קוד: פרשת תזריע - דרשה לברית מילה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
בס"ד ה' ניסן התשע"ד
דרשה לברית מילה
מתוך דרשה שדרשתי בטכס ברית המילה של נכדי רפאל בן אייל חגי ה' ישמרם
א. השבעת הנולד – לצורך איזון הבחירה החופשית.
ב. ברית מילה – חיבור תמידי ליהדות.
ג. תועלות ברית המילה – קיום כל מצות הבורא בתמימות.
ד. ברכות המילה – העברת מסר לתינוק ולסובבים.
ה. השבעת הנולד – לצורך איזון הבחירה החופשית:
הגמ' מפרטת את דרש רבי שמלאי, המלמד כי בתשעת ירחי הלידה, נר דלוק על ראשו של הוולד, "וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו... ומה היא השבועה שמשביעין אותו?, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה, מוטב. ואם לאו, הריני נוטלה ממך" (נידה, ל:). לכאורה נשאלות השאלות: למה המלאך סוטרו ומשכיחו התורה שלימדו?, ולמה משביעים אותו להיות צדיק, ואין נותנים לו את זכות הבחירה החופשית?.
אלא נלענ"ד כי המלאך לימד את העובר תורה, אף כשהוא היה ערל ומטונף, משום שאין לנשמה האלוהית חיות ללא לימוד התורה בחברותא, 'לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה' (ברכות, סג:). אולם לאחר הלידה אביו חייב: "למולו, ולפדותו, וללמדו תורה ולהשיאו אשה" (קידושין, כ"ט.), לפיכך המלאך משכיחו את התורה שלימדו, ומשמיע לאוזני אביו את בכיו, ע"מ לזכות את אביו ללמוד וללמד את בנו תורה, ולזכות בכך לחיי נצח, לפיכך נאמר בגמ': מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים, סד:). וכן מובא במדרש (תנחומא, צו, סימן יד): "אשרי האיש העוסק בתורה, והנותן ממונו ללמד תורה לבנו, כי בשביל הממון שהוא נותן ללמוד, זוכה לחיי העולם הבא, שנאמר: 'כי הוא חייך וארך ימיך' (דברים, ל', כ'), 'חייך' לעולם הבא, 'ואורך ימיך' לעולם שהוא ארוך". לפיכך המלאך סוטרו, ע"מ להכין אותו ואת אביו למצות ברית המילה, המלמדת את האדם כי בעוה"ז התורה נקנית "במיעוט תענוג ובקבלת הייסורין" (אבות, פ"ו, משנה ה).
בנוסף לכך המלאך משביע את העובר לפני צאתו, בכדי לזרזו ללמוד תורה, וכן מובא בגמ' (סנהדרין צא:), כי יצר הרע שולט באדם החל משעת יציאתו לעולם, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ" (בראשית, ד', ז'). לעומת זאת, יצר הטוב מגיע לאדם רק בגיל שלוש עשרה, כמובא בזוה"ק (בראשית, קסה:): "יצר הרע דא, לא אתעדי מבר נש מיומא דאתיליד בר נש לעלמין, ויצר הטוב אתי לבר נש מיומא דאתי לאתדכאה. ואימתי אתי בר לאתדכאה? כד איהו בר תליסר שנין". לפיכך לצורך איזון הבחירה החופשית, המלאך הטוב מקדים להשביעו לפני יציאתו, ע"מ לזרזו לשמור על נשמתו בטהרה, באמצעות לימוד התורה וקיום מצוותיה, וכן מובא בגמ' (נדרים, ח.): "מנין שנשבעין לקיים את המצוה?, שנאמר: 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך' (תהלים, קי"ט, ק"ו). והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא!, אלא הא קמ"ל: דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה". וכן רש"י פירש (דברים, ל', י"ט): "ובחרת בחיים', אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים". כלומר, כשיצה"ר בא להחטיא את האדם, על האדם לומר לו: אני לא רוצה לחטוא, כי כבר נשבעתי, ואף קיבלתי הוראה מה' יתברך, שלא לחטוא. וכן מובא בגמ' (קידושין, ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו. שנאמר: 'הלא אם תטיב שאת' (בראשית, ד', ז'), ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר: 'לפתח חטאת רובץ'. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: 'ואליך תשוקתו', ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: 'ואתה תמשל בו" (בראשית, ד', ז'). "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות, פ"ד, משנה כב).
ברית מילה – חיבור תמידי ליהדות:
התורה כתבה את מצות ברית המילה, באמצע פרטי טומאת היולדת וטהרתה, ע"מ ללמדנו כי תכלית בואו של האדם לעולם, היא קיום מצוות התורה. לפיכך, למרות שמצות המילה נאמרה לאברהם אבינו, שנאמר: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר"(בראשית, י"ז, י'). בפרשת תזריע התורה כפלה את הציווי לעם ישראל בלבד, שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, י"ב, ג'), ע"מ ללמדנו כי "וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת" (שבת, קלב.), דהיינו, לכאורה היה דין זה צריך להיכתב, או להרמז במקראות העוסקות בעניין מצות שמירת שבת, אולם מפאת החשיבות היתרה של מצוות מילה, התורה רמזה על עניין זה בתורת היולדת, כי "גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה" (נדרים, פ"ג, משנה יא), למרות "שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה בתורה" (ירושלמי, נדרים, פ"ג, לח, טור ב). אולם, מאחר ושמירת שבת היא עדות היהודי, כי ה' יתברך ברא את השמים ואת הארץ בששה ימים, ולעומת זאת המילה היא אות לברית עם ה' יתברך, וסמל לכך שהיהודי מקבל עליו להיות עבדו, ותכלית בואו לעולם היא שמירת מצוות ה' יתברך, לפיכך התורה העדיפה את מצות המילה, אשר היא מהווה ביטוי מעשי-תמידי להיות היהודי עבד לה' יתברך, לעומת מצות שמירת שבת, אשר היא עדות שבועית לידיעה כי ה' יתברך ברא את העולם. לפיכך חז"ל מלמדים כי אף בשבת, רצוי לבצע את ברית המילה מוקדם ככל האפשר, כמובא בגמ': "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות" (פסחים, ד.).
וכן כתב הרמב"ם (מילה, פ"ג, ט): "בא וראה כמה חמורה מילה, שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת, אף על פי שהיה 'בדרך' (שמות, ד', כ"ד). וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות, שנאמר: 'אלה דברי הברית אשר צוה ה'... מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב' (דברים, כ"ח, ס"ט), ושם הוא אומר: 'אתם נצבים היום כולכם... לעברך בברית ה' אלהיך' (דברים, כ"ט, ט', י"א), הרי שלש בריתות. ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם אברהם אבינו: 'ואתנה בריתי ביני וביניך' (בראשית, י"ז, ב'), 'אני הנה בריתי אתך' (בראשית, י"ז, ד'), 'והקימתי את בריתי ביני וביניך' (בראשית, י"ז, ז'), 'לברית עולם' (בראשית, י"ז, ז'), 'ואתה את בריתי תשמור' (בראשית, י"ז, ט'), 'זאת בריתי אשר תשמרו' (בראשית, י"ז, י'), 'והיה לאות ברית' (בראשית, י"ז, י"א), 'והיתה בריתי בבשרכם' (בראשית, י"ז, י"ג), 'לברית עולם' (בראשית, י"ז, י"ג), את בריתי הפר (בראשית, י"ז, י"ד), 'והקימתי את בריתי אתו' (בראשית, י"ז, י"ט), 'לברית עולם' (בראשית, י"ז, י"ט), 'ואת בריתי אקים את יצחק" (בראשית, י"ז, כ"א).
וכן פסק הרמב"ם (מלכים, פ"י, ז, ח): "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: 'אתה וזרעך אחריך' (בראשית, י"ז, ט'), יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר: 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית, כ"א, י"ב), ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב: 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך' (בראשית, כ"ח, ד'), מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו, ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה" (הל' ז). "אמרו חכמים (סנהדרין, נט:), שבני קטורה, שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק, חייבין במילה. והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה, יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה" (הל' ז). כלומר, "בני ישמעאל" ו"בני קטורה" מחוייבים במילה בלבד, ואף את זאת הם אינם מקיימים ביום השמיני, בבחינת "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (ברכות, כח.). לעומת זאת, עם ישראל מחוייב במילה ופריעה, כי "מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל" (שבת, פי"ט, משנה ו).
וכן מצאנו כי בעיני העמים מצות המילה נראית כהתאכזרות, או כלשונם המשפטית: "התעללות בקטין חסר ישע", אולם בעיני כלל עם ישראל, מצות המילה היא זכות ההתחברות התמידית לעם היהודי, לתורה ולה' יתברך. בבחינת "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים, כ"ה, י"ד), "איזהו סוד ה'?, זו המילה" (ב"ר, פר' מט, ב). כלומר, ה' יתברך נתן לעם ישראל את הכוח להתעלות מדרגת הטבע הבראשיתי והאנושי, למדרגת העל טבעיות האלוהית, באמצעות מצות ברית המילה, אשר היא יוצרת מציאות של בריאה חדשה, המממשת את הכוונות היהודיות הפנימיות. לפיכך מיד לאחר חיתוך הברית, "המברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, ציוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית" (ברכות, קלז:).
תועלות ברית המילה – קיום כל מצות הבורא בתמימות:
בפרשת תזריע התורה כתבה את מצות ברית המילה, בין חוק טומאת היולדת לבין חוקי טומאת הצרעת. ע"מ ללמדנו כי גם מצות ברית המילה היא מצוה אלוהית, אשר היא אינה נתונה לשיקולי התועלת האנושית. לפיכך ה' יתברך אמר לאברהם אע"ה, בטרם במצות ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים... ואתנה בריתי ביני ובינך" (בראשית, י"ז, א'-ב'). וכן מובא במשנה (נדרים, פ"ג, משנה יא): "רבי אומר, גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא שלם עד שמל. שנאמר: 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית, י"ז, א'). דבר אחר: גדולה מילה שאלמלא היא, לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. שנאמר (ירמיה, ל"ג, כ"ה): 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". כלומר, מצות ברית המילה היא חלק בלתי נפרד ממצות ה' יתברך, אשר בעבור קיומן המושלם, ה' יתברך ברא את העולם. לפיכך התועלת האמיתית של קיום ברית המילה היא: קיום האב את מצות הבורא בתמימות, והנחלת מסורת זו לבנו הרך, ע"מ שאף הוא יעבירה מדור לדור. וכן "ארשב"י: בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה?, א"ר נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. א"ר חנינא: ולא עוד, אלא שהוא מוציא הוצאות, ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטוה... ולא עוד, אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו, ומשמח אותו היום" (תנחומא, תצוה, סימן א).
למרות זאת הרמב"ם כתב, כי אף בהגיון האנושי יש טעמים לקביעת המילה ביום השמיני, כלשונו (מו"נ, חלק שלישי, פרק מט): "ויש בהיותה בימי הקטנות שלש חכמות, הראשונה: שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשנית: שלא יכאב בכאב הגדול, לרכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו. והשלישית: שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדיין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו. כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות ג"כ, ר"ל הצורה הדמיונות, כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו, כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתיים ושלש, היה מביא לבטל המילה, לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללידתו, הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה".
וכן מצאנו כי הטעם לכך שהתורה מצוה למול כל בן זכר יהודי, ביום השמיני להולדתו, היא בכדי שהוולד יעבור יום של שבת אחת לאחר לידתו. כי ליום השבת יש תכונה נפשית יתרה, משום "דכד אתא יומא שביעאה, כדין אשתלימו כל עבידין, ואשלים ביה קודשא בריך הוא עלמא" (זוהר, שמות, רכב:). לפיכך הנפש היתרה של שבת, היא גם נפש החיונית לחיזוק הגוף של הרך הנולד, כי אף האדם הוא "עולם מלא" (סנהדרין, פ"ד, משנה ה).
וכן כתב "ספר החינוך" כי אף בהגיון האנושי יש טעמים למצות ברית מילה, כמבואר "בספר החינוך" (מצוה ב): "לפי שרצה השם יתברך, לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב, לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו: שתושלם צורת האדם, בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו. והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם. ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תושלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו".
כמו כן, הקרבן שהנימול מקריב בימיו הראשונים, מלמדים אותו כי הישרדות העם היהודי לנצח, מחייבת הקרבת קרבנות אישיים. לפיכך אמרו חז"ל: "גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצות שבתורה" (נדרים, לב.), כי דם המילה נקרא גם דם ברית (תוס', נדרים, לא:), שנאמר: "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם".
ברכות המילה – העברת מסר לתינוק ולסובבים:
מצות ברית המילה איננה רק מצוה מעשית המוטלת על האב לחתוך את עורלת בנו ולפורעה, אלא היא גם מצוה רוחנית ואמונית, המוטלת אף על יתר העומדים בטכס ברית המילה. וכן מובא בגמ' (ברכות, קלז:): "תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה. אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, ציוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית".
לכאורה נשאלת השאלה, מדוע ברכות המילה נאמרות בלשון רבים, הלא מצות המילה מוטלת רק על האב?, ועוד, מדוע רק בעת ביצוע מצות ברית מילה, "העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים", הרי ברכה זו טוב לאומרה בשינוי נוסח, גם בימי הולדת, בבר מצוה, בחופה, בעת לימוד תורה, בקיום מצוות, וכו'?.
אולם, מאחר וטכס ברית המילה, הוא גם טכס המסמל את קבלתו של הרך הנולד, כבן למשפחת העם היהודי. לפיכך ברכת העומדים לרך הנימול היא: כשם שהתחלת מיד עם הולדתך, לקיים את מצוות ברית מילה לשם שמים, ולא לשם קבלת טובת הנאה אישית, כך תזכה בבגרותך ללמוד תורה, להתחתן ולעשות מעשים טובים, לשם שמים ולא לשם קבלת טובת הנאה אישית. וכשם שאינך יכול להיפרד ממצות ברית המילה לעולם, כך לעולם לא תיפרד מן התורה, מאשתך ומן המעשים הטובים לעולם. על כן רק בעת ביצוע מצות ברית המילה בגיל הרך, ניתן לאחל את האיחולים הללו. משום שמכל מצווה או אירוע ניתן להפרד, אולם ממצות ברית המילה לא נפרדים לעולם, כי היא המצווה היחידה המחוללת שינוי הניכר בגוף האדם, ומחברת אותו לתמיד עם מצוות ה' יתברך ועם אחיו מעם היהודי. על כן ברכת הסובבים נועדה לצורך העברת מסר תמידי, הן לרך הנולד, והן לסובבים, כמובא בגמ' (ב"ק, צב.): "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה".
וכן מובא בגמ' (מנחות, מג:): "ת"ר: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד: 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך' (תהלים, קי"ט, קס"ד), ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה!, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא, אמר עליה שירה, שנאמר: 'למנצח על השמינית מזמור לדוד' (תהלים, י"ב, א'), על מילה שניתנה בשמיני". כלומר, דוד המלך הודה לה' יתברך, על אשר זיכהו לקיים בשלמות וללא כל פניות, את מצות ברית המילה, אשר היא חלק בלתי נפרד ממנו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ה' יתברך בורא שמים וארץ, שומר ומגן על כלל בריותיו מכל רע, ובפרט הוא חפץ בטובתם של עם ישראל בניו, לפיכך החל מיום לדתו של היהודי ועד ליום מותו, ה' יתברך משגיח ומאזין לדבריו, ומבדילו מכל בעלי החיים בטהרה, ובשמירה על אחדות עם ישראל לנצח. וכן נאמר: "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת" (ישעיה, מ"ט, ח').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי - מתוך דרשה שדרשתי בטכס ברית המילה של נכדי רפאל בן אייל חגי ה' ישמרם ויחיים, כשם זכו לקיים מצות ברית המילה כך יזכו לתורה למעשים טןבים ולבריאות ואושר מן העולם ועד העולם. כט"ס, אכי"ר