומר, באמצעות הדגלים כל אחד מישראל היה מכיר מקום חניית דגלו, מתוך הסימנים שלו, מדגלו הוא היה מכיר את מקום בית האב שלו, ומתוך בית אב שלו, הוא היה מכיר מקום מושב משפחתו. אולם, עיקר מטרת הדגלים הייתה רוחנית, דהיינו, לחבר לה' יתברך, את כל הגוונים השונים, אשר קיימים בקרב שבטי ישראל. וכן "רבי יששכר אומר: 'ודגלו עלי אהבה' (שיה"ש, ב', ד'), אפילו אדם יושב ועוסק בתורה, ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק, אמר הקב"ה: חביב הוא עלי, 'ודגלו עלי אהבה' ודילוגו עלי אהבה" (מד"ר, במדבר, פרשה ב, ו). וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה ב, ו): "אמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים לשמי, למה?, שהם בני שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' (דברים י"ד, א'), והם צבאותי, וכן הוא אומר: 'והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים' (שמות, ז', ד'), וכן הוא אומר: 'דגל מחנה יהודה תימנה לצבאותם' (במדבר, ב', ג'), ולפי שהן צבאותי אעשה אותם דגלים לשמי, הדא הוא דכתיב: 'איש על דגלו".
לפיכך מחנה ישראל שאורכו היה עשׂר מילין ורוחבו שנים עשׂר מילין (כשנים עשר ק"מ), חולק לארבעה דגלים: דגל מחנה יהודה חנו במזרח המשכן, בארבעה מילין מרובעים, ודִגלו היה מִבד המורכב משלושה גוונים, כנגד שלש מרגליות שבחושן: אודם, פטדה וברקת. על הדגל היה כתוב שמותיהם של שלושת השבטים: יהודה, ישׂשכר וזבולון. ובאמצעו של הדגל היה כתוב: "קומה ה' ויפוצו איביך וינוסו משנאך מפניך" (במדבר, י', ל"ה). בנוסף לכך, היה מצויר על הדגל צורת בן אריה, משום שהׁנשׂיא שהיה ממונה עליהם היה משבט יהודה, נחשון בן עמינדב (תרגום כתר יונתן, במדבר, ב', ג'). דגל מחנה ראובן חנו בדרום המשכן, בארבעה מילין מרובעים, ודִגלו היה מִבד המורכב משלושה גוונים, כנגד שלש מרגליות שבחושן: נופך, ספיר ויהלום. על הדגל היה כתוב שמותיהם של שלושת השבטים: ראובן, שמעון וגד. ובאמצעו של הדגל היה כתוב: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', ד'). בנוסף לכך, היה מצויר על הדגל צורת בן אילה, וׁהנשׂיא שהיה ממונה עליהם היה משבט ראובן, אליצור בן שדיאור (תרגום כתר יונתן, במדבר, ב', י'). דגל מחנה אפרים חנו במערב המשכן, בארבעה מילין מרובעים, ודִגלו היה מִבד המורכב משלושה גוונים, כנגד שלש מרגליות שבחושן: לשם, שבו ואחלמה. על הדגל היה כתוב שמותיהם של שלושת השבטים: אפרים, מנשה ובנימין. ובאמצעו של הדגל היה כתוב: "וענן ה' עליהם יומם בנסעם" (במדבר, י', ל"ד). בנוסף לכך, היה מצויר על הדגל צורת ילד, משום שׁנשׂיא שהיה ממונה עליהם היה משבט אפרים, אלישמע בן עמיהוד (תרגום כתר יונתן, במדבר, ב', י"ח). דגל מחנה דן חנו בצפון המשכן, בארבעה מילין מרובעים, ודִגלו היה מִבד המורכב משלושה גוונים, כנגד שלש מרגליות שבחושן: תרשיש, שוהם וישפה. על הדגל היה כתוב שמותיהם של שלושת השבטים: דן, נפתלי ואשר. ובאמצעו של הדגל היה כתוב: "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר, י', ל"ו). בנוסף לכך, היה מצויר על הדגל צורת נחש, משום שׁנשׂיא שהיה ממונה עליהם היה משבט דן, אחיעזר בן עמישדי (תרגום כתר יונתן, במדבר, ב', כ"ה).
כלומר, התחברות גווני עם ישראל לה' יתברך באמצעות הדגלים, נעשתה הן באמצעות חיבורם לגווני י"ב משבצות החושן, אשר היה מונח על לב אהרן. והן באמצעות חיבורם לפסוקים נבחרים מן התורה. והן באמצעות ציור בעלי חיים שונים, מתוך ברכות יעקב אע"ה לשבטים, אשר היו בראש כל מחנה, דהיינו, אריה, אילה, ילד, ונחש, אשר הם כבני ישראל, שונים זה מזה בתכונותיהם המולדות, אולם, הם מחוברים יחדיו לשבטי יה..
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי מאהבת ה' יתברך את כל אחד מישראל, ה' יתברך העניק להם את התורה בשווה לכל נפש, ואף מניינם נעשה מתוך שיוויון רוחני, ומתוך כוונה לשמור על ציביונם הגשמי והרוחני, בכדי לגבשם במדבר, בטרם כניסתם לארץ ישראל. וכן בנבואת העתיד לבוא נאמר: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (עמוס, ט', י"ד-ט"ו).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א