פרשת ויקרא – התקרבות והתעלות בקדושה

קוד: פרשת ויקרא – התקרבות והתעלות בקדושה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ד' אדר-ב התשע"ד
פרשת ויקרא – התקרבות והתעלות בקדושה
מבוא:
ספר ויקרא הוא הספר השלישי והאמצעי שבחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא מכונה גם בשם "תורת כהנים" (מגילה, פ"ג, משנה ה), משום שרובו עוסק בתורת הקרבנות והמקריבים, אשר הם תכליתו של הקמת המשכן. לפיכך התיאורים המפורטים של ההקרבה הגשמית של הקרבנות, לא נועדו רק לכהנים המקריבים בבית המקדש, אלא הם נועדו גם בכדי ללמד על דרך ההתקרבות לה' יתברך בכל הדורות, ואף ע"מ לשמש כהכנה למעשה הקרבנות בעת בנין בית המקדש העתידי. וכן מצאנו כי מתוך ששה סדרי משנה, הסדר החמישי נקרא בשם סדר קדשים, הכולל אחת עשרה מסכתות, העוסקות בדיני הקרבנות. וכן אמר ריש לקיש: "חכמת', (ישעיה, ל"ג, ו'), זה סדר קדשים" (שבת, לא.). ואמר רב תנחומא מד"ר רבה, פרשה י"ג, טו): "מצות ה' ברה מאירת עינים' (תהלים, י"ט, ט'), זה סדר קדשים, שהוא מאיר עינים בין חולין לקדשים". וכן מובא במדרש (מד"ר שיה"ש, פרשה ה, ב): 'מעיו עשת שן' (שיה"ש, ה', י"ד), זו תורת כהנים, מה הכרס הזה הלב מכאן והכרעים מכאן והוא בתוך, כך תורת כהנים שני ספרים מכאן ושנים מכאן והוא באמצע. 'עשת שן', מה עשת שן זה את עושה ממנה כמה יתדות, כמה רמחים, כך תורת כהנים יש בה כמה מצות, כמה דקדוקין, כמה קלים וחמורים, כמה פיגולים, כמה נותרות, כתובים בתורת כהנים". לפיכך למרות שעבודת הקרבנות הממשית מוטלות על כתפי הכהן בבית המקדש, בכל זאת, עיקר עבודת הקרבנות היא מחשבתו ומעשיו המועטים של המקריב. משום שתכלית הקרבנות היא: רצונו של המקריב להתקרב ולהתעלות בקדושה, ע"מ להתקרב יותר לה' יתברך, מתוך התבטלות עצמית. לצורך זה ה' יתברך ברוב חסדיו, נתן לעם ישראל את אפשרויות ההיטהרות מן החטא, באמצעות הקרבת קרבן קטן, בהתאם ליכולות הכלכליות והרוחניות של המקריב. כמבואר להלן בהרחבה:
א. ויקרא אל משה – מידת הענוה גורמת להתעלות בקדושה.
ב. מטרת הקרבנות – התקרבות והתעלות בקדושה.
ג. אדם ונפש – הקרבה בהתאם ליכולת ולמעמד.
ד. נפש כי תחטא – עליה מדרגת בהמה לדרגת אדם.
ה. כפרת חטאי הבכירים – מוסר לעם הפשוט.
ויקרא אל משה – מידת הענוה גורמת להתעלות בקדושה:
ספר ויקרא נפתח בפסוק: ויקרא אל משה" (ויקרא, א', א'), "בעל הטורים" כתב: "א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר, כדרך שנאמר בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה. ואמר לו הקב''ה: לכתוב גם באל''ף וכתבה קטנה, 'ויקרא אל משה". כלומר, "בעל הטורים" מלמד כי כתיבת "א" זעירא במילת ויקרא מלמדת על ענוותנותו של משה רע"ה. לפיכך נשאלות השאלות: וכי משה רע"ה שינה את כתיבת התורה האלוהית ע"פ רצונו?, ועוד, מדוע משה רע"ה לא בקש, שאף "א" הכתובה בפסוק: "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות, כ"ד, ט"ז), תהא זעירא?. יתרה מזאת, אדרבא, כתיבת "א" זעירא במילת ויקרא בראש החומש, ופרשנות "בעל הטורים" ורש"י מבליטים יותר את גדולתו של משה?. ועוד, הרי קריאת ה' יתברך הגיעה רק לאוזניו של משה, "וכל ישראל לא שומעין" (רש"י), א"כ עובדה זו לבדה מעצימה את מעלתו של משה איש האלהים?. ועוד, הרי נכתב ע"י משה רע"ה בתורה במפורש: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, י"ב, ג')?. ועוד, הרי עם ישראל לא ראו את פני משה רע"ה במשך ארבעים שנה, כי קרן עור פניו, א"כ מדוע משה רע"ה לא ביקש מה' יתברך להסיר את קירון עור פניו, מחמת צניעותו?.
נלענ"ד כי בתורה האלוהית, היתה כתובה האות "א" של מילת ויקרא באות זעירא, ובכל יתר פ"ט המקומות שבהם כתובה מילת "ויקרא", לא נכתבה האות "א" של מילת ויקרא באות זעירא, רק בראש חומש ויקרא, משום שרצון ה' יתברך היה להבליט את גדולתו של משה רע"ה, לפיכך משאלת לבו של משה רע"ה היתה לכתוב "ויקר", אך הקב"ה סירב להגשים את משאלת לבו של משה העניו. לפיכך פרשנותו של "בעל הטורים" ורש"י למילת "ויקרא", נועדו לשבח את גדולתו של משה רע"ה לדורות עולם, בהתאם לרצון ה' יתברך. וכן רש"י פירש: "ויקרא אל משה', לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו". לפיכך בחירת המיקום כתיבת האות "א" של מילת ויקרא באות זעירא, בראש ספר תורת כהנים, אשר רובו עוסק בתורת הקרבנות והמקריבים, נועדה ללמד את עם ישראל, כי הדרך להתקרבות לה' יתברך, מצריכה הקרבה גשמית ורוחנית. וכן מצאנו כי משה רע"ה פרש מאשתו הנאה במעשיה וביופיה, "מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבועה לדבור" (רש"י, במדבר, י"ב, ד').
וכן מובא במדרש (תנחומא, ויקרא, סימן ג): "ויקרא אל משה'... כל מי שרודף אחר שררה שררה ברחת ממנו, וכל מי שבורח משררה שררה רודפת אחריו... ומשה ברח מן השררה, בשעה שאמר לו הקב"ה: 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' (שמות, ג', י'), 'ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח' (שמות, ד', י"ג). אמר רבי לוי: שבעה ימים היה הקב"ה מפתה למשה בסנה לשלחו, והוא משיבו 'שלח נא ביד תשלח'. שנאמר: 'ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול' (שמות, ד', י"ג) וגו', א"ל הקב"ה: חייך שסופך לילך... לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן, ואמר: מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב. אמר לו הקב"ה: חייך, יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית, יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה, להזהירן היאך יהיו מקריבין בני קרבן לפני, שנאמר: 'ויקרא אל משה... דבר אל בני ישראל... אדם כי יקריב מכם קרבן' (ויקרא, א' א'-ב'). משה ברח מן השררה, ורדפה אחריו... משה כמה צדיקים היו עמו?, שבעים זקנים, ובצלאל וחור, ואהרן ובניו, והנשיאים, ולא קרא אלא למשה". "ללמדך, שכל המשפיל עצמו, הקדוש ברוך הוא מגביהו. וכל המגביה עצמו, הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו. וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו" (עירובין, י"ג:). לכאורה נשאלת השאלה: מדוע ה' יתברך "מעניש" את הבורח מן השררה, ונותן לו שררה בעל כורחו?.
נלענ"ד כי בחירת ה' יתברך באדם בעל ענוה, הפועל מתוך התבטלות עצמית אמיתית, בכך שאין הוא מייחס לעצמו דבר, אלא מייחס את כל הנעשה לה' יתברך בלבד, כולל קבלת שררה בניגוד לרצונו האמיתי. זה הוא האיש אשר ה' יתברך, חפץ בו להנהיג את בניו, כי מידת הענווה גורמת להתעלות בקדושה, כמובא במשנה: "פרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש" (סוטה, פ"ט, משנה טו). וכן מובא בגמ' (סוטה, ה:): "א"ר יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלהים רוח נשברה' (תהלים, נ"א, י"ט). ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים, נ"א, י"ט).
מטרת הקרבנות – התקרבות והתעלות בקדושה:
אמר רב תנחומא מד"ר רבה, פרשה י"ג, טו): "מצות ה' ברה מאירת עינים' (תהלים, י"ט, ט'), זה סדר קדשים, שהוא מאיר עינים בין חולין לקדשים". סדר קדשים כולל אחת עשרה מסכתות, העוסקות בדיני הקרבנות. עיקר עבודת הקרבנות, נעשית ע"י הכהנים, אשר הם חייבים להזהר בגזרת המלך על לבוש וטהרה, וכן יתר הדברים שהזבח דורש, כגון: קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, הפשטתו והקרבת אימוריו, מנחתו ונסכיו, מומים, חציצה, מקום וזמן הקרבן. לעומת זאת, נדרש מן הבעלים מקריבי הקרבן, רק שיקריבוהו אל פתח אהל מועד לפני ה', ושיסמכו את ידיהם על הקרבן ויתוודו, או שיאמרו שירים ותשבחות לה' יתברך. לאחר מכן בעלי הקרבן עומדים בעזרת ישראל, עד שהכהנים יקריבו את קרבנם. כלומר, עבור כלל ישראל עיקר הבאת הקרבנות היא: להתקרב לה' יתברך באמצעות הקרבת הקרבן במקדש.
וכן מובא בתוספות (ב"ב, כא.): "כי מציון תצא תורה' (ישעיה, ב', ג'), לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה. כדדרשינן בספרי 'למען תלמד ליראה' וגו' (דברים, י"ד, כ"ג), גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
וכן כתב בעל ספר החינוך" (מצוה צה): "כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות... ועל כן כי יחטא איש, לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד. אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת".
חתירת הנשמה היהודית להתקרבות לה' יתברך, אינה פוסקת אף בזמן שאין בית המקדש קיים, לפיכך חז"ל תקנו את התפלות היומיומיות, ע"מ שהם ישמשו תחליף למטרת הקרבת הקרבנות במקדש. וכן מובא בגמ': "רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות, כו:). דהיינו, שהאדם יכוון בתפלה כאילו הוא מקריב קרבן, "כיצד היא הכוונה?, שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה" (הרמב"ם, תפלה, פ"ד, טז). וכן מובא במדרש (תנחומא, וישלח, סימן ט): "א"ר פנחס הכהן בר חמא: אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם. א"ר יצחק: עכשיו אין לנו לא נביא, לא כהן, לא קרבן, לא מקדש, לא זבח ולא מזבח, מי מכפר עלינו?. אע"פ שחרב בית המקדש לא נשתייר בידינו אלא התפלה הזו". כלומר, אף כשאין בית מקדש קיים, ניתן להתקרב לה' יתברך, באמצעות הקרבת הרצון האנושי, הזמן והרכוש, ע"פ מצוות ה' יתברך, וכן הרמב"ן (ויקרא, א', ט') כתב: "כל קרבן לשון קריבה ואחדות".
אדם ונפש – הקרבה בהתאם ליכולת ולמעמד:
כל אדם מישראל היה יכול להקריב קרבן נדבה, בכל עת שלבו חפץ, ובלבד שקרבנו לא יהיה מן הגזל, כפי שהכל היה שייך לאדם הראשון. שנאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא, א', ב'). בנוסף לכך, גם העני היה יכול להקריב קרבן מנחת נדבה, בכל עת שלבו חפץ. שנאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה קרבנו" (ויקרא, ב', א'). כלומר, בניגוד למלך בשר ודם אשר רק בעלי המעמד הגבוה, רשאים לבוא לארמונו, לעובדו או לתת לו מנחה. לעומת זאת, בעבודת ה' יתברך, כלל עם ישראל רשאים להתקרב לה' יתברך, אף באמצעות קרבנות מנחה. כי בעיני ה' יתברך ככל עם ישראל שווים הן מבחינה רוחנית, והן מבחינה מעמדית. לפיכך ה' יתברך נתן קשת רחבה של אפשרויות הקרבת קרבנות נדבה, החל בשור וכלה בסולת, ע"פ היכולת הכלכלית של המתנדב.
יחד עם זאת, בעלי מעמד כלכלי גבוהה, נדרשו להקריב קרבן מבעלי חיים ביתיים שקטים ונרדפים. והעניים נדרשו להביא קרבן מן הדומם. משום ששחיטת הבהמה היא איננה לצורך אכזריות, אלא לצורכו הרוחני של האדם. משום שהקרבת הבהמה גורמת לאדם להבין כי הוא עבדו ורכושו של ה' יתברך, אשר יש לו את הזכות לעשות בו כרצונו, כפי שאדם בעל הבהמות והצאן, רשאי להשתמש בהם כרצונו. משום שע"פ סדר בריאת העולם, הבהמות והצאן נשלטות ע"י האדם. לפיכך האדם רשאי להקריב קרבנות מבעלי חיים כשרים, כשם שהוא רשאי לאוכלם על שולחנו, ולהתבונן במעמדו כעבדו ורכושו של ה' יתברך. לפיכך מובא בגמ': "כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו, שלחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות, נה.). כמו כן, ההתבוננות בבהמות אשר מאכלם הוא רק עשב, המזומן להם מן השמים, ואין הם רודפות אחר כסף וזהב, מועילה להתגבר יצר תאוות הממון שבאדם. כלומר, התורה אינה דורשת קרבנות אדם, אלא התורה דורשת התעלות לדרגת אדם, המבטל את רצונו בפני רצון ה' יתברך, ומתנתק מן הממון, בכך שהוא מקריב דרך הבהמה, את הנפש הבהמית שבתוכו. על כן הקרבן המועט לה' יתברך, מקרב את האדם לבוראו הרבה, וכן מובא במדרש: "שכל מי שמקריב עצמו מעט, מקריבין אותו הרבה" (תנחומא, במדבר, סימן כו). לפיכך נאמר: "אדם כי יקריב מכם" ויקרא, א', ב'), דהיינו, בטרם הקרבת הקרבן, על המקריב להתוודות מתוך לבו, ולקבל עליו להיות בעתיד, אדם המשפיל עצמו בפני רצון ה' יתברך, ורק אז הפעולה החיצונית של הקרבת הקרבן, תהיה "לרצנו לפני ה'" ויקרא, א', ג').
וכן מצאנו כי לעניים אשר הם חשים על בשרם יום יום, שפיפות קומה כלכלית, ה' יתברך אפשר להם להביא מנחה זולה מן הדומם, ולרומם את עצמם ברוחניות, שנאמר: ונפש כי תקריב'... אמר הקב"ה: "מעלה אני עליו כאלו הקריב נפש" (רש"י-ויקרא, ב', א'). וכן נאמר בסיום מסכת מנחות (פי"ג, משנה יא): "נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת העוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, ללמד: שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים". כלומר, אין ה' יתברך דורש מן האדם אלא לפי כוחו, הכלכלי והרוחני. וכן מובא בגמ' (סוטה, ה:): "א"ר יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלהים רוח נשברה' (תהלים, נ"א, י"ט). ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים, נ"א, י"ט). כלומר, בעיני ה' יתברך, התפילה מעומק הלב גדולה יותר מהקרבת הקרבנות, אשר הם מוגבלים במומים, במקום ובזמן. וכן נאמר: "אדם כי יקריב מכם" ויקרא, א', ב'), דהיינו, אדם כי יקריב תפילה מתוך עצמו, ללא הגבלת מומים, מקום וזמן. אלא בבחינת "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים, נ"א, י"ט).
נפש כי תחטא – עליה מדרגת בהמה לדרגת אדם:
בפרשת ויקרא נכתב ארבעה פעמים: "נפש כי תחטא" (ויקרא, ה',י"ז), משום שהחטא הוא תוצאה של התגברות מחשבת הנפש הבהמית, על הנשמה הרוחנית. וכן "ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה, אא"כ נכנס בו רוח שטות" (סוטא, ג'.). לפיכך התורה מאפשרת לאדם להתרומם חזרה, למעמד אדם עם נשמה אלהית, באמצעות הקרבת בהמות, כסמל לביעור התבהמות הנפש החוטאת. וכן מובא במדרש (ילק"ש, רמז שנח): "שאלו לחכמה, חוטא מהו ענשו?, אמרה להם: 'חטאים תרדף רעה' (משלי, י"ג, כ"א). שאלו לנבואה, חוטא מהו ענשו?, אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל, י"ח, ד'). שאלו לתורה, חוטא מהו ענשו?, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו?, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". כלומר, החכמה השיבה את תשובתה, בהתאם להגיון והחוקים האנושיים, דהיינו, העובר על חוקי המלך, חייב להיענש בהתאם. הנבואה השיבה כי כשהחוטא העדיף את בהמיותו, ע"פ נשמתו האלהית, הוא חרץ בכך את דינו להיות כבהמה, "וסוף בהמה לשחיטה" (ברכות, יז.). אולם, התורה סוברת כי ניתן לאדם המתבהם לשוב לדרגת אדם, באמצעות הקרבת בהמה, כתחליף להתבהמות נפשו, פרט למומר, כפי שהרמב"ם פסק (שגגות, פ"ג, ז): "שהמומר לעבודה זרה, או לחלל שבתות בפרהסיא, אין מקבלין ממנו קרבן כלל". לעומתם, ה' יתברך יוצר יצה"ר, יודע ברוב רחמיו, כי כוחו של היצר גדול מכוחו של האדם, כמובא בגמ' (קידושין, ל:): "ת"ר: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע... אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום... ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו... ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". לפיכך ה' יתברך הסתפק רק בחזרתו של החוטא בתשובה.
וכן נאמר: "לא על זבחיך אוכיחך... לא אקח מביתך פר... כי לי כל חיתו יער... תבל ומלאה" (תהלים, נ', ח'-י"ב). למה לי רב זבחיכם... לא חפצתי... מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיה, א', י"א-י"ב). כלומר, ה' יתברך מעדיף שהאדם לא יחטא, ושלא יביא לו קרבן בהמה, כי לה' הארץ ומלואה, ואין לו כל צורך באכילה בשתייה או בריח שריפת אברי בהמות, במקום אשר בו ב' יתברך השרה את שכינתו בתחתונים. אדרבא, "אם אדם חטא, בהמה במה חטאה"? (יומא, כב:). אלא שה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הסכים שהאדם יביא למקדש קרבן מן הבהמה, ע"מ שהנעשה בקרבן, יגרום לאדם הגשמי לשוב בתשובה ביתר קלות. לפיכך נאמר בגמ' (סוטה, ה:): "מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלהים רוח נשברה' (תהלים, נ"א, י"ט).
וכן מצאנו כי בנסיון העקדה, אברהם אע"ה לא הציע לה' יתברך, להעלות פרים ואלים במקום יצחק בנו, אלא רק לאחר שאברהם עשה את רצון ה' בזריזות, ה' יתברך מנע ממנו לשחוט את בנו. למרות זאת, בתום עקדת יצחק, נאמר: "ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (בראשית, כ"ב, י"ג), "מהו תחת בנו'?, אמר אברהם: רבון העולמים, תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך. נטל האיל והפשיטו, ואמר: כך תהא רואה כאלו עורו של יצחק הפשטתי לפניך. נטלו והספיגו, אמר: כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך. שרפו, ואמר: כך תהא רואה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח" (מד"ר, במדבר, פרשה יז, ב). "כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה, תהא נזכר להן עקדתו של יצחק, ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח, ותסלח להן ותפדם מצרתן. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות, ואזכור להן עקידת יצחק" (תנחומא, וירא, סימן כג). כלומר, העלאת האיל לעולה במקום יצחק אע"ה, היא המקור הקדמון ליעילותם של קרבנות הבהמה. לפיכך כאשר הקרבנות לה' יתברך נעשים בכוונות הראויות, ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו מכפר לחוטא המביא קרבן ממשי, ושב בתשובה שלמה בכל לבו.
כפרת חטאי הבכירים – מוסר לעם הפשוט:
שכבת העילית של עם ישראל, מחויבת גם היא להקריב קרבנות ולשוב בתשובה, אף מחטאים אשר נעשו על ידם בשגגה. וכן מצאנו כי אף כהן גדול שחטא בשגגה מביא קרבן לה' יתברך, שנאמר: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא" (ויקרא, ד', ג'). כמו כן, אף הנשיא שחטא בשגגה מביא קרבן לה' יתברך, שנאמר: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא, ד', כ"ב). אולם, אף לאחר שהכהן הגדול מביא קרבן על שגגתו, התורה אינה מספרת בשבחו, משום שהציפייה האנושית היא, שכהן גדול המשרת בקודש, לא יחטא כלל, וכן רש"י כתב: "כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל" (רש"י-ויקרא, ד', ג'). לעומת זאת, התורה משבחת את הנשיא המשרת בחולין, למרות שהוא חטא, נאמר: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא, ד', כ"ב), "לשון אשרי" (רש"י). הסיבה להבדלים מוסברת בגמ' (הוריות, י:): "אמר ריב"ז: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם נשיא שלו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו הדיוט!, ואם על שגגתו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו זדונו"!. כלומר, העם לומד מוסר ממנהיגיו, בהתאם למעמדם. לפיכך כשהכהן הגדול המשרת בקודש תדיר, חוטא וחוזר בתשובה, אין הדבר מעורר את העם לתשובה. אולם כשהנשיא המשרת בחולין תדיר, חוטא וחוזר בתשובה, הדבר מעורר את העם לתשובה מקל וחומר. "מכאן אוליפנא: כל רישא דעמא דלא אתתקן הוא בקדמיתא, לית עמא מתתקנא. ואי איהו מתתקן, כלהו מתתקנן, ואי איהו לא מתתקן בקדמיתא, לא יכלין עמא לאתתקנא" (זוהר, האדרא רבא, נשא, קלה.).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי התיאורים המפורטים של ההקרבה הגשמית של הקרבנות, לא נועדו רק לכהנים המקריבים בבית המקדש, אלא הם נועדו גם בכדי ללמד על דרך ההתקרבות לה' יתברך בכל הדורות, ואף ע"מ לשמש כהכנה למעשה הקרבנות בעת בנין בית המקדש העתידי, וכן נאמר: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (תהלים, נ"א, כ'-כ"א).

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א