פרשיות ויקהל – פקודי – משכן השלמות

קוד: פרשיות ויקהל – פקודי – משכן השלמות בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"א אדר-א התשע"ד
ויקהל – פקודי – משכן השלמות
מבוא:
ספר שמות מסתיים בפרשיות ויקהל ופקודי, אשר בד"כ הן נקראות בשבת אחת במחובר. הפרשיות מתארות את פרטי הציווי לעם ישראל על מלאכת המשכן, את התרומות, את הביצוע בפועל, את סיכום החומרים למשכן, את הקמת המשכן ע"י משה רע"ה, ובסיום ספר שמות מתוארת ירידת השכינה למשכן. פרטי הפרטים המפורטים בפרשיות ויקהל ופקודי, נועדו ללמד על שלמות ביצועו בכל הרמות והכוונות הארציות, אשר כתוצאה מכך ירדה שלמות השכינה לשרות במשכנה המושלם, שנאמר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מעד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות, מ', ל"ד-ל"ה). וכן מצאנו כי התורה כפלה את פרטי מלאכת המשכן, גם בציוויים ואף בביצוע, משום שהמשכן היה חביב מאד בעיני ה' יתברך. וכן הרמב"ן כתב (שמות, ל"ו, ח': "כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה, ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה". וכן "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה" (רש"י-בראשית, כ"ד, מ"ב). כלומר, אף כפילות פרשיות המשכן נועדו ללמד, הן על חשיבותו הרוחנית בעיני ה' יתברך, והן על חשיבותו לעם ישראל לדורותיו. לפיכך התורה כפלה, הרחיבה ופרטה את כל הפרטים אשר קדמו להשראת השכינה בחומריות הארצית, גם ע"מ לסבר את האוזן האנושית לסיבת הפלא הגדול, אשר בו כבוד "ה' מלא את המשכן" ת"פ שנים ברציפות. ואף ע"מ לתת לדורות עולם בטחון בגאולה העתידית שאנו מצפים לה, כאמור בחזון הנביא ישעיה: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה, נ"ב, ח'). וכן נאמר במדרש (אליהו רבה, פרשה כג): "ומפני מה משכן קיים היום?, מפני שעשאוהו כשירין בנדיב לב, וקשין לפניו של אבינו שבשמים להפסיק כל שנעשו על ידי כשירין בנדיב לב, ושכרן שעשאוהו בנדיב לב, שעתיד הקב"ה שיבוא וישרה בתוכו כמדה ראשונה". כלומר, המשכן היה כבית משותף, אשר בו שכנו זה לצד זה: חומריות תרומות עם ישראל, יחד עם רוחניותו של ה' יתברך. לפיכך דרך פרטי מלאכת המשכן והקמתו, התורה מבארת, כי התנאים לשיתוף תמצית השכינה בתוך חומריות האדם ובתוככי עם ישראל, מותנית באחדות, בטוהר הכוונות ובשלמות כשרותם של עם ישראל, כולל הנשים, המנהיגים, החכמים, וצדיקי האמת. כמבואר להלן בהרחבה:
א. ויקהל משה – מתן הצו לכשרים.
ב. תרומות הנשים – תוספת קדושה לגשמיות.
ג. תרומת הנשיאים – לתיקון גסות הלב.
ד. חכמת בצלאל – צירוף הרוחניות לחומרים הגשמיים.
ה. הקמת המשכן – בידי משה איש האלוהים.
ויקהל משה – מתן הצו לכשרים:
הציווי על הקמת המשכן נאמר למשה רע"ה ביום הקדוש ביותר בשנה, כמובא במדרש (תנחומא, תרומה, סימן ח): "ביום הכפורים נאמר למשה 'ועשו לי מקדש' (שמות, כ"ה, ח')... שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום א"ל הקדוש ב"ה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות, כ"ה, ח'), כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל". למחרת נאמר: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", דהיינו, משה רע"ה כינס ואיחד את כלל ישראל במרגלות הר סיני, "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר" (רש"י-שמות, ל"ה, א'), ואותו היום היה יום שישי, לפיכך הקדים משה רע"ה את "אזהרת שבת לצווי המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת" (רש"י- שמות, ל"ה, ב'). ביום ראשון י"ג בתשרי ב' תמ"ט, עם ישראל התחילו לתרום, "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שמות, ל"ו, ג'), דהיינו, בשני הבקרים של י"ג וי"ד תשרי, עם ישראל הזדרזו להשלים את כל תרומות החומרים למלאכת המשכן. וכשנכנס חג הסוכות בט"ו בתשרי, ענני הכבוד חזרו לסוכך על עם ישראל, לאחר שהם הסתלקו מעליהם מיום שנעשה העגל ועד אותה יום. כלומר, התרומות למשכן רוממו את עם ישראל למצבם הרוחני במעמד הר סיני, ושייכו אותם לבנין המשותף עם הקב"ה.
כלומר, אף ההכנות למלאכת המשכן נעשו מתוך אחדות, ושלמות הזמן, המקום, והאדם, דהיינו, הציווי נאמר למשה רע"ה ביום הכפורים, הציווי לעם ישראל נאמר במקום קבלת התורה בנעשה ונשמע במרגלות הר סיני, וכלל עם ישראל אשר היו בעלי תשובה ברמה מעל צדיקים גמורים (ברכות, לד:) הנקיים מכל חטא, הזדרזו "בבקר בבקר" להביא את תרומתם בשמחה, ברצון ובנדיבות הלב, לפני היום הראשון "לחשבון עונות" (תנחומא, אמור, סימן כב). וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יב, טז): "שמחו כל ישראל במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות, ראה מה כתיב (שמות, ל"ה, כ"ב): 'ויבאו האנשים על הנשים', שהיו דוחקות זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביא, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה. שנאמר: 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר' (שמות, ל"ו, ג'), וכתיב: 'והמלאכה היתה דים' (שמות, ל"ו, ז') וגו'. לפיכך נאמר במדרש (אליהו רבה, פרשה כג): "ומפני מה משכן קיים היום?, מפני שעשאוהו כשירין בנדיב לב, וקשין לפניו של אבינו שבשמים להפסיק כל שנעשו על ידי כשירין בנדיב לב, ושכרן שעשאוהו בנדיב לב, שעתיד הקב"ה שיבוא וישרה בתוכו כמדה ראשונה".
תרומות הנשים – תוספת קדושה לגשמיות:
התורה מציינת את ייחודיות תרומת הנשים למשכן בכפילות, תחילה התורה מציינת את זריזותם בהבאת החומרים למשכן, שנאמר: "ויבאו האנשים על הנשים... הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" (שמות, ל"ה, כ"ב), וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יב, טז): "שהיו דוחקות זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביא, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה". לאחר מכן הנשים המומחיות בתחום הטויה הביאו "מטוה", והנשים המומחיות בתחום הטויה משער עזים "טוו את העזים", לצורך כיסויי המשכן. וכן מובא בגמ' (שבת, צט.): "תנו רבנן: יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות. דאילו בתחתונות כתיב (שמות, ל"ה, כ"ה): 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו', ואילו בעליונות כתיב (שמות, ל"ה, כ"ו): 'וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים'. תניא משום רבי נחמיה: שטוף בעזים, וטווי מן העזים", רש"י פירש: "היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן". כלומר, הנשים בעלות "חכמה יתירה", טוו את היריעות התחתונות, אשר נראות רק מתוך המשכן, והנשים בעלות "אומנות יתירה", טוו את היריעות החיצוניות, אשר נראות רק מחוץ למשכן. בהמשך לכך, אף הנשים התמימות תרמו את מראות הנחושת לכיור ולכנו, שנאמר: "ויעש את כיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד" (שמות, ל"ח, ח'). וכן מובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ט): "אמרו הנשים מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן?, עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין?, א"ל הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה?, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר: 'ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו' (שמות, ל"ח, ח'), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה". וכן כתב הא"ע (א"ע-שמות, ל"ח, ח'): "והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות".
כלומר, מסירות הנפש של הנשים, אשר התבטאה בהבאת התכשיטים והמראות לקודש, קידשה את חומרי התרומות בכוונת לבן. אולם, ייחודיותו של הכיור אשר תפקידו היה לטהר את הכהן, ולהוסיף לו קדושה גשמית ורוחנית, נתרם רק ע"י הנשים הצדקניות, אשר "סרו מתאוות העולם הזה". כלומר, הטבילה במקוה נועדה להסרת הטומאה, וקידוש הידיים והרגלים מן הכיור, נועד לניקיון ידיהם העסקניות (טהרות, פ"ז, משנה ח), ורגליהם היחפות של הכהנים, בטרם עבודתם בקודש. לפיכך לאחר ההתקדשות בכיור, כל גופו של הכהן מתקדש, החל ברגלים וכלה בידיים אשר הם למעלה מכל הגוף בעת הגבהתם. כמו כן המראות שימשו לצורך צניעותו של הכהן, משום שאסור להסתכל באשה זרה, לכן עשו את הכיור וכנו במראות הצובאות, כי כשהכהן היה מקריב את קרבן הנשים, הוא היה מסתכל במראות הכיור, ורואה בו את פרצוף האישה המביאה הקרבן. לפיכך התורה לא כתבה את מדות הכיור, כי "אין לך מדה יפה מן הצניעות" (רש"י-שמות, ל"ד, ג').
תרומת הנשיאים – תיקון גסות הלב:
י"ב נשיאי שבטי ישראל, תרמו למלאכת המשכן תרומה בעלת ערך כספי רב. אולם, התורה הבדילה אותם מתרומותיהם של כלל עם ישראל, ע"מ ללמד על היוצא דופן. שנאמר: והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן" (שמות, ל"ה, כ"ז). "אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה?, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות, ל"ו, ז'): 'והמלאכה היתה דים', אמרו נשיאים מה עלינו לעשות?, 'הביאו את אבני השהם' (שמות, ל"ה, כ"ז) וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (רש"י-שמות, ל"ה, כ"ז). בתרגום כ"י נאמר: "וענני השמים הולכים לפישון, ודולים מִשׁם את אבני שוהם חזק, ואת אבני המילואים לשקע באפוד ובחושן, ומורידים אותם על פני המִדבר, והולכים נשׂיאי ישׂראל ומביאים אותם לצורך המלאכה" (כת"י-שמות, ל"ה, כ"ז). הזוה"ק מבאר מדוע הנשיאים זכו להבאת אבני השוהם ומילואים?, "אמר קודשא בריך הוא: ליתו נשיאים דלבייהו גס בהו, וייתון אלין אבנים דאינון משתכחי על לבא דכהנא, ויתכפר עלייהו מגסות לבייהו, וכתיב (שמות, כ"ח, ל'): 'והיו על לב אהרן בבאו לפני ה'', ועל דא 'והנשיאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים', לכפרא עלייהו" (זוהר, ויקרא, כג.).
כלומר, למרות שמחשבת הנשיאים הייתה ברת הגיון אנושי, דהיינו, לזכות את העם במצות התרומות למשכן בנדיבות הלב, מתוך התחייבותם של הנשיאים להשלים מממונם הפרטי, את כל אשר יחסר למלאכת משכן. אולם, ה' יתברך לא בקש את הערך הכלכלי של התרומות למשכן, אלא את ערך נדיבות הלב, שנאמר: "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'", וגו' (שמות, ל"ה, ה'). כלומר, הציווי היה להתרומם בקדושה, דרך מתן העצמיות לה' יתברך, לפיכך גם העשיר ואף העני נדרשו לתרום ע"פ יכולתם, מתוך שיווין בכוונות הלב. לפיכך הנשיאים כשלו, הן במחשבתם, והן בחוסר הכרותם את עומק לב הצבור, והן באמירתם המתנשאת: "יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו", משום שלעניין קיום מצוות ה', הנשיאים מחויבים לעשותן בזריזות, כנדרש מאחרון העם, ואף למעלה מכל העם. וכן אמר ר' יאשיה: "כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך לא יחמיצו את המצוות. אלא אם באה מצוה לידך, עשה אותה מיד" (ילק"ש, פרשת בא, רמז רא). וכן מובא במדרש (תנחומא, כי תשא, סימן טו): "מעשה באבון רמאה שהיה בבצרה, והלכו רבותינו לשם לבקש פרנסה. ולא בקש לפסוק עד שפסקו כל בני בית הכנסת, ופסק הוא כנגד כולן. לפיכך קורין אותו אבון רמאה". "ולא שהיה רמאי ח"ו, אלא שהיה מרמה במצות" (מד"ר, דברים, פרשה ד, ח). לפיכך הנשיאים נענשו בשלשה עונשים: הן בהורדה הנצחית של האות "י" מתוארם, והן בכך שה' יתברך זימן להם את אבני השוהם והמילואים, ע"מ שהם לא יזכו לתרום מממונם ככל עם ישראל, והן בפרסום תרומתם הייחודית, ע"מ לכפר להם על חטא גסות הרוח.
לפיכך אומנם בסופו של דבר הנשיאים תרמו תרומות יקרות ערך לאפוד ולחושן, אך שלמות תרומתם נפגמה בכך שהנשיאים לא הזדרזו לתרום, משום שהזריזות בקיום מצות ה' יתברך, היא חלק בלתי נפרד משלמות המצוה. התורה רמזה את פרט פגם תרומת הנשיאים, ע"מ ללמד על כלל עם ישראל, אשר שמחו "במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות" (מד"ר, במדבר, פרשה יב, טז).
אולם, לאחר כששה חדשים, מכן הנשיאים תקנו את טעותם, והזדרזו להתנדב מכל הלב בעת חנוכת המזבח, למרות שהם לא נתבקשו. כמובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יב): "ויקריבו אותם לפני המשכן' (במדבר, ז', ג'), מלמד שהביאום ומסרום לצבור. באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם, עד שנאמרה לו מפי הגבורה: 'קח מאתם'. הה"ד: 'ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם' (במדבר, ז', ה') וגו', מהו לאמר?, תני רב הושעיא, אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, צא ואמור להם דברי כבושים ודברי נחמות... 'קח, מאתם' היה הדבר. הא הסכימה דעתם לדעת העליונה. והיה משה מתיירא ואומר: תאמר שמא אחת מן העגלות נשברה?, או אחד מן השוורים מת?, ונמצא קרבן של נשיאים פסול. אמר לו הקב"ה: 'והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד' (במדבר, ז', ה'), ניתן להם הוויה, שיהיו קיימים לעולם. עד היכן היו קיימים?... תני בשם ר"מ: עד עכשיו הן העגלות והפרות קיימות, ולא הוממו, ולא הזקינו, ולא הטריפו ולא נשברו. והלא דברים ק"ו, מה אם העגלות שנדבקו במלאכת אוהל מועד ניתן להם הוויה עד שיהיו קיימות לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה על אחת כמה וכמה".
חכמת בצלאל – צירוף הרוחניות לחומרים הגשמיים:
לאחר קבלת התרומות מנדיבות לבם של עם ישראל, ה' יתברך בחר בבצלאל נינה של מרים הנביאה, ובן לשבט יהודה, להיות האחראי על כל מלאכת המשכן. התורה כתבה בכפילות גם את כישוריו של בצלאל, הן בפרשת כי תשא (שמות, ל"א, ב'-ה'), והן בפרשת ויקהל (שמות, ל"ה, ל'-ל"ג), ע"מ ללמדנו שלביצוע המשכן לא נדרש האומן הגדול בעולם, או בעל כשרון אומנותי טבעי, אלא אדם אשר נוצר לשם ביצוע השליחות האלוהית לבניית המשכן לה' יתברך, ולאחר שהוא עבר את ההכנה האמורה בפרשת כי תשא: "ראה קראתי בשם בצלאל... ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" וגו' (שמות, ל"א, ב'-ג'). בנוסף לכך, אותו אדם צריך להיות מקובל גם על עם ישראל כשליחם לביצוע המשכן בתוכם, לאחר שהוא קיבל את ההכשרה האלוהית המיוחדת, לצורך הביצוע בפועל של המשכן, כאמור בפרשת ויקהל: "ראו קרא ה' בשם בצלאל... וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" וגו' (שמות, ל"ה, ל'-ל"א). כלומר, ה' יתברך בורא את האדם, ומייעד לו את השליחות הראויה לו לתיקון העולם שברא. וכך היה גם במשכן, משה לימד את הציוויים למשכן, בצלאל יצר את המשכן, ואהרן ובניו שרתו במשכן.
לפיכך התורה מציינת כי בצלאל בצע את שליחותו בשלמות, למרות שהוא היה נער בגיל שלוש עשרה (סנהדרין, סט:) בלבד. שנאמר: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות, ל"ח, כ"ב). ומובא במדרש (תנחומא, ויקהל, סימן ד): "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור. וימלא אותו רוח אלהים' (שמות, ל"ה, ל'-ל"א), ולא תאמר בצלאל בלבד, אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן, נתן בהם הקב"ה חכמה ודעת ובינה, שנאמר: 'ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה' (שמות, ל"ו, ח'), ולא תאמר בבני אדם, אלא אפילו בחיה ובבהמה נתן בהם הקב"ה חכמה, שנאמר: 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה' (שמות, ל"ו, א'), שנתן הקב"ה חכמים בבני אדם ובבהמה, ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל". כמובא במדרש (שמו"ר, פרשה נ, ה): "ויעש בצלאל' (שמות, ל"ז, א'), וכי בצלאל עשה לעצמו, שבכל דבר ודבר הוא אומר: 'ויעש בצלאל'?, אלא על שנתן נפשו עליו ביותר, לא קיפח הקב"ה שכרו ופרסמו הכתוב על כל דבר ודבר".
כלומר, ה' יתברך יצר את בצלאל, "וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת" (שמות, ל"ה, ל"א-ל"ב), ע"מ שהוא יוסיף לחומרים הגשמיים של משכן ה' יתברך את הכוונות הרוחניות, אשר הן מחברות בין הגשמיות הארצית לרוחניות האלוהית, כחיבור שבין הגוף החומרי לבין הנשמה האלוהית. וכן מובא בגמ' (ברכות, נא.): "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, כל העוסקים במלאכת המשכן, פעלו בחכמה בבינה ובדעת, במיטב המקצועיות, והיצירתיות האמנותית האנושית. אולם בצלאל הצעיר, הוסיף למלאכת המשכן את "רוח הקודש" (רש"י-שמות, ל"א, ג'), לצורך צירוף השלמות הכוללת של הפרטים המושלמים, במלאכות הגשמיות, אשר נעשו לשם שמים, החל בתרומות וכלה בביצוע האומנותי של משכן ה'. דהיינו, כשם שהנשמה הטהורה מצרפת את רמ"ח האברים ושס"ה הגידים של גוף, והופכת אותו לאדם חי. וכן נאמר: "ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את על העבדה. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו" וגו' (שמות, ל"ט, מ"ב-מ"ג), כלומר, כלל עם ישראל עשו את כל מלאכת המשכן הגשמית, כעבודת קודש למען ה' יתברך, ע"פ השגתם הרוחנית. ובצלאל הוסיף לעבודות את הכוונות האלוהיות, עד שרק משה רע"ה יכול היה לראות, כי המלאכה בכללותה נעשתה בדיוק כפי שה' יתברך ציוה אותו. לפיכך נקבעו בתפלה שמונה עשרה ברכות, "כנגד שמנה עשרה ציוויין שבתורה בפרשת משכן" (ירושלמי, ברכות, פ"ד, ח), שנאמר: "כאשר ציוה ה' את משה", י"ח פעמים.
הקמת המשכן – בידי משה איש האלוהים:
ביום כ"ג באדר ב' תמ"ט, משה רע"ה איש האלהים הקים את המשכן לראשונה, "והעלה עליו הקב"ה כאלו הוא עשאו, שנאמר (דבה"י-א, כ"א, כ"ט): "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר" (שמו"ר, פרשה לה, ג). וכן נאמר: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן' (במדבר, ז', א'), מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו, משחו ולא פרקו. רבי יוסי בר' יהודה: אף בשמיני העמידו ופרקו, שנאמר: 'ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן' (שמות, מ' י"ז). נמצאנו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו, המשכן וכל הכלים לימשח, בראש חודש הוקם המשכן" (ספרי, במדבר, פסקא מד). "וכן הוא אומר: 'וידבר ה' אל משה ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד' (שמות, מ', ב'), אמר משה: רבש"ע, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו. ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר: 'ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן' (שמות, מ', י"ז), ומי העמידו?, משה. שנאמר: 'ויקם משה את המשכן' (שמות, מ', י"ז)... 'וירא משה את כל המלאכה' (שמות, ל"ט, מ"ג), את כל מלאכת המשכן אינו אומר, אלא את 'כל המלאכה', שהיה הכל כמעשה בראשית" (תנחומא, פקודי, סימן יא).
כלומר, המדרשים מתרצים את הסתירה שבין האמור: "הוקם המשכן" (שמות, מ', י"ז), דהיינו, הוקם מאליו, לבין האמור: "ויקם משה את המשכן" (שמות, מ', י"ח), דהיינו ע"י משה רע"ה. אולם נשאלות השאלות: מדוע משה רע"ה לא קיים את ציווי ה' יתברך להקים את המשכן בידיו?, ועוד, מדוע התורה כתבה שמשה הקים את המשכן אם הוא עמד מאליו?, הרי לשבח המשכן עדיף היה שייכתב שה' יתברך הקימו?, ועוד, הרי משה הקימו ופרקו בכל יום משבעת ימי המילואים ללא סיוע, מדוע רק ביום השמיני משה נזקק לסיוע?.
נלענ"ד כי היה בכוחו הגשמי והרוחני של משה רע"ה להקים את המשכן לבדו. אולם, ביום השמיני אשר בו ירדה מלוא השכינה לדור בתוכו, כפי שנאמר בכפילות: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות, מ', ל"ד-ל"ה), אף משה רע"ה לא ידע להשיג את מלוא הכוונות העליונות, לפיכך נאמר במדרש: "אמר משה: רבש"ע, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו. ואני כותב עליך שאתה הקימתו" (תנחומא, פקודי, סימן יא). כלומר, באופן גשמי משה רע"ה יכול היה להקים את המשכן לבדו, אולם לצורך התאמתו לרוחניות הגבוהה של משכן לה' יתברך, משה רע"ה נזקק לסיוע אלוהי, לצורך הקמת הבית המשותף לאדם ולבוראו. על כן נאמר תחילה: "הוקם המשכן" (שמות, מ', י"ז), דהיינו, ברוחניות. ומיד לאחר מכן נאמר: "ויקם משה את המשכן" (שמות, מ', י"ח), דהיינו, בגשמיות. ה' יתברך לא חפץ להקים את המשכן לבדו, ברמת הנצחיות האלוהית העליונה, משום שאם עם ישראל היו חוטאים, ה' יתברך היה נפרע מהם, ולא היה גונז את החומרים בלבד. וכן נאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העדות" (שמות, ל"ח, כ"א), "מהו משכן, משכן שני פעמים?, אמר רבי שמעון: שני פעמים נתמשכן על ידיהם" (ילק"ש, פקודי, רמז תיד).
כמו כן, משה רע"ה למד את ישראל מוסר השכל כללי, הנוגע לקיום כל מצוות התורה, דהיינו, שלא יאמר אדם: אינני יודע, או אינני יכול. אלא, יעשה כמיטב יכולתו, וה' יתברך יסייע בידו לקיימן כראוי. וכן מובא בגמ': "בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת, קד.), ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (קידושין, ל:), ובמדרש (שיה"ש רבה, פרשה ה, ב) נאמר: "רבי יסא אמר, אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו... ר' לוי אמר: אילו היו ישראל עושין תשובה אפילו יום אחד, מיד הם נגאלין, ומיד בן דוד בא".
נמצאנו למדים, כי לצורך השראת השכינה במשכן, משה רע"ה נצטווה להקימו, ולא האומנים. מכמה סיבות, סיבה אחת היא: משום שמשה איש האלוהים, היה שליח נאמן גם בעיני עם ישראל, ואף בעיני ה' יתברך, לפיכך הקמתו בידי משה רע"ה, הסירה כל ספק ביחס ליושר ולהגינות שליוו את כל מלאכת המשכן, דהיינו, משום שמשה רע"ה הוא סמל לשילוב שבין אדם אנושי לבין אדם אלוהי, וכן נאמר: "כי קרן עור פניו" (שמות, ל"ד, כ"ט). כלומר, דמותו של משה רע"ה הייתה כדמות המשכן, אשר אף הוא משלב בין הגשמיות לרוחניות. סיבה שניה היא: ע"מ לשמר את נצחיות מרכיבי המשכן, אשר נגנזו בעת הקמת בית מקדש הקבע בירושלים, משום שהמשכן הוקם והתקדש הן ע"י בסיוע ה' יתברך בהקמתו, והן ע"י שמשה רע"ה הכלול במידת הנצח, משום ששמשה רע"ה תרם למשכן את שברי הלוחות הראשונים וגם את הלוחות השניים, ואף את הפיקוח על הציוויים, וגם את המנין ואיכות החומרים למלאכת המשכן. סיבה שלישית היא: משום שרק משה רע"ה ידע לכוון את הסודות והרזים האלוהיים הטמונים בכל אחד ממרכיבי המשכן, לפיכך ע"פ ציווי ה' יתברך, משה רע"ה הקים ופירק את המשכן במשך שבעה ימים כולל יום שבת, כנגד הורדת השפע של שבעת ימי בראשית, ובכדי שחלקי המשכן יתקדשו גם בקדושת יום השבת. סיבה רביעית היא: "שאמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה, ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך!, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר (שמות, מ', י"ז): 'ויקם משה את המשכן" (תנחומא, פקודי, סימן יא). כלומר, המשכן הוקם בזכות משה רע"ה איש האלהים.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי משכן ה' יתברך נעשה מתוך אחדות וחיבור השלמויות האנושים עם השלמות האלוהית. לפיכך התורה הרחיבה ופרטה את כל הפרטים, אשר קדמו להשראת השכינה בחומריות הארצית. הן ע"מ לסבר את האוזן האנושית לסיבת הפלא הגדול, אשר בו כבוד "ה' מלא את המשכן", והן ע"מ לתת לדורות עולם בטחון בגאולה העתידית שאנו מצפים לה, כאמור בתפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון", ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם. חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" (ישעיה, נ"ב, ז'-י').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א