קוד: פרשת אמור – תועלת ריבוי המצוות בתנ"ך
סוג: תכלית
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
בס"ד ב' אייר התשע"ד
אמור – תועלת ריבוי המצוות
מבוא:
פרשת אמור עוסקת בעיקרה במצות הקשורות לקדושה, ברובד העליון. כלומר, במצוות הקשורות לקדושת הכהנים, שלמות הקרבנות, קדושת החיים, קדושת המועדים, לחם הפנים, וקדושת הלשון. פרשת אמור כוללת בתוכה ס"ג מצוות, מתוכם ט"ל מצוות לא תעשה, וכ"ד מצוות עשה. ריבוי המצוות שה' יתברך ציוה על עם ישראל בתורה, נועדו לקדש את עם ישראל במצוות לא תעשה, ולזכות את ישראל במצוות עשה, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (ויקרא, כ"ב, ל"ב), ונאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה, מ"ב, כ"א). כלומר, דרך המצוות הרבות שבתורה, ה' יתברך הבדיל את עם ישראל מן העמים בכל התחומים, ובכך גרם הצדקה בינלאומית למתן שכרם, אף על מצוות שכליות. וכן מובא במשנה (סיום מסכת מכות, פ"ג, משמנה טז): "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה, מ"ב, כ"א). הרמב"ם לומד ממשנה זו, יסוד אמוני כאומרו: "מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת רבוי המצות, אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה... ופירוש הפסוק: ה' חפץ לצדק את ישראל, למען כן יגדיל תורה ויאדיר" (רמב"ם, פיהמ"ש, מכות, יג, משנה יז). על כן התורה מצוה על אומות העולם רק ז' מצוות, וכלל עם ישראל נצטוו תרי"ג מצוות, כאשר רק חלק מן המצוות חלות על כל אחד מעם ישראל, ורובן של תרי"ג המצוות חלות על חלקים מן החברה, ומתחלקות ע"פ אדם, זמן ומקום. דהיינו, המצוות מחולקות בהתאם לקדושת האדם, מינו גילו, שלמות אבריו, יכולותיו, וכו'. ובכפוף לזמנה של המצוה, לזמן קיום בית המקדש, ולסיטואציות המזדמנות בכל שטחי החיים בעוה"ז. ואף בהתאם למקומות שבהם המצוות מתחייבות. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (סיום מ"ע רמ"ח): "אם תתבונן ברמ"ח מצוות עשה אלו תמצא, שהמצוות ההכרחיות הן ששים... משישים המצוות ההכרחיות האלה, מ"ו מצוות הן חובה גם לנשים, וארבע עשרה מצוות מהן אינן חייבות בהן". כלומר, מעלתו של האדם מישראל בקדושה, נקבע ע"פ כמות המצוות שהוא מחוייב בהן. לפיכך מדרג הקדושה בעם ישראל הוא: כה"ג, כהנים, לויים, ישראל, נשים, וכו'. אולם מאחר ואין אפילו אדם אחד מישראל, אשר חלות עליו כל תרי"ג המצוות בפועל. משום שריבוי המצוות המקיף את כל הרבדים בחברה, על כן אחדות עם ישראל, והרצון ללמוד לשמור ולעשות ולקיים את כל מצוות התורה כעבד לה' יתברך, מזכים את כלל עם ישראל ואף את היחיד בקיום תרי"ג מצוות התורה, כמבואר להלן בהרחבה:
א. קדושת הכהנים – מצוות ייחודיות לצורך השמירה על מידת החסד העליונה.
ב. מקראי קודש – קריאה אלוהית לשמחה אנושית.
ג. כפילת מצוות פאה ולקט – לצורך כפילות מתן שכר לעושה המצוות בזריזות.
ד. רצה הקב"ה לזכות את ישראל – אפילו בקיום מצוה קטנה בשלמות.
קדושת הכהנים – מצוות ייחודיות לצורך השמירה על מידת החסד העליונה:
התורה מייחדת מצוות רבות, אשר הן מוטלות אך ורק על הכהנים שבעם ישראל, ע"מ להרבות את זכויותיהם, ולרומם את קדושתם, בבחינת "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה, מ"ב, כ"א). בכדי שעבודתם המקודשת למען עם ישראל, תתקבל ברצון. לפיכך ה' יתברך העלה את הכהנים לדרגת משרתיו הישירים כביכול, ובשל כך מעמדם מחייב יתר זהירות, והיבדלות מכל יתר שבטי ישראל. יתרה מזאת, אף בתוך שבט לוי, התורה קבעה מעמדות של קדושה, ובהתאם לכך ציותה עליהם מצוות יתרות מכל יתר השבטים. כלומר, בני לוי קדושים יותר מעם ישראל, בשל תוספת המצוות החלות עליהם, כגון: עבודות משא הקודש, השיר, הנחלות, המעשרות, וכו'. אף בתוך שבט לוי יש את משפחת הכהנים אשר גם בתוכה ישנן דרגות של קדושה, בהתאם לתוספת המצוות החלות עליהם, דהיינו, לבניהם הקטנים, לבנותיהם, לנשותיהם, ולכהנים בעליי מומין, לחללים, או לכהנים שאינם משרתים במקדש, קיימת דרגה נמוכה יחסית לדרגת כהן הדיוט המשרת בבית המקדש, ומעל לכל הכהנים מצויה הדרגה העליונה ביותר של הקדושה, אשר היא מתקיימת רק אצל הכהן הגדול, בשל תוספת המצוות החלות עליו. כלומר, מעלתו של האדם מישראל בקדושה, נקבע ע"פ כמות המצוות שהוא מחוייב בהן.
ההבדל בין דרגות הכהונה, בא לידי ביטוי במצוות הייחודיות של עבודות במקדש, לבוש, טומאה למת, נישואין, מומים, וכו'. בתחילת פרשת אמור התורה מזהירה את הכהנים המשרתים במקדש, להשמר מלהיטמא למתים. שנאמר: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא, כ"א, א'). כלומר, מפאת חשיבות מצוות אלה, התורה כפלה הן את תואר הכהנים, שנאמר: "הכהנים בני אהרן". והן את האמירה אליהם, שנאמר: "אמר... ואמרת". המדרשים מסבירים את האזהרה הכפולה בדרכים שונות: במדרש תנחומא מובא: "משל למה הדבר דומה?, לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך: גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני, שלא תטמא את פלטרין שלי. כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת" (תנחומא, אמור, סימן א). כי טומאה הרוחנית היא בעיני ה' יתברך כמום בגוף, לפיכך "ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו, איש חן, יפה תואר ויפה מראה, ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו" (ס"ה, מצוה רע"ה). וכן כתב הרמב"ן (ויקרא, כ"א, א'): "כאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם, אפילו בעת שלא יבואו במקדש, והיא מעלה להם בעצמם. ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר, כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו, יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם, ולא יטמאו לעולם. והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה". במד"ר מובא: "אמירה ראשונה: למת מצוה יטמא, והשניה: לאחרים לא יטמא, לפיכך נאמר אמור ואמרת" (מד"ר, יקרא, פרשה כו, ח). רש"י פירש: "אמור ואמרת', להזהיר גדולים על קטנים", שלא לסייע בטומאת הקטנים בידיים (יבמות, קיד.).
לכאורה נשאלת השאלה: מדוע הכהנים המשרתים נדרשו בכפילות שלא להיטמא למת?, הרי המוות הוא דבר טבעי, לפיכך טומאת המת לא נאסרה על כלל ישראל, ואף לא לכל הכהנים ולנשותיהם, משום שהם אינם משרתים בקודש. לפיכך גם הכהנים המשרתים בקודש, היו יכולים להיטמא למת באופן זמני, ולהיטהר מטומאת המת, באפר הפרה האדומה ככל עם ישראל?. ועוד, מדוע התורה סבורה כי ההיטמאות למת יכולה להשפיע על עבודת הכהן לאורך זמן?, הרי אף התורה התירה לכהנים המשרתים ולכהן הגדול להיטמא למת מצוה?. ועוד, הרי המפגש עם המוות גורם לחזרה בתשובה, ולניצחון על יצה"ר, וכן שלמה המלך אמר: "טוב ללכת אל בית אבל" (קהלת, ז', ב'), א"כ מדוע התורה מנעה זאת מן הכהנים?.
נלענ"ד כי הכהן המשרת במקדש כשליחם של ה' יתברך והציבור, הוא סמל חי לאדם קדוש וטהור, אשר ביכולתו למנוע את עונש המוות מן האדם החוטא, משום שהוא גורם לכלל עם ישראל לכפרה על חטאים, אף במלבושיו. על כן מהות תפקידם של הכהנים הוא: לרומם את העם ממחשבות המוות, ולהעמיק אצלם את התודעה של ערך החיים. לפיכך התורה מצווה על הכהנים לברך את עם ישראל, ולהתפלל עליהם, ולשרת את השכינה בטהרה מתוך שמחה של מצוה, משום שאין השכינה שורה "מתוך עצבות" (ברכות, ל:). מטעם זה ה' יתברך הרחיק את משרתיו הקדושים מן המפגש המדכא עם המוות, פרט למקרים של מות הקרובים לו בקשרי דמים, דהיינו, "אשתו, אביו, ואמו, אחיו, ואחותו, בנו, ובתו... כל שמתאבל עליו, מתאבל עמו" (מועד קטן, כ:).
לפיכך על הכהן הגדול המכפר על כלל עם ישראל, התורה אסרה להיטמא אף לקרוביו, משום שהוא גם סמל למדת החסד והשלום, שנאמר: "תמיך ואוריך לאיש חסידך" (דברים, ל"ג, ח'), ונאמר: "בחסד ואמת יכפר עון" (משלי, ט"ז, ו'), וכן נאמר במשנה (אבות, פ"א, משנה יב): "אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". על כן נאמר בכפילות "הכהנים בני אהרן", דהיינו, כלל הכהנים אשר ירשו מאהרן הכהן את תכונות החסד עם הבריות, נדרשים לשמר את תכונות החסד שבתוכם, שנאמר: "ואמרת אליהם", ונאמר בת כהן שזינתה: "את אביה היא מחללת" (ויקרא, כ"א, ט'). לפיכך הימצאותם של הכהנים אנשי החסד, ברגעי שיא העצבות של אנשים זרים, עלולה לפגוע גם במחשבתם העתידית, בעת ביצוע עבודתם בקודש, ואף ברגשותיהם של האבלים, משום שלכאורה הייתה לכהנים האפשרות, למנוע את המוות הן בתפילה והן בהקרבת הקרבנות, כי "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון" (שבת, נה.). וכן מצאנו כי ע"פ בקשת אברהם אע"ה, אף קריאת הקרבנות מכפרות על עוונותיהם של ישראל, כמובא בגמ': "אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?. אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית, כז:). ומכל שכן שהקרבת הקרבנות ע"י הכהן בבית המקדש, מכפרת על כל עוונותיהם של ישראל.
על כן הכהנים הורחקו מן הטומאה ההמונית למת, והותר להם להיטמא למת מצוה שאין לו קוברים, בכדי למנוע אפשרות של פגיעה נפשית בכהן המשרת, אשר היא עלולה לצאת מתוך סערת הנפש של האבל, ע"י הטענה שהוא לא מילא את תפקידו כראוי. וכן מצאנו כי חז"ל תקנו לכהנים "גט מקושר, משום כהנים קפדנים" (רש"י-גיטין, פא:). וכן מובא בענין הרוצח בשגגה הגולה לעיר המקלט, "וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש' (במדבר, ל"ה, כ"ה), וכי הוא מושחו?, אלא זה שנמשח בימיו. מאי הוה ליה למעבד?, היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש" (מכות, יא:). וכן מצאנו שאף לאחר החורבן, הכהנים מצווים לברך את עם ישראל, ולהישמר מחילול קדושת הכהונה, ע"מ לשמר את מעמדם הקדוש באמצעות תוספת מצוות.
לפיכך התורה פתחה את כותרת המצוות המייחדות את הכהנים בלשון רבים וסיימה בלשון יחיד, שנאמר: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא, כ"א, א'), דהיינו, "אמור אל הכהנים" הגדולים שבכל דור ודור, ול"בני אהרן" הכהנים המשרתים במשמרות בבית המקדש, "ואמרת אליהם" לא להיטמא אף לנפש הצדיק מישראל, משום שהם גדולים מכולם במעלת הקדושה, ועליהם מוטלת החובה להזהיר את יתר הכהנים והנשים, שאינם משרתים במשמרות המקדש, את החשיבות הטהרה של הכהנים המשרתים, ובפרט את החשיבות העליונה של התרת ההיטמאות למת מצוה שאין לו קוברים, אשר היא שיא מדת החסד, המאפיינת את הכהנים. על כן התורה התירה לכל הכהנים להיטמא למת מצוה בכפילות, דהיינו, גם למת מצוה מסוג נקבה (ויקרא, כ"א, ד'), גם למת מצוה מסוג זכר (ויקרא, כ"א, י"א'). לפיכך קדושת הכהנים המשרתים והרחקתם מכל טומאה, פרט לקרובים ולמת מצוה, גורמת לכהנים לחיות בתוך בועה של קדושת החיים, ולשמחה מתמדת, וממילא אין לכהנים צורך לזכור ליצה"ר את "יום המיתה" (ברכות, ה.), ע"מ לחזור בתשובה. משום שהכהנים מצויים תמיד במצב של "והחי יתן אל לבו" (קהלת, ז', ב').
מקראי קודש – קריאה אלוהית לשמחה אנושית:
בפרשת אמור התורה מפרטת בהרחבה (ויקרא, כ"ג, א'-מ"ד) את מצוות שלושת הרגלים: פסח, שבועות, וסוכות, ואת מצוות שלושת המועדים: ראש השנה, יום הכיפורים, ושמיני עצרת (רב סעדיה גאון, רד"ק, הושע, ב', י"ג). כותרת התורה לפרשת הרגלים והמועדים היא: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא, כ"ג, ד'). וכן חז"ל הגדירו את האמור בפרשת אמור (ויקרא, כ"ג, א'-מ"ד) בשם: "פרשת מועדות של תורת כהנים" (מגילה, פ"ג, משנה ה). להבדל שבין ההגדרות מועד או רגל, ישנה משמעות הלכתית לענין "הקובר את מתו" (מועד קטן, פ"ג, משנה ה) לפני הרגל או לפני המועד, ולעניין מצות העליה לרגל. אולם, מאחר ופרשת "מועדות של תורת כהנים" (מגילה, פ"ג, משנה ה), אינה עוסקת במצות העלייה לרגל, לפיכך בפרשת המועדות, התורה הגדירה גם את השבת, וגם את הרגלים וגם את המועדים, בשם הכולל "מועדי ה' מקראי קדש", משום שהמכנה המשותף שלהם בפרשת אמור, הוא: "מקראי קדש". וכן מצאנו כי התורה כתבה בתחילת פרשת המועדות: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא, כ"ג, ב', ד'), ובסיומה נאמר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש" (ויקרא, כ"ג, ל"ז), כלומר, כל הרגלים והמועדים, מכונים רק בפרשת אמור שלש פעמים בשם "מקראי קדש", וכן אמר רבי עקיבא כי בסיום האגדה מברכים: "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום", למרות שהרגל הבא אחרי פסח הוא שבועות, ולכאורה היה לו לומר: "לרגלים ולמועדים". וכן מצאנו כי יום טוב הראשון של הפסח מכונה פעמיים, בשם "שבת", שנאמר: "ממחרת השבת" (ויקרא, כ"ג, י"א, ט"ו), ואף השבת הוגדרה תחת הכותרת "מקראי קדש" בפרשת המועדות. וכן רש"י (ויקרא, כ"ג, ג') כתב: "מה ענין שבת אצל מועדות?, ללמדך: שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות", משום שגם השבת (ויקרא, כ"ג, ב') והמועדות נקראו "מקראי קדש"(ויקרא, כ"ג, ד', ל"ז).
לפיכך יש להתבונן בפירוש המילים "מקראי קודש", משום שהם מילות המפתח להבנת מהות המועדים. תרגום אונקלוס כתב כי פירוש "מקראי קדש" הוא: "מערעי קדיש" (ת"א), דהיינו, מאורע קדוש. וכן מובא בסיפרי (פנחס, פיסקא קמז): "אירעו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה", דהיינו, לרגל האירוע של המועד, יש לשנות את ימי המועדים באמצעות מאכל ומלבוש, המבדילים בין חול לקודש. רש"י כתב על המילים "מקרא קודש": "קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה" (רש"י-ויקרא, כ"ג, ל"ה), דהיינו, המילה "מקרא" היא מלשון קריאה, והמילה "קודש" היא מלשון הבדלה בכסות נקיה. הרשב"ם פירש (דברים, ט"ו, כ') כי "מקראי קדש" הוא: זמנים קדושים, דהיינו, "מקראי" מלשון זמן. הרמב"ן כתב כי "מקרא קדש", הוא מלשון קרואי העדה (במדבר, א', ט"ז), "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד, לקדש היום בפרהסיא, בתפלה והלל לאל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה" (רמב"ן-ויקרא, כ"ג, ל"ה).
נלענ"ד כי מפאת רצון ה' יתברך לזכות את כלל ישראל במצוות, ה' יתברך ציוה עליהם לשמוח בשמחה אנושית, ולרומם את הקדושה באמצע חיי השגרה היומיומית, ואף לקבל שכר על כך. וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יד): שבעים ימים טובים נתן הקב"ה לישראל: שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג, וראש השנה, ויום הכפורים, וחג שבועות, שנים וחמשים שבתות יש בשנת החמה הרי שבעים". כלומר, פירוש המילים "מקראי קדש" הוא שתי קריאות, האחת: קריאה לשמחה אנושית, באמצעות היפרשות והתעלות מתוך חיי השגרה, בימי המועדים שה' יתברך קבע לצאת בהם משגרת העבודה, הלבוש והמאכל, "כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה, ח', י'), "אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אמר להם הקב"ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו היום והאמינו ואני פורע... כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם מוסיף מוסיפין לו, ואם פוחת פוחתין לו" (ילק"ש, רמז תתלא).
הקריאה השניה היא: קריאה לשמחה רוחנית, באמצעות תפילות מיוחדות, ולימוד תורה בעניני המועדים. וכן מובא בספרי (פיסקא קכז): "בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים מפני סדרן, בחומש הפקודים מפני קרבן, במשנה תורה מפני העבור. ללמדך, ששמע משה פרשת מועדות ואמרה לישראל, וחזר ושנאה להם בשעת מעשה. דבר אחר: אמר להם הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. מכאן אמרו: משה הזהיר את ישראל להיות שונים בענין ודורשים בו". וכן מובא בגמ' (פסחים, סח:): "רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". וכן מובא בירושלמי (שבת, פט"ו,דף תן, ט"א): "לא ניתנו שבתות וימים טובים, אלא לאכילה ולשתייה, על ידי שהפה זה מסריח, התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה".
לפיכך אמר "רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדות, כאילו עובד עבודה זרה" (פסחים, קיח.), ואמר רבי אלעזר המודעי: המבזה את המועדות, "אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא". פירוש "המבזה את המועדות", ימים של חול המועד, עושה בהן מלאכה, או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה" (ר"ע מברטנורא, אבות, פ"ג, משנה יא). משום שהדבר מעיד על חוסר אמונתו בטובו של ה' יתברך, אשר חפץ לזכותו במצוות, ולשמחו בשמחה אנושית, מאוצרותיו הנצחיים של ה' יתברך. לפיכך "אמר רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדות כאילו עובד אלילים" (ילק"ש, כי תשא, רמז ת), דהיינו, משום מבזה המועדות כאילו משוה את יכולותיו של ה' יתברך, ליכולתם של האלילים ח"ו.
כפילת מצוות פאה ולקט – לצורך כפילות מתן שכר לעושה מצוה בזריזות:
באמצע כתיבת "פרשת מועדות של תורת כהנים" (מגילה, פ"ג, משנה ה), התורה כתבה שוב ארבע מצוות הקשורות לבעל שדה: שיניח מעט תבואה קצורה בקצה השדה (מצוה רטז). ושלא יקצור את כל הזרוע, אלא ישאיר את פאת (קצה) השדה לעניים (מצוה ריז). ושלא ילקט את שתי השיבולים הנופלות מן המגל בעת הקצירה או התלישה ביד (מצוה ריח). ושלא יקח את הלקט השיבולים, אלא שיעזוב אותם לעניים (מצוה ריט). שנאמר: בפרשת קדושים: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ט, ט'). ובפרשת אמור נאמר: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ג, כ"ב). לפיכך נשאלות השאלות: מדוע התורה כפלה את מצוות פאה ולקט בשתי פרשיות סמוכות, מבלי לחדש דבר?, ועוד, מדוע נכתבה פרשת פאה ולקט באמצע פרשת המועדות, בין ציוויי מצוות חג השבועות לבין ציוויי מצוות ראש השנה?.
רש"י השיב לשאלה הראשונה בפשטות: "ובקצרכם', חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין", אולם רש"י לא הבהיר מהם שני הלאוין (ריז, ריח), ועוד, הרי שנה כאן גם את שתי מ"ע (רטז, ריט)?, ועוד, למה דווקא בפרשת המועדות "חזר ושנה" לאוין אלה?. לשאלה השנייה רש"י השיב בדרשנות מתוך הספרא (אמור, פרשה י, פי"ג): "אמר רבי אבדימס ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן?, ללמדך, שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (רש"י-ויקרא, כ"ג, כ"ב). כלומר, רש"י לא ציטט במדויק את המקור הכתוב בספרא, אלא הוסיף את פירושו לאמור בספרא (אמור, פרשה י, פי"ג): "אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים מכאן?, אלא ללמד: שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, ואינו מקרב קרבנותיו לתוכו".
כלומר, עיקר השינויים הוא בהיפוך הדברים, כי ע"פ רש"י צ"ל בהמשך: "וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו החריב את בית המקדש וביטל קרבנותיו בתוכו". אולם, נראה כי גם האמור בספרא ואף האמור ברש"י, אינם תשובה מספקת על השאלות המקוריות: מדוע התורה כפלה את מצוות פאה ולקט בשתי פרשיות סמוכות, מבלי לחדש דבר?, ועוד, מדוע נכתבה פרשת פאה ולקט באמצע פרשת המועדות, בין ציוויי מצוות חג השבועות לבין ציוויי ראש השנה?, ועוד, מדוע בספרא וברש"י נוספו גם מצוות שכחה ומעשר שני שאינם כתובות כאן?, ועוד, מדוע רש"י שינה בפירושו את לשון הספרא?.
נלענ"ד כי התורה כתבה בכפילות את מצוות פאה ולקט בפרשת קדושים ע"פ סדרה, ובפרשת אמור התורה כפלה את הציוויים, משום ששתי הפרשיות הללו נקראות בימי ספירת העומר ובתקופת קציר השעורים, ולפני חג השבועות שהוא חג "בכורי קציר חטים" (שמות, ל"ד, כ"ב). וכן מצאנו כי בזכות קיום מצות לקט בזריזות ע"י בועז, התגלגל הדבר ונולד דוד המלך בעצרת. לפיכך מפאת חשיבותן של המצוות הללו, התורה כפלה את ציוויי פאה ולקט, ע"מ להזהיר את בעלי שדות השעורים והחיטים, בזמן אמת. וכן נאמר: לאחר חג הפסח בטרם הציווי על מצות העומר: "כי תבאו אל הארץ...וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא, כ"ג, י'), ולאחר הציווי על הקרבת המנחה החדשה מן החטים, בחג השבועות, נאמר: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא, כ"ג, כ"ב). כלומר, בין הציוויים של הבאת מנחות העומר מן השעורים, והמנחה החדשה מן החטים, בעל השדה נדרש לקיים את כל יתר המצות הקשורות לקציר. וכן מובא בספרי (פיסקא קכז): "בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות.... ללמדך, ששמע משה פרשת מועדות ואמרה לישראל, וחזר ושנאה להם בשעת מעשה. דבר אחר: אמר להם הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. מכאן אמרו: משה הזהיר את ישראל להיות שונים בענין ודורשים בו".
כלומר, מחד גיסא, ימי הפאה והלקט הם ימי חג לעניים, אשר הם מצפים לתקופה זו כל השנה, על כן מצוות פאה ולקט נכתבו בפרשת המועדות. ומאידך גיסא, מצוות הפאה והלקט הם מצוות שיש בהם חסרון כיס לבעלי השדות, לפיכך הכתוב מזרזם גם בזמן שיש להם בו חסרון כיס, "שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה" (רש"י-שמות, י"ט, כ"ד). כלומר, הכפלת כתיבת מצוות פאה ולקט נועדה להוסיף לבעלי השדות את מצות הזריזות בעת קיומן. לפיכך כוונת רש"י בפירושו: "חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין", פירושה הוא: שבעל השדה נדרש כאן לבצע את מצוות העשה של פאה ולקט בזריזות. כי "כבוד תורה הוא שיכבד ציווייה בגלוי זריזות בעשייתם" (הרמב"ם, פיהמ"ש, אבות, פ"ד, משנה ז), "ואם אין הוא עושה כך, הרי הוא עובר בשני לאוין, על כל אחת מן שני הלאוין שנאמרו בהן בפרשת קדושים. וכן להפך, אם בעל השדה מקיים את מצוות פאה ולקט בזריזות, הרי שגם שכרו נכפל, דהיינו, בבחינת: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (סיום מסכת מכות, פ"ג, משמנה טז). "כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מדה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש ברכה ורוח נדיבה... כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה, ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו, ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו, וגם נפשו בטוב תלין" (ס"ה, מצוה רטז).
לפיכך מצוות פאה ולקט נכתבו בין כתיבת המצוות הקשורות לחג השבועות, לבין כתיבת המצוות הקשורות לראש השנה, ורש"י הוסיף: "פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן", משום שהם ימי דין על התבואה ופירות האילן, ועל כל אדם (ר"ה, פ"א, משנה ב), דהיינו, משום שבתקופה זו החקלאים אוספים את התבואות מן החיטים, מן הכרמים ומן הפירות, וזו התקופה העיקרית שבהם חלות מצוות עשה ולא תעשה של פאה, לקט ושכחה. שהן בבחינת "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" (אבות, פ"ג, משנה יז). לפיכך רש"י הוסיף גם את מצוות של שכחה (ס"ה, עשה תקצב, ל"ת תקצג). כלומר, כשם שהתורה שבה ומזהירה את בעל השדה בזמן אמת, כי עליו לבצע את את מצוות הרצוניות של פאה ולקט בזריזות, לפני יום הדין של ראש השנה. כך התורה מזהירה את בעל השדה התורה בזמן אמת, שלא יעבור על הלאו של מצות שכחה, לפני יום הדין של ראש השנה. משום שה' יתברך דן את האדם במדה כנגד מדה (סנהדרין, צ.), לפיכך כאשר בעל השדה בא כעני לבקש רחמים על עצמו ביום ראש השנה, ה' יתברך גומל לו כפי שהוא נהג עם העניים בשדהו, דהיינו, כפי שהוא שכח עומר בשדה ולא לקחו, כך הקב"ה שוכח את כל עוונותיו ביום הדין.
על כן רש"י הוסיף את מצוות שכחה למצוות פאה ולקט האמורים בפרשת המועדות. והספרא הוסיף גם את מעשר שני, אשר הוא מיועד לגר, ליתום ולאלמנה, משום שאוכלוסיות חלשות אלה, אינם בוטחות בעצמם, אלא בוטחים בחסדי שמים. שנאמר: "עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים, י', י"ח). לפיכך המרחם עליהם והמטיב עימהם, ה' יתברך מרחם עליו ומטיב עמו ביום הדין של ראש השנה, במידה כנגד מדה. וכן מובא במשנה (אבות, פ"ב, משנה ד): "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". וכן מובא בספרא (דבורא דחובה, פרשה יב, יב): "רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך' (דברים, כ"ד, י"ט), קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה. אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו".
לפיכך רש"י שינה מדברי הספרא, וכתב: "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (רש"י-ויקרא, כ"ג, כ"ב). כלומר, העושה את רצון ה' בשמחה ובזריזות, למרות חסרון הכיס הקיים במצוות הללו, ואף העושה מצות צדקה ללא כוונה, כאילו בנה בית המקדש, אשר נחרב בעוון שנאת חנם (יומא, ט:), וכן "אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה" (שבת, קלט.). ומובא במדרש: "בשכר מצות שאתה עושה בשדה, לקט, שכחה, ופאה" (מד"ר, דברים, פרשה ז), "וברוך אתה בשדה' (דברים, כ"ח, ג'), זו ציון, שנאמר (ירמיה כ"ו, י"ח): 'ציון שדה תחרש', ואימתי מראה הקב"ה לישראל הברכה הזאת?, כשיבנה ירושלים ויחזיר הגליות לתוכה" (תנחומא, כי תבא, סימן ד). וכן מובא במדרש (תנחומא, ראה, סימן יח): "אמר הקב"ה: אם יש לך ארבעה בני בתים, יש לך 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך', ואני יש לי ארבע בני בית: 'הלוי והגר והיתום והאלמנה' (דברים, ט"ז, י"ד) שלי, וכלן בפסוק אחד. אם אתה משמח את שלי ואת שלך בבית, בימים טובים שנתתי לך. אף אני משמח את שלי ואת שלך בבית הבחירה, שנאמר (ישעיה, נ"ו, ז'): והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי". לפיכך רש"י כתב: "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (רש"י-ויקרא, כ"ג, כ"ב).
רצה הקב"ה לזכות את ישראל – אפילו בקיום מצוה קטנה בשלמות:
ה' יתברך הבדיל את עם ישראל מן העמים בכל התחומים, באמצעות תרי"ג המצוות שבתורה, ובכך ה' יתברך גרם גם להצדקה בינלאומית למתן שכרם, של עם ישראל גם על מצוות שכליות, וגם על ההמנעות מעבירה על מצוות לא תעשה, "אם היה אפשר לו לעשותה, ולא מנעו מעשיית אותה העבירה שום מונע כלל, אלא הצווי התורני... כל שכן הנמנע מן התאות הגופניות החמורות, אשר האדם מטבעו נוטה אליהן כמו שהזכיר, והתורה היא שהזהירה אותו מהן, כדי להכשיר את הנפש שלא תהא שטופה יותר ממה שבטבע" (הרמב"ם, פיהמ"ש, מכות, פ"ג משנה טז). וכן מובא במשנה (סיום מסכת מכות, פ"ג, משמנה טז): "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה, מ"ב, כ"א). הרמב"ם מפרש משנה זו כך: "מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן אמר רבי חנניה, כי מחמת רבוי המצות, אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה. וממה שהמורה על היסוד הזה?, שאלת רבי חנניה בן תרדיון: מה אני לחיי העולם הבא? (ע"ז, יח.), וענהו העונה: כלום בא לידך מעשה?. כלומר, האם נזדמן לך עשיית מצוה כראוי?, ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק: 'ה' חפץ' לצדק את ישראל, למען כן 'יגדיל תורה ויאדיר" (רמב"ם, פיהמ"ש, מכות, יג, משנה יז).
כלומר, ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל, האדם יכול לזכות לחלק בעולם הבא, אפילו אם במשך כל ימי חייו, הוא קיים רק מצוה אחת בשלמות, מתוך כלל תרי"ג המצוות. לפיכך מובן הנאמר במשנה (סנהדרין, פ"י, משנה א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" (ישעיה, ס', כ"א). על כן נוהגים לומר את המשנה "רבי חנניה בן עקשיה אומר" וגו', לפני קדיש יתום, בבחינת עדות היתום כי הנפטר קיים לפחות מצוה אחת בשלמות, ולכן הוא זכאי בדין לחלקו בעולם הבא, לפי "שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות" (רש"י-שבת, קה:).
לצורך הבנת היסוד הגדול של הרמב"ם, נזכיר כי רבי חנניה בן תרדיון, נבחר להיות מעשרה הרוגי מלכות, אשר נספו בעוון מכירת יוסף ע"י עשרת אחיו, למרות צדיקותו הרבה בלימוד התורה, הן כראש הישיבה בסכני שבגליל, והן במסירות הנפש למען לימוד התורה לעם ישראל בגלוי, מתוך בטחון בה' יתברך, אף בזמן גזרת הרומאים שאסרו ללמוד תורה, והוא גם היה ממונה נאמן על קופת הצדקה (ב"ב, י:). למרות כל זאת, בכ"ז בסיוון (שו"ע, או"ח, תקפ, ב) הוא הוצא להורג כרוך בס"ת, ע"י הקיסר הרומאי לופינוס, בשריפה איטית. כמובא בגמ': "גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות... בשעה שיצאו שלשתן, צדקו עליהם את הדין... תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה?, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהלות ברבים, וספר מונח לך בחיקך!. אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!. אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא?, אמר לו: כלום מעשה בא לידך?, אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי" (ע"ז, יח.). כלומר, רבי יוסי בן קיסמא ורבי חנניה בן תרדיון, התעלמו מצדיקותו ומזכויותיו הרבות, וחיפשו רק מצוה אחת שנעשתה בכל שנות חייו בתכלית השלמות, עד שרבי חנניה מצא מצוה אחת שהוא עשאה בשלמות, לפנים משורת הדין, דהיינו, כאשר המעות מהארנק הפרטי שלו לסעודת פורים, נתחלפו לו במעות של הצדקה שבארנק השני, דהיינו, הוא התבלבל וסבר כי הם של צדקה וחלקם לעניים, ולפנים משורת הדין הוא לא לקח את מעותיו מהארנק של צדקה, במצוה זו בלבד הוא זכה לחלקו בעולם הבא.
נראה לכאורה כי פירושו של הרמב"ם אינו מתייחס למכלול דברי רבי חנניה בן עקשיה, משום "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". דהיינו, ה' יתברך לא הרבה להם רק תרי"ג מצוות בכל התחומים, אלא הרבה להם גם "תורה". אןלם, נלענ"ד כי הרמב"ם התייחס בפירושו רק לסיפא של דברי רבי חנניה בן עקשיה, ע"מ להעצים את היסוד של קיום מצוה אחת בשלמותה, משום שפשיטא הוא שלימוד התורה מזכה את האדם לחיי העוה"ב, כפי שהגמ' מסיימת את סיפורו של רבי חנינה (חנינא) בן תרדיון: "יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי (הרומאי הממונה על שרפתו) מזומנין הן לחיי העולם הבא" (ע"ז, יח.)., בגין מסירות הנפש למען התורה, ולא רק בגלל מצות הצדקה שהוא עשאה בשלמותה.
נמצאנו למדים כי התורה מצוה על אומות העולם רק ז' מצוות, וכלל עם ישראל נצטוו תרי"ג מצוות, ע"מ לזכותם, כמשל לאב המחלק מתנות לבנו האהוב, בעבור המעשים הטובים שהבן עושה ע"פ בקשת האב. וכן מצאנו כי רק חלק מן המצוות חלות על כל אחד מעם ישראל, ורובן של תרי"ג המצוות חלות על חלקים מן החברה, ומתחלקות ע"פ אדם, זמן ומקום. כלומר, המצוות מחולקות בהתאם לקדושת האדם, מינו, גילו, תפקידו, עבודתו, שלמות אבריו, יכולותיו, וכו'. ובכפוף לזמנה של המצוה, לזמן קיום בית המקדש, ולסיטואציות המזדמנות בכל שטחי החיים בעוה"ז, ואף בהתאם למקומות שבהם המצוות מתחייבות. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (סיום מ"ע רמ"ח): "אם תתבונן ברמ"ח מצוות עשה אלו תמצא, שהמצוות ההכרחיות הן ששים, בתנאי שנניח שאדם זה שאמרנו שהוא חייב בששים מצוות אלו בהכרח, נמצא במצב רוב בני אדם... הנה נתבאר לך, שמשישים המצוות ההכרחיות האלה מ"ו מצוות הן חובה גם לנשים, וארבע עשרה מצוות מהן אינן חייבות בהן". וכן מצאנו כי בימינו ניתן לקיים רק ר"ז מצוות בלבד. כלומר, אין אפילו אדם אחד מישראל, אשר חלות עליו כל תרי"ג המצוות בפועל. על כן המבחר של קיום מצוה אחת בשלמות, מצטמצם בכשני שלישים, דהיינו, מתרי"ג מצוות לר"ז מצוות. על כן נעשה יותר קשה למצוא מצוה אחת מתוך ר"ז המצוות, ולקיימה בשלמות.
אולם, ריבוי המצוות המקיף את כל הרבדים בחברה, יחד עם אחדות עם ישראל, ועם הרצון ללמוד לשמור ולעשות ולקיים את כל מצוות התורה כעבד לה' יתברך, מזכים את כלל עם ישראל ואף את היחיד ב"כאילו קיים" (סנהדרין, פ"ד, משנה ה) את כל תרי"ג מצוות התורה, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה, מ"ב, כ"א). משל לספרי החוקים של המדינות, אשר נכתב בהם מה על האזרח לעשות ומה להמנע מלעשות בכל התחומים. אזרח השומר חוק, אינו חייב ואינו מסוגל לבצע את כל אלפי החוקים הכתובים בהם, כי ברובם הם אינם נוגעים לו, כדוגמת "חוק הנוטריונים". אולם, אם כל אחד מהאזרחים יבצע את החוקים הנוגעים אליו, הרי הוא נחשב לאזרח שומר חוק, משום שבקיימו את החוקים הנוגעים אליו, הוא מבטא את קבלת כלל החוקים עליו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ריבוי המצוות בתורה, נועד לבטא את אהבת ה' יתברך לבניו, מתוך רצונו העמוק להטיב עמהם, בעשותם את מצוות ה' יתברך בשמחה ובזריזות מתוך בחירה חופשית. כמובא במשנה (אבות, פ"ד, משנה יד): "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' (דברים י"ד, א'). חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי, ד', ב'), ונאמר: "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיה, נ"ה, ג'). "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיה, נ"ה, ג').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק "אדרב"א"