פרשת מצורע – טיהור מחנות ישראל

קוד: פרשת מצורע – טיהור מחנות ישראל בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ג' ניסן התשע"ד
מצורע – טיהור מחנות ישראל
מבוא:
פרשת מצורע היא המשכה של פרשת תזריע, אשר בסיומה התורה לימדה את הדרכים לאיבחון נגעי הצרעת באדם ובבגד, ואת הליך הענישה בגין נגעי הצרעת באדם ובבגד. פרשת מצורע פותחת בתאור הליכי הטהרות המצורע מנגעי צרעת הגוף, ומבארת את ענין נגעי צרעת הבית, וטיהור הבית מן הנגע. בסיום פרשת מצורע, התורה מפרטת את ענין הטומאות מהפרשות הגוף, ואת הדרכים להיטהרות מהן. כלומר, עיקרה של פרשת מצורע היא: טהרת האדם והבית מטומאות הנגרמות בידי האדם או ע"י הטבע. תכלית הליכי ההיטהרות של כל פרט בישראל, היא ליצור טהרה כללית בקרב כלל מחנות ישראל. כי ה' יתברך מתהלך בקרב מחנות ישראל, שנאמר: "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים, כ"ג, ט"ו). מטעם זה חז"ל קבעו, כי מחלת הצרעת המקראית היא אינה מחלה אקראית, אלא היא נועדה לסימון החוטאים, ע"מ להרחיקם ממחנות ישראל, להענישם, לטהרם ולהשיבם לכלל ישראל, וע"י כך כלל מחנה ישראל יהיה טהור ונקי מחטא. משום שהנגעים באים לאדם, לא רק על חטא לשון הרע, אלא כעונש גלוי בגין העבירות בסתר על מצוות התורה, דהיינו, הן בגין עבירות שבין האדם למקום, והן בגין עבירות שבין אדם לחבירו. וכן מובא בגמ': "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא, י"ד, ב')?, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע... ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע, מגדיל עונות עד לשמים... תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע, מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים" (ערכין, טו:). ומובא במדרש (ויקרא רבה, פרשה יז, ג): "על עשרה דברים נגעים באים: על ע"ז, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חילול השם, ועל ברכת השם, ועל הגוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל לשון הרע, ועל עין רע". וכן מצאנו כי פרשת מצורע סמוכה לחג הפסח, אשר עיקרו המעשי הוא: ניקיון וסילוק כל השאור, אשר הוא יצר הרע, המצוי אצל הפרט והכלל במחנה ישראל. וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה לד, י): "יוסי התורתי אומר: עלוב הוא השאור, שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר (תהלים, ק"ג, י"ד): 'כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". כלומר, בכוחו של יצה"ר להפוך את יתרון יכולת הדיבור והמחשבה, מכוח יוצר חיובי המחבר בין האדם לבין בוראו ולבין סביבתו, לכוח שלילי המפריד בין האדם לבין בוראו ולבין סביבתו, כנשק קטלני. וכן אמר רבי ירמיה בר אבא, כת מספרי לשון הרע, אינה מקבלת פני שכינה, כי "צדיק אתה ה', לא יגור במגורך רע" (סוטה, מב.). לפיכך אומנם הצרעת המקראית בטלה מן העולם, אך החטאים שבגינה היא באה לעולם, שרירים וקיימים וביתר שאת, ואף עונשם הוחמר במידה כנגד מדה (סנהדרין, צ.), כמבואר להלן בהרחבה:
א. תורת המצורע – תרופת לימוד תורת החיים.
ב. חטא המצורע – פגיעה באחדות ישראל.
ג. טהרת המצורע – הרחקה לצורך קירוב.
ד. צרעת הבית – שברון לצורך התעשרות ובניה מחדש.
תורת המצורע – תרופת לימוד תורת החיים:
התורה כתבה את כל תורת המצורע בלשון זכר, למרות דיני הצרעת נוהגים גם בזכרים וגם בנקבות. אולם, מאחר שעיקר דיבור לשון הרע מצוי יותר אצל הנשים, "לפי שהנשים דברניות הן" (ברכות, מח:). וכן מצאנו כי ממרים הנביאה למדים, כי הצרעת היא עונש על לשון הרע, שנאמר: "השמר בנגע הצרעת... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" (דברים, כ"ד, ח'-ט'), "וכי מה ענין זה לזה?, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע" (ספרא, מצורע, פרשה ה). וכן מובא במדרש (מד"ר, רבה, פרשה ו): "ויבן ה' אלהים את הצלע', וגו' (בראשית, ב', כ"ב). אמר הקב"ה: לא אברא אותה מן העין שלא תהא עינה רמה, ולא מן האוזן שלא תהא צוותנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית... ואעפ"כ לא הועיל כלום, וכל מה שנתכוין הקב"ה שלא יהא בה, כולהון הן בכשרות... לא אברא אותה מן הפה שלא תהא דברנית, ובמרים הצדקת כתיב בה: 'ותדבר מרים', וראה מה הגיע לה: 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים", דהיינו, בכל יום ויום מצוה לזכור את עונשה של מרים. וכן דרש רש"י על שמה של שלמית בת דברי: "שלמית', "דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל. 'בת דברי', דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה" (רש"י-ויקרא, כ"ד, י"א). לפיכך התורה הייתה צריכה לכתוב: זאת תהיה תורת "המצורעת", משום שדרך הכתוב היא לדבר בהווה. וכן מצאנו במצות "מכשפה לא תחיה" (שמות, כ"ב, י"ז), אשר נאמרה בלשון נקבה, ומפורש בגמ': "אחד האיש ואחד האשה, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ, מפני שרוב הנשים כשפניות" (ירושלמי, סנהדרין, פ"ז, כה, טור ד), וכן רש"י כתב: "שדבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות" (רש"י-שמות, כ"ב, י"ז). א"כ מדוע התורה כתבה "תורת המצורע", ולא "תורת המצורעת"?
נלענ"ד כי מילת מצורע היא מלשון "מצאו רע" (איוב, ל"א, כ"ט) "שאפילו יוצרו קראו רע", דהיינו, מצאו יצר הרע כשהוא אינו עסוק בתורה, וגרם לו לחטוא בעוון החמור של לשון הרע. כלומר, ה' יתברך נתן לאיש הגנה מחטא לשון הרע, לעומת זאת, לאישה אין את אותה ההגנה. וכן תמצא כי לדיבור הגברי של לה"ר, יש יותר כוח הרסני מאשר לדיבור לה"ר של האישה הצנועה. לפיכך התורה מזהירה את האיש יותר מן האישה, שנאמר: "זאת תהיה תורת המצורע". וכן מובא בגמ' (קידושין, ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו... ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו... ת"ר: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע". לפיכך "אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע?, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: 'מרפא לשון עץ חיים' (משלי, ט"ו, ד'), ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: 'חץ שחוט לשונם' (ירמיה, ט', ז'), ואין עץ אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (משלי, ג', י"ח), ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: 'וסלף בה שבר ברוח' (משלי, ט"ו, ד'). רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר: 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות' (תהלים, י"ב, ד'), אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע?, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו, שנאמר משלי, ט"ו, ד'): 'וסלף בה שבר ברוח" (ערכין, טו:). וכן מובא בגמ' (ברכות, כב.): "שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר: 'הלא כה דברי כאש נאם ה' (ירמיהו, כ"ג, כ"ט), מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה". לפיכך מאחר וה' יתברך, ברא בטבע הזכר מיעוט בדבורי חולין, וחייבו בתלמוד תורה, ע"מ להרחיקו מיצר הרע, על כן התורה כתבה "תורת המצורע" ולא תורת המצורעת, משום הנשים פטורות מתלמוד תורה (קידושין, לה.), שנאמר: "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות, י"ג, ט'). וכן "רבי יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת" (ב"מ, קד.), דהיינו, אף קרבן האשה המצורעת הוא ע"ח בעלה, וכן מצאנו כי "אשתו כגופו דמי" (בכורות, לה:).
על כן דבר הכתוב בהווה, כי אין "מזרזין אלא למזורזין" (ספרי, במדבר, פסקא א), משום שכל "הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, אינו יכול לו... תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש" (סוכה, נב:). דהיינו, יצה"ר מסית את האדם לדבר לשון הרע, ע"מ שהאדם יקבל צרעת ויחשב כמת (נדרים, סד:), וה' יתברך עוזרו בקיום מצות תורה, "אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה... ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו" (ערכין, טו:). אולם, אם האדם לא בוחר בדרך של בליעת "תבלין" החיסון של התרופה האלוהית, או שהוא בולע את נייר המרשם בלבד. הוא נזקק לניתוח בהרדמה מלאה, דהיינו, ה' יתברך מענישו בצרעת, ע"מ שיבריא ויבלע לתוכו את התרופה מהמרשם האלוהי. וכן נאמר ביום השביעי לטהרת המצורע, "ורחץ את בשרו במים וטהר", "ואין מים אלא תורה" (ב"ק, יז.).
וכן מצאנו כי לעניין לשון הרע, יצר הרע "המנוול" (סוכה, נב:) שמח לבוא לבית המדרש, ע"מ שהאדם לא ישתמש בתרופה האלוהית ע"פ המרשם. כמובא בגמ' (ב"מ, נט.): "דדרש רבא: מאי דכתיב: 'ובצלעי שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו'? (תהלים, ל"ה, ט"ו). אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי, לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות, אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה?. ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.... אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". כלומר, אפילו כשהיו ישראל עוסקים בבית המדרש בדיני נגעים הבאים על חטא לשון הרע, ובדיני הדברים המאהילים על המת המזכירים את יום המיתה, ואת דין המצורע חשוב כמת, בכל זאת היו אנשים מבזים את דוד המלך בבית המדרש, לפיכך רמז להם דוד המלך לחדול מהלבנת פניו ברבים, מפאת העונש החמור הצפוי להם.
וכן מובא בגמ' (נדרים, סד:): "ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים". כלומר, למרות שהמצורע יכול להיות עשיר, הרואה בעיניו, ויש לו בנים, בכל זאת המצורע נחשב כמת, וזאת מן הטעמים המובאים בגמ' (ערכין, טו:): "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, ראוי לסוקלו באבן... ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו".
וכן מובא בגמ' (ערכין, ג.): "הכל מטמאין בנגעים" אפילו קטן בן יומו. והרי הנגעים הם עונש על עוון לה"ר בין אדם לחבירו?, אלא שגלגול העונש לבנים הקטנים, הוא עונש על דיבור לה"ר של ההורים, כמובא בגמ': "בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים" (שבת, לב:), דהיינו, הבנים הקטנים מצטרעים וחשובים כמת.
חטא המצורע – פגיעה באחדות ישראל:
חז"ל קבעו כי מחלת הצרעת המקראית, הינה עונש אלוהי בעור החיצוני של מספרי לשון הרע, לכן שם המחלה נקראת ע"ש החטא, כמובא בגמ' (ערכין, טו:): "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא, י"ד, ב')?, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". ומובא במדרש (תנחומא, מצורע, סימן ב): "המוציא שם רע, מוצא רע, שהנגעים רעים מוצאין בגופו". כלומר, למוציא שם רע אין כפרה בהקרבת קרבן, אלא במחלות ובייסורים הבאים על עור גופו. וכן פסק הרמב"ם (טומאת צרעת, פ"ז, י): "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה... תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע... לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם... אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה". וכן מובא במדרש (מד"ר איכה, פתיחתות, ב): "כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו. וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות הידים ידי עשו".
נראה לכאורה כי למספרי לשון הרע, קיימת כפרה פשוטה יותר, דהיינו, כאשר מספר לשון הרע מתחרט על מעשיו, ומכוון בלבו שהמעיל והקטורת יכפרו לו על חטאו. כמובא בגמ' (ערכין, טז.): "מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקב"ה: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול... ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטרת מכפרת?, על לשון הרע, אמר הקב"ה: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי". אולם, המעיל אינו מכפר למספר לשון הרע, אם בעקבות דבריו, התקוטטו אנשים אחרים, וכן הקטורת אינה מכפרת למספר לשון הרע, אם דבריו נאמרו בפרהסיה. לפיכך איסור לשון הרע הוא גם על דברי אמת, וכן כתב רבינו ה"חפץ חיים" כי באיסור לשון הרע נכללות עבירות על ל"א מצוות עשה ולא תעשה, אשר ניתן לעבור עליהן בנסיבות שונות. וכן מצאנו כי לעיתים חטא לשון הרע, הופך להיות עבירה פלילית אשר שדינה מוות בבזיון, ע"פ החלטת בית דין, כמובא במשנה (סנהדרין, פ"א, משנה א): "וחכמים אומרים: מוציא שם רע בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות". וכן מצאנו כי המוציא שם רע על בתולת ישראל, נקנס במאה כסף לאבי הנערה, "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" (דברים, כ"ב, י"ט), וכן מובא במשנה (ערכין פ"ג, משנה ה): "אחד שהוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל, נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע". כלומר, לאחר שהוברר בבית הדין כי אין בדברי הבעל ממש, הדבר גורם לו לקנס, ולבושת פנים כל ימיו, כדרך עונשה של הצרעת, לפיכך אין הוא נענש בצרעת ממש. וכן מצאנו כי מי שנצטרע בכל גופו הוא טהור, משום שהכול רואים את חטאו ומתרחקים ממנו.
לפיכך כשם שחומרת חטאו של המספר לשון הרע, כך גם עונשו כבד מנשוא, משום שמספר לשון הרע גורם לפירוד באחדות ישראל, אשר כולם אומרים בברכה אמצעית של מנחת שבת: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". וגם הוא פוגם בתפילין של הקב"ה, אשר כתוב בתוכו: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דבה"י-א, י"ז, כ"א), כי הקב"ה משתבח באחדות ישראל, כמובא בגמ': "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" (ברכות, ו.). כלומר, מוציא שם רע פוגע בדבריו לא רק בחברו, אלא הוא פוגע בלשונו הרעה גם בבנו וביצירתו של ה' יתברך. על כן למרות שדיבור לשון הרע נראה כחטא קטן, אשר אין בצידו מעשה. אולם, מאחר ותוצאותיו של לשון הרע הם הרות אסון לחברה, לפיכך התורה החמירה בעונשו ובכפרתו של המצורע, ע"מ ללמדנו על גודל חטאו בעיני ה' יתברך. משום שה' יתברך הבדיל את האדם מן הבהמה בדעת ובדיבור, ע"מ שהאדם ישתמש בכלים הללו לאמונה, להודאה לה' יתברך, לתפילה, וללמוד תורה. והמוציא שם רע הפך את דעתו ודבורו לחרב פיפיות.
וכן מצאנו כי בימי דוד כשעם ישראל היו צדיקים, הם היו יוצאים למלחמה ונופלים, משום שהיו ביניהם מלשנים ומספרי לשון הרע. אבל בדורו של אחאב הרשע, כשעם ישראל היו עובדי ע"ז, הם היו יוצאים למלחמה ומנצחים, משום שלא היה ביניהם מלשינים (תנחומא, חוקת, סימן ד). משום שכל "המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר".
טהרת המצורע – הרחקה לצורך קירוב:
בניגוד לכל העבירות האחרות אשר עונשם הוא בעוה"ז: או קרבן, או מלקות, או קנס, או מיתה ע"פ החלטת בית הדין. אולם, הפוגע בלשונו בחברו, נענש גם בעולם הבא, כמובא בגמ' (ב"מ, נח:): "כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו", דהיינו, המוציא שם רע מורחק גם מחברת היושבים בגן עדן, וגם מג' מחנות ישראל בעוה"ז, ע"מ שלא יקלקל את אחדות החברה. לפיכך תחילת עונשו של המצורע היא בהוצאתו אל מחוץ למחנה בבזיון, בכדי שיערוך חשבון נפש וישוב בתשובה שלמה. וכן מצאנו כי התורה חסה על כבודם של הגנבים, וחייבי המלקות, ואף על גופת התלוי, וגם על כלי חרס של בית המנוגע בצרעת. אך על כבודו של המצורע התורה לא חסה, אלא דנה אותו במידת הדין הקשה, וכן מצאנו כי מצורע עשיר "שהביא קרבן עני לא יצא" (נגעים, פי"ד, משנה יב). כלומר, התורה רואה בחומרה רבה, את המשתמש בדיבורו כנשק הפוגם והורס את החברה מבפנים, על כן הענשת המצורע נועדה לתקן את דיבורו, ולהופכו לדיבורי קודש של תפילה, לימוד תורה, וכו'.
וכן כתב בעל "ספר החינוך" (מצוה קסט): "ולכן הזהירתנו התורה, כי בהגיע אל האדם החולי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא, ויראה אליו נגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד, יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו ענין ההסגרין". לפיכך בתום הסגרתו מחוץ למחנה, הכהן יוצא אל מחוץ לג' המחנות, לבדוק אם המצורע נרפא מצרעתו, והמצורע נגש אל הכהן לבדיקה. אם הכהן רואה שהמצורע חזר בתשובה שלמה וכתוצאה מזה נרפא הנגע, המצורע עובר לשלב הבא של ההיטהרות.
כלומר, בנוסף לעונש ההרחקה והחזרה בתשובה של המצורע, התורה חייבה אותו לעבור תהליך טהרה מיוחד, הכולל הבאת קרבנות הופכיים המסמלים את חטאו ואת התרוממותו מן החטא, דהיינו, שתי ציפרים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, לאחר מכן הכהן אוגדן יחד, וטובלם בדם הציפור השחוטה המעורבב במים חיים, ומזה על המטהר מן הצרעת, שבע פעמים. וביום השביעי שלאחר מכן הוא מכבס את בגדיו, מגלח ראשו, זקנו וגבות עיניו, וטובל. וביום השמיני של המטהר מן הצרעת, הוא מביא שלשה כבשים לקרבנות אשם, חטאת ועולה, ולוג שמן. והכהן מקריבם, ומניף, ונותן מדם האשם על אוזנו ובהונות ידיו ורגליו הימניים, ומזה מן השמן, ונותן מן השמן על הדם אשר על אוזנו ובהונות ידיו ורגליו הימניים ועל ראשו. בתום כל התהליך, עוונו של המצורע מתכפר לו, עד שדבריו הקודמים נחשבים לפטפוטי ציפורים, ורק אז הוא הופך להיות חלק שווה ובלתי נפרד מן החברה. כלומר, המצורע עובר הליך של הרחקה ממחנות ישראל, ע"מ שבסופה של ההרחקה, הוא יתחבר שנית לעם ישראל, באמצעות טהרת הכהן.
וכן מצאנו כי פרשיות תזריע ומצורע נקראות בימים שלפני חג הפסח, אשר גם הם נעשה בבתי עם ישראל, הטהרה וניקיון לסילוק החמץ מן הבתים והרחקתו ממגע יד וממראה עינים, במשך שבעת ימי חג המצות, כדרך שמחנות ישראל נטהרו מנגע הצרעת. כלומר, אף הלחם אשר הוא טהור בכל ימות השנה, בחג הפסח הוא מורחק מן המחנה. כך גם כל אדם מישראל כשהוא טהור הוא שרוי בתוך המחנה, יחד עם כלל עם ישראל. אולם, בזמן שהאדם פוגע בדבריו באחדות ישראל, הוא נטמא וצריך להרחיקו מקרב עם ישראל, אל מחוץ למחנה לבל ישחית את האחרים. וכן מצאנו שהשאור מורחק בשבעת ימי חג הפסח, משום שהוא מתפיח את העיסה, כך גם גאוות המצורע מורחקת אל מחוץ למחנה, ע"מ לרפאותו ולהשיבו מתוקן לתוך החברה, כדרך שכולאים בימינו את העבריינים, מאחורי סורג ובריח לתקופות שונות, בהתאם לחטאם כלפי החברה.
צרעת הבית – שברון לצורך התעשרות ובניה מחדש:
סדר נגעי הצרעת הכתוב בתורה, אינו כסדר הנגעים הבאים על האדם בפועל, דהיינו, התורה הקדימה את נגעי הגוף והבגד לנגעי הבתים, משום שבמדבר לא היו להם בתים, והמלבושים היו מבורכים, שנאמר: "שמלתך לא בלתה מעליך" (דברים, ח', ד'). סדר עונשי נגעי הצרעת הוא: נגעים בבתים, בבגדים, ולבסוף בעורו של האדם. כלומר, צרעת הבית היא האיתות הראשון שהתורה נותנת למספר לשון הרע ע"מ שהוא יחדל מדרכו הרעה וישוב בתשובה. וכן מובא במדרש (ילק"ש, רות, רמז תרא): "לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה... אף נגעים הבאים על האדם, בתחילה באים על ביתו, חזר בו טעון חליצה, לא חזר טעון נתיצה, לא חזר באים על בגדיו, ואח"כ באים על עצמו". וכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש, נגעים, פי"ב, משנה ה): "שהצרעת הזו האמורה בתורה, אמרו שאינה אלא עונש לבעל לשון הרע, כדי שיפרוש מבני אדם וינוחו מנזקי לשונו. מתחלת בביתו, אם שב ונתעורר או שעוברת למצעותיו, והוא אמרו: 'בכל מלאכת עור' (ויקרא, י"ג, מ"ח), אם שב או שעוברת לבגדיו בבגד צמר, אם שב או שעוברת לגופו בעור בשרו. ודבר זה על דרך האות והמופת כמו מי סוטה. הנך רואה שהם דברים שאינם טבעיים, ואין ההגיון מחייבם כלל, כי הבגדים והבתים דוממים והשנוי הנולד בהם אינו צרעת, אלא שהתורה קראתו כך כפי האופן שהזכרנו. וכן נגעי אדם אתה רואה שעשה את הנתקים צרעת... וטיהר הפך כולו לבן (ויקרא, י"ג, י"ג), והוא תכלית הצרעת והקשה והחמור שבה, אלא הם דברים תורניים כפי שהזכרנו, ולפי היסוד הזה קראו רשע". ומובא בגמ' כי צרעת הבית היא עונש על צרות העין של בעליו, "מי שמייחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו, ואומר שאין לו, הקדוש ברוך הוא מפרסמו, כשמפנה את ביתו" (יומא, יא:). וכן מובא במשנה (נגעים, פי"ב, משנה ה): "חסה התורה על כלי חרסו", אך התורה לא חסה על קירות ביתו, ע"מ ללמדו כי ניתן לטהרו מחטאו הגדול, ואין הוא ככלי חרס אשר אין להם טהרה במקווה.
לפיכך אמר רבי יהודה: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' (ויקרא, י"ד, ל"ד), בשורה היא להם שנגעים באים עליהם" (הוריות, יא.). רש"י פירש: "לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". כלומר, כאשר האדם צריך לטרוח ולשבור את הבית, ולהעבירו את כל תהליך הטהרה מצרעת הבית, ע"מ לזכות במטמוני העכו"ם, הוא מבין שה' יתברך מייסרו, ע"מ שיחזור בתשובה שלמה, כי ה' יתברך יכול היה לזמן לו עושר גדול, ללא כל טרחה. לפיכך נגעי הבית הם שמחה לאדם, משום שהם נועדו לגרום לאדם שברון לב, ע"מ שירחיק מעצמו את הרע, ויתקן ויחזק את ביתו, ויחזור בתשובה ע"מ שיוכל לקבל בטהרה, את השפע האלוהי המיועד לו. וכן מצאנו שה' יתברך קובע לאדם את שכרו וטובותיו מראש, אך לעתים שכרו וטובתו ניתנים לו רק לאחר ניסיונות וייסורין, משום שאותו אדם פגום במידת הביטחון בה' יתברך.
משל למלך שהקצה לבנו עושר גדול, אם הבן מתנהג כראוי המלך משגר לו את חלקו בכבוד, ע"י שר האוצר של הממלכה. אך אם הבן אינו מתנהג כראוי, המלך משגר לו את חלקו בבזיון, ע"י משרת הניקיון. וכן מצאנו שה' יתברך נתן לאדם את מאכלו מגן עדן, ולאחר שהאדם חטא, ה' יתברך נתן לו את מאכלו מתוך שדה קוצים.
וכן מובא במדרש (תנחומא, תזריע, סימן ו): "מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, מטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה: בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם, אלא בואי ואני מלמדך שתהיי רואה את הנגעים, אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהיי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, שיהא שותה ממנו, יבש המעין יבש השער. אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך?, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה?. לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ". לפיכך המצורע מגלח את שערות ראשו וזקנו וגבות עיניו, משום שצרות העין הסתירה ממנו, את הביטחון בה' יתברך "היושב על כסא הכבוד שלו, שליש היום קורא ושונה, ושליש היום דן את הדין, ושליש היום עושה צדקה, זן ומכלכל ומפרנס לכל באי העולם ואת כל מעשה ידיו שברא בעולם, שנאמר (תהלים, קל"ו, כ"ה).: 'נותן לחם לכל בשר" (אליהו רבה, פרשה יז).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי הצרעת המקראית היא אינה קיימת בימינו, אולם בראיה מעמיקה ניתן לראות את גלות עם ישראל מארצו ובארצו, כעונש הרחקת המצורע מג' מחנות ישראל, שנאמר: "הן בעונתיכם נמכרתם ובפשיעכם שלחה אמכם" (ישעיה, נ', א'). וכן "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה, נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין". על כן תפילת עם ישראל בכל הדורות היא: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה, ה', כ"א).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א