פרשת קדושים – התחברות לתורה ופרישות מן הרע

קוד: פרשת קדושים – התחברות לתורה ופרישות מן הרע בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"ד ניסן התשע"ד
קדושים – התחברות לתורה ופרישות מן הרע
לע"נ רבי משה בן אברהם גדי זצ"ל
מבוא:
פרשת קדושים כוללת בתוכה ס"ד פסוקים, אשר מתוכם עולים נ"א ממצוות התורה, הכוללות מצוות מגוונות, דהיינו, הן מצוות שבין האדם למקום והן מצוות שבין אדם לחברו. לצורך השמעת פרשת קדושים משה רע"ה נצטווה להקהיל את כלל עם ישראל, שנאמר: "דבר אל כל עדת בני ישראל קדשים תהיו" וגו' (ויקרא, י"ט, ב'). ר' חייא אומר כי הסיבה להקהלת עם ישראל היא: "מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה" (ילק"ש, קדושים, רמז תרא). כלומר, הדרישה של "קדשים תהיו", האמורה בפתח פרשת קדושים, אינה מפורטת במפורש. לפיכך ר' חייא ורבי לוי פרשו, כי ההתקדשות האמורה בפתח פרשת קדושים, נועדה ללמד: כי כל אדם מישראל יכול לעלות בסולם הקדושה, דרך קיום מצוות התורה, ושמירת גדרות חז"ל לאיסורי התורה. כמו כן, בפרשת קדושים מודגש כי המצוות שבין אדם לחברו, אף הן חלק מן המצוות שבין האדם למקום, כולל המצוות הקשורות ללב האדם, כגון: "ואהבת לו כמוך... אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ט, ל"ד), ואהבת לרעך כמוך אני ה'' (ויקרא, י"ט, י"ד), וכו'. וכן רש"י פירש: "אני ה' - נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע" (רש"י, ויקרא, י"ט, ל"ד). לפיכך פרשת קדושים נקראת תמיד בימי ספירת העומר, בשבת שבין פסח ליום מתן תורה, ע"מ לעורר את עם ישראל להתעלות במעלות הקדושה, באמצעות קיום המצוות בכלל, ובפרט במצוות אחדות ישראל, אשר עיקרם הוא: פרישות מן הרע והתחברות לטוב, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך... ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים, פ"ט, דף מא), דהיינו, הכלל הגדול של התורה הוא: שהאדם נברא עם נשמה אלוהית קדושה, בכדי להועיל לאחרים, בגשמיות וברוחניות, אף ללא תמורה מיידית. כשם שהקב"ה מעניק לכל אדם הכול ללא תמורה. כמבואר להלן בהרחבה:
א. הקהלת עם ישראל – כל אחד מישראל יכול להתקדש.
ב. קדושים תהיו - פרישות מן הרע באמצעות ההתחברות למצוות התורה.
ג. ההגעה למעמד קדוש – שמירת גדורת חז"ל לאיסורי התורה.
ד. לא תשנא את אחיך בלבבך – ביטול השנאה מוביל לאהבה.
ה. ואהבת לרעך כמוך – התחברות אמיתית לזולת.
ו. מותם של תלמידי ר"ע – פרשנות מוטעית לכלל הגדול של רבם.
ז. לא תקלל חרש – אף סימני קללה אסורים.
הקהלת עם ישראל – כל אחד מישראל יכול להתקדש:
בתחילת פרשת קדושים משה רע"ה נצטווה להקהיל את כלל עם ישראל, ע"מ להשמיעם את נ"א המצוות הכלולות בפרשה, שנאמר: "דבר אל כל עדת בני ישראל קדשים תהיו" וגו' (ויקרא, י"ט, ב'). ר' חייא אומר כי הסיבה לכך היא: "מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה" (ילק"ש, קדושים, רמז תרא). כלומר, הנימוקים לקהלת עם ישראל הם: מפני ריכוז נ"א המצוות החשובות, אשר הם נאמרו בס"ד פסוקי פרשת קדושים. לכאורה נשאלות השאלות: הרי בפרשת משפטים נאמרו ג"ן מצוות חשובות, א"כ מדוע שם משה לא נצטווה לכנס את כלל עם ישראל בכדי להשמיעם?. ועוד, הרי מצאנו כי משה רע"ה נצטווה להקהיל את עם ישראל בפרשת החודש, רק בכדי לומר להם את רק את מצוות החודש, ומצוות הפסח (שמות, י"ב, ג')?. ועוד, הרי גם בעת רדתו מן ההר, משה רע"ה נצטווה להקהיל את עם ישראל, רק בכדי לומר להם את מצוות שבת, והתרומה למשכן (שמות, ל"ה, א')?. וכן מצאנו שמשה רע"ה נצטווה להקהיל את עם ישראל במעמד השראת השכינה על המשכן, מבלי לומר להם מצוות (ויקרא, ח', ג')?. וכן מצאנו כי בפרשת ניצבים משה רע"ה הקהיל את כלל עם ישראל, בכדי להיפרד מהם ולפייסם, מבלי לומר להם מצוות רבות (דברים, כ"ט, י"ב)?.
יתרה מזאת, דווקא משום חשיבות המצוות האמורות בפרשת קדושים, משה רע"ה היה צריך לנהוג כדרך שלימד את עם ישראל את כל יתר תרי"ג המצוות, ע"מ שהם יבינו אותם טוב יותר?, כמובא בגמ' (עירובין, נד:): "תנו רבנן, כיצד סדר משנה?, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן, שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה – כך. הדיוט מפי הדיוט, על אחת כמה וכמה?. רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו?, שנאמר: 'ולמדה את בני ישראל' (דברים, ל"א, י"ט). ומנין עד שתהא סדורה בפיהם?, שנאמר: 'שימה בפיהם". אם כן, על אחת כמה וכמה שלצורך השמעת נ"א מצוות בבת אחת, משה רע"ה היה חייב לשנות לתלמידיו ארבעה פעמים?.
נלענ"ד להשיב כי הקהלת כלל עם ישראל לצורך השמעת מצוות מפי משה רע"ה, או לצורך ציון דרך היסטורי, נעשתה רק כאשר ה' יתברך ציוה את משה רע"ה להקהילם. לפיכך רב חייא ורבי לוי נחלקו בשאלה, מדוע ה' יתברך ציוה על משה רע"ה להקהיל את העם, ולהשמיעם את נ"א המצוות האמורות בפרשת קדושים, ולא נהג כסדר המשנה האמור במסכת עירובין (נד:, כנ"ל)?. ר' חייא סבר כי הסיבה לכך היא: "מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", דהיינו, בעת הקהלת עם ישראל, משה רע"ה למדם את העקרונות של המצוות שבין האדם למקום ושל המצוות שבין אדם לחברו, כגון: "קדשים תהיו.. אל תפנו אל האלילים" (ויקרא, י"ט, ב', ד'), "דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (קידושין, מ.), וכן להפך: "כל המודה בע"ז, כופר בעשרת הדברות, ובמה שנצטוה משה, ובמה שנצטוו הנביאים, ובמה שנצטוו אבות" (ספרי, במדבר, פסקא קיא). וכן במצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), "רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים, פ"ט, דף מא), ואמר הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה. ואידך, פירושה הוא, זיל גמור" (שבת, לא.). כלומר, לאחר הפרסום הפומבי של הכללים, משה רע"ה למדם את פרטי הפרטים, כסדר המשנה האמור במסכת עירובין (נד:, כנ"ל).
לעומת זאת, רבי לוי סבר כי ה' ציוה על משה רע"ה להקהיל את העם, ולהשמיעם את נ"א המצוות האמורות בפרשת קדושים, ולא לנהוג בדיוק ע"פ סדר המשנה האמור במסכת עירובין (נד:, כנ"ל), "מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: 'אנכי ה' אלהיך', וכתיב הכא: 'אני ה' אלהיכם'. 'לא יהיה לך', וכתיב הכא: 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'. 'לא תשא', וכתיב הכא: 'ולא תשבעו בשמי'. 'זכור את יום השבת', וכתיב הכא: 'את שבתתי תשמורו'. 'כבד את אביך ואת אמך', וכתיב הכא: 'איש אמו ואביו תיראו'. 'לא תרצח', וכתיב הכא: 'לא תעמוד על דם רעך'. 'לא תנאף', וכתיב הכא: 'מות יומת הנואף והנואפת'. 'לא תגנוב', וכתיב הכא: 'לא תגנובו'. 'לא תענה', וכתיב הכא: 'לא תלך רכיל'. 'לא תחמוד', וכתיב הכא: 'ואהבת לרעך כמוך" (מד"ר, ויקרא, פרשה כד, ה). לפיכך ראוי היה לומר את פרשת קדושים במעמד כלל עם ישראל, כשם שהדבר נעשה במעמד הר סיני. כלומר, לאחר הפרסום הפומבי של הכללים, משה רע"ה למדם את פרטי הפרטים, כשם שהדבר נעשה בפרשת משפטים לאחר מעמד סיני, דהיינו, ע"פ סדר המשנה האמור במסכת עירובין (נד:, כנ"ל).
רש"י בחר לצטט רק את דעת רבי חייא, "מפני שרוב גופי תורה תלויין בה". הן בשל הסמיכות שבין פרשת העריות שנאמרה בסיום פרשת אחרי מות, "ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ח, ל'). לבין "דבר אל כל עדת בני ישראל קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ט, ב'). והן בשל הסמיכות שבין "והתקדשתם והייתם קדשים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ', ז'), "זו פרישות עבודה זרה" (רש"י), לבין סיום פרשת ע"ז ותחילת פרשת העריות שנאמרה בסיום פרשת קדושים (ויקרא, כ', י'-כ"א). לפיכך רש"י פירש: "דבר אל כל עדת בני ישראל', מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. "קדשים תהיו', הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". כלומר, רש"י אף צמצם את נימוקו הכללי של רבי חייא, "מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", לאזהרה על הפרישות מן העריות, ומן העבירה של ע"ז, אשר הם נדרשים לצורך ההתקדשות של כלל עם ישראל, דהיינו, ע"פ רש"י הקהלת עם ישראל נועדה ללמדם, כי כל אחד ואחת מעם ישראל יכול להגיע לדרגת הקדושה האלוהית, באמצעות הפרישות "מן העריות ומן העבירה" בלבד. משום שהקדושה היא כסולם אינסופי, לפיכך אף העולה שתי מדרגות בסולם הקדושה, נחשב לקדוש. משום שבכך הוא מוכיח את רצונו העמוק להשתפר ולהתעלות מבחינה מוסרית. וכן מובא במשנה: "שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה" (אבות, פ"ד, משנה ב). "ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש, ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים, ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן" (סיום מסכת סוטה, פ"ט, משנה טו). דהיינו, הפרישות היא השלב הראשון בעלית הסולם המוביל לרוח הקודש. וכן נאמר במדרש אליהו רבה (פרשה י, ד"ה ודבורה): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו".
קדושים תהיו - פרישות מן הרע באמצעות ההתחברות למצוות התורה:
התורה ציותה על עם ישראל פעמיים: "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא, י"א, מ"ד - כ', ז'), חז"ל דרשו מכאן "והתקדשתם והייתם קדשים' (ויקרא, י"א, מ"ד), אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא, לט.). "אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש, הויין לו בנים זכרים, שנאמר: 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא, י"א, מ"ד), וסמיך ליה: אשה כי תזריע" (שבועות, יח:). "תנא: "והתקדשתם' (ויקרא, כ', ז'), אלו מים ראשונים, 'והייתם קדשים', אלו מים אחרונים, 'כי קדוש', זה שמן, 'אני ה' אלהיכם', זו ברכה" (ברכות, נג:).
אולם, בפתח פרשת קדושים לא נאמרה המלה והתקדשתם, אלא נאמר: 'קדשים תהיו כי קדוש אני' (ויקרא, י"ט, ב'). כלומר, כאן הדרישה היא כללית, דהיינו, כלל עם ישראל נדרשו להיות קדושים, כמו שה' יתברך קדוש, ללא פרוט מעשי. לפיכך חז"ל ופרשני המקרא, נחלקו ביניהם בשאלה: מה צריך האדם לעשות בכדי להיות קדוש, בכדי לקיים את הנאמר "קדשים תהיו"?. רש"י והמדרש קבעו: כי "כל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש, רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי מייתי לה מן השונמית, הדא הוא דכתיב: 'ותאמר אל אישה ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא' (מלכים-ב, ד', ט'), הוא קדוש ואין משרתו קדוש, מלמד שלא הביט בה מימיו" (ילק"ש, קדושים, רמז תרא). לדעת הרמב"ן (ויקרא, י"ט, ב') הציווי הכללי של "קדשים תהיו" הוא: "שנהיה פרושים מן המותרות", שלא "יהיה נבל ברשות התורה", כגון: בן סורר ומורה (רמב"ן, דברים, כ"א, י"ח).
נראה לכאורה, כי הדרישה מן האדם יכול להיות קדוש כמו שה' יתברך קדוש, היא דרישה בלתי אפשרית. אולם, הסמיכות שבין האזהרה הכללית לבין הנימוק לאזהרה, האמורים בפסוק "קדשים תהיו - כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ט, ב'), נועדה ללמד על דרך חיים ממלכתית, דהיינו, עם ישראל נדרש לכבד את התואר קדוש, אשר הוענק לו מה' יתברך. כמובא במדרש (ילק"ש, קדושים, רמז תרד): "אמר הקב"ה לישראל: אני מתקדש בכם, שנאמר: 'כי בראותו ילדיו' וגו' (ישעיה, כ"ט, כ"ג), וכן הוא אומר: 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה, מ"ט, ג'), אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, שנאמר: 'קדשים תהיו כי קדוש אני' (ויקרא, י"ט, ב')... אמר הקב"ה לישראל: הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר: 'קדושים תהיו כי קדוש אני'. משל למה הדבר דומה: למלך שקידש אשה, אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך. למה?, שאת אשתי. כך אמר הקב"ה למשה: לך קדש לי ישראל, שנאמר: 'לך אל העם וקדשתם' (שמות, י"ט, י'), קידשם. בא הקב"ה ואמר להם: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות, י"ט, ו'), למה?, 'כי קדוש אני', אף אתם תהיו קדושים, שנאמר: 'דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו".
וכן נאמר בסיומה של פרשת קדושים: "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא, כ', כ"ו). כלומר, הנימוק "והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויקרא, י"א, מ"ד,מ"ה - כ', ז'), האמור הן בסיום פרשת מאכלים אסורים, והן בסמוך לסיום פרשת אוב וידעוני (ויקרא, כ', ז'), ואף בסמוך לסיום פרשת איסורי העריות (ויקרא, י"ט, ב'), הוא בגדר כלל התנהגותי, אשר מחד גיסא הוא נועד להבדיל את עם ישראל מן הרוע של תאוות האומות, "לפי שבעת התאוה, איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם" (הרמב"ם, פיהמ"ש, חגיגה, פ"ב, משנה א). ומאידך גיסא, הנימוק "והייתם קדשים כי קדוש אני", נועד להורות כי הדרך לפרישות מן הרע, היא ההתחברות למצוות התורה. וכן מובא בגמ' ברכות, סג.): "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה?, 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי, ג', ו'). לפיכך הדרישה מכל יהודי להתקדשות היא דרישה פשוטה, משום שכל יהודי נברא עם נשמה אלוהית מקודשת, כמובא בגמ' (נדה, לא.): "תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל", דהיינו, ה' יתברך העניק מקדושתו לכל יהודי, שנאמר: "כי קדוש אני" שבנשמתכם. לפיכך נסמכה פרשת קדושים לפרשת מורא אב, שנאמר: קדשים תהיו... איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא, י"ט, ב', ג'). ועל כך מובא בגמ' (קידושין, ל:): "ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". "ואמר: 'אני ה' מקדשכם', (ויקרא, כ', ח'), כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו, כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו, אם כן, המקלל את המשתתפים ביצירה חייב מיתה" (רמב"ן, ויקרא, כ', ח'). וכן מצאנו כי לפני שהיהודי יוצא מבטן אמו, משביעים אותו. "ומה היא השבועה שמשביעין אותו?, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך" (נדה, ל:).
ההגעה למעמד קדוש – שמירת גדורת חז"ל לאיסורי התורה:
כאשר התורה מחייבת אדם או כהן להתקדש או לא להיטמא, התורה כותבת וחז"ל מפרטים את החיוב או את האיסור. כי "הטומאה והקדושה הם שני ענינים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהימצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה" (הכוזרי, מאמר ג, אות מט). אולם, האמירה הכללית "קדושים תהיו", היא איננה הגדרה או פירוט של מצות עשה או לא תעשה, והיא אף לא הפך של טומאה. אלא זו אמירה כללית המנחה כל אדם מישראל, לנהוג בדרך "הישר והטוב' (דברים, ו', י"ח), בכל דרכיו והנהגותיו, ע"פ דרגתו ויכולותיו בכל עת. על כן למרות שלכאורה לריבוי המצוות האמורות בפרשת קדושים, אין להם קשר ישיר לקדושה. אולם, המבצע את מצוות התורה מכוח קבלתו את דברי ה' יתברך ללא עוררין, בבחינת "אני ה' אלהיכם". אז קיום המצוות מוסיפות לנשמתו קדושה. כלומר, המצוות נועדו גם לצורך מתן סולמות להתעלות רוחנית, באמצעות שמירתן. משום שהמצוות הן המכשיר המחבר בין הגוף הגשמי, לבין הנשמה האלוהית, דהיינו, גוף האדם מוגבל בתרי"ג אברים, אך ביצוע תרי"ג מצוות התורה באמצעות תרי"ג אברי הגוף, מעצים את יכולות הגוף ליכולות של הנשמה האלוהית הבלתי מוגבלת.
לפיכך ההגעה למעמד קדוש, אין פירושו להתנזר ולפרוש כליל מן החברה האנושית, או מצרכי הגוף, אלא כמובא בגמ' (יבמות, ב.): "אמר אביי: כל המקיים דברי חכמים, נקרא קדוש. א"ל רבא: וכל שאינו מקיים דברי חכמים, קדוש הוא דלא מקרי, רשע נמי לא מיקרי!. אלא אמר רבא: קדש עצמך במותר לך", דהיינו, הקדושה היא: שמירת סייגי חז"ל, אשר הורו על ההתרחקות אף מן המותר, בכדי שלא להיכשל באיסורי התורה (רש"י, סנהדרין, נג:). וכן מצאנו כי חז"ל תיקנו לומר בברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו", ע"מ לקדש את נשמת האדם בטרם ביצוע המצוה.
וכן כתב ה"מגיד משנה" (הלכות שכנים, פי"ד, ה): "שתורתנו התמימה נתנה בתיקון מדות האדם, ובהנהגתו בעולם כללים, באמירת 'קדושים תהיו'. והכוונה כמו שאמרו ז"ל: 'קדש עצמך במותר לך', שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה: 'ועשית הישר והטוב' (דברים, ו', י"ח), והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת, ובכל זמן, ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן. ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן, והאישים. והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים, נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור, ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל". ולזה "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, עריבים עלי דברי דודיך, יותר מיינה של תורה" (ע"ז, לה.).
לא תשנא את אחיך בלבבך – ביטול השנאה מוביל לאהבה:
התורה הקדימה את מצות "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, י"ט, י"ז), למצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), דהיינו, התורה הזהירה אף על השנאה והאהבה שבלב, על אף שאין בהם מעשה. וכן הרמב"ם פסק (דעות, פ"ו, ה): "כל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב". משום ש"שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר... כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם, להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המידה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל" (ספר החינוך, מצוה רלח). וכן כתב הרשב"ם (ויקרא, י"ט, י"ז): "לא תשנא את אחיך בלבבך', אם גמלך רעה לא תתראה לפניו כאוהב... אל תשנאהו בלבך, אלא הוכיח תוכיחהו על מה שעשה, ומתוך כך יהיה שלום".
וכן הרמב"ם פסק (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פי"ג, יד): "השונא שנאמר בתורה ("חמור שונאך", שמות, כ"ג, ה') הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא, י"ט, י"ז)?, אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו, מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים. מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל, ל"ג, י"א): 'אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה". כלומר, התורה הזהירה קודם שלא לשנוא אחים, כהקדמה למצות 'ואהבת לרעך כמןך', משום שביטול שנאת הלב מפנה את הלב לאהבה בשלמות.
ואהבת לרעך כמוך – התחברות אמיתית לזולת:
בפרשת קדושים התורה מצוה: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא, י"ט, י"ח), דהיינו, אהבה בלתי מוגבלת, "כמוך" ממש ללא תנאים, וללא תחבולות ומזימות להתחמקות מן הצו האלוהי. למרות שזו מצוה שבין אדם לחברו, בכל זאת נאמר בסיומה "אני ה' "נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע" (רש"י, ויקרא, י"ט, ל"ד). בבחינת: "ואהבת לרעך – כמוך אני ה'", דהיינו, כפי שתנהג בחברך, כך אני ה' אנהג עמך, במידה כנגד מידה. וכן מצאנו כי מילת "כמוך" היא בגימטריה "אלהים", רמז לכך שהאוהב את חברו באמת ובתמים, מדת הדין האלוהית נהפכת עליו למידת הרחמים. לפיכך התורה הקדימה את מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), למצות "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים, ו', ה'), משום שלא ניתן להגיע לאהבת ה' יתברך, לפני שקודם לכן האדם יקיים את מצות עשה של אהבת ישראל.
חז"ל נחלקו בשאלה: כיצד ניתן לקיים בפועל את מצות ואהבת כמוך?. הלל אמר לגוי: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה. ואידך, פירושה הוא, זיל גמור" (שבת, לא.). דהיינו, הלל הפך לגוי את מצות עשה של "ואהבת", למצות לא תעשה כללית, משום שהגויים לא מסוגלים לאהוב יהודי מכל הלב. אולם, עצתו הכללית של הלל ליהודי היא להפך, דהיינו, האהוב עליך תעשה לחברך. אף רבי עקיבא ורש"י לא פרטו כיצד ניתן לקיים בפועל את מצות "ואהבת לרעך כמוך", אלא אמרו: "זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים, פ"ט, דף מא). כלומר, משום מצות "ואהבת לרעך כמוך", היא מצות עשה כללית של אהבת ישראל בכל מצב נתון. "שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חברו כנפשו, לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת" (ס"ה, מצוה רמג), דהיינו, מצות "ואהבת" נועדה להוסיף אהבת אחים, בעת קיום המצוות שבין אדם לחברו. וכן רבי לוי סבר כי מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא פירוט למצות "לא תחמוד', וכתיב הכא: 'ואהבת לרעך כמוך" (מד"ר, ויקרא, פרשה כד, ה).
הרמב"ן כתב כי לא ניתן לקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך" בשלמות, "כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד: חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ, סב.)... אבל יאהב ברבות הטובה לחברו, כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה". הרמב"ם פסק בפשטות (דעות, פ"ו, ז): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא". ובהלכות אבל (פי"ד, א) הרמב"ם הוסיף: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך, בתורה ובמצות".
מותם של תלמידי ר"ע – פרשנות מוטעית לכלל הגדול של רבם:
מובא בגמ' ובמדרש כי תלמידי ר"ע מתו "מפסח עד עצרת", לכאורה בעוון של אי קיום מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", אשר רבם למדם כי "זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים, פ"ט, דף מא). אולם, בכל הנוגע למספרם, ולחטאם קיימות שתי גירסאות: גירסא סתמית של הגמ', וגירסא מפורטת מפי ר"ע המובאת במדרש. בגמ' (יבמות, סב:) מובא: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד. מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת". ובמד"ר (קהלת, פרשה יא, ו) מובא: "ורבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת... אמר להם: הראשונים לא מתו, אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן". במדרש תנחומא (חיי שרה, סימן ו) מובא: "אם העמדת תלמידים בנערותך, אל תחדל לך מלהעמיד בזקנותך. מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו, ומתו כלם. ואלולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו, לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו". מבלי להיכנס כאן לעומק ההבדלים המשמעותיים בין המובאות הנ"ל, ולהשפעתם על הדורות, ועל מנהגי האבלות בחלק מימי ספירת העומר, כפי שנקבע בתקופת הגאונים. נשאלת השאלה: מדוע תלמידי ר"ע מתו דוקא "בין פסח לעצרת"?, או מדוע הם לא חזרו בתשובה בשבוע הראשון למגפה?, או מדוע רבם לא התפלל לשלומם?.
נלענ"ד כי מדת הדין נפרעה מתלמדי ר"ע, דווקא "בין פסח לעצרת", ע"מ לעורר בקרב הדורות את המסר הנלמד מן המעשה הן בגמ' והן במדרש, והן מתקופת הגאונים, בתקופת ספירת העומר באופן מיוחד. משום שתקופת מ"ט ימי ספירת העומר, היו במקורם הם ימי שמחה של קציר התבואה, וסגולה לגיבוש, ולאחדות עם ישראל בטרם קבלת התורה בעצרת. ואף המצוות פרשת קדושים אשר מרכזם הוא: לא תשנא את אחיך בלבבך... ואהבת לרעך כמוך", הם באמת "כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים, פ"ט, דף מא), דהיינו, הכלל הגדול של התורה הוא: שהאדם נברא עם נשמה אלוהית קדושה, בכדי להועיל לאחרים, בגשמיות וברוחניות, אף ללא תמורה מיידית. כשם שהקב"ה מעניק לכל אדם הכל ללא תמורה. לפיכך יסוד לימוד התורה הוא: ללמוד וללמד לאחרים, ואף "אם העמדת תלמידים בנערותך, אל תחדל לך מלהעמיד בזקנותך" (תנחומא, חיי שרה, סימן ו), וכן מובא במשנה (אבות, פ"ד, משנה ה): "הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
כמו כן, מובא בגמ' (ברכות, סג:): "עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: 'חרב אל הבדים ונאלו' (ירמיה, נ', ל"ו)?, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים, שיושבים בד בבד (כל אחד לבד) ועוסקים בתורה. ולא עוד אלא שמטפשים... ולא עוד שחוטאים". וכן תנא אליהו (זוטא, פרשה יז, ד"ה גדולה): התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ובהם: בדיבוק חברים, בדרך ארץ, בלב טוב, באמונת חכמים, והמכיר את מקומו, והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את התוכחות, אוהב את המישרים ומתרחק מן הכבוד, ואינו רודף אחר הכבוד, ואינו מגיס לבו בלימודו, הנושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת ועל השלום, וכו'. וכן "הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (אבות, פ"ב, משנה ח). כלומר, התורה אינה נקנית לא מתוך צרות עין, ולא מתוך רדיפת כבוד, ולא מתוך חיפוש חסרונותיו של הזולת. לפיכך התנהגותם של תלמידי גרמה להם לטיפשות (ברכות, סג:) ולחטא קבוע, אשר מנעו מהם את המחשבה לחזור בתשובה.
כלומר, נראה כי תלמידי ר"ע שגו בלימוד דברי ר"ע, "שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' (ויקרא, כ"ה, ל"ו), חייך קודמים לחיי חבירך" (ב"מ, סב.). ר"ע התכוון לומר "חייך קודמים" בעניינים גשמיים של חיי העולם הזה. כגון: בעניין המובא בסוגיה הנ"ל: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים. ואם שותה אחד מהן, מגיע לישוב" (ב"מ, סב.). אולם, בלימוד התורה הגורם לחיי הנצח של שניהם בעולם הבא, "ואהבת לרעך כמוך', רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב, פ"ד), דהיינו, הכלל הגדול הוא לאהוב את חברך כמוך, בלימוד התורה.
וכן אמר רב יהודה: החסידה, זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה?, שעושה חסידות עם חברותיה" (חולין, ס"ג.). לפיכך אם החסידה כל כך "צדקת", מדוע היא טמאה לאכילה?, אלא שהחסידה היא מסמלת את דרכם של אלו המתקראים "חסידים" בימינו, דהיינו, אלה אשר בונים לעצמם "אגודות אגודות" (יבמות, י"ד.) משלהם, ואין הם משתפים בתוכם את כלל עם ישראל, כדרך החסידה שעושה חסד רק עם חברותיה, לפיכך היא בבחינת "שקץ" (ויקרא, י"א, י"ג).
לא תקלל חרש – אף סימני קללה אסורים:
התורה אוסרת לקלל דיין (ל"ת שטו), נשיא (ל"ת שיו), אב ואם (ל"ת שיח), וחרש (ל"ת שי"ז), דהיינו, אסור לחלוטין לקלל כל אדם מישראל. גם מי שגדולתן גרמה להן, וגם "באומללים שבעמך" (סנהדרין, סו.). משום ששמיעת הקללה גורמת צער למקולל. וכן הרמב"ם פסק (סנהדרין, פכ"ו, א): "כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אלהים לא תקלל', וכן אם קלל הנשיא, אחד ראש סנהדרי גדולה, או המלך הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: 'ונשיא בעמך לא תאור'. ולא דיין ונשיא בלבד, אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה, שנאמר: 'לא תקלל חרש' (ויקרא, י"ט, י"ד), ולמה נאמר חרש?, שאפילו זה שהוא אינו שומע, ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו. ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם, לוקה (הרי הוא כחרש)". כלומר, התורה מצוה "לא תקלל חרש" (ויקרא, י"ט, י"ד), שאינו שומע, קל וחומר שאסור לקלל יהודי ששומע. אולם, התורה יכלה לכתוב לא תקלל בלבד, ומכאן ניתן להבין כי אסור לקלל בכלל, א"כ למה התורה הדגישה "לא תקלל חרש"?. משום שעיקר האיסור הוא אינו רק בגלל שהתורה חסה על צערו של המקולל, אלא התורה חסה על המקלל עצמו, אשר משחית את נפשו ומטנף את פיו, בעת שהוא מקלל את הזולת, בכדי להרגיע את כעסו. כלומר, התורה מצפה מן האדם הכשר, להבליג, לסלוח, ולמחול לזולת, ולא לקלל אף את מי שלא שומע, או מצטער מקללתו.
נלענ"ד כי התורה כתבה "לא תקלל חרש" (ויקרא, י"ט, י"ד), אף בשפת הסימנים המובנת לחרש, וגורמת לו צער כשומע. בדידי הוה עובדא: שכני לספסל בית הכנסת בשבתות ובמועדים, במשך ארבעים שנה, היה רבי משה זצ"ל אשר נהיה חרש עקב מחלת ילדות, אך למרות חירשותו הוא היה משכים ומעריב לפני כלל הציבור בתי הכנסיות, ומתפלל בדבקות למרות חירשותו. בכל פעם שהיה מגיע לפסוק "לא תקלל חרש" (ויקרא, י"ט, י"ד), היה שואלני (בשפת הסימנים), למה התורה אסרה לקלל חירש, הרי החרש הוא אינו שומע?, אמרתי לו: כוונת התורה היא לאסור לא רק קללות הנשמעות באוזן, אלא אף קללות בשפת הסימנים, כגון, סיבוב אצבע על הראש, אשר בספת הסימנים משמעותה "טפש". וכן הרמב"ם פסק: "שאפילו זה שהוא אינו שומע, ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו". קל וחומר לחרש המבין שקללהו ומצטער. אמר לי רבי משה זצ"ל: ישתבח שמו, אפילו על כבודם של החרשים, אשר פטורים ממצות התורה, ה' יתברך חס. כי בני אדם פשוטים, לא מבינים כי אין הבדל בין חרש לבין כל אדם אחר, ובפרט בפגיעות בדיבור, אשר הם מצערות את החרש יותר, משום שאין הוא יכול להגיב להם, ובכך הם מנצלים לרעה את חסרונותיו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי מצוות התורה האלוהית נועדו להבדיל את עם ישראל, מן המדות הרעות, ולחברם לקדושה אף בדרך של מצוות מוסריות של ההתחשבות בכבוד הזולת ובצרכיו הגשמיים והרוחניים, ע"מ לגרום לאחדות ישראל ולגאולתם. שנאמר: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי. וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי" (ירמיה, ל"ב, ל"ט- מ"א).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק "אדרב"א"