קוד: פרשת צו ופורים – העלאה לצורך עליה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
בס"ד ט' אדר-ב התשע"ד
להצלחת אסתר בת אשר חיים עקיבא, ביום הבת מצוה
צו – העלאה לצורך עליה
מבוא:
פרשת צו היא המשכה של פרשת ויקרא, משום שאף היא עוסקת בתורת הקרבנות, בעבודת הכהנים, ובהכשרת אהרן ובניו למשרה הרמה של משרתי ה' יתברך בבית מקדשו. אולם, ברובד אשר מעבר לפשטות הפרטים הגשמיים האמורים בתורת הקרבנות, התורה מלמדת דרך ניסוח הפרשיות, מסרים אמוניים והנהגות נכונות, אשר נקבעו לעם ישראל לדורות עולם. כדוגמא לכך מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פרשה ז, ו): "שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'היא העולה על מוקדה" (ויקרא, ו', ב'). וכן מצאנו כי פרשת צו מלמדת על מצות הזריזות בקיום כלל מצוות התורה, על דרישה מאנשי הקודש לשמש כדוגמא וכמופת לעם, על הדרך להתרוממות בקדושה, על חשיבות לימוד התורה וקיום מצוותיה בשלמות, על הקרבת קרבנות ממוניים, כביטוי לרצון לעליה ולהתקרבות לה' יתברך, וכו'. בנוסף לכך, פרשת צו מרמזת אף על תהליכים היסטוריים, וגם על מתן בטחון בהבטחות ה' יתברך לגאולה בעתיד לבוא, כמבואר להלן בהרחבה:
א. צו – זריזות בקיום כלל המצוות.
ב. זירוז אהרן ובניו – אנשי הקודש נדרשים זהירות יתרה.
ג. צו את אהרן – איחוד הרצונות מרומם את הקדושה.
ד. אש התמיד – סמל להבערת שונאי ישראל.
ה. אש התמיד – אש התורה שומרת על מקיימה.
ו. רחיצת הכהנים בפומבי - סמל לביטול העצמיות בפני מצות ה' יתברך.
ז. מגילת אסתר – קרבן הפורים.
צו – זריזות בקיום כלל המצוות:
בתחילת פרשת ויקרא (א', ב'-י"ז), התורה מפרטת את הקרבת קרבנות העולה, מן הבקר, מן העזים ומן העוף. אף פרשת צו פותחת במצוות הקשורות בשריפת קרבן העולה, דהיינו, אש התמיד ותרומת הדשן. אף קרבן העולה מתרומות הצבור הוא קרבן תמיד, דהיינו, הקרבן הראשון שמוקרב בכל יום בקר, והאחרון המוקרב מידי ערב. כמו כן, גם לכל פרט מישראל מתאפשר להקריב קרבן עולה. אולם, התורה אינה מציינת על איזה חטא מובא קרבן העולה, לפיכך אף חז"ל נחלקו בשאלה זו, "רבי עקיבא אומר: אין עולה באה אלא על עשה, ועל לא תעשה שניתק לעשה" (יומא, לו.), דהיינו, אדם שלא קיים מצות עשה, או שלא תיקן את מצות לא תעשה, במצות עשה, כגון: החוטא בל"ת של גזל, אשר לא תיקנו באמצעות מ"ע של השבת הגזלה, מביא קרבן עולה לכפרה. ומובא במדרש (תנחומא, צו, סימן יג): "שנו רבותינו: היתה עולה כולה קדושה, מפני שלא היתה בא על עונות. אשם היתה באה על הגזילות, אבל העולה לא היתה באה לא על חטאת, ולא על גזל, אלא על הרהור הלב היא באה... אתה מוצא שעל הרהור הלב התקין כפרה להם, וזהו קרבן עולה". ורש"י (ויקרא, ו', ב') פירש: "צו את אהרן', אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". נראה לכאורה כי דעות חז"ל חלוקות בעניין מטרת מילת צו האמורה בהקשר של "תורת העולה", ר"ע סבר שהעולה מוקרבת בשל אי קיום מצות עשה של התורה, רבנן סברי שהעולה מוקרבת בשל הרהור הלב לעבור עבירה בניגוד למצוות התורה, ור"ש סבר כי מילת צו נועדה לזרז את הכהנים, להעלות את קרבן העולה בזריזות, למרות שאין להם חלק בבשרה.
אולם, נלענ"ד כי כולם לדבר אחד נתכוונו. כלומר, קרבן העולה מבטא את רצון ה' שעם ישראל יקיימו את מצוותיו, ללא חשש מן העונש, ומתוך לב טהור ומחשבה טובה, ומבלי לחפש טובות הנאה כל שהם. וכן מצאנו כי קרבן עולה קרב כולו לגבוה, ולכן הוא הקרבן הנבחר מבין כל הקרבנות, לפיכך אין מביאים קרבן עולה מן הנקבה, אלא "מן הבקר זכר תמים" (ויקרא, א', ג'). כסמל לבכירותו של הזכר באדם, אשר הוא מחוייב לבצע את כל רמ"ח מ"ע של התורה, ללא שכר או עונש מידיים. על כן, ר"ע סובר כי האדם שהתעצל לקיים מצות עשה, או שלא הזדרז לתקן את הלאו הניתק לעשה, מביא קרבן עולה מרצונו. למרות שעל אי קיום מצוות אלה, אין נענשים עליהם בעונש מלקות, לפיכך האדם השואף לשלמות בעתיד, מביא קרבן עולה מרצונו, ע"מ לזרז את עצמו לקיים בעתיד את כל מצוות ה' יתברך. ורבנן סברי, כי גם אדם שהרהר בלבו לעבור עבירה, מביא קרבן עולה מרצונו. למרות שאין הוא מתחייב בעונש בגין מחשבה רעה, ואף "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" (חולין, קמב.), פרט למחשבת ע"ז וזנות, לפיכך אדם השואף לשלמות בעתיד, מביא קרבן עולה מרצונו, ע"מ לזרז את עצמו להישמר בעתיד אף מהרהור עבירה, אשר היא חטא בנפש.
כל כן המחשבה כי יש בקרבן העולה חסרון כיס כביכול, היא לכשעצמה עצת יצר תאוות הממון הפוגעת בכוונת הלב של מקריבי העולה, דהיינו, קרבן העולה מיועד לעצור את יצה"ר בשלב הראשון של הסתתו, בכדי שהאדם יוכל לקיים בעתיד, את כל מצוות ה' יתברך בשלמות. גם ר"ש בן יוחאי סבר כי: "אין העולה באה אלא על הרהור הלב" (ילק"ש, צו, רמז תעט), לפיכך "אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". כלומר, התורה מצוה על האדם לקיים את כל מצוות ה' יתברך בזריזות, ובפרט חייב אדם לזרז את עצמו במצוות שיש בהם חסרון כיס, כפי שנגרם כביכול למקריב העולה. לפיכך נאמר: "זאת תורת העולה", ורש"י פירש: "שכל תורה לרבות הוא בא", דהיינו, לרבות את הזריזות בכל מצוות התורה, ובפרט בכל מעשה הקרבנות. משום שעיקר הבאת הקרבנות נועד לשבר את יצר תאוות הממון, על כן מחשבת חסרון כיס בהקרבת "נהמא דמלכא עלאה" (זוהר, ר"מ, פנחס, רנב:), פוגם במחשבת הלב הטהורה, אשר אף היא חלק מן הקרבן. וכן נכתב בקרבן העולה, "תורת העולה הוא העולה" (ויקרא, ו', ב'), דהיינו, האדם הזריז במצות קרבן עולה, הוא מתעלה בקדושה.
זירוז אהרן ובניו – אנשי הקודש נדרשים זהירות יתרה:
רש"י (ויקרא, ו', ב') פירש: "צו את אהרן', אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". נראה לשאול: וכי רש"י חשש שאהרן ובניו הצדיקים, לא יזדרזו במצות העלאת קרבן העולה, בגלל שכביכול יש להם בקרבן העולה חסרון כיס, יחסית ליתר הקרבנות?, וכי הכהנים הקדושים חשודים בסחר הקרבנות בבית המקדש?. כמו כן, אף בציווי שלא "יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה. כלומר, עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת" (רמב"ן, ויקרא, ח', ל"ה), נאמר: "ולא תמותו', הא אם לא תעשו כן, הרי אתם חייבים מיתה" (רש"י, שם). וכי בני אהרן הכהנים היו חשודים בעזיבת המשכן באמצע עבודת הקודש?. יתרה מזאת, בפרשת אחרי מות, אשר בה נצטווה אהרן הכהן, להיכנס לקודש הקדשים רק ביוה"כ, רש"י כתב בשם ראב"ע: "זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר: 'אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא, ט"ז, ב'), "שלא ימות כדרך שמתו בניו, 'ולא ימות', שאם בא הוא מת", וכי אהרן הכה"ג הראשון, אשר נאמר עליו: "תמיך ואוריך לאיש חסידך" (דברים, ל"ג, ח'), היה צריך לקבל איום במיתה, ע"מ שהוא יזדרז לקיים את מצות ה' יתברך הנוגעת לכניסה לתוך קודש הקודשים?.
אלא נלענ"ד, כי כוונת רש"י ללמדנו ק"ו מאהרן הכה"ג, דהיינו, בבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר?. לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק?. בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים" (מועד קטן, כה:). דהיינו, אם התורה מזהירה את הצדיק הגדול להישמר מפני העונש בגין אי קיום מצוה, כ"ש שהאדם הבינוני והרשע צריכים להיזהר מעונשי התורה, משום שאין לאף אדם חסינות מן הדין האלוהי. לפיכך התורה מצוה על אנשי הקודש להיות זהירים יותר מכלל העם, משום שהם משמשים דוגמא לעם, כמפורט בקרבות השגגה המיוחדים לכהן המשיח, לסנהדרין ולנשיא.
וכן מובא בזוהר (שמות, קצב.): "בכה ר"ש, אמר: אי חסידא קדישא, אהרן משיחא דאלהא רבא, בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא". לפיכך רש"י מלמד כי אף הצדיקים נדרשים לבער מתוכם את מחשבת יצה"ר, שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהלים, ל"ז,,ב), דהיינו, יצה"ר אינו מתיאש מן הצדיק, אלא הוא אף מגביר עליו את הלחץ מצד הקדושה כביכול, כמובא בגמ': "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה, נב.). ונאמר במשנה (אבות, פ"ב, משנה ד): "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", ומפורש בגמ' (ברכות, כט.): "שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי"!, דהיינו, "צדוקי הרי הוא כנכרי" (עירובין, סח:). לפיכך התורה מזהירה את האיש הקדוש ביותר, באזהרות החמורות ביותר.
וכן מצאנו כי בפרשת צו, הכהנים נצטוו על מצות תרומת הדשן (ס"ה, מצוה קלא), דהיינו, להחליף את בגדי הכהונה, ללבוש בגדי בד פשוטים יותר, ולהסיר בכל יום בבקר, מלוא המחתה דשן מן הגחלים שהתאכלו בלב האש שעל המזבח, ולהניחם במקום הדשן שבתחתית המזבח. לאחר מכן הכהנים נצטוו לערום את כל האפר אשר על המזבח, ולהניחו על גבי התפוח אשר על המזבח, ומשם להוריד אפר מלוא פסכתר ולהוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. כלומר, הכהנים נדרשו לבצע עבודת נקיון האפר אשר נוצר משריפת הקרבנות, ובכל זאת המשנה מעידה כי "מימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן" (תמיד, פ"ב, משנה ב), "שאין גדולה בפלטרין של מלך" (ירושלמי, שבת, פ"י, יב, ה"ג). לפיכך החלפת הבגדים והוצאת הכהנים את האפר אל מחוץ "לשלש מחנה" (יומא, סח.), לעיני כל ישראל, היא סמל להתבטלות בפני ציווי ה' יתברך, לצורך הסרת המידות הרעות. וכן נאמר: "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה", "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל" (רש"י), דהיינו, אף בכל מצות הקרבנות, אהרן ובניו דקדקו בקלה כבחמורה, מפאת חשיבותם של הקרבנות לרפואת הנפש של עם ישראל.
צו את אהרן – איחוד הרצונות מרומם את הקדושה:
מתחילת ספר ויקרא התורה לא כתבה ציוויים לאהרן הכהן במפורש, כמובא במדרש (ילק"ש, צו, רמז תעט): "רבי מני דסיכנין בשם רבי לוי אמר: מתחלת הספר ועד כאן, כתוב: 'והקריבו בני אהרן', 'ונתנו בני אהרן', 'וערכו בני אהרן', 'והקטירו בני אהרן'. אמר משה לפני הקב"ה: באר שנואה ומימיה חביבין?, לעצים חלקת כבוד בשביל בניהן, כדתנן: כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, לאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו?, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שבתפלתך אני מקרבן, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר, ובניו טפלים. שנאמר: 'צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה". כלומר, ה' יתברך חפץ להעצים את גדולתו של אהרן, בראש פרשת צו במצוות תורת העולה, אשר היא ערבה יותר לפני ה' יתברך, משום שהיא מכפרת אף על הרהור הלב. וכן מובא במדרש (תנחומא, צו, סימן א): "למה נקרא שמה עולה שהיא עליונה מכל הקרבנות... העולה אין בריה טועם ממנה, אלא כולה עולה להקב"ה שהוא עליון, לכן נקרא שמה עולה". אף משה רע"ה לא חיפש כבוד אישי לאהרן אחיו, אלא משה רע"ה רצה לרומם את קדושתו של הכהן הגדול, בהתאם לרצון ה' יתברך, שנאמר: "קח את אהרן", "קחנו בדברים ומשכהו" (רש"י-ויקרא, ח', ב'), וכן נאמר: "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים, ק"ג, כ'), "ברכו ה' מלאכיו' אלו משה ואהרן שנקראו מלאכים" (תנחומא, ויקרא, סימן א). וכן מצאנו שמשה רע"ה אמר לעם ישראל: "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו" (רש"י-ויקרא, ט', כ"ג). כן מצאנו "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש, לכך נבחרת" (רש"י- ויקרא, ט', ז'). כלומר, משה רע"ה איחד את רצון ה' יתברך, עם רצון עם ישראל, וביטל רצונו של אהרן לגדולה, באמצעות חביבות קרבן העולה.
לפיכך איחוד הרצונות שנעשה ע"י משה איש האלהים, גרמה להשראת השכינה בזכות אהרן, כמובא בירושלמי (יומא, פ"א, לח.): "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים', ואחר כך 'ויתן עליו את הכתנת, ואחר כך 'ויקרב משה את אהרן ואת בניו וילבישם כתנות' (ויקרא, ח', ו'-י"ג). אמר רבי אלעזר בי רבי יוסי: פשט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה בכהונה גדולה. אמר רבי תנחום בר יודן: ותני לה, כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה, ולא שרת שכינה על ידיו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש, שרת שכינה על ידיו".
וכן מובא במדרש (ילק"ש, צו, רמז תעט): "משל למלך שהיו לו שני מגריסין (טבחים), ועשה לו הראשון תבשיל, ואכלו וערב לו. והשני וערב לו. ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר?, אלא ממה שצוה את השני עשה לי כתבשיל הזה, אנו יודעין של שני ערב לו יותר. כך הקריב לו נח קרבן וערב לו, שנאמר: 'וירח ה' את ריח הניחוח' (בראשית, ח', כ"א), והקריבו ישראל קרבן, שנאמר: 'ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו' (במדבר, כ"ח, ב'), ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר?, אלא ממה שצוה את משה ואמר ליה: 'זאת תורת העולה היא העולה' (ויקרא, ו', ב'), אנו יודעין שזה ערב לו יותר. שנאמר: 'וערבה לה'' (מלאכי, ג', ד') וגו', 'כימי עולם' כימי משה. 'וכשנים קדמוניות' כימי שלמה".
אש התמיד – סמל להבערת שונאי ישראל:
האש הייתה יורדת מן השמים ומבערת את הקרבנות על מזבח העולה, אולם בכדי להסתיר את הנס התמידי, ה' יתברך ציוה להביא גם אש מן ההדיוט. לפיכך הכהנים הכינו בכל יום שלש מערכות אש על המזבח, "הראשונה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר קרבנות, שניה בצדה קטנה ממנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, ומערכה שלישית אין עליה כלום, אלא לקיים מצות האש" (ס"ה, מצוה קלב), שנאמר: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא, ו', ו'). כלומר, אש התמיד דלקה על מזבח העולה, במשך כל 480 שנות קיומו של המזבח שעשה משה, למרות שמידותיו היו חמש על חמש אמות, וקירותיו היו עשויות מעץ המצופה בנחושת דקה.
וכן מובא במדרש (תנחומה, תרומה, סימן יא): "וצפית אותו נחשת' (שמות, כ"ז, ב'), א"ר יהודה בר שלום, אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי, 'אש תמיד תוקד על המזבח' (ויקרא, ו', ו'), אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ?. אמר לו הקב"ה למשה: משה, המדות האלו הן אצלכם, שמא אצלי?, הסתכל במלאכים שהן אש לוהט וכמה אוצרות שלג וברד יש לי... אף טלפי החיות מהלך ארבע מאות שנה, וכלם טעונות אש ברקיע שכלו מים, ואין האש שורפת המים ולא המים מכבין את האש. למה?, 'עושה שלום במרומיו' (איוב, כ"ה, ב'). ומפני שאמרתי לך, 'אש תמיד תוקד על המזבח' אתה מתירא שלא ישרפו העצים?..., מתים נכנסין לפני יוצאין חיים, ואת מתירא שלא ישרפו העצים שבמזבח?, הן עשוין לכבודי!, מי צוה האש לשרוף?... ואף מזבח העולה אעפ"י שכתוב בו 'אש תמיד תוקד על המזבח', לא הנחשת עתיד לבער, ולא העצים נשרפין. וא"ת שהיה צפוי הנחשת עבה, א"ר נחמיה: עובי דינר היה מצופה. א"ר פנחס בן חמא: את סבור שמא האש יורדת מלמעלן לשעה היתה, לפיכך לא היה נזוק?, אש המזבח יתירה, שלא היתה זזה הימנו לא ביום ולא בלילה, שנאמר: 'אש תמיד תוקד על המזבח'... את מוצא מזבח שעשה משה, היה חביב לפני הקב"ה יותר ממזבח העולה שעשה שלמה. תדע לך, שבשעה שבנה שלמה בית המקדש בנה מזבח העולה... ולפי שהיה יודע שמזבח הנחשת שעשה משה היה חביב לפני הקב"ה, הוציא שֵׁם המזבח שבנה 'מזבח הנחשת'... ראה מה חביב היה מזבח הנחשת שעשה משה, אמר הקב"ה: בזכות המזבח שהאש בוערת בו ביום ובלילה, אני נפרע מן מלכות אדום באש, ותהא נשרפת ביום ובלילה, שנאמר (ישעיה, ל"ד, י'): 'לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עובר בה".
אש התמיד – אש התורה שומרת על המקיימה:
אש התמיד דלקה ברציפות, גם בכל התקופות שבתי המקדש קיימים, משום שהיא הייתה מעידה בחיצוניותה על רציפות הקשר שבין ה' יתברך לבין עם ישראל. לפיכך ה' יתברך עשה שני נסים גלויים, באש אשר על מזבח העולה, כמובא בגמ' (יומא, כא.): "מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו". נסים אלה נותרו גם בזמן שאין בית המקדש קיים, אצל כל אדם העוסק באש התורה תמיד, ה' יתברך שומר עליו אף מן הגשמים ומן הרוח, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה, כ"ג, כ"ט). וכן מובא בגמ' (סוטה כא.): "עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'!. א"ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא. בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא". וכן מובא במשנה (אבות, פ"ו, משנה ה): "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות", ומובא בגמ' (עירובין סג:): "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין". לפיכך נאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיה"ש, ח', ז'), "מים רבים אלו העובדי כוכבים... ואם היו מתכנסין כל העובדי כוכבים לבטל את האהבה שבין הקב"ה לישראל לא היו יכולים" (שמו"ר, פרשה מט, א).
וכן מצאנו כי ההקרבה הממונית של הקרבן, ללא תשובה בצידה, היא איננה מועילה למקריב. וכן נאמר: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל? (עמוס, ה', כ"ה). "כה אמר ה'... עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על עולה וזבח. כי את הדבר הזה ציויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם" (ירמיה, ז', כ"א-כ"ג). ונאמר: "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים" (שמואל-א, ט"ו, כ"ב). כלומר, ה' יתברך אינו משוחד באמצעות בשר הקרבן, או תרומה ממונית, אלא הבסיס לעבודת ה' יתברך היא שלמות ההקרבה דרך קיום מצוות ה' בשלמות, כמו בעקדת יצחק, דהיינו, במעשה, בדיבור ובמחשבה. לפיכך אף שבית המקדש חרב, ניתן להתקרב לה' דרך השלמות בקיום המצוות.
וכן מובא בגמ' (מגילה, טז.): בשעה שבא המן להלביש את מרדכי ולהרכיבו על הסוס, ראה שמרדכי מלמד בבית המדרש את הלכות קמיצה. אמר להם המן: במה אתם עוסקים?, אמרו לו: "בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה, מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי". כלומר, אף המן הודה כי בזכות לימוד הקרבנות בימי מרדכי, עם ישראל ניצל מגזרותיו.
רחיצת הכהנים בפומבי - סמל לביטול העצמיות בפני מצות ה' יתברך:
וכן מצאנו כי משה רע"ה נצטווה לרחוץ את אהרן ובניו, ולהלבישם בפתח אהל מועד, לעיני כל עם ישראל (ויקרא, ח', א'-ט'). וכן כתב רש"י: "ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד", זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה" (ויקרא, ח', ג'). אולם, למרות הבושה שיש שבדבר הרחיצה, וההלבשה הפומבית, אהרן ובניו לא שאלו שאלות, אלא הכניעו את דעתם ועצמיותם בפני ציווי ה' יתברך, ע"מ שאחדות כלל עם ישראל, ולמדו את היסוד של ביטול העצמיות בפני רצון ה' יתברך, לפיכך נאמר: "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה". על כן אהרן ובניו, זכו ללבוש גם את הלבוש הרוחני שבבגדי הכהונה, כמובא בגמ' (זבחים, פח:): "בגדי כהונה מכפרין: כתונת מכפרת על שפיכות דם... מכנסים מכפרת על גילוי עריות... מצנפת מכפרת על גסי הרוח... אבנט מכפר על הרהור הלב... חושן מכפר על הדינין ("מטי הדין", ירושלמי, יומא, פ"ד, מד)... אפוד מכפר על עבודת כוכבים... מעיל מכפר על לשון הרע... וציץ מכפר על עזות פנים".
וכן מצאנו כי ברוב השנים פרשת תצוה, המפרטת את בגדי הכהן הגדול, נקראת בחודש אדר בשבת זכור, אשר חלה לפני קריאת מגילת אסתר בפורים. ואף בשנים מעוברות פרשת צו העוסקת בהחלפת בגדי הכהונה לבגדי בד פשוטים יותר, לצורך מצות "תרומת הדשן" (ס"ה, מצוה קלא). וכן בהלבשת משה רע"ה את בגדי הכהונה לאהרן ולבניו, נקראת בחודש אדר-ב בשבת זכור, אשר חלה לפני קריאת מגילת אסתר בפורים. משום שאף בעלילות המסופרות במגילת אסתר, הבגדים האנושיים מסמלים את העליות והמורדות של מרדכי, ואסתר ועם ישראל, בעת עלילת גזרות אחשוורוש והמן, דהיינו, מגילת אסתר מממחישה את העובדה שהשימוש האנושי בבגדים החיצוניים, מעיד על פנימיותו של האדם. וכן נאמר: "ותלבש אסתר מלכות' (אסתר, ה', א'), "ניערה האפר והפשיטה השק, והלבישה הקב"ה חיל מן החיל של מעלה" (ילק"ש, אסתר, רמז תתרנו) ו"לבשה מלכות בית אביה" (ב"ר, פרשה נו, א). לפיכך גם אירועי מגילת אסתר מלמדים את סוד נצח ישראל: "למדים מן הקב"ה, שבדבר שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר (ירמיה, ל', י"ז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך', ממכות שאני מכה אותך, מהם אני מרפא אותך" (שמו"ר, פרשה כג, ג). וכן אמר דוד המלך ע"ה: "שבטך ומשענתך המה ינחמני" (תהלים, כ"ג, ד').
מגילת אסתר – קרבן הפורים:
נסי פורים ומגילת אסתר נוצרו עקב ההתמדה בעליה הרוחנית של אותו הדור. אשר הגיעה לשיאה בקבלת מצוות התורה מרצונם חופשי, כמובא בגמ': "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט', כ"ז): 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר". לפיכך המגילה נקראה "מגילת אסתר" בלבד, ולא מגילת מרדכי ואסתר, כפי שאומרים בתפילת על הניסים "בימי מרדכי ואסתר", וזאת למרות שמרדכי כתב את המגילה ראשון, שנאמר: "ויכתב מרדכי את הדברים האלה" (אסתר, ט', כ'), ולאחר מכן נאמר: "ותכתב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי... את אגרת הפורים הזאת השנית" (אסתר, ט', כ"ט). אולם, משום שמרדכי לא ביקש להנציח את קריאת המגילה במצות עשה. ואילו אסתר, "שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות!. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני (אסתר, י', ב') 'על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" (מגילה, ז.). כלומר, אסתר דאגה שגם אומות העולם, יסכימו שעם ישראל יקיימו את מצוות פורים, משום שמצוות פורים לא נועדו לצורך שמחה לאיד, אלא לצורך עליה רוחנית באמצעות ההודאה על הנס, ותגבור מצות מתן הצדקה לעניים. על כן חז"ל זיכו את אסתר בכך, שהמגילה תקרא רק על שמה לדורות, משום שאסתר דאגה להודאה לה' יתברך, ולאחדות עם ישראל לדורות עולם, באמצעות מצוות אשר יש לקיים בימי הפורים: תענית אסתר, מקרא מגילה, סעודת פורים, מתנות לאביונים ומשלוח מנות. וכן כתב א"ע (אסתר, ט', ל'): "והנה לא נתקיים על יד מרדכי לבדו, עד שכתבה אסתר. וטעם 'קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות', על דעת רבים על יום תענית אסתר". לעומת זאת בתפילה הוזכר מרדכי לפני אסתר, משום שעיקר נסי פורים התחוללו רק לאחר שמרדכי העלה את רוחניותם של עם ישראל, במשך ט' שנים רצופות. כלומר, נס פורים החל בשנת ג"א שצ"ה (ר"נ שנים לפני נס חנוכה), והשתרע במשך ט' שנים, עד לתלית המן בט"ז בניסן בשנת ג"א, ת"ד.
וכן מובא בתיקוני זהר (תקונא עשרין וחד ועשרין דף נז:): "פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג". כלומר, ביום הכיפורים עם ישראל קבלו את התורה מרצון, ואף בפורים עם ישראל שוב קבלו עליהם את התורה מרצון, לפיכך פורים נקבע ליום שמחה, כיום מתן תורה. וכן מצאנו כי פורים נקרא "על שם הפור" (אסתר, ט', כ"ו) "הוא הגורל" (אסתר, ט', כ"ד), וביום הכיפורים הכה"ג נתן "על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא, ט"ז, ח'), לפיכך כשהשטן רואה "שני השעירים', שיהו שניהם שוים" (חולין, יא., דהיינו, בראיית השטן עם ישראל משווה בינו לבין ה' יתברך ביום הכיפורים הקדוש, לפיכך הוא נהפך מקטגור לסנגור בעקבות הגורל, "והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם, ומכפר על המזבח, ועל המקדש, ועל הכהנים, ועל כל עם הקהל" (רמב"ן, בשם פרקי דר"א הגדול, ויקרא, ט"ז, ח'). כך בפורים גורלה של אסתר מבית שאול מלך ישראל, היה בבחינת "ונשא השעיר עליו את כל עונתם", ובעקבות זאת נאמר: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר, ט', כ"ד). וכן מובא בגמ' (מגילה, טו:): "ותעמד בחצר בית המלך הפנימית' (אסתר, ה', א'), אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים, נסתלקה הימנה שכינה. אמרה (תהלים, כ"ב, ב'): 'אלי אלי למה עזבתני', שמא אתה דן על שוגג כמזיד, ועל אונס כרצון?. או שמא על שקראתיו כלב (רק נושך)?, שנאמר (תהלים, כ"ב, כ"א): 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'. חזרה וקראתו אריה (טורף וממית), שנאמר (תהלים, כ"ב, כ"ב): 'הושיעני מפי אריה".
על כן, בזכות קרבנה האישי של אסתר למען הצלת כלל עם ישראל מזרע עמלק, אשר פורסם לגנאי בכל העולם, כמובא בגמ': "שלחה להם: כבר כתובה אני (אסתר, י', ב') 'על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" (מגילה, ז.). לפיכך חז"ל הנציחו את שליחותה האלוהית של אסתר, בקרב כלל עם ישראל לדורות עולם, משום שניצחונה של אסתר מזרע שאול המלך (מגילה, יג:) על המן הרשע מזרע מלכות אגג (אסתר, ג', א'), מהווה סמל להמשך מחיית כל זרע עמלק "מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים" ע"י שאול המלך ושמואל הנביא (שמואל-א, ז', ט"ו, כ', ל"ג), עד למחיית זכרו של עמלק כליל, מכל מקום שבעולם בעתיד לבוא.
כלומר, למרות שעמלק והמן, ביצעו את שליחות ה' יתברך, כעונש על רפיונם של עם ישראל בקיום התורה ומצוותיה, לפני קבלת התורה מרצון. כמובא במדרש: "לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם. לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה" (מכילתא, דרבי ישמעאל, בשלח, מס' עמלק, פר' א). וכן "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשין כהמן, ומחזיר אותם למוטב" (ילק"ש, ירמיה, רמז רע). אולם, זרע עמלק לא נלחמו עם ישראל בכדי לקיים את מצות ה' יתברך, להעניש את עם ישראל בכדי שהם יחזרו בתשובה, אלא ע"מ להשפיל את כבודו של ה' יתברך אשר בחר בעם ישראל לעם סגולתו. וכן מובא במדרש (תנחומא, כי תצא, סימן ט): "מה היו בית עמלק עושין?, היו מחתכין מילותיהם של ישראל, וזורקין כלפי מעלה, ואומרים: בזה בחרת?, טול לך מה שבחרת. זהו מה שכתוב (תהלים, ע"ט, י"ב): 'חרפתם אשר חרפוך ה". כלומר, נסי פורים הם חלק קטן מנקמת ה' בגויים בכלל, ובעמלק בפרט.
לפיכך הרמב"ם פסק (מגילה וחנוכה, פ"ב, יח): "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח (השגת הראב"ד: אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם, מגילה לא תבטל מלקרות אותה בצבור), חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיה, ס"ה, ט"ז): 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני', ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר, ט', כ"ח): 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי לצורך העליה וההתקרבות לה' יתברך, נדרש כל אדם להתגבר על יצרו הרע, ואף להקריב קרבנות ממשיים לשם כך, הן כשבית המקדש היה קיים, והן לאחר חרבן בית המקדש. לפיכך למרות שהקרבנות בטלו, מצוות התורה הנצחית אינם בטלים לעולם, משום שדרך קיומן בשלמות, עתידים עם ישראל להיגאל גאולת עולם. שנאמר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי, ג', כ"ב-כ"ג).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א