פרשת ויקהל – קדושת השבת והמשכן

קוד: פרשת ויקהל – קדושת השבת והמשכן בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"ז אדר-א התשע"ד
ויקהל – קדושת השבת והמשכן
מבוא:
עיקרה של פרשת ויקהל, עוסקת בהעברת משה רע"ה את הציווים על מלאכת המשכן, לצורך ביצועם של כלל עם ישראל. אולם, ששת הפסוקים שבתחילת פרשת ויקהל, עוסקים בפרטי מצות שמירת השבת. סמיכות פרשיות מצות מלאכת המשכן לפרשיות מצות שמירת השבת, הן בסיום הציוויים למשה רע"ה על מלאכת המשכן פרשת כי תשא, והן בטרם אמירת הציווים על מלאכת המשכן לעם ישראל בפרשת ויקהל, נועדו ללמד על קשר ההדוק שבין קדושת מקום המשכן, לבין קדושת זמן השבת. לפיכך מפאת חשיבותם של הציוויים על מצות שמירת שבת והתרומה למשכן, נאמר: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות, ל"ה, א'), דהיינו, בכדי לכלול גם את האנשים ואף את הנשים, בשמיעת המצוות הללו, אשר הן מחוברות ביניהם, בעבותות של קיום מצות ה' יתברך לדורות עולם. הן משום "דכל מילי מילי דשבת ממשכן גמרינן" (רש"י-עירובין, ב.), דהיינו, פרטי ל"ט מלאכות האסורות לעשיה בשבת נלמדים מסמיכות פרשת שבת לפרשת המשכן בפרשת ויקהל. והן משום שמצות שמירת השבת עוצרת את המרוץ היום יומי לפתרון המצוקות והדאגות הקטנות של חיי העוה"ז, ע"מ להתבונן בבריאה ובקיום העולם, ובהסטוריה היהודית. ע"מ לקבל מבט אמוני מחודש, לקראת השבוע הבא. כשם שהקרבנות במשכן נועדו לכפר על חטאי האדם, ולאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו. וכן מצאנו כי המשכן נועד לכפר על החטא החד פעמי של כלל ישראל בחטא העגל, ושמירת השבת מסוגלת לכפר אף ליחיד ולדורות עולם, על חטא ע"ז (שבת, קיח:), על כן מצות שמירת שבת "שקולה כנגד כל מצותיה של תורה" (ירושלמי, ברכות, פ"א, דף ג). וכן תמצא שכל העולם מונה שבעה ימים לשבוע אחד, ושנים עשר חדשים לשנה, לעובדה זו אין הגיון מבחינת הגויים, פרט לעם ישראל המאמין שה' יתברך ברא את העולם בשבעה ימים, וקבע להם את י"ב החדשים. לפיכך בטרם אמירת הציוויים על מלאכת "משכן העדות" (שמות, ל"ח, כ"א) לה' יתברך, הוקדמו לעם ישראל פרטי מצות שבת, אשר היא העדות כי ה' יתברך בורא שמים וארץ לבדו, ולאחר מכן נצטוו ישראל על מלאכת המשכן, אשר הוא משמש כעדות מוחשית לבריאת ה' יתברך את השמים והארץ. וכן מובא במכילתא דרשב"י (פ"כ, ט): "ששת ימים תעבד', רבי אומר: הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל, עד שעשו מלאכה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות, כ"ה, ח'). כלומר, התורה מלמדת על הקשר הבלתי נפרד שבין קדושת מקום המשכן לבין קדושת יום השבת, כמבואר להלן בהרחבה:
א. מלאכת המשכן – פירוט אבות המלאכות האסורות בשבת.
ב. שבת ומשכן – זכר לבריאת העולם.
ג. תיעשה מלאכה - השראת השכינה לאחר עשיית המלאכה.
ד. שני הכרובים – שיאי קדושות המקום והזמנים.
מלאכת המשכן – פירוט אבות המלאכות האסורות בשבת:
מצות שמירת שבת נאמרה למשה רע"ה גם בפרשת כי תשא (שמות,, ל"א, י"ב-י"ז), בסיום פרטי הציוויים למשה רע"ה על מלאכת המשכן, ולפני כתיבת פרשת חטא העגל בתורה, שנאמר: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו" (שמות,, ל"א, י"ג), רש"י פירש: "ואתה', אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה. 'אך את שבתתי תשמרו', אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה, שבת אל תדחה מפניה". גם בפרשת ויקהל (שמות,, ל"א, י"ב-י"ז), בטרם אמירת פרטי הציוויים לעם ישראל על מלאכת המשכן, משה רע"ה ציוה את עם ישראל שוב, על מצות שמירת שבת, ואיסור הבערת אש בשבת, שנאמר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" (שמות,, ל"ה, ב'), רש"י פירש: "ששת ימים' הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". לפיכך נשאלות השאלות: וכי ה' יתברך חשש שיקל בעיני משה לחלל את השבת, כפי שפירש רש"י?. ועוד, מדוע מצות שמירת שבת נכפלה ונסמכה לציווים על מלאכת המשכן?.
נלענ"ד כי בפרשת כי תשא, מצות שמירת שבת נכתבה לאחר שמשה רע"ה נצטווה לפני כן: "ועשו לי מקדש" (שמות, כ"ה, ח'), "שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים 'מחלליה מות יומת' (שמות,, ל"א, י"ד)?, בשאר כל המלאכות, חוץ ממלאכת המשכן", דהיינו, משה רע"ה יכול היה לסבור כך, הן מפאת כבוד ה' יתברך, והן מפני חשיבותו הציבורית של הקמת המשכן. וכן מצאנו כי בעת חנוכת המשכן, נשיא אפרים הקריב את קרבנו ביום שבת, כמובא מדרש: "שלא תאמר היאך חלל את השבת, והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וזה הקריב בשבת?. אמר הקב"ה: לא על פיו עשה, שאני אמרתי למשה: 'נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריב את קרבנו לחנוכת המזבח' (במדבר, ז', י"א), בלא הפסק יקריבו זה אחר זה" (מד"ר, במדבר, פרשה יד, א), "אמר להם (לנשיאים) הקב"ה: אתם חלקתם כבוד אחד לחבירו, ואני חולק לכם כבוד שתקריבו ביום שבת שלי, כדי שלא יהא הפסק בקרבנכם" (מד"ר, במדבר, פרשה יד, יג). לפיכך אף משה רע"ה יכול היה להבין מסברה, כי מפאת החשיבות החד פעמית של הקמת המשכן לה' יתברך, מיד לאחר הסליחה על חטא העגל, ניתן להקל לעם ישראל לעסוק במלאכת המשכן ללא הפסקה בשבת, משום שהם היו "רדופין וזריזין בזריזות" במצות הקמת המשכן. על כן ה' ציוה את משה רע"ה במפורש: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו" (שמות, ל"א, י"ג), דהיינו, "הַקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".
וכן מצאנו כי כפילות הציוויים על שמירת השבת, וסמיכותם לכפילות הציוויים על מלאכת המשכן, נועדה ללמד את עם ישראל הן על חשיבותו של המשכן לדורות עולם, והן על חשיבותה הרבה של מצות שמירת השבת. משום "דכל מילי מילי דשבת ממשכן גמרינן" (רש"י-עירובין, ב.), דהיינו, פרטי ל"ט מלאכות האסורות לעשיה בשבת נלמדים מסמיכות פרשת שבת לפרשת המשכן בפרשת ויקהל, שנאמר: "ויאמר אליהם אלה הדברים' (שמות,, ל"א, א'), רבי אומר: להביא שלשים ותשע אבות מלאכות שאמר להם משה על פה" (ילק"ש, ויקהל, רמז תח). כלומר, למרות חשיבותה הרבה של מצות שמירת שבת, התורה לא פרטה במצות שמירת שבת, את ל"ט אבות המלאכה האסורות להיעשות בשבת במפורש, אלא הן נלמדות באמצעות פרטי מצות הקמת המשכן.
שבת ומשכן – זכר לבריאת העולם:
בסיום מצות שמירת שבת אשר נאמרה למשה רע"ה בפרשת כי תשא (שמות,, ל"א, י"ב-י"ז), לאחר סיום פרטי הציוויים למשה רע"ה על מלאכת המשכן, התורה מנמקת את מצות המנוחה בשבת, כזכר לבריאת ה' יתברך את השמים ואת הארץ, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, ל"א, י"ז, שם, כ', י'). פירוש המילים: "אות היא' 'כי ששת ימים עשה', והנה העושה מלאכה בשבת, מכחיש הוא במעשה בראשית" (א"ע- לא, י"ז), "כי העושה מלאכה בשבת, מעיד עדות שקר שלא שבת בו השם" (א"ע- לא, י"ז). וכן נאמר במצות שמירת השבת: "אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות, ל"א, י"ג). וכן נאמר לגבי המשכן: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, י"ג). כמו כן, התורה כתבה נימוק נוסף לשמירת שבת, שנאמר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אליהך לעשות את יום השבת" (דברים, ה', י"ד). כלומר, טעמי מצות שמירת שבת הם ביטוי ייחודי רק לעם ישראל, אשר בסיס אמונתו היא: שרק ה' יתברך ברא את השמים ואת הארץ בששה ימים, ורק הוא אשר הוציא את עם ישראל משעבוד מצרים. לפיכך מצות שמירת השבת עוצרת את המרוץ היום יומי לפתרון המצוקות והדאגות הקטנות של חיי העוה"ז, ע"מ להתבונן בבריאה ובקיום העולם, ובהסטוריה היהודית. ע"מ לקבל מבט אמוני מחודש, לקראת השבוע הבא. כשם שהקרבנות במשכן נועדו לכפר על חטאי האדם, ולאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו.
וכן כתב בעל "ספר החינוך" (מצוה לב): "משרשי מצוה זו. שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום, לקבוע בנפשותינו אמונת חדוש העולם, שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת. ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע, שהעולם נברא בששה ימים חלוקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו ענינים חלוקים, להורות על הרצון הפשוט... ובמנוחתינו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה?. ויהיה המענה: 'כי ששת ימים עשה ה', וגו' (שמות, ל"א, י"ז, שם, כ', י'). כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זכירת חדוש העולם, יש בו זכירת נס מצרים. שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה. והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה. ואמר שם (דברים, ה', ט"ו) במצות שבת: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' וגו', 'על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת".
וכן תמצא שכל העולם מונה שבעה ימים לשבוע אחד, ושנים עשר חדשים לשנה. לעובדה זו אין הגיון מבחינת הגויים, פרט לעם ישראל המאמין שה' יתברך ברא את העולם בשבעה ימים, וקבע להם את י"ב החדשים. לפיכך בטרם אמירת הציוויים על מלאכת "משכן העדות" (שמות, ל"ח, כ"א) לה' יתברך, הוקדמו לעם ישראל פרטי מצות שבת, אשר היא העדות כי ה' יתברך בורא שמים וארץ לבדו, ולאחר מכן נצטוו ישראל על מלאכת המשכן, אשר הוא משמש כעדות מוחשית לבריאת ה' יתברך את השמים והארץ.
וכן מובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ב): "א"ר יעקב בר' אסי, למה הוא אומר: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך' (תהלים, כ"ו, ח')?, בשביל ששקול כנגד בריאת עולם... ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ?, אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל, דכתיב: 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ' (דברים, ל', י"ט), אף משכן עדות לישראל, שנאמר: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות' (שמות, ל"ח, כ"א), לכך נאמר: 'ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" וגו'.
וכן מצאנו כי סמיכות הפרשיות מלמדת על נצחיות המשכן ונצחיותה של השבת לדורות עולם. אולם, מאחר והמשכן נגנז עם הקמת בית המקדש הראשון, ואילו השבת נקבעה מימי בראשית לדורות עולם, לפיכך מצות שמירת השבת קודמת למצות מלאכת המשכן, בבחינת "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם" (ברכות, נא:). כמו כן, מצות הקמת המשכן היא מצוה אחת, ואילו מצות שמירת שבת "שקולה כנגד כל מצותיה של תורה" (ירושלמי, ברכות, פ"א, דף ג). וכן מצאנו כי המשכן נועד לכפר על החטא החד פעמי של כלל ישראל בחטא העגל, ושמירת השבת מסוגלת לכפר אף ליחיד ולדורות עולם, על חטא ע"ז (שבת, קיח:).
תיעשה מלאכה – השראת השכינה לאחר עשיית המלאכה:
כפילות הציוויים והביצועים של פרטי מלאכת המשכן, והציווי על הפסקת ביצוע מלאכות המשכן ביום שבת קודש, נועדו גם ע"מ ללמד את סדרי העדיפויות של קיום התורה. כלומר, העדיפות העליונה היא שמירת מצוות התורה, והעדיפות המשנית היא העיסוק במלאכה לשם שמים. שנאמר: "ששת ימים תֵּעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" (שמות, ל"ה, ב'), רש"י פירש: "ששת ימים' הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". לפיכך התורה מלמדת מן הציווי על הפסקת ביצוע מלאכות המשכן ביום שבת קודש, כי אף בבית הכללי והפרטי הנבנה לכבוד ה' יתברך, חל איסור לחלל את קדושת השבת, ומקל וחומר למדים, כי אסור לחלל את השבת לשום צורך נחות יותר, כגון: ריווח ממוני, או הבערת אש, וכו'.
וכן מובא בתיקוני זוהר (תקונא עשרין וארבע דף סט:): "ובשבת גיהנם לא שלטא בעלמא, ולא ממנן דיליה. ובגין דא מני לישראל: 'לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת' (שמות, ל"ה, ג'), ואי בר נש אוקיד בשבת, אמר קודשא בריך הוא: אנא הויתי מכבה לנורא דלא אוקיד, ואתון מוקדין ליה?, אתון תתוקדון בגיהנם". וכן נאמר: "ששת ימים תֵּעשה מלאכה" וגו' (שמות, ל"ה, ב'), "ובית הלל אומרין: 'ששת ימים תעבד', עושה אתה כל ששה, ושאר מלאכתך היא נעשית מאיליה בשבת" (מכילתא דרשב"י פ"כ, ט), כלומר, ה' יתברך הבטיח שמלאכת היהודי בשבת, תיעשה מאליה, ולמרות זאת יש יהודי שעובד בשבת?!, מבלי לחשוש מן האמור "מחלליה מות יומת" (שמות, ל"א, י"ד). לפיכך הרמב"ם (שבת, פ"ל, טו) פסק ע"פ דברי הגמ' (חולין, ה.): "השבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל מחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגוים לכל דבריהם".
לפיכך נסמכה פרשת מלאכת המשכן למצות שמירת השבת, כי המשכן נעשה מתוך אמונה, ואחדות, ומתרומות כלל עם ישראל, ולמען ייחודיותם מן העמים, בהשראת השכינה במקום מרכזי אחד, רק בתוכם. ואף אחדות עם ישראל באמונה באחדות ה' יתברך, דרך קיום מצות שמירת השבת בשלמות, ע"פ כללי התורה, מייחדת את עם ישראל מן העמים. לפיכך גם חורבן הבית ואף הגאולה העתידית, מחוברות ומותנות באחדות ובשמירת השבת, כמובא בגמ': מקדש שני נחרב בעוון "שנאת חנם" (יומא, ט:), והוא עתיד להבנות "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים" (שבת, קיח:). וכן מצאנו כי המשכן נוצר מתרומה ממונית לה' יתברך כביכול, ואף שמירת השבת היא כביכול מעין תרומה ממונית לכבוד ה' יתברך.
מצות המנוחה ביום השבת, לא נועדה לעודד עצלות או לבזבוז זמן לריק, כפי שחשבו העכו"ם לפני שאף הם אמצו לעצמם יום מנוחה בשבוע. אדרבא, למרות שהפרנסה היא מן השמים, התורה מעודדת את ערך העבודה בששת ימי השבוע, והתורה אף מצוה על כך במפורש. וכן מובא במכילתא דרשב"י (פ"כ, ט): "ששת ימים תעבד', רבי אומר: הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל, עד שעשו מלאכה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות, כ"ה, ח')... ובית הלל אומרין: 'ששת ימים תעבד', עושה אתה כל ששה, ושאר מלאכתך היא נעשית מאליה בשבת. 'ועשית כל מלאכתך', שתהא בשבת כמי שאין לו מלאכה". וכן "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון" (אבות, פ"ב, משנה ב). וכן מצאנו כי חז"ל בתקופת התלמוד תמהו, כיצד יכלו החסידים "הראשונים" לקיים את התורה ולהתקיים ללא מלאכה?, כמובא בגמ' (ברכות, ל"ב:): "תנו רבנן: חסידים (זריזין במצוות-רש"י, מנחות, מ:) הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת?, ומלאכתן היאך נעשית?. אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". דהיינו, אף החסידים הראשונים עסקו במלאכה, וה' יתברך ברך את מלאכתם.
כלומר, קיום מצות התורה הוא בבחינת קיום העולם, ועשית המלאכה בששה ימים היא תיקון העולם, דהיינו, העיסוק בעבודה בששת ימי החול, הוא כלי לקבלת השפע האלוהי, מכורח המציאות הגשמית ולצורך פרנסת הגוף. לפיכך בעת העיסוק במלאכה בששת ימי החול, יש לכוון לשם שמים, בבחינת "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי, ג', ו'). וכן הרמב"ם (דעות, פ"ג, ג) פסק: "המהלך בדרך זו, כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו, עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' (אבות, פ"ב, משנה יב), והוא שאמר שלמה בחכמתו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
כרובים ושבת – שיאי קדושות המקום והזמנים:
מעל ארון העדות הניחו את הכפורת מזהב טהור, אשר מתוכה במקשה אחת, עמדו שני כרובים בדמות שני תינוקות זכר ונקבה כבני שנה, כשידיהם עשויות ככנפיים בגובה של עשרה טפחים, וכנפיהם סוככו על הכפורת. למרות שמבחינת קלות הביצוע היה אפשר להפריד בין מקשת הכרובים לבין מקשת הכפורת, ולחברם יחד לאחר מכן, בכל זאת, ה' יתברך ציוה לעשותם ממקשה אחת, כחלק בלתי נפרד מן הכיסוי לארון הברית. משום שמקשת הכפורת עם הכרובים, שימשה ככיסוי לארון הקודש, אשר בו הונחו שתי לוחות הברית, שבשניהם נכתבה מצות שבת בכפילות של "זכור ושמור" במקשה אחת. לפיכך למרות שמקשת הכפורת הייתה כביכול חלק נפרד מן הארון, התורה כללה את הכפורת והכרובים כחלק אחד, ובלתי נפרד מארון הקודש, אשר הונח בקודש הקודשים, והיה תכליתו של המשכן.
הציווי על כפילות הכרובים ועל הנחת צלמם בקודש הקודשים, מבטא גם את כפילות אהבת ה' הן לצדיקים והן לפשוטים שבעם ישראל. דהיינו, החיבור בין הכרובים מסמל את החיבור שבין ה' יתברך לצדיקים, וכן "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא, נד.). וצורת פני הכרובים מסמלת את אהבתו של ה' יתברך לפשוטים מעם ישראל, אשר הם בבחינתו כתינוקות, שאין מקפידים על מעשיהם הרעים, אלא אוהבים אותם כמות שהם, שנאמר: "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע, י"א, א'). אולם, ע"מ למנוע את האמונה בכרוב אחד כאל, ה' ציוה לעשות שני כרובים, "ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת היו פני הכרבים" (שמות, כ"ה, כ', ל"ז, ט'). מפאת חשיבות סמליות הכרובים, ה' תמצת את שכינתו בינהם, עד שדוד המלך ע"ה כינהו בשם: "יושב הכרובים" (תהלים, פ', ב'). כלומר, מקום ההתבוננות שבין הזכר והנקבה שבכרובים, יצרה מעל הכפורת ארון העדות, את המקום הכי מרכזי והכי מקודש בכל העולמות.
וכן מצאנו כי בציווי על שמירת השבת, נכתב בלוחות הראשונים: "זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וגו' (שמות, כ'- א', י'). ובלוחות השניים נאמר בציווי על שמירת השבת: "שמור את יום השבת לקדשו... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וגו' (דברים. ה'-י"א, י"ד). כלומר, מצות "זכור ושמור", לא נאמרה רק לענין מצות שבת, אלא היא אמורה גם לגבי כלל מצות התורה, אשר יש לזוכרם ולשומרם תמיד. וכן נאמר בגמ' כי מצות שמירת שבת "שקולה כנגד כל מצותיה של תורה" (ירושלמי, ברכות, פ"א, דף ג), דהיינו, משום שמצות שמירת השבת שנכתבה פעמים רבות בתורה, מסמלת בקביעות שבועית, את הקשר הכפול של "זכור ושמור", הקיים בין ה' יתברך לבין עם ישראל, בבחינת "כחיבת זכר ונקבה" (יומא, נד.) שבכרובים.
וכן מובא בזוה"ק (פנחס, רכד.): "זכור לזכר שמור לנקבה", לפיכך נאמר בכפילות: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא, י"ט- ל', כ"ו-ב'). "מאי טעמא אמר: 'את שבתותי', ולא אמר את שבתי?, משל למה הדבר דומה: למלך שהיה לו כלה נאה, וכל שבוע ושבוע מזמינה יום אחד להיות עמו, והמלך יש לו בנים נאים ואהובים. אמר להם: הואיל וכן, שמחו אתם ג"כ ביום שמחתי, כי אני בשלכם אני משתדל, ואתם גם כן הדרו אותו. ומאי זכור ושמור?, זכור לזכר ושמור לנקבה, מאי טעמא?, 'ומקדשי תיראו', שמרו עצמכם מהרהור, כי מקדשי קדוש הוא. למה?, 'כי אני ה' מקדשכם' (ויקרא, כ', ח'), אני בכל צד" (זוהר, השמטות, בראשית, רסא.). כלומר, ה' יתברך אהב את יום השבת "כחיבת זכר ונקבה" (יומא, נד.) שבכרובים, ולכן ה' יתברך קבע לעם ישראל, את יום השבת ליום הקדוש ביותר בשבוע, גם לזכר וגם לנקבה. לפיכך בטרם הציוויים על מצות שמירת שבת והתרומה למשכן, נאמר: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות, ל"ה, א'), דהיינו, בכדי לכלול גם את האנשים ואף את הנשים, בשמיעה ובקיום שתי המצוות הללו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי קדושת משכן ה' יתברך, וקדושת השבת מחוברות זו לזו, הן לענין ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת, והן לענייני סמליות קדושתם הרוחנית. לפיכך אף הגאולה העתידית מחוברת ומותנית בשמירת השבת, כמובא בגמ': "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים" (שבת, קיח:). וכן נאמר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע... וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה, נ"ו, ב', ז').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי, מתוך סיה"ק אדרב"א