מזרעת תחילה

קוד: מזרעת תחילה בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: hagay_r@tahal.com

אל:

לר' יחיאל הכהן הי"ו,
לאחר קריאת מאמרי בנושא: "דינה בת לאה-והולדת זכר" שאלתני באתר התורה: "מה הכוונה מזרעת תחילה".
מפאת צניעות הנושא, אשיבך תחילה בציטוטים מדברי חז"ל: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה: 'גם בלא דעת נפש לא טוב'?, תניא נמי הכי: 'גם בלא דעת נפש לא טוב' - זה הכופה אשתו לדבר מצוה. 'ואץ ברגלים חוטא' - זה הבועל ושונה (שמטריחה-רש"י). - איני?, והאמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה! - לא קשיא; כאן – לדעת (האשה-רש"י), כאן - שלא לדעת" (עירובין, ק:). והרש"י פירש שם: "יבעול וישנה - שמחמת ביאה ראשונה נתאוה האשה והולבשה תאוה, וכשבא ביאה שניה היא מזרעת תחילה, והיכא דהיא מזרעת תחילה יולדת זכר". ובמסכת נידה (לא:) הרש"י כתב: "שמשהין עצמן - מלהזריע. יכולני - שישהא עצמו מלהזריע. יבעול וישנה - שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת, ונהי נמי דתזריע אחריו, תקדום הזרעתה בבעילה שניה".
הרמב"ן כתב: "ובמשמעותו אמרו (ויקרא, לא א) 'אשה כי תזריע, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר'. ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר, אבל אמרם "מזרעת", על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע. וכך אמרו (שם) שלשה שותפין יש בו באדם, איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא. ועל דעת פילוסופי היונים, כל גוף העובר מדם האשה, אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש, וזו תגדל אפרוח וזו לא תזרע ולא תצמיח, בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי, ואם כן יהיה מלת תזריע כמו זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא), וכן אמר אונקלוס ארי תעדי" (רמב"ן, ויקרא, י"ב, ב').
הרד"ק כתב (תהלים, פרק נא, פסוק ז):
"ומלת יֶחֱמַתְנִי, יִחֲמָה אותי, כי מהתחממות הנקבה עם הזכר תצא טיפת הזרע שהוולד נוצר ממנה, וכן: 'ויחמו הצאן' (בראשית, ל, לט), 'ליחמנה במקלות' (בראשית ל, מא). ואמר אמי: כי היא סיבת הזכר יותר מן האיש, כמו שאמר (ויקרא, יב, ב): 'אשה כי תזריע וילדה זכר', (ברכות, ס, א): 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר'. ומלת בעוון מלא. ויש בו דרש (ויק"ר יד), רב אחא אמר: בעוון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד עון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, וכי נתכוון ישי, אבא, להעמידני?, והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו. תדע לך שהוא כן, שלאחר שעושים צרכיהם זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בי. והוא שדוד אמר (תהלים, כ"ז, י'): כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (רד"ק, תהלים, נ"א, ז').
ובספר החינוך (מצוה קסו) נכתב: "לפי שהריון הזכר יורה חום בנקבה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [נדה, כ"ה ע"ב]: 'כי תזריע וילדה זכר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר', וידוע כי החולי חם, מותריו מעטים וימהר פעולתו לעולם, דבר מושכל הוא, ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר נקיון של שבעה ימים.
והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה, ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועיים לנקיון גופה. וכן מצאתי הענין אחרי כתבי זה להרמב"ן זכרונו לברכה, וזה לשונו: 'בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני ריבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירותן, בידוע כי החלאים הקרים צריכים בנקיונן אריכות זמן יותר מן החמים', עד כאן".
וכן מובא בזוהר הקדוש (בראשית, יט ע"ב, כ ע"א): "ת"ר א"ר יהודה בר יעקב: תמה אני על אנשי הדור אם רובם נעשים בכשרות. ת"ח, מה כתיב: 'והתקדשתם והייתם קדושים'?, מלמד שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש. מאי קידושא שייך הכא?, א"ר יהודה בר יעקב: שלא יעשו פריצותא וחציפותא, ולא לשום זנות כבהמות, שהבהמות אינן עושות אלא לכך. דהא תנן: כל הבועל לשום זנות או לשום מה דאמרן, ולא ישמור את עצמו מאותן הדברים הצריכין דתנינן במתניתא, ההוא עוברא דאתייליד ליהוי פריץ, חצוף, זונה, רשע ואינו בכלל זרע אמת. וכל הבועל לשם מצוה, ומקדש עצמו ומכוין לבו לשם שמים, הוו ליה בנין דמעלי צדיקים, וחסידים, יראי שמים קדישין, הה"ד: 'והתקדשתם והייתם קדושים'. א"ר יהודה: הרשעים על שאינן מולידים אלא לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה הנפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה. אבל צדיקים היודעים לקדש עצמם, כתיב בהו [ירמי' ב]: 'ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת'. מאי אמת?, א"ר אחא: אמת בכל, שאינו מהרהר באשה אחרת ויש לו אמת עם אשתו. רב הונא אמר: לכוין ולקדש עצמו לשם שמים, שנאמר: 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו' [תהלים קכז]. כלומר, אם אין הכונה לשם שמים לבנות הבית ולהוליד בנים – 'שוא עמלו בוניו בו' שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא?, זו נפש חיה שתכלה ותכרת כהבל היוצא מן הפה שהוא שוא, והואיל והוא מכניסו באותו הולד הרי עמלו של שוא. א"ר יצחק: אמת הוא נוטריקון א' אמת. מ"ם מאר"ץ. תי"ו תצמ"ח. כלומר, 'אמת מארץ תצמח', מאי משמע?, א"ר יצחק: בשעת החיבור שצריך להיות שם האמת והיושר, בשעה שנתהוה מארץ ונתייסד, ולא בשעה שנתגבל. והיינו דאמר רב הונא: כל בנין שאין בו יסוד אינו כלום, ואיזהו יסוד?, שצריך האדם בשעת החיבור כדקאמרן.... א"ר יהודה: אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מנ"ל?, מן בת שבע אם שלמה, דקרא מסהיד עליה שהיא אם שלמה ממש. משום דאתייסיד ממנה מעניינה ומהרהורה ומהשתדלותה, שנאמר: 'מה ברי ומה בר בטני' וגו' [משלי לא]. אימיה תינח. אבוהי מנ"ל?, דכתיב: 'שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו'. וכי שלמה אמר זה המזמור?. אמר ר"י: ח"ו אלא דוד אמרו ברוח הקודש על שלמה, בשעה שאמר הנביא לדוד: 'הנה בן נולד לך כו' כי שלמה יהיה שמו' [דה"א, כב], אמר דוד: בן אחד היה לי מבת שבע ומת עכשיו אחר יולד לי. מן שמיא הוא בא. ואמר שיר זה, ונתכוון בו לשום שמים. הה"ד: 'שיר המעלות לשלמה' - בשביל שלמה.... א"ר יצחק: לפיכך נקרא למואל, מאי למואל?, כמו למו פי, מלמד ששניהם נתכונו למואל [למו אל], ומכאן למדנו: כל המתכוין לשם שמים, באותה שעה נפיק מיניה בר דמעלי. ומנא לן?, משמואל. שנתכוונה אמו עליו תמיד לשום שמים, דכתיב [ש"א א] 'ונתתיו לה' וכן 'אל הנער הזה התפללתי'. וכן אמר דוד: אם יהיה לי הבן הזה, מכאן יהיה זמין למוא"ל כלומר נתון הוא לאל".
לסיכום:
הולדת בן אינה העיקר, אלא עיקר העיקרים הוא: האהבה ושיתוף הפעולה ההדדי בין האיש לאשתו בטרם היצירה האלהית. לפיכך הבנה ושיתוף הפעולה מרצון הדדי, ובשמחה לשם שמים, תוצאתה היא איחוד שלושת השותפים ביצירת האדם. יה"ר שה' יתברך ימלא את כל משאלותיך לטובה.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי