פרשת אחרי מות – המחשת עונש מדת הדין

קוד: פרשת אחרי מות – המחשת עונש מדת הדין בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד י' ניסן התשע"ד
אחרי מות – המחשת עונש מדת הדין
מבוא:
פרשת אחרי מות עוסקת בכפרת יום הכיפורים, ובהגבלות בשחיטת בהמה כשרה, ובאיסורי עריות. למרות זאת, שם הפרשה הוא אחרי מות, משום שהתורה באה לחזק את האיסור של כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, באמצעות דוגמא מוחשית, אשר היא טובה יותר מכל דברי מוסר, דהיינו, ללמד את כלל עם ישראל מוסר מקל וחומר, דהיינו, אם מידת הדין פגעה בנדב ואביהוא, בגין קרבתם אל ה', כ"ש שמידת הדין עלולה לפגוע בכל אחד מישראל, אשר עובר על דברי התורה בין בצנעה ובין בפומבי. וכו נאמר לאחר מות בני אהרן: "וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'" (ויקרא, י', ו'). וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "טוב ללכת אל בית אבל... באשר הוא סוף האדם והחי יתן אל לבו" (קהלת, ז', ב'), דהיינו, מן הארועים המצערים האדם צריך להפיק לקחים לעצמו, ולפשפש במעשיו, כי "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון" (שבת, נד.). על כן הנפילה האנושית הנגרמת בעת מות הזולת או הייסורים, בכוחם לזרז את האדם ולהעלותו מן הנפילה הצפויה לו, ע"י תשובה ומעשים טובים. לפיכך פרשה זו נקראת גם ביום הכיפורים, ע"מ לעורר את העם לתשובה. וכן מצאנו כי חז"ל מונים מספר סיבות למותם של בני אהרן, ע"מ שכל הנגוע בחטאים שכאלה, יפשפש במעשיו וישוב אל ה' יתברך בטרם עת. גם הנעשה בשעיר המשתלח ביום הכיפורים, נועד לזעזע את האדם, ולגרום לו לשוב בתשובה שלמה. לפיכך אף מצוות עבודת יום הכיפורים הם "מחסדי האל על בריותיו, לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים, עם התשובה שישובו. שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה, תתמלא סאתם לסוף שנתיים, או שלוש או יותר, ויתחייב העולם כליה. על כן ראה בחכמתו ברוך הוא, לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקיבל כח הזכות מאיתו יתעלה, עד שהוא מסייע בכפרה" (ס"ה, מצוה קפה). כלומר, ה' יתברך חס על בניו החוטאים, והוא איננו שש להענישם, אלא פותח בפניהם את השערים לחזרה בתשובה. וכן מובא בספרי (פסקא קסא): "חביבים ישראל שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם, שנאמר: 'השוכן אתם בתוך טומאתם' (ויקרא, ט"ז, ט"ז)... ר' נתן אומר: חביבים ישראל שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם... וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם... רבי אומר: משל למה הדבר דומה?, למלך שאמר לעבדו: אם בקשתני הריני אצל בני. כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני, וכן הוא אומר: 'השוכן אתם בתוך טומאותם". כלומר, ה' יתברך רואה את עוונות ישראל כליכלוך חיצוני על הבגד של התינוק האהוב, אשר סופו להתחרט על מעשיו, ולא כחטא פנימי עמוק אשר איננו ניתן להסרה בקלות. לפיכך אף על העבירות החמורות של גילוי עריות, ה' יתברך מעניש את עם ישראל בגלות מן הארץ ולא בכלייה. וכן נאמר: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'), "ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים, וחסד, ושלום בעולם" (רמב"ם, שבת, פ"ב, ג), על כן התורה ממחישה את עונשו של החוטא, ע"מ שאף היראים מן העונש, יזהרו מן החטא, ואם בכל זאת הם חטאו, הם יכולים לשוב בתשובה שלמה בקלות, ויכופרו להם כל עוונותיהם, כמבואר להלן בהרחבה:
א. אחרי מות – קבלת הגדולה בצניעות ובענוה.
ב. זהירות ממיתה כפולה – במדרגות הגבוהות של הצדיקות.
ג. כפרת השעיר לעזאזל – המחשת העונש גורמת לתשובה.
ד. השוכן עמם בתוך טומאתם – למרות חיצוניות החטא.
ה. הקאת הארץ – גלות עקב מעשה תועבה.
אחרי מות – קבלת הגדולה בצניעות ובענוה:
פרשת אחרי מות פותחת בענין כפרת הכהן הגדול על עוונותיהם של עם ישראל, באמצעות עבודות הכהן הגדול ביום הכיפורים. בפתיחת הפרשה התורה מזכירה את הארוע המצער של מות בני אהרן ביום חנוכת המשכן, "בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא, ט"ז, א'), ורק לאחר מכן נאמר הציווי לכלל הכהנים הגדולים בכל הדורות, דרך הציווי לאהרן הכהן הגדול הראשון, שנאמר: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות" (ויקרא, ט"ז, ב'). כלומר, אופן הציווי לאהרן הכהן, אינו מכוון אליו באופן אישי, למרות הסמיכות שבין העונש והסיבה של מות בניו, לבין עונש המיתה של כהן גדול, בהכנסו לתוך קודש הקודשים, בכל עת פרט ליום הכיפורים. לפיכך התורה באה לחזק את האיסור באמצעות דוגמא מוחשית, אשר היא טובה יותר מכל דברי מוסר, דהיינו, ללמדנו כי אם מידת הדין פגעה בנדב ואביהוא, בגין קרבתם אל ה', כ"ש שמידת הדין עלולה לפגוע ביתר מנהיגי ישראל. משום שהתורה מלמדת מסמיכות זו, כי כאשר התורה מקנה לאדם סמכות ואחריות מעל כלל הציבור, שלא יחוש האדם כמורם מעם, אשר מותר לו לעשות הכל בין בצנעה ובין בפומבי. כשם שבני אהרן אשר נבחרו לקריב קרבנות לה' יתברך, ולהתקרב לשכינה יותר מאשר כל אדם מישראל, אולם קרבתם היתרה בפומבי גרמה להם למיתה פומבית. כך אף הכהן הגדול מוזהר מיראת העונש, שלא להתקרב לשכינה ללא ציווי מפורש, דהיינו, פרט ליום הכיפורים שבו הוא מורשה להכנס לקודש הקודשים, ע"מ לכפר על כלל עם ישראל לבדו.
לפיכך ע"מ שהכהן הגדול לא יחוש הרגשת גאוה, אשר תגרום לו לרצות להכנס בכל עת לקודש הקודשים, התורה הזהירה אותו בטרם פירוט עבודותיו הייחודייות ביום הכיפורים. כלומר, דווקא בשעה שהכהן הגדול חייב להתוודות על עוונותיו, ועל עוונות כל עם ישראל ביום הכיפורים, התורה דורשת ממנו תחושה של צניעות וענוה, ע"מ שלא יחוש גאוה או חוסר ריכוז, אלא שיחוש את מלוא שיפלותו ואפסיותו של האדם. וכן רש"י כתב: "ויעש כאשר צוה ה' וגו', כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה. ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך" (ויקרא, ט"ז, ל"ד). על כן התורה מלמדת לקח מן הכהנים, אשר גדולתם היא מולדת, ומכ"ש כלל מנהיגי עם ישראל, כי הם נבחרו להיות משרתי העם, בשליחות ה' יתברך, ולא משום שהם שווים יותר מן הפשוט שבפשוטי העם. לפיכך מוטלת עליהם החובה לקבל את גדולתם בצניעות ובענוה, ולא מתוך גאוה והתנשאות ללא ציווי מפורש של התורה. וכן נאמר: "יקרה היא מפנינים' (משלי, י"ג, ט"ו), מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" (הוריות, יג.).
זהירות ממיתה כפולה – במדרגות הגבוהות של הצדיקות:
בפתח פרשת אחרי מות נאמרה בבני אהרן מיתה כפולה, שנאמר: "אחרי מות שני בני אהרן... וימותו" (ויקרא, ט"ז, א'), דהיינו, מיתת הגוף ומיתת הזרע, משום שבני אהרן לא נשאו נשים, ולא היו להם בנים, וכן אריב"ל: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים, סד:). וכן מובא במדרש (תנחומא, אחרי מות, סימן ו): "וע"י שלא היה להם בנים, כתיב בהן מיתה, שנאמר: 'וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם' (במדבר, ג', ד')... אבא חנין אומר: שלא היה להם נשים, דתנינן תמן: 'וכפר בעדו ובעד ביתו' (ויקרא, ט"ז, ו'), היא אשתו. א"ר לוי: שחוצים היו הרבה, והיו אומרים: איזו אשה הוגנת לנו?, הרבה נשים עגונות היו יושבות וממתינות להם, והם אומרים: אחי אבינו מלך, ואבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא ואנו סגני כהונה, איזה אשה הוגנת לנו"?. ומובא במדרש (ב"ר, פרשה יז, ב): "תני רבי יעקב: כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה". כלומר, בני אהרן סברו בטעות כי מעמדם וצדיקותם האישית, תעמוד להם בעת התקרבותם היתרה לה' יתברך, וזאת בניגוד לדעת התורה, אשר היא ממתנת ומאבטחת את העלייה במדרגות הקדושה האישית, באמצעות מחויבויות חברתיות של נשואין, ילדים, תלמידים, אירועים, תוכחה, וכו'. לפיכך עצת היצר לצדיקים היא לסמוך על צדיקותם ולהתעלות בקדושה, כי כביכול התורה לא התכוונה בדבריה לצדיקים גמורים כמותם.
וכן מובא בגמ' שחזקיהו המלך הפיץ את התורה לרבים, עד שבדקו "מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין, צב:). למרות זאת, ה' יתברך שלח את ישעיהו להזהיר את חזקיהו המלך, מפני מיתה כפולה, שנאמר: "כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים-ב, כ', א'. ישעיה, לח, א'), "מאי כי מת אתה ולא תחיה?, 'מת אתה' בעולם הזה, 'ולא תחיה' לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי?, אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה" (ברכות, י', א'). כלומר, חזקיהו המלך חשב למנוע, ואח"כ להתחכם על גזירת ה' שבניו לא יהיו טובים, באמצעות צדיקותו היתרה, אולם ישעיה הנביא הבהיר לו: "כבר נגזרה עליך גזירה" (ברכות, י', א'). וכן מובא בספרא (אחרי מות, פרשה ט): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם' (ויקרא, י"ח, ה'),, ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים, 'וחי בהם' לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה, והלא סופו מת הוא. הא מה אני מקיים 'וחי בהם' לעולם הבא, אני ה' נאמן לשלם שכר". וכן הרמב"ם פסק (תשובה, פ"ג, יא): "הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא".
כפרת השעיר לעזאזל – המחשת העונש גורמת לתשובה:
במהלך יום הכיפורים הכהן הגדול לוקח שני שעירים שווים, ע"מ לכפר בהם על חטאי עם ישראל. הכה"ג מטיל עלשני השעירים גורלות, השעיר האחד מיועד להקרבה לפני ה' יתברך, ע"י הכהן הגדול ביום הכיפורים, ודמו נכנס לקודש הקודשים, וחלקיו מוקרבים ע"ג המזבח, בכדי לכפר לכלל עם ישראל על טומאת המקדש וקדשיו. השעיר השני משתלח כמות שהוא לעזאזל, ע"י איש עיתי, בכדי לכפר לכלל עם ישראל על כל עוונותיהם במשך כל השנה. וכן הרמב"ם כתב (מו"נ, חלק שלישי, פרק מו): "היה שעיר המשתלח לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין חטאת צבור שיכפר מה שהוא מכפר, וכאלו הוא נושא כל החטאים, מפני זה לא נרצה לזביחה, ולא לשרפה, ולא להקבר כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה, ויושלך בארץ גזרה". כלומר, השעיר שבו עוסק הכהן הגדול בקדושה ובטהרה, מכפר רק על טומאת המקדש וקדשיו, ואילו השעיר המשתלח לעזאזל ביד איש עתי, מכפר על כל עוונות עם ישראל, משום שזריקתו מצוק גבוה מחוץ לירושלים, והתפרקות עצמותיו, לעיני כלל ישראל, מעוררת את האדם לחזור בתשובה. כי הנפש הבהמית אינה מבינה מדעת ובינה, אלא היא מזדעזעת רק שהיא רואה את המקל או השוט מונף מולה. לפיכך בראות האדם את הנעשה בשעיר המשתלח, מיד הוא חושב על אשר הוא חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו ויתפרקו עצמותיו לעיני כל, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר השעיר המשתלח על דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, ואבריו כנגד אבריו. כלומר, מטרת השעיר המשתלח היא: לשבר את הלב, ולבטל את תאוות הגוף מלבו, עד שיקבל עליו את כל מצוות התורה, ללא הרהור. אלא בבחינת "אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן" (יומא, סז:). וכן הוא בענין פרה אדומה, ועגלה ערופה הנעשים בפומבי מחוץ למקדש.
וכן הרמב"ם פסק (תשובה, פ"א, ב): "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: 'והתודה עליו את כל עונות בני ישראל' (ויקרא, ט"ז, כ"א). שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח. והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות". כלומר, כאשר החוטא שאפילו המחשת הנעשה בשעיר לעזאזל, לא גורם לו לשוב תשובה, אין הוא ראוי לכפרה על עוונותיו החמורות.
השוכן עמם בתוך טומאתם – למרות חיצוניות החטא:
ביום הכיפורים הכהן הגדול נדרש לכפר על הקודש ועל אוהל מועד מטומאות בני ישראל, ולכפר לכהנים על טומאת המקדש וקדשיו, ולכפר אף לאלה מבני ישראל, אשר נכנסו למקדש בטומאה בשוגג, או במזיד במשך כל השנה. הטיהור והכפרה של מקום השראת השכינה מטומאות בני ישראל, מתבצע ביום הכיפורים, ועד אז נאמר: "וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא, ט"ז, ט"ז). ומובא בספרי (פסקא קסא): "חביבים ישראל שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם, שנאמר: 'השוכן אתם בתוך טומאתם' (ויקרא, ט"ז, ט"ז)... ר' נתן אומר: חביבים ישראל שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם... וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם... רבי אומר: משל למה הדבר דומה?, למלך שאמר לעבדו: אם בקשתני הריני אצל בני. כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני, וכן הוא אומר: 'השוכן אתם בתוך טומאותם". כלומר, ה' יתברך רואה את עוונות ישראל כליכלוך חיצוני על הבגד של התינוק האהוב, אשר סופו להתחרט על מעשיו, ולא כחטא פנימי עמוק אשר איננו ניתן להסרה בקלות. וכן נאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם כתולע כצמר יהיו" (ישעיה, א', י"ח).
וכן מצאנו כי אף מצוות עבודת יום הכיפורים הם "מחסדי האל על בריותיו, לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים, עם התשובה שישובו. שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה, תתמלא סאתם לסוף שנתיים, או שלוש או יותר, ויתחייב העולם כליה. על כן ראה בחכמתו ברוך הוא, לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקיבל כח הזכות מאיתו יתעלה, עד שהוא מסייע בכפרה. וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות, 'ויום הכיפורים מכפר' (יומא, פ"ח, משנה ט, וכו'). כלומר, שיש כח ליום בעצמו בכפרה בעבירות קלות" (ס"ה, מצוה קפה).
הקאת הארץ – גלות עקב מעשה תועבה:
התורה גתבה בכפילות "ולא תקיא" (ויקרא, כ', כ"ב) אתכם הארץ, בסמיכות לעבירות גילוי עריות, כלומר, פרט לעונש החברתי והאלוהי לחוטא עצמו, ישנו גם עונש ציבורי, כאשר התופעה מתרחבת ללא תגובה הולמת מצד הכלל. לפיכך התורה מזהירה את כלל עם ישראל, מפני ארץ ישראל המענישה את כלל עם ישראל בגלות, כאשר הם לא מוחים כנגד המטמאים אותה בעבירות חמורות. וכן רש"י כתב (ויקרא, י"ח, כ"ח): "ולא תקיא הארץ אתכם', משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו אלא מקיאו. כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה". כלומר, ה' יתברך הבטיח לעם ישראל: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא, י"ח, כ"ח), דהיינו, הגויים הוקאו מן הארץ, ע"מ שהם לא ישובו לטמאה בטומאותיהם, אולם עם ישראל אפילו אם הם יטמאו את הארץ, הם לא יוקאו ממנה לבלי שוב, אלא הארץ תגרש את עם ישראל ממנה, אל הגלות בין העמים, משום שארצותיהם מקבלות טומאה. לפיכך החזרה מן הגלות תלויה בתשובה הכלל, מן החטאים המטמאים את הארץ. כלומר, הגלות אינה מכפרת לחוטאים במעשה תועבה בכל מקום שהם, כמובא בספרא (אחרי מות, פרשה ט, פי"ג): "ובחקותיהם לא תלכו' (ויקרא, י"ח, ג'), לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם, ומה היו עושים?, האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה, והאשה ניסת לשנים, לכך נאמר: 'ובחקותיהם לא תלכו". "ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם', הא אם תטמאו, איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה?, לכך נאמר: 'אני ה' אלהיכם" (רש"י-ויקרא, י"ח, ל').
לפיכך הגלות הנוכחית מתארכת, מפני שחלקים מעם ישראל, שבים לחטוא באותם החטאים אשר גרמו להם לגלות מן הארץ. וכן אמר שלמה המלך: "ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו" (משלי, כ"ו, י"א), דהיינו, כשם שהכלב שב לאכל את המאכל המקולקל שהוא הקיא, כי הוא לא מבין שהוא הקיא בגלל אותו מאכל מקולקל שבלע, ועתה הוא עומד לאוכלו שוב מתוך קאו, כשהוא עוד יותר מקולקל ומזיק. כך גם הכסיל חוטא ונענש, ואינו שב בתשובה שלמה, אלא ממשיך לחטוא בחטאים גדולים יותר, מתוך בטחונו שהחטא לא גרם לו לנזק, כלומר, החטא "נעשה לו כהיתר" בעיניו. וכן מובא בגמ' (יומא, פו:): "מה אני מקיים 'ככלב שב על קאו' (משלי, כ"ו, י"א) וגו', כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך?, אלא אימא: נעשית לו כהיתר". וכן מובא במשנה (יומא, פ"ח, משנה ט): "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
בדידי הוה עובדא, בעת שהחלו מצעדי תועבה בעיר ת"א, הייתי מקורב מאד לרה"ע, וכשהגיעה בקשתם לאישור, לתקצוב ולביצוע מצעד תועבה, לחצתי עליו ככל יכולתי, וביקשתיו שלא ייתן ידו למצעדי התועבה, אשר בגינם הקיאה הארץ את ישראל לגלות מארצם. אולם הוא טען כנגדי: אפילו המפלגות הדתיות והחרדיות שבקואליציה העירונית לא מתנגדות, איך אני יכול להתנגד?. מיד פניתי ליו"ר המפלגה החרדית ששימש כסגן לרוה"ע בשכר מלא, ובהטבות מפליגות, וביקשתיו שיביע התנגדות פומבית, או שלכל הפחות רק יאיים לפרוש מהקואליציה. אך הוא השיבני כי "ממילא זה לא יעזור". הצעתי לו שנערוך הפגנת נגד עם תפילין בראשינו, באישור הרשויות, ואף לזה הוא סירב, בטענה כי "הם יהיו רבים מאיתנו", ביקשתיו שישאל דעת תורה מרבו ומנהיגה הרוחני של תנועתו, והוא השיבני "הכל מתואם". כך חלפו השנים ומצעדים אלה הפכו להיות לדבר של שגרה, גם בירושלים עיה"ק, ובכל ערי ישראל בהשתתפות המונם, וללא תגובה הולמת מצד כלל הצבור הדתי השב לארצו. זהו שאמר רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך?, אלא אימא: נעשית לו כהיתר", יה"ר שבזכות מסירות הנפש של המתנגדים הבודדים לתועבות הפומביות, אשר נעשות בכיכרות הערים, ע"י חלק מן יהודים בארץ ישראל, לא יתקיים בנו מקרא שכתוב: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא, י"ח, כ"ח), ותעמוד לפני ה' יתברך הסכמתו לברכתו של רבי ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול, כשהוא הקטיר את הקטורת ביום הכיפורים, בתוך קודש הקודשים לפני החורבן: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות, ז.).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ה' יתברך רחום וחנון, ומאריך אפו לפרט ולכלל מישראל בניו, ע"מ שהם יחזרו בתשובה, ויקויימו בהם כל הבטחות הגאולה הכתובות בנביאים. וכן מצאנו שהקדוש ברוך הוא מתפלל: "יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות, ז.). וכן נאמר: "הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יחזקאל, י"ח, ל"א).
העל"ה רפאל בר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א