פרשת שמיני – זמניות השמחה והעצב

קוד: פרשת שמיני – זמניות השמחה והעצב בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד י"ח אדר-ב התשע"ד
שמיני – זמניות השמחה והעצב
מבוא:
פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני להכשרת אהרן ובניו לכהונה, כלומר, לאחר שהתורה הבהירה את פרטי הקרבנות בפרשיות ויקרא וצו, התורה מפרטת בפרשת שמיני את האירוע ההסטורי הגדול, של השראת השכינה במשכן ביום השמיני, בשעת המעשה, דהיינו, בר"ח ניסן ב"א תמ"ט. וכן מובא בגמ' (מגילה, י:): "ויהי ביום השמיני' (ויקרא, ט', א'), ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנבראו בו שמים וארץ". התורה העצימה את תאור השמחה על מעמד תחילת השראת השכינה בתוככי ישראל לנצח, ומיד לאחר מכן התורה מתארת את האסון הנורא שקרה ביום השראת השכינה, כאשר בני אהרן נשרפו בידי שמים. כמו כן, התורה מתארת את שמחת אהרן הכהן הגדול בעת השראת השכינה, ואת שתיקתו בעת שריפת שני בניו. כלומר, מאירועים סמוכים אלה, התורה מלמדת לדורות עולם כי השמחה והעצב של הכלל והפרט בעוה"ז, הם זמניים. כמובא במדרש: "שאין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם" (תנחומא, שמיני, סימן ב), על כן אדם המקלקל את שמחת בוראו, אף בוראו מזדרז לקלקל לו את שמחתו. לפיכך נאמר: 'וידום אהרן' (ויקרא, י', ג'), ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין" (ספרא, שמיני, פרשה א). כלומר, אהרן לימד אף את כל האבלים, כי אין להרהר אחר מדת הדין, אלא לקבל פעולותיה באהבה. וכן נאמר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'" (ויקרא, י', ו'), דהיינו, אף כל המעגלים הנפגעים מעונשו של האדם שנפגע ישירות, ראויים לצערם המועט יותר, בשל חטאיהם. לכן עליהם לחזור בתשובה, על החטאים אשר גרמו לצערם. בסמוך לכך התורה מצווה על איסור אכילת מאכלים אסורים, התורה אף מזהירה להתרחק מתכונות הנפש של החיות הטמאות, ולהבדל מהם. שנאמר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא, כ', כ"ו). נמצא פורש מן העבירה, ומקבל עליו מלכות שמים" (ספרא, קדושים, פרשה י, פי"א). כלומר, הפורש מן המאכלים שהתורה אסרה, מטהר את הנשמה האלוהית בקבלת עול מלכות שמים, ומכשיר את הגוף לקבלת השפע האלוהי. משום שהאמונה והביטחון, "שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה" (ברכות, ס:), מזכה את האדם להארה עליונה, כמבואר להלן בהרחבה:
א. ויהי ביום השמיני – שמחת ההתקשרות עם השכינה לעולמי עד.
ב. שריפת נדב ואביהוא – כל שמחה מהולה בעצב.
ג. וידום אהרן – לעיתים השתיקה שווה יותר מאלף מילים.
ד. מאכלים אסורים - טהרת הגוף והנפש במשכן האדם.
ה. איסור אכילת חזיר – הגנה מאויבי ישראל הסמויים.
ויהי ביום השמיני – כל שמחה מהולה בעצב:
בסיום פרשת צו, התורה שבה לפרט את האמור בעניין צוואת המילואים לאהרן ולבניו, האמורה בפרשת תצוה. בפרשת שמיני התורה ממשיכה לתאר שוב, גם את קרבנות היום השמיני, מפאת חשיבותו של יום השראת השכינה במשכן, "חזר וזרזו בשעת מעשה" (רש"י-ויקרא, ח', ב'), "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש?, לכך נבחרת" (רש"י-ויקרא, ט', ז'), דהיינו, משה אמר לאהרן: מאחר שבחטא העגל הורתה תשובה לרבים (ע"ז, ה.), לפיכך אף עתה קרב אל המזבח "וכפר בעדך ובעד העם" (ויקרא, ט', ז'). לפיכך האמור: "ויהי ביום השמיני' (ויקרא, ט', א'), הוא היום השמיני לסיום ההתקדשות של אהרן ובניו, והיום הראשון להשראת השכינה במשכן, דהיינו, בר"ח ניסן ב"א תמ"ט. וכן מובא בספרא (שמיני, פרשה א): "מה תלמוד לומר 'ויהי'?, מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום, כיום שנבראו בו שמים וארץ... וכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם, שנאמר: 'וירא את כל המלאכה... ויברך אותם משה' (שמות, ל"ט, מ"ג). מה ברכה ברכן?, אמר להם: תשרה השכינה במעשה ידיכם... ועל אותה שעה הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון' (שיה"ש, ג', י"א), בנים המצויינים. 'במלך שלמה', במלך שהשלום שלו. 'בעטרה שעטרה לו אמו', זה אהל מועד שמצוייר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש. 'אמו', אין אמו אלא ישראל... 'ביום חתונתו', ביום ששרתה שכינה בבית. 'וביום שמחת לבו', ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים".
לאחר שאהרן הקריב את חטאתו ואת עולתו ואת קרבן העם לכפר בעדם, "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם' (ויקרא, ט', כ"ב), באותה שעה זכה במתנות כהונה, וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים. 'וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים', משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה. 'ויבא משה ואהרן אל אהל מועד' (ויקרא, ט', כ"ג), כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות, ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה עומד אהרן ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי המקום, בשבילי לא ירדה שכינה לישראל, כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל?. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר: 'ויבא משה ואהרן אל אהל מועד'. 'ותצא אש מלפני ה'' (ויקרא, ט', כ"ד), כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום, וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים, פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר (תהלים, ל"ג, א'): 'רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה" (ספרא, שמיני, פרשה א). כלומר, אהרן הכהן חווה ביום השמיני: בושה, שמחה, וצער, עד שהגיעה השמחה הגדולה של משה ואהרן וכלל עם ישראל. השמחה הגדולה ברדת האש מן השמים, נבעה מן העובדה שלא הייתה זו התקשרות חד פעמית, של השכינה העליונה עם ישראל, כמו במעמד סיני, אלא שמכאן ואילך השראת השכינה בגלוי, עתידה לשרות בתוככי עם ישראל לעולמי עד, לפיכך נאמר: "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא, ט', כ"ד), ות"א: "וחזא כל עמא ושבחו". וכן נאמר: "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. ויאמר אליהם משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (ויקרא, ט', ה'-ו'), דהיינו, כאשר עם ישראל מצפים להתקרב לה' יתברך, מתוך אהבה ואחווה, ה' יתברך יורד מן השמים לשכון בתוכם.
שריפת נדב ואביהוא – כל שמחה מהולה בעצב:
באמצע השמחה הגדולה על השראת השכינה במשכן, התחולל אסון גדול, אשר בו נשרפו מחצית מן הכהנים האמורים לשרת את כלל עם ישראל, שנאמר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש, וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא, י', א'-ב'). הספרא (שמיני, פרשה א) מתאר את האירוע כך: "כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות, ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל. אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר: 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש' (ויקרא, י', א'), אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הכנסתם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה. כיצד היתה מיתתן?, שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים, ונחלקו לארבעה: שנים נכנסו בחוטמו של זה, ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר: 'ותצא אש לפני ה'" (ויקרא, י', ב'), היה אהרן עומד ותוהא אומר: אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני. נכנס משה אצלו והיה מפייסו, אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי: עתיד אני לקדש את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשו. הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך, שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך, צדק עליו את הדין שתק. שנאמר: 'וידום אהרן' (ויקרא, י', ג'), ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין".
כלומר, נראה מן המדרש כי מחד גיסא בני אהרן התחייבו במיתה, משום שהם "הקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא, י', א'), להקריב בבית קודש הקודשים. ומאידך גיסא, נראה מן המדרש כי בני אהרן לא התחייבו במיתה בשל חטאם, אלא זו גזרת ה' לקדש את המשכן "באדם גדול" שנאמר: "הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא, י', ג'). לפיכך נשאלת השאלה: מדוע בני אהרן מתו?, הרי "אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון" (שבת, נה.)?.
נלענ"ד כי ע"פ מדת הרחמים בני אהרן לא התחייבו במיתה בשל מעשיהם מיד, ואף לא בעת השמחה על השראת השכינה, משום שאהרן ובניו, עדין לא נצטוו על איסור הקטרת קטורת מאש זרה. אולם, ע"פ מדת הדין בני אהרן התחייבו במיתה פומבית, דווקא בעת שמחת השראת השכינה, משום שה' יתברך מצפה מן הצדיקים, לבצע אך ורק "את כל הדברים אשר דבר ה' ביד משה" (ויקרא, ח', ו') בפירוש, משום שמנהיגי העם משמשים דוגמא לעם הפשוט. לפיכך מחד גיסא, התורה משבחת את אהרן ובניו על הביצוע המושלם של ציוויי ה' יתברך, שנאמר "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר דבר ה' ביד משה" (ויקרא, ח', ו'), ומאידך גיסא, הקב"ה "מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (יבמות, קכא.), למרות שקשה "הוא סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם, ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחרבן בית המקדש" (ילק"ש, ישעיה, רמז תלו). לפיכך פעולתם הפומבית של בני אהרן, ביום שהייתה בו "שמחה לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנבראו בו שמים וארץ" (מגילה, י:), עוררה עליהם את מידת הדין.
כמובא במדרש (תנחומא, שמיני, סימן ב): "לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם... שהרי שמחתו של הקב"ה לא המתינה, אימתי?, כשברא הקב"ה את עולמו היתה שמחה גדולה לפניו... שהיה הקב"ה מתגאה ומשתבח במעשיו מאד, וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קיימה, מיד נתן לו אפופסין (עונש מיתה)... וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר: לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת מה הנאה יש לי?, ומה הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה?!... ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה?!, ואין אנו מוצאין איש ואשה שראתה שמחות לרוב כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן... שראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה. אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם' (ויקרא, י', ב'), לכך נאמר (תהלים, ע"ה, ה'): 'אמרתי להוללים אל תהולו".
דהיינו, הענשת בני אהרן משמשת גם כדוגמא לנוהג שנקבע לאחר חטא האדה"ר, כמובא במדרש: "שאין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם" (תנחומא, שמיני, סימן ב), על כן אדם המקלקל את שמחת בוראו, אף בוראו מזדרז לקלקל לו את שמחתו. לפיכך נאמר: 'וידום אהרן' (ויקרא, י', ג'), ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין" (ספרא, שמיני, פרשה א). כלומר, אהרן לימד אף את כל האבלים, כי אין להרהר אחר מדת הדין, אלא לקבל פעולותיה באהבה. וכן נאמר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'" (ויקרא, י', ו'), דהיינו, אף כל המעגלים הנפגעים מעונשו של האדם שנפגע ישירות, ראויים לצערם המועט יותר, בשל חטאיהם. לכן עליהם לחזור בתשובה, על החטאים אשר גרמו לצערם. וכן "אמר רבי יוחנן: אחד מן האחין שמת, ידאגו כל האחין כולן. אחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה" (שבת, קה:). וכן נאמר: "וידם אהרן" (ויקרא, י', ג'), דהיינו, הרהר תשובה בלבו.
וידום אהרן – לעיתים השתיקה שווה יותר מאלף מילים:
לאחר מות שני בני אהרן, נאמר: "וידם אהרן" (ויקרא, י', ג'), רש"י פירש: "קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל?, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין". לכאורה נשאלות השאלות: וכי שתיקת אהרן הכה"ג לאחר מות שני בניו ע"פ גזרת ה' יתברך, הוא שבחו?, וכי היה לו לבוא בטרוניה על מידת ה' יתברך?, וכי אם היה אהרן צועק מכאב היו בניו מתעוררים לתחיה?, יתרה מזאת, הרי התורה מצפה מן האדם הפשוט, לא רק לשתוק, אלא אף לברך על הרעה. כמובא במשנה (ברכות, פ"ט, משנה ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים, ו', ה'): 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. 'בכל לבבך', בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע. 'ובכל נפשך', אפילו הוא נוטל את נפשך. 'ובכל מאדך, בכל ממונך". א"כ מדוע שתיקת אהרן זיכתה אותו בשכר מיידי של התגלות השכינה אליו באופן אישי?.
נלענ"ד כי אהרן קבל שכר על שתיקתו, משום ששתיקתו באה לאחר דברי תנחומי משה, כי בניו שנספו היו צדיקים גדולים יותר ממנו. ואף לאחר "שהתפלל משה עליו, נמנעה ממנו חצי הגזירה מתו שנים ונשתיירו שנים" (מד"ר רבה, פרשה י, ה). לכאורה, בעת צערו הרב, היה צריך אהרן להשיב למשה אחיו, או להרהר בלבו: אם בניו היו צדיקים גדולים יותר מאביהם, מדוע הם נענשו?, ומדוע ה' העניש את הבנים הצדיקים, בגין חטא האב?. אולם אהרן הכהן הגדול קבל את מותם הפומבי של מחצית מבניו, בשתיקה המסמלת את עומק קבלת דין ה' יתברך בשמחה פנימית, משום שכל תגובה פומבית אחרת, הייתה עלולה להטעות את עיני המתבונן. כלומר, לעיתים השתיקה שווה יותר מאלף מילים של ברכות ותשבחות. וכן מובא בגמ' (זבחים, קטו:): "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות, כ"ט, מ"ג), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, דבר זה אמר הקב"ה למשה, ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: 'וידום אהרן' (ויקרא, י', ג'),. וכן בדוד הוא אומר: 'דום לה' והתחולל לו' (תהלים, ל"ז, ז'), אע"פ שמפיל לך חללים חללים, את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר: (קהלת, ג', ז'): 'עת לחשות ועת לדבר', פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור".
לפיכך רש"י פירש: "קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל?, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין", דהיינו, משום ששתיקתו של אהרן, והמשך עבודתו במשכן בשמחה, באותו היום ששני בניו מתו, נבעו מתוך בטחון ושמחה פנימית בעבודת ה' יתברך, לפיכך השכינה שרתה עליו מיד, "שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (פסחים, קיז.).
וכן מצאנו שכאשר אהרן הרגיש בצורך לדבר לשם שמים באותו היום, הוא לא הסס לומר למשה רע"ה: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' (ויקרא, י', י"ט)?, בתגובה לכך נאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו", "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי" (רש"י-ויקרא, י', כ'), דהיינו, מתוך השבח הגדול של משה רע"ה, אשר למרות מעמדו הרם "הודה ולא בוש", למדים גם על מעמדו הרוחני הרם של אהרן הכהן, אשר בכל הנוגע לשאלות בגין מות בניו, הוא שתק. אולם בענייני אימות מצוות ה' יתברך, אהרן דבר בנוקשות, אף כלפי משה רע"ה, ומשה לא בוש להודות שאהרן צדק בדבריו. כמובא בגמ' (זבחים, קטו:): "פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור", וכן מובא בגמ' (יבמות, סה:) "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".
לפיכך אף לטעמו של הרמב"ן (ויקרא, י', ג'): "וידום אהרן', שהיה בוכה בקול, ואז שתק", דהיינו, אהרן בכה בקול על עוונותיו, אשר גרמו למותם של שני בניו, ולאחר שמשה רע"ה ניחמו בכך שבניו היו צדיקים גדולים, ובשל כך הם נבחרו לשמש דוגמא להקפדת מידת הדין על הצדיקים, אהרן שתק, והודה לה' יתברך שהוא מחל לו על חטא העגל בגין הקרבתו את "עגל החטאת אשר לו" (ויקרא, ט', ח').
מאכלים אסורים- טהרת הגוף והנפש במשכן האדם:
התורה כתבה את פרשת מאכלים אסורים, מיד לאחר פרשת חנוכת המשכן ועבודתו, משום שהמטרה העליונה של המשכן היא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), דהיינו, המטרה היא שהשכינה תשרה גם בגופו ובנפשו הטהורה, של כל אחד ואחת מעם ישראל. שנאמר: "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם" (ויקרא, י"א, ח'), ונאמר: "ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה הבדלתי אתכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'" (ויקרא, כ', כ"ה-כ"ו), "כשם שאני קדוש, כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש, כך אתם היו פרושים. 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', אם מובדלים אתם מן העמים, הרי אתם לשמי. ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו, ר' אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה. אבל איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך?, תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא, כ', כ"ו). נמצא פורש מן העבירה, ומקבל עליו מלכות שמים" (ספרא, קדושים, פרשה י, פי"א). וכן מובא בגמ' (יומא, לט.): "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא, י"א, מ"ג): 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטמטם". כלומר, המאכלים האסורים מטמאים ומטמטמים את הנשמה הטהורה, ובעקבות זאת, גם בריאות הגוף נפגעת, משום שהגוף הוא הכלי הבשרי להכלת הנשמה.
לפיכך הפורש מן המאכלים שהתורה אסרה, מטהר את הנשמה האלוהית בקבלת עול מלכות שמים, ומכשיר את הגוף לקבלת השפע האלוהי. וכן נאמר: "ויאמר אליהם משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (ויקרא, ט', ה'-ו'), דהיינו, ה' יתברך שוכן במשכן נשמתו של אדם, כאשר האדם מקיים את כל מצוות טהרת הנפש והגוף כגזרת המלך, מבלי לחפש בהם נימוקים או הגיון אנושי. אלא מתוך אמונה ובטחון, "שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה" (ברכות, ס:), ואז האדם זוכה להארה עליונה. וכן מובא במדרש (תנחומא, שמיני, סימן ח): "לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל, שנאמר: 'כל אמרת ה' צרופה' (שמואל-ב, כ"ב, ל"א), למה?, שיהא מגן עליך. שנאמר: מגן הוא לכל החוסים בו".
איסור אכילת חזיר – הגנה מאויבי ישראל הסמויים:
התורה מפרטת את כל סוגי בעלי החיים המותרים והאסורים, הן בשמותיהם, הן בתיאורם, והן בסימני טהרתם. וכן מצאנו כי התורה נתנה שני סימני טהרה בחיות ובבהמות, דהיינו, הבהמה הטהורה היא גם מפרסת פרסה וגם מעלת גרה (ויקרא, י"א, ג'). לפיכך נשאלת השאלה: א"כ מדוע התורה מפרטת את הגמל, את השפן, את הארנבת, ואת החזיר אשר יש להם רק סימן טהרה אחד, ואף מוסיפה להבהיר כי הם טמאים, משום שאין להם את סימן הטהרה השני?. יתרה מזאת, מדוע אף לענין עונש המלקות, "נמצאו הגמל, והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר" (ספרא, שמיני, פרשה ב, פ"ג)?.
נלענ"ד כי התורה פרטה את טומאות הגמל, השפן, הארנבת, והחזיר, משום שהם מסמלים את תכונות הנפש של אוייבי ישראל, אשר הם מראים את עצמם כאוהבי ישראל. ואילו את העמים שונאי ישראל בגלוי, התורה לא פרטה, משום שהם גלויים לעין. וכן מצאנו כי התורה המשילה את תכונות החיות, לתכונות המצויות בנפש האדם, כגון: בברכת השבטים, בתיאורי העמים, המלכים, וכו'. וכן מובא במדרש: "את הגמל' זו בבל... 'ואת השפן' זו מדי... 'ואת הארנבת' זו יון... 'את החזיר' זה אדום... ולמה נקרא שמה חזיר?, שמחזרת עטרה לבעליה, הדא הוא דכתיב (עובדיה, א', כ"א): 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (מד"ר, פרשה יג, ה). וכן מובא ברש"י (בראשית, כ"ו, ל"ד): "עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים, פ', י"ד): 'יכרסמנה חזיר מיער', החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: ראו שאני טהור, כך אלו אלופי עשו, גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים". וכן נאמר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' (בראשית, כ"ה, כ"ח), מהו כי 'ציד בפיו'?, היה צד את יצחק הצדיק בפיו. אתה מוצא כל עבירות שהקב"ה שונא, כלן היו בעשו" (תנחומא, תולדות, סימן ח). וכן תנא "דבי רבי ישמעאל: 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא' (ויקרא, י"א, ז'), שליט בעולמו יודע, שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב הוא" (חולין, נט.). כלומר, אין לך אומה השונאת את ישראל חינם, כמו שנאת בני עשו לישראל, וכן אמר רשב"י: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי, פסקא, ס"ט). לפיכך התורה מפרטת את הגמל, את השפן, את הארנבת, ואת החזיר, אשר רק להם יש סימן טהרה אחד בלבד, ע"מ ללמדנו כי אין להתעלם מסימן הטהרה אצל הטמא, משום שאף סימן הטהרה אצל הטמא, הוא סימן לטומאה יתרה. לפיכך אף לענין עונש המלקות, "נמצאו הגמל, והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר" (ספרא, שמיני, פרשה ב, פ"ג).
וכן מצאנו כי שונאי ישראל הסמויים, מחפשים עילה ועלילה בכדי להאשים את עם ישראל חינם, ע"מ לממש את תאוות לבם האמיתית, להרע לעם ישראל. וכן מסופר בגמ' (מגילה, ט.): "מעשה בתלמי (השני, מלך יוון במצרים) המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת... וכתבו לו את 'צעירת הרגלים', ולא כתבו לו 'ואת הארנבת', מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה". כלומר, לתלמי נודע כי היהודים ממשילים בתורתם את מלכות יוון לארנבת, אולם, מאחר והתורה נקטה בלשון נקבה לגבי הארנבת, אשר "טמאה היא לכם" (ויקרא, י"א, ו'), ואף שמה של אשתו האהובה היה ארנבת, תלמי חשב כביכול כי המילה ארנבת הכתובה בתורת הנצח, הוספה ע"מ ללעוג לתכונות הנפש של אשתו. כלומר, תלמי המלך היווני הרשע, חיפש עילה להיפרע מעם ישראל. לפיכך חז"ל נאנסו לתרגם לו את התורה, ולכתוב "במקום 'ואת הארנבת', 'ואת צעירת הרגלים', לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה" (רש"י, שם), דהיינו, שהכוונה היא לבעל חי הקרוי ארנבת, ולא לאשתו הקרויה בשם ארנבת.
נמצאנו למדים כי פרט לאיסור הפשוט על אכילת מאכלים אסורים, התורה מזהירה גם להתרחק מתכונות הנפש של החיות הטמאות, ולהבדל מהם. שנאמר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא, כ', כ"ו). נמצא פורש מן העבירה, ומקבל עליו מלכות שמים" (ספרא, קדושים, פרשה י, פי"א).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי בעוה"ז השמחה והעצב שלובים זה בזה, על כן מוטל על האדם המאמין ובוטח בה', לשמוח תמיד במעשה ה' יתברך, משום שהשכל האנושי אינו יכול להבין את התכלית של מהלכי ההשגחה העליונה, פרט לאמונה והבטחון "שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה" (ברכות, ס:). וכן נאמר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה. בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ יְקֹוָק צִדְקֵנוּ" (ירמיה, ל"ג, י"ד-ט"ז).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א