קוד: פרשת בחוקותי - תשלום במזומן בעולם הזה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
בס"ד ה' אייר התשע"ד
בחוקותי – תשלום במזומן בעולם הזה
מבוא:
פרשת בחוקותי חותמת את חומש ויקרא, בתאור מפורט של השכר הכללי בעוה"ז לשומרי מצוות התורה (ויקרא, כ"ו, ג'-י"ג), ובעונש הכללי לחוטאים (ויקרא, כ"ו, י"ד'-מ"ג). לאחר מכן הפרשה עוסקת בכללי הערכים של האדם, הבהמה, הבית, השדות, החרם, והמעשרות המוקדשים לה' יתברך. ספר ויקרא הכולל בתוכו רמ"ז מצוות, מסתיים בפסוק: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא, כ"ז, ל"ד). אולם, מוקד הפרשה הם מ"ט הקללות אשר בסיומן הבטחת ה' יתברך, לשמירה חד צדדית של הברית בינו לבין עם ישראל, למרות חטאיהם, ועל אף עונשם. וכן מצאנו כי גם בסיום פרק הקללות נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא, כ"ו, מ"ו), ורש"י פירש: "והתורת' - אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם נתנו למשה בסיני". לפיכך פרשת בחוקותי נקראת בשבועות האחרונות של מ"ט ימי ספירת העומר, ע"מ לעורר את האדם לקיים את מצוות התורה, אשר ניתנה לעם ישראל מהר סיני בחג השבועות, משום שגם חג השבועות הוא יום דין רוחני, לאדם על קיום מצות תלמוד התורה שלו, ועל חינוך בניו לשמירת מצוות התורה, אשר ניתנה מסיני לדורות עולם. וכן נרמז במשנה: "בארבעה פרקים העולם נידון... בעצרת על פירות האילן" (ר"ה, פ"א, משנה ב). כלומר, לפני יום הדין של ר"ה, נקבעו ל' ימי אלול כהכנה לדין על כלל המצוות. ולפני יום הדין של חג השבועות, נקבעו מ"ט ימי ספירת העומר כהכנה לדין על מצות תלמוד תורה, אשר היא ""כנגד כולם". וכן מובא בגמ' (מגילה, לא:): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל, שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת... כדי שתכלה השנה וקללותיה... עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן". וכן מובא במשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, פ"א, משנה א). כלומר, התורה משולה לעץ פרי, והמקיים את מצות תלמוד תורה, אוכל מפריו גם בעוה"ז, וזוכה לברכה בפרי בטנו, שנאמר: "והפריתי אתכם" (ויקרא, כ"ו, ט') בפריה ורביה, ונאמר: "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך" (דברים, ז', י"ג). וכן מובא בגמ' (ברכות, ל"ב:): "אין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי, ג', י"ח), "היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר משלי, ג', י"ח): 'עץ חיים היא למחזיקים בה" (תענית,, ז.). כלומר, ה' יתברך נותן רוב רובו של השכר ועונש בעוה"ב, ואף מעט מזעיר בעוה"ז, ע"פ מעשיו של האדם, דהיינו, כאשר האדם מקיים את מצוות "כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, פ"א, משנה א) בהידור, מעל ומעבר לנדרש מן התורה, אז הוא זוכה לשכר במזומנים אף בעוה"ז. וכן להפך למתדרדר להפרת הברית, דהיינו, לאדם אשר פועל קיצוניות נגד מצוות התורה: "לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ט"ו). אז הוא מקבל את עונשו במזומנים, מתוך מ"ט הקללות אף בעוה"ז. משום "שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מדה כנגד מדה" (סנהדרין, צ.), כמבואר להלן בהרחבה:
א. שכר העמל בתורה – תשלום במזומנים גם בעוה"ז.
ב. שכר המצוות בעוה"ז – ע"פ הרמב"ם ניתן למעט מן המצוות הנעשות לפנים משורת הדין.
ג. עיון בחוזה שנכרת בחג השבועות – לפני יום הדין על תלמוד התורה של האדם ובניו.
ד. ענישה יתרה להולכים בקרי – אין מקריות בהנהגת עולם.
ה. וזכרתי את בריתי אברהם – בני הצדיקים מחויבים יותר לקיים את מצוות התורה.
שכר העמל בתורה – תשלום במזומנים גם בעוה"ז:
פרשת בחוקותי פותחת בפסוק: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (ויקרא, כ"ו, ג'). מדרש "ספרא" (בחוקותי, פרשה א, מדרש הלכה על ספר ויקרא, מכונה גם בשם "תורת כהנים", "סתם ספרא-רבי יהודה) מפרש את המילים "אם בחוקותי תלכו", בשלושה פירושים, פירוש אחד: "מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה". פירוש שני: "אם בחוקותי תלכו', להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר: 'אם לא תשמעו לי' (ויקרא, כ"ו, י"ד), יכול אילו המצות?, וכשהוא אומר: 'ולא תעשו את כל המצות האלה', הרי מצות אמורות, א"כ למה נאמר: 'אם לא תשמעו לי'?, להיות עמלים בתורה". פירוש שלישי: "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא". כלומר, ניתן לאחד את פרשנויות ה"ספרא" לפסוק הראשון כך: רצון ה' יתברך הוא שעם ישראל יעמול בתורה, "על מנת לשמור ולקיים" (רש"י) את מצוותיה כראוי. בתמורה לביצוע כל שלושת הדברים הללו בשלמות, ה' יתברך מבטיח לעם ישראל טובות הנאה גשמיות ורוחניות בעוה"ז. כגון: גשמים בעתם, יבול רב, שלום, ניצחונות במלחמה, פריה ורביה, ברית חדשה שלא תופר, השראת השכינה בתוכם, וזקיפות קומה (ויקרא, כ"ו, ד'-י"ג).
נראה לכאורה, כי ה' יתברך מתנהג עם בני ישראל כבעל בית, המשלם שכר במזומנים בעוה"ז, בתמורה לכל אחת מעבודתם. למרות שמתוך תרי"ג המצוות, המשנה סייגה את התשלום במזומן עבור המצוות בעוה"ז, לחמש מצוות שבין אדם לחברו בלבד, כאמור במשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, פ"א, משנה א). בנוסח הגמ' מובאים גם מצות הכנסת אורחים (קידושין לט:), וגם שילוח הקן (קידושין מ.).
אולם נלענ"ד, כי ההבטחות המותנות של התורה לתמורה ממשית בעוה"ז, המפורטות בפרשת בחוקותי ובמקומות נוספים בתורה, כגון: "והיה עקב תשמעון" (דברים, ז', י"ב), "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי" (דברים, י"א', י"ג), "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך" (דברים, כ"ח,, א'), וכו'. כל ההבטחות אלה נוגעות למתן שכר ועונש כלליים, בדרך של נסים טבעיים כביכול, בתמורה לקיום או לאי קיום מצוות התורה, ע"י כלל עם ישראל. "כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית, וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים" (רמב"ן, בראשית, י"ז, א'). לפיכך נאמר בלשון רבים: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא, כ"ו, ג'-ד'), וגו'. כלומר, כל הברכות והקללות האמורות בפרשת בחוקותי, ניתנים במדורג ובמתנה מאוצרו הטוב של הקב"ה, כדרך ניסי ההנהגה הטבעית, של הקוצר בהתאם לזריעתו, כפי שנאמר: "עבד אדמתו ישבע לחם" (משלי, י"ב, י"א), וכן להפך. לפיכך אף האדם אשר מקריב את חומריות העוה"ז למען קיום מצוות ה' יתברך, הוא מקבל גם שכר חומרי, משום "שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מדה כנגד מדה" (סנהדרין, צ.).
וכן נאמר בברכות: "ונתנה הארץ יבולה" (ויקרא, כ"ו, ד') וגו'. ומיד בסמוך נאמר: "ואכלתם לחמכם לשבע', אוכל קמעא והוא מתברך במעיו" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ה'), כלומר, ה' יתברך מטריח את שומר המצוות שהוא בעל נפש גשמית, לאכול הרבה מטוב הארץ בכדי לשבוע. ולשומר המצוות שהוא בעל נשמה הרוחנית, ה' יתברך מברך את מיעוט אכילתו, בתוך מעיו בכדי להשביעו. וכן נאמר בהמשך הברכות: "ונתתי שלום בארץ" (ויקרא, כ"ו, ו'), ומיד בסמוך נאמר: "ורדפתם את איבכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא, כ"ו, ז'), וגו'. כלומר, כשכלל ישראל "עושין רצונו של מקום הוא נלחם להם" (מכילתא דר"י בשלח), אולם, כשרק רוב ישראל עושים את רצונו של המקום, הוא מטריחם להלחם, וגורם לניצחונם מעל הטבע בהתאם לכמות לומדי התורה, וכן כתב רש"י: "אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובין העושין את התורה" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ח').
אולם, בפתח פרשת בחוקותי נאמרה הבטחה ייחודיות לעמלים בתורה מרצונם החופשי, ע"מ לאפשר לכלל עם ישראל לזכות בעוה"ז בברכות "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, פ"א, משנה א). לפיכך נכתב ב"ספרא": "מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה... 'אם בחוקותי תלכו', להיות עמלים בתורה". כלומר, החידוש של פרשת בחוקותי הוא: כי רצה הקב"ה לזכות את עם ישראל, לפיכך מתן השכר גם בעוה"ז, אינו מותנה בתוצאות העמל, אלא שהעמל בתורה לבדו, מזכה את העמלים בה. וכן מובא במדרש (ויק"ר, פרשה יט, ב): "אמר רבי לוי: משל לטרסקל (סל קטן, העשוי מערבה קלופה) נקוב, ששכר בעליו פועלים למלאתו. מי שטיפש מהו אומר: מה אני מועיל?, מכניס בזו ומוציא בזו. מי שפיקח מהו אומר: ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל. כך מי שהוא טיפש מהו אומר: מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה?. מי שהוא פיקח מהו אומר: והלא שכר יגיעה הקב"ה נותן לי".
כמו כן מובא במדרש (תנחומא, וילך, סימן ב): "אמר אליהו זכרונו לברכה: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אדם אחד והיה מלעיג לי, ומתלוצץ בי. אמרתי לו: מה אתה משיב ליום הדין אחר שלא למדת תורה?, אמר: יש לי להשיב בינה ודעת ולב, שלא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: מה מלאכתך?, אמר לי צייד עופות ודגים אני. אמרתי לו: מי נתן לך דעת ולב ליקח פשתן, ולטוותו ולארגו, ולעשות המצודות, ולקחת בהן דגים ועופות ולמוכרם?. אמר לי: בינה ודעת שנתנו לי מן השמים. אמרתי לו: ליקח את הפשתן, לארוג ולטוות, ולקחת הדגים והעופות, נתנו לך בינה ודעת, אבל לקנות את התורה לא נתנו לך בינה?, וכתיב: 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו' (דברים, ל', י"ד). מיד הרהר בלבו והרים קולו בבכי. אמרתי לו: בני אל ירע לך, שכל באי העולם כיון שבאין ונמשכין מן התורה, מוכיחין עליהם... ועליו ועל כיוצא בו, ואל הדומין לו, ועל העושין כמעשיו. ואחרית דבר יראת ה', ועושין באמונה בו מונה מלאכתו, וראוי לחיי העולם הבא". לפיכך מברכים בכל יום בבקר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה" (ברכות, יא:), דהיינו, שהאדם יחשוב שהתורה היא כעסק הפרטי שלו, ורצונו הוא להרוויח הרבה ככל הניתן.
כלומר, ה' יתברך אשר נתן לכל אדם חכמה ברמה שונה מחברו, לפיכך ה' יתברך אינו מצפה מכל אדם בישראל להיות גאון בתורה, במשנה, בתלמוד, וכו'. אולם, ה' יתברך מצפה מכל אדם מישראל יעסוק בתורה, אף אם הוא אינו למדן או שהוא שוכח, או שהוא לבד, "שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר" (אבות, פ"ג, משנה ב). על כן לא נאמר אם בחוקותי תעמלו, אלא אם בחוקותי "תלכו", משום לכל אדם יש קצב הליכה והתקדמות, בהתאם ליכולותיו הגשמיות והרוחניות, לפיכך עמל התורה שונה אצל כל אדם. וכן מובא במדרש (תנחומא, כי תשא, סימן טז): "א"ר אבהו: כל ארבעים יום שעשה משה מלמעלן, היה לומד תורה ושוכח. לסוף אמר ליה: רבש"ע, הרי באו ארבעים יום ואיני יודע דבר. מה עשה הקב"ה?, משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה. שנאמר (שמות, ל"א, י"ח): 'ויתן אל משה ככלתו". כלומר, ה' יתברך ייסר את משה רע"ה בשכחת התורה, על מנת ללמד את כלל עם ישראל מוסר, שגם על הימים של העיסוק בתורה, על אף שכחת הדברים לאחר מכן, ה' יתברך משלם שכר. וכן "אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן. יגעתי ומצאתי, תאמן. הני מילי, בדברי תורה" (מגילה, ו:). וכן נאמר: "נפש עמל עמלה לו" (משלי, ט"ז, כ"ו), ומובא בגמ' (סנהדרין, צט:): "הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר", דהיינו, לעמל בתורה ע"מ לשמור ולקיים את מצוותיה, ה' יתברך נותן לו שכר מחיה גשמי בעוה"ז, בכדי שהעמל יוכל לממש את רצונו לשמור ולקיים את כל המצוות, ובכך ה' יתברך מרבה את זכויותיו גם בעוה"ב. וכן מובא במשנה (אבות, פ"ו, משנה ב): "שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", דהיינו, שכרו של העמל בתורה בעוה"ז הוא: שנעשה בן חורין משלטונו של יצר הרע, והדבר גורם לו לקיים את כל מצוות התורה ללא הפרעה.
שכר המצוות בעוה"ז – ע"פ הרמב"ם ניתן למעט מן המצוות הנעשות לפנים משורת הדין:
עקב הבטחות התורה לתת שכר ועונש בעוה"ז, נוצרת בעיה אמונית עמוקה. משום שאם האדם יקבל שכר ועונש מיידי בעוה"ז, אזי מתבטלת הבחירה החופשית של האדם, כי מי האיש שיחפוץ להיענש מיידית?. כמו כן, מתן שכר בעוה"ז נוטלת מן האדם את הזכות לקיים את מצוות התורה באהבה ולשם שמים. וחמור יותר מכל, שכר ועונש מיידי יכול למנוע את האמונה התמימה בה' יתברך, משום שהשכר והעונש המידיים, עלולים לתת בידי האדם כלי, המאפשר לבחון את אמינותו של ה' יתברך כביכול, או לבוא אליו בטרוניות, או להבין את דרכיו למפרע כביכול. וכן מובא בגמ' (תענית, ט.): "עשר תעשר (דברים י"ד, כ"ב), עשר בשביל שתתעשר... אמר ליה: מנא לך?, אמר ליה: זיל נסי. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא?, והכתיב: 'לא תנסו את ה' (דברים ו', ט"ז)!. אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו".
הרמב"ם התלבט בסוגית הבטחות התורה לשכר ממשי בעוה"ז, ופסק בסוגיה זו בדרכים שונות וסותרות לכאורה. בהלכות תשובה הרמב"ם פסק (תשובה, פ"ט, א): "כך הוא הכרע הדברים: הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה, ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה. כגון: חולי, ומלחמה ורעב, וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון: שובע, ושלום, ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא... ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה, המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה... ואם עזבתם את ה', ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם, מביא עליכם כל הקללות האלו, ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד, ולא יהיה לכם לב פנוי, ולא גוף שלם לעשות המצות, כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות". וכן פסק הרמב"ם: "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה... לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה" (תשובה, פ"י, ה).
כלומר, לדעת הרמב"ם שכר קיום המצוות בשלמות הוא בעוה"ב בלבד, והתשלום המובטח במזומנים בעוה"ז, הוא אינו שכר בעבור קיום המצוות, אלא מתנת האל לקיומם הגשמי, ולהתעלותם הרוחנית של לומדי התורה לשמה, אשר שומרים את כל מצוותיה בעוה"ז, וכן נאמר בברכות: "ונתתי משכני בתוככם" (ויקרא, כ"ו, י"א). לעומת זאת, עונשם של החוטאים הוא ממשי גם בעוה"ז וגם בעוה"ב. משום שקיום המצוות ללא קבלת שכר בעוה"ז הוא חובת הכרת הטוב, וקיום ברית התורה, על כן קיום המצוות הוא לא רשות התלויה ברצון האדם, וכן נאמר בקללות: "וגעלה נפשי אתכם', זה סילוק שכינה" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ל').
לפיכך נראה כי דברי הרמב"ם סותרים גם את פשט דברי המקרא, בפרשת בחוקותי ובתורה (ויקרא, כ"ו, ג', דברים, ז', י"ב, דברים, י"א', י"ג, דברים, כ"ח,, א', וכו'). ואף את פשט דברי המשנה (פאה, פ"א, משנה א) והגמ' (קידושין לט:, תענית, ט.), וגם את דבריו בהלכות תלמוד תורה: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא" (תלמוד תורה, פ"ג, יא), ואומרו: "שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה" (שכירות, פי"ג, ז). ואף את דבריו בהלכות שבת (פ"ל, טו): "וכל השומר את השבת כהלכתה, ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, יתר על השכר הצפון לעולם הבא". וגם את דבריו בהלכות שמיטה ויובל (פ"ט, ל), בעניין שמיטת כספים: "והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר: 'כי בגלל הדבר הזה יברכך" וגו'. אף בהלכות ברכות (פ"י, כד) הרמב"ם פסק להודות לה' על השכר, "וביציאתו מבית המדרש אומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות... אני עמל והם עמלין, אני עמל לדברי תורה ומקבל שכר, והם עמלין ואין מקבלין שכר".
נלענ"ד ליישב את הסתירות בדברי הרמב"ם כך: בהלכות תשובה הרמב"ם קבע את הכלל הנוגע לתשעים ושמונה אחוז מן המצוות, אשר אין מקבלים עליהם שכר ממשי בעוה"ז. ובפירוט יתר מהלכותיו, הרמב"ם לימד על תשלום השכר בעוה"ז, בגין היוצאים דופן, דהיינו, שכר למקיימים את שני האחוזים הנותרים, כאמור במשנה ובגמ'. יתרה מזאת, אף במעט המצוות היוצאות דופן, הרמב"ם מלמד כי השכר בעוה"ז ניתן, רק כאשר מקיימים את המצוות הבודדות האלה בהידור, מעל ומעבר לנדרש מן התורה. וכן פסק הרמב"ם (מתנות עניים, פ"א, ט"ו): "וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר, ואין לתוספת זאת שיעור", "ואם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער" (תלמוד תורה, פ"ג, ו').
וכן מצאנו כי מתוך תרי"ג המצוות, המשנה סייגה את התשלום עבור המצוות בעוה"ז, לחמש מצוות שבין אדם לחברו בלבד, כאמור: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, פ"א, משנה א). בנוסח הגמ' מובאים גם מצות הכנסת אורחים (קידושין לט:), וגם שילוח הקן (קידושין מ.). משום למצוות עשה אלה, יש מרחב גדול, ואפשרויות נרחבות יותר לקיימן מעבר לגבולותיהם הקבועות בתורה ובתלמוד. בנוסף לכך, יש במצוות אלה גם חסרון כיס ממשי, לפיכך השכר בעוה"ז בעבורן, הוא בגין הערך המוסף של האמונה והביטחון בהבטחות ה' יתברך, בבחינת "תן לו ואני פורע, תן לו ואני חייב, תן לו ואני אתן" (ב"ב קעד.). וכן "היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר משלי, ג', י"ח): 'עץ חיים היא למחזיקים בה" (תענית,, ז.).
וכן מצאנו כי אף הקללות בעוה"ז, אינן באות בגין אי קיום כל תרי"ג המצוות, אלא בגין התדרדרות החוטא עד להפרת הברית, וכן רש"י כתב (ויקרא, כ"ו, ט"ו): "להפרכם את בריתי', כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר". כלומר, רק לאחר שהחוטא לא שב מדרכיו, בשש החטאים שעבר, אז הוא מקבל את עונשו פי שבע ממספר חטאיו, דהיינו, מ"ט קללות שונות ומשונות.
עיון בחוזה שנכרת בחג השבועות – לפני יום הדין על תלמוד התורה של האדם ובניו:
כלל עם ישראל קבלו עליהם מרצונם החופשי, לכרות ברית עם ה' יתברך לדורות עולם, בהתאם להצעתו הכתובה והמפורטת בתורה, כולל הברכות והקללות. וכן נאמר לפני מעמד סיני: "ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'). וכן מצאנו כי אותם התנאים נאמרו ונכתבו שוב בלוחות השניים, לאחר המחילה על חטא עגל, שנאמר: "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות, ל"ד, כ"ז). וכן נאמר בסיום פרק הקללות בפרשת בחוקותי: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא, כ"ו, מ"ו). כלומר, כל הכתוב בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, אשר נכתבו ונאמרו מפי משה רע"ה שניתנו לו מ"ט שערי בינה (נדרים, לח.), הם כחוזה חתום בין מוכר מרצון לבין קונה מרצון. לפיכך השכר והעונש הכתובים בתורה, הם חלק בלתי נפרד מהחוזה, ושני הצדדים מחוייבים לו. וכן רש"י כתב קודם הברכות: "אם בחקתי תלכו'... שתהיו עמלים בתורה. 'ואת מצותי תשמרו', הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ג'). ולפני הקללות רש"י כתב: "ואם לא תשמעו לי', להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים" (רש"י-ויקרא, כ"ו, י"ד). כלומר, החוזה כולל מתן שכר ועונש לעמלים בתורה עם בניהם, כי בניו של האדם הם גם עמלו, "דתנינן 'ואת עמלנו' (דברים, כ"ו, ז'), אלו הבנים" (מד"ר, במדבר, פרשה י, ד). וכן נאמר בברכות: "והפריתי אתכם', בפריה ורביה (רש"י-ויקרא, כ"ו, ט'). ובקללות נאמר: "וזרעתם לריק זרעכם', כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר (איכה, ב', כ"ב): 'אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם" (רש"י-ויקרא, כ"ו, י"ז), ונאמר: "ושכלה אתכם', אלו הקטנים" (רש"י-ויקרא, כ"ו, כ"ב).
על כן הגמ' מדגישה, כי הקללות שבתורת כהנים נאמרו בלשון רבים, "ומשה מפי הגבורה אמרן", וסמיך ליה: "עזרא תיקן להן לישראל, שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת" (מגילה, לא:), דהיינו, ע"מ להזכירם לעיין בחוזה אשר נכרת בין ה' יתברך לבין עם ישראל, בטרם בוא יום מתן התורה לעם ישראל בחג השבועות. וכן מובא במשנה (אבות, פ"ו, משנה ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף".
לפיכך פרשת בחוקותי נקראת בשבועות האחרונות של מ"ט ימי ספירת העומר, ע"מ לעורר את האדם לקיים את מצוות התורה, אשר ניתנה לעם ישראל מהר סיני בחג השבועות, משום שגם חג השבועות הוא יום דין רוחני, לאדם על קיום מצות תלמוד התורה שלו, ועל חינוך בניו לשמירת מצוות התורה, אשר ניתנה והתקבלה ברצון מהר סיני לדורות עולם. וכן נאמר ביום קבלת התורה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלם" (דברים, ה', כ"ה). וכן נרמז במשנה: "בארבעה פרקים העולם נידון... בעצרת על פירות האילן" (ר"ה, פ"א, משנה ב). כלומר, לפני יום הדין של ר"ה, נקבעו ל' ימי אלול כהכנה לדין על כלל המצוות, ועשרת ימי תשובה לפני פסק הדין על כלל המצוות, אשר ניתנו שנית במוצאי יום הכיפורים. ולפני יום הדין של חג השבועות, נקבעו מ"ט ימי ספירת העומר כהכנה לדין על מצות תלמוד תורה, שניתנה לראשונה באותו היום מהר סיני, אשר היא ""כנגד כולם", וכן מובא בגמ' (מגילה, לא:): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל, שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת... כדי שתכלה השנה וקללותיה... עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן".
וכן מובא במשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, פ"א, משנה א). כלומר, התורה משולה לעץ פרי, והמקיים את מצות תלמוד תורה, אוכל מפריו גם בעוה"ז, וזוכה לברכה בפרי בטנו, שנאמר: "והפריתי אתכם" (ויקרא, כ"ו, ט') בפריה ורביה, ונאמר: "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך" (דברים, ז', י"ג). וכן מובא בגמ' (ברכות, ל"ב:): "אין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי, ג', י"ח), וכן "היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר משלי, ג', י"ח): 'עץ חיים היא למחזיקים בה" (תענית,, ז.). וכן "אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אמר להם הקב"ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו היום והאמינו ואני פורע... כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם מוסיף מוסיפין לו, ואם פוחת פוחתין לו" (ילק"ש, רמז תתלא).
וכן מצאנו כי הגמ' מפרטת את דרש רבי שמלאי, המלמד כי בתשעת ירחי הלידה, נר דלוק על ראשו של הוולד, "וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה" (נידה, ל:). לכאורה נשאלת השאלה: מדוע המלאך סוטרו ומשכיחו התורה שלימדו?.
אלא נלענ"ד כי המלאך לימד את העובר תורה, אף כשהוא היה ערל ומטונף, משום שאין לנשמה האלוהית חיות ללא לימוד התורה בחברותא, 'לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה' (ברכות, סג:). אולם לאחר הלידה אביו חייב: "למולו, ולפדותו, וללמדו תורה ולהשיאו אשה" (קידושין, כ"ט.), לפיכך המלאך משכיחו את התורה שלימדו, ומשמיע לאוזני אביו את בכיו, ע"מ לזכות את אביו ללמוד וללמד את בנו תורה, ולזכות בכך לחיי נצח, לפיכך נאמר בגמ': מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים, סד:). וכן מובא במדרש (תנחומא, צו, סימן יד): "אשרי האיש העוסק בתורה, והנותן ממונו ללמד תורה לבנו, כי בשביל הממון שהוא נותן ללמוד, זוכה לחיי העולם הבא, שנאמר: 'כי הוא חייך וארך ימיך' (דברים, ל', כ'), 'חייך' לעולם הבא, 'ואורך ימיך' לעולם שהוא ארוך". לפיכך המלאך סוטרו, ע"מ להכין אותו ואת אביו למצות ברית המילה, המלמדת את האדם כי בעוה"ז התורה נקנית "במיעוט תענוג ובקבלת הייסורין" (אבות, פ"ו, משנה ה). על כן המלאך מלמד את התינוק, כי הלימוד במעי אמו היה ללא כל עמל מצידו, לפיכך תורתו משתכחת ממנו. אולם, בבואו לעוה"ז עליו לעמול ולהתקדם בתורה, בהתאם ליכולותיו המולדות, ע"מ לקבל תוספת שכר גם בעוה"ז. שנאמר "אם בחקתי תלכו" (ויקרא, כ"ו, ב')., ונאמר: "אדם לעמל יולד" (איוב, ה', ז').
ענישה יתרה להולכים בקרי – אין מקריות בהנהגת עולם:
מ"ט הקללות הכתובות בתורת כהנים, הן מדורגות בקושיים, ומחולקות לשבעה חלקים, כאשר המפריד בניהם הוא התנאי של "ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי בקרי. והלכתי אף אני עמכם בקרי" (ויקרא, כ"ו, כ"ג-כ"ד), דהיינו, ה' יתברך מבהיר כי הענישה היא תוצאה של חטאים קודמים, והיא ניתנת במידה כנגד מידה, ע"מ לגרום לעם ישראל לחזור בתשובה. לפיכך החטאים השונים הם בגדר של הליכה בקרי, ואף העונשים השונים הם בגדר של הליכה בקרי. לפיכך ע"מ להימנע מן העונשים, יש לדעת מהו הפירוש המדויק של המילה "קרי"?.
המילה "קרי" מופיעה בתורה שבע פעמים בלבד, בתוך מ"ט הקללות שבפרשת בחוקותי, מעבר לכך, המילה "קרי" לא הוזכרה בכל התנ"ך. לפיכך פרשני המקרא בארו את המילה "קרי" בהתאם להקשרה. תרגום אונקלוס פירש את המילה "קרי", בקשיו, כפי שהוא תרגם את המילה "בפרך" (שמות, א', י"ג, וכו'). רש"י הביא עוד שני פירושים למילה "קרי", מלשון מקרה, ומלשון הימנעות (רש"י-ויקרא, כ"ו, כ"א). בהקשר אחר רש"י פירש אף את מילת "קרך" בשלשה פירושים: "לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה... דבר אחר, לשון קור וחום" (רש"י-ודברים, כ"ה, י"ח). ה"אבן עזרא" הביא עוד פירוש מורכב למילה "קרי", מלשון גבורה ונצחון (א"ע,-ויקרא, כ"ו, כ"א). הרמב"ן פירש את מילה "קרי", מלשון גורל, "הניחם למקרים" (רמב"ן-בראשית, י"ט, ח'). והרמב"ם (הלכות תענית, פ"א, ג) פירש את מילה "קרי", מלשון מקרה. כלומר, ניתן לומר כי פירוש המילה קרי הוא מחד גיסא: עבודת האדם את ה' יתברך במקריות, ללא יראת שמים. ומאידך גיסא, גם העונש ניתן בקרי, דהיינו, ללא תגובה מיידית של כל מ"ט הקללות יחד, אלא בכל פעם פורענות אחרת בהתאם לחטא.
נלענ"ד כי מילת "קרי" היא מלשון קריאה להתכנסות טובה או רעה, מלשון "קְרִיאֵי (קרואי, כתיב) העדה" (במדבר, כ"ו, ט'), וכן נאמר: "וקראתי אל הדגן" (יחזקאל, ל"ו, כ"ט), "קרא עלי מועד" (איכה, א', ט"ו). כלומר, אם עם ישראל קוראים להתכנס ע"מ לכפור במצוות התורה ובה' יתברך, אף ה' יתברך קורא לרעות האמורות במ"ט קללות התוכחה, להתכנס ע"מ להענישם בגלות ובפירוד. וכן רש"י כתב (ויקרא, כ"ו, ט"ו): "להפרכם את בריתי', כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר". כלומר, רש"י פירש את לשון הרבים שבתורה ללשון יחיד, ע"מ להסביר את צורת התדרדרות האדם החוטא, אולם, הכוונה היא להתדרדרות הכלל, דהיינו, בתחילה החוטאים הם אנשים בודדים, לאחר מכן הם קוראים להתכנס ע"מ לטכס עצה, בכדי להחטיא את הרבים, והרבים אינם מתכנסים ע"מ למחות. וכן מובא בגמ' (סנהדרין, כז:): "וכשלו איש באחיו' (ויקרא כ"ו, ל"ז), איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה!". לפיכך התיקון לקריאה להתכנסות לרעה, היא קריאה להתכנסות לטובה, שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבתם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי" (ויקרא, כ"ו, מ'ו). כלומר, הוידוי הוא גם של החוטאים, וגם של המסיתים שהום אביהם הרוחניים.
וכן הרמב"ם (תעניות, פ"א, א-ג) פסק: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות, על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות' (במדבר, י', ט'). כלומר, כל דבר שייצר לכם, כגון: בצורת, ודבר וארבה, וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו (הלכ' א). ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב: עונותיכם הטו וגו' (ירמיהו, ה', כ"ה), וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם (הלכ' ב). אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה: 'והלכתם עמי בקרי' (ויקרא, כ"ו, כ"ז), 'והלכתי עמכם בחמת קרי' (ויקרא, כ"ו, כ"ח),, כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי" (הלכ' א).
וכן מובא בגמ' (גיטין, נח.): "מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים, וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים' (ישעיהו, מ"ב, כ"ד)?. ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו' (ישעיהו, מ"ב, כ"ד). אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו?, רבי ישמעאל בן אלישע". כלומר, אותו תינוק השיב לשאלת רבי יהושע רק בהמשיכו את הפסוק שרבי יהושע התחיל, א"כ מנין היה לרבי יהושע הביטחון שהתינוק יהיה מורה "הוראה בישראל"?. אלא, שהתינוק האסיר, לימד את רבי יהושע כי אין מקריות בעולם, אלא החטא גורם, דהיינו, אם עם ישראל, היו מתכנסים למחות ולזעוק על המעשים הרעים מבעוד מועד, עם ישראל לא היה גולה מארצו. לפיכך רבי יהושע הבין כי האמונה הגדולה הפועמת בלבו של התינוק, תגרום לו להיות מורה "הוראה בישראל".
וזכרתי את בריתי אברהם – בני הצדיקים מחויבים יותר לקיים את מצוות התורה:
בתוך רצף מ"ט הקללות הכתובות בפרשת בחוקותי, ישנן קללות עם ניצני תקווה, כגון: "והשמתי אני את הארץ', זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ל"ב). וכן נאמר: "ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא, כ"ו, ל"ג), ומובא בגמ': "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות" (פסחים, פז:). וכן נאמר: "והבאתי אתם', אני בעצמי אביאם, זו מדה טובה לישראל (רש"י-ויקרא, כ"ו, מ"א). כלומר, עונשי התוכחה אינם באים מתוך נקמנות אלוהית, אלא הם באים מתוך מטרה אלוהית לתיקון המעוות, ומרצון ה' יתברך לכפר על חטאי בניו, ולהחזירם בתשובה. שנאמר: "או אז יכנע לבבם הערל והם ירצו את עונם" (ויקרא, כ"ו, מ"א)., כפי שרש"י פירש: "יכפרו על עונם ביסוריהם" (שם). וכן נאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי, ג', י"ב).
וכן מצאנו שאף הקב"ה מתייסר בגלותם של בניו, כייסורי אב המעניש את בנו הרע, וכן "רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן... גלו לבבל, שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: 'ושב ה' אלהיך את שבותך' (דברים ל', ג'), והשיב לא נאמר, אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות" (מגילה, כ"ט.).
וכן מצאנו שפרשת הקללות נסמכה לפרשת ערכים, אשר מודגש בה כי ערכם של כל אחד מבני ישראל שווה, ללא שום קשר למעמדם הגשמי או הרוחני, שנאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים, י"ד, א'). וכן מובא במדרש (תנחומא, ראה, סימן ד): "אמר ר' לוי: משל למלך שהיה לו בן, הכניס אותו לפלטרין שלו, והראה לו תמחוי מלא כל טוב. והראה לו פלטרין חריבות. אמר הבן לאביו: התמחוי הזה למי?, אמר: לאותו שמקלסני. והחרבות למי?, לאותו שמורד בי. כך הקב"ה מראה להם ברכות וקללות, והן רואין הברכות מועטות והקללות מרובות". כלומר, ריבוי הקללות נועד להבהיל את עם ישראל בטרם שיחטאו.
לפיכך נשאלות השאלות: מדוע ה' יתברך לא הרבה את הברכות, ע"מ לשכנע את עם ישראל בדרך החיובית?. ועוד, אם הכוונה היא להבהיל את ישראל בקללות, מדוע נאמר בתוך הקללות: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא, כ"ו, מ"ב), וכי זכות אבות היא קללה?, וכי זכירת "אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח" (רש"י-ויקרא, כ"ו, מ"ב), היא קללה?.
נלענ"ד כי הברכות והקללות אינן נמדדות לפי מספרם, אלא לפי איכות נתינתם. כמו כן, ריבוי הקללות אף הוא בבחינת ברכות, משום שמניעת הקללה אף היא בגדר של ברכה, לפיכך מניעת הקללות משומרי המצוות אף הם ברכות חיוביות. וכן מובא במדרש (תנחומא, ראה, סימן ד): "אמר להם הקב"ה: אם תעשו רצוני, אע"פ שכתבתי לכם ברכות מועטות, אני מרבה אותן לכם, ולא אביא עליכם הקללות". לפיכך אף זכירת זכות הברית עם האבות, היא ברכה לשומרי המצוות. וקללה יתרה לחוטאים, משום שכאשר החוטאים בוטחים בטוב הארץ, ובמובטח בברית עם האבות, ה' יתברך זוכר להם את הברית עם האבות לחומרה, משום שהם מביישים במעשיהם את אבותם. כמשל להבדל שבין עונשו של עני בן עבריין, הגונב בשל מצוקתו וחינוכו. לבין בן טובים הגונב למרות עושרו וחינוכו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי השכר הניתן מאת ה' יתברך לשומרי מצוותיו, הוא בגדר מתנה נוספת על מתנת הנשמה האלוהית והחיים בעוה"ז. לעומת זאת, העונש הניתן מאת ה' יתברך לכופרים במצוותיו, הוא בגדר חסד ונסיון, אשר נועדו לגרום להם לתקן את מתנת הנשמה האלוהית, והחיים בעוה"ז. שנאמר: "הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' אלהים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יחזקאל, י"ח, ל"א-ל"ב).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א