פרשת כי תשא – התאמת התורה למקבלה

קוד: פרשת כי תשא – התאמת התורה למקבלה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד י"ג אדר-א התשע"ד
כי תשא – התאמת התורה למקבלה
מבוא:
פרשת כי תשא עוסקת במספר נושאים שונים, אשר לכאורה אין בינהם קשר הן מבחינת זמני הציווי, והן מבחינת רצף הארועים. הפרשה פותחת במצות מחצית השקל, ולאחר מכן בציווי על ביצוע הכיור וכנו, והציווי על שמן המשחה לקידוש כלי הקודש במשכן, לאחר מכן נאמרו פרטי קטורת הסמים, מינוי בצלאל ואהליאב לביצוע כלי הקודש, מצות שמירת שבת, מסירת הלוחות הראשונים, מעשה העגל, מצות המועדים, ובסיום פרשת כי תישא מתוארת קבלת הלוחות השניים. מדרשי חז"ל מלמדים כי הקשר בין נושאי פרשת כי תשא, הוא הקדמת הרפואה והכפרה לדור המדבר על מעשה העגל, כמובא במדרש (תנחומא, תרומה, סימן ח): "א"ר יהודה בר' שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר (משלי, ה', ו'): 'נעו מעגלותיה לא תדע', מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי: ביום הכפורים נאמר למשה 'ועשו לי מקדש' (שמות, כ"ה, ח')... אמר הקדוש ב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל... ולכן מתכפרין בזהב 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב', אמר הקב"ה (ירמיה, ל', י"ז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך". יחד עם זאת, כידוע, התורה הקדושה היא אינה אוסף סיפורי הסטוריה ח"ו, אלא התורה הנצחית היא תורת חיים והנהגות לכלל הדורות. לפיכך התורה מלמדת את המסרים האלוהיים ע"פ סדר הקדימויות של חשיבותם. לפיכך עיקר נושאי פרשת כי תשא מלמדים מוסר לדורות עולם, דהיינו, עקרון התאמתה של התורה למקבלה, מבלי להוסיף או להוריד אף לא אחת ממצוותיה. לפיכך בטרם תחילת הסיפור על חטא העגל, עם ישראל נצטוו לבצע מעשים קטנים למען קדושת המשכן, דהיינו, הציווי על ביצוע הכיור וכנו, והציווי על שמן המשחה לקידוש כלי הקודש במשכן, הכנת קטורת הסמים, מינוי בצלאל ואהליאב לביצוע כלי הקודש. ולאחר מכן נאמרה שוב מצות שמירת שבת, ע"מ ללמדנו את קלות התשובה אף מחטא ע"ז, כמובא בגמ' (שבת, קיח:): "אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו". מצד שני לאחר סיום פרשת חטא העגל נאמרה פרשת המועדים, ע"מ ללמדנו את חשיבותם של המועדים, כמובא בגמ': "ואמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדים (רש"י-חולו של מועד, בעשית מלאכה) כאילו עובד עכו"ם" (מכות, כג.). בסיום פרשת כי תשא, ה' יתברך מחל לעם ישראל על חטא העגל ביום הכפורים, וקבע שיום זה יהיה לדורות, ליום "סליחה ומחילה" (תענית, ל:), משום שהכישלון האנושי הוא חלק בלתי נפרד מן האדם החומרי, לפיכך ה' יתברך התאים את התורה לרמתם הרוחנית של מקבליה לאורך הדורות, מבלי להוסיף או לגרוע אף לא אחת ממצוות התורה הנצחית, כמבואר להלן בהרחבה:
א. מחצית השקל – לכפרה על חטא העגל.
ב. שבירת הלוחות – התאמת התורה למקבלה.
ג. שמירת שברי הלוחות – שימור זכור ושמור.
ד. שינוי היחס למלאך – בהתאם לשינוי הרוחני שחל בישראל.
ה. שרפת פרה אדומה – כפרה על חטא העגל.
מחצית השקל – לכפרה על חטא העגל:
בפרשת תרומה עם ישראל נצטוה להמנות לפני הקמת המשכן, באמצעות תרומת חובה של מחצית שקל כסף (9.6 גרם כסף, 9 דולר בערך) לצורך יציקת אדני המשכן. בפרשת כי תשא עם ישראל נצטוה להמנות בשנית, אחרי הקמת המשכן, באמצעות תרומת חובה של מחצית שקל כסף (9.6 גרם כסף, 9 דולר בערך) נוספת, לצורך קרבנות הציבור, וכן פירש רש"י (שמות, ל', ט"ו): "והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר, א', א'): 'באחד לחדש השני בשנה השנית', ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר: 'לכפר על נפשותיכם' (שמות, ל', ט"ו), שהקרבנות לכפרה הם באים". כלומר, התרומה הכתובה בתורה בתחילת פרשת כי תשא, נכתבה בטרם שהתורה כתבה על חטא העגל, ואף התרומת מחצית השקל השנייה, נעשתה בפועל רק כשמונה וחצי חדשים לאחר מעשה העגל. א"כ מדוע התורה לא כתבה את התרומות למשכן ע"פ סדר הזמנים של הציוויים ושל התרומות בפועל?. ע"פ הפשט ניתן לומר: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (פסחים, ו:), אולם, מה הסיבה לכך שהתורה הקדימה את המאוחר?.
נלענ"ד כי כידוע, התורה הקדושה היא אינה אוסף סיפורי הסטוריה ח"ו, אלא התורה הנצחית היא תורת חיים והנהגות לכלל הדורות. לפיכך התורה מלמדת את המסרים האלוהיים ע"פ סדר הקדימויות של חשיבותם. במקרה דנן, התורה כתבה את המחיר המועט של הכפרה, בטרם כתיבת החטא. וכן נאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות, ל', ט"ו), וכי לאחר ביזת מצרים וביזת הים היו עניים בישראל?, אלא ע"מ ללמד לדורות עולם, שאין להתייאש מן החטא או מן הכשלון, כי במחיר מועט ניתן להתגבר ולהתעלות. כלומר, מחצית השקל מסמלת את מחצית הכפרה, והמחצית השניה היא התשובה והנתינה מכל הלב. וכן "א"ר מאיר: נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, והראה לו למשה זה יתנו כזה יתנו" (מד"ר, במדבר, פרשה יב, ג), דהיינו, לצורך השלמת מצות מחצית השקל, יש להוסיף לנתינת המטבע גם את כוונת הלב, ע"מ לשמר את אש התורה בנשמה. וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יב, ג): "א"ר יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן: ג' דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו, כיון שאמר לו: 'ונתנו איש כופר נפשו' (שמות, ל', י"ב), אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו?... אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן".
כלומר, מצות מחצית השקל נועדה ללמד לדורות עולם, כי התורה האלוהית מותאמת ליכולת בני האדם לקבלה, דהיינו, גם עשיר וגם עני נדרשו לשוב בתשובה שלמה, ולתרום לקודש רק מחצית השקל, בכדי לכפר על קלקול כל המעשים שנעשו בחטא העגל, דהיינו, ע"ז, ג"ע, וש"ד (תנחומא, כי תשא, סימן כ). וכן מובא בירושלמי (שקלים, פ"ב, דף מו): "רבי יודה ורבי נחמיה: חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל. וחרנה אמר: לפי שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין (מטבע בזמן התורה). רבי יהושע בי ר' נחמיה בשם רבן יוחנן בן זכאי: לפי שעברו על עשרת הדיברות, יהא נותן כל אחד ואחד עשרת גרה". וכן נאמר לגבי מצות מחצית השקל לדורות: "לפי שצפה הקב"ה שכל מנין שעתידין ישראל למנות, שיהא בהן חסרון, והתקין להם את השקלים רפואה, כדי שיהא להן כפרה. 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (תנחומא, כי תשא, סימן א). וכן מובא בגמ' (סנהדרין, קב.): "אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא (דבר מועט המטה את כף משקל) של עגל הראשון, שנאמר (שמות, ל"ב, ל"ד): 'וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם", לפיכך "וצדקה תציל ממות" (משלי, י', ב').
על כן לאחר כשלשה חדשים מיום חטא העגל, עם ישראל נצטוו על שלוש תרומות, דהיינו, פרט לתרומת החובה של מחצית השקל לאדני המשכן, עם ישראל התבקשו לתרום זהב, וכו', למשכן ע"פ יכולתם, ע"מ להביע את עומק התשובה של עם ישראל על חטא העגל, וללמדם כי בזהב ניתן להשתמש גם לירידה בחטא העגל, ואף לצורך עליה ברוחניות ע"י תרומה למשכן ה' יתברך. בנוסף לכך לאחר כשמונה וחצי חדשים לאחר מעשה העגל, עם ישראל נדרש לתרום עוד מחצית שקל לקרבנות ציבור, ע"מ לשמר את התשובה מן החטא, בבחינת: "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים, ט"ז, ח'), "וחטאתי לנגדי תמיד" (תהלים, נ"א, ה'). וכן מובא במדרש (תנחומא, תרומה, סימן ח): "אמר לו הקדוש ב"ה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל... אמר הקדוש ב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל... ולכן מתכפרין בזהב 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב', אמר הקב"ה (ירמיה, ל', י"ז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך". כלומר, במצווה השנתית של מחצית השקל לקרבנות הציבור, התורה מלמדת, כי ההתרחקות התמידית מן החטא, מתבצעת ע"י מעשים טובים קטנים, אשר ביכולת כל אדם לבצען בלב שלם.
לפיכך בטרם תחילת הסיפור הנשגב על חטא העגל, עם ישראל נצטוו לבצע מעשים קטנים למען קדושת המשכן, דהיינו, הציווי על ביצוע הכיור וכנו, והציווי על שמן המשחה לקידוש כלי הקודש במשכן, הכנת קטורת הסמים, מינוי בצלאל נכדו של חור, ומינוי אהליאב משבט דן, לצורך ביצוע כלי הקודש למשכן. ולאחר מכן נאמרה שוב מצות שמירת שבת, ע"מ ללמדנו את קלות התשובה אף מחוטא ע"ז בטעות, כמובא בגמ' (שבת, קיח:): "אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו", משום שבשמירת השבת האדם מעיד על אמונתו, שה' יתברך ברא את כל העולם לבדו, ולא ע"ז המשתנית מדור לדור. מצד שני לאחר סיום פרשת חטא העגל, נאמרה פרשת המועדים, ע"מ ללמדנו את חשיבותם של המועדים, כמובא בגמ': "ואמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדים (רש"י-חולו של מועד, בעשית מלאכה) כאילו עובד עכו"ם" (מכות, כג.). ורש"י כתב: "שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות" (רש"י-ויקרא, כ"ג, ג').
שבירת הלוחות – התאמת התורה למקבלה:
בפרשת כי תשא התורה מתארת את מעשה העגל בהרחבה ובפירוט רב, אך למרות זאת נראה כי במעשה העגל רב הסתום על הנגלה, כפי שמתברר מהקושיות והמחלוקות, המפורטות ומבוארות בכל כתבי הקודש של חז"ל, כולל סה"ק. להלן נברר בקצרה רק את מוסר ההשכל לדורות, מעניין שבירת משה רע"ה, את לוחות האבן הכתובות "באצבע אלהים" (שמות, ל"א, י"ח). כלומר, מדוע למרות חטא העגל משה רע"ה לקח את הלוחות מלכתחילה?, ועוד, מדוע משה רע"ה שבר את הלוחות האלוהיות מבלי שהוא נצטווה על כך?, ועוד, הרי משה רע"ה וה' יתברך, נתנו לחוטאים מישראל עונשים אחרים?, ועוד, הרי בסופו של דבר עם ישראל קיבלו את הלוחות השניים, עם כתיבת ה' יתברך "את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים" (שמות, ל"ד, א')?.
נלענ"ד כי התורה הקדושה האריכה בענין שבירת הלוחות הראשונים הכתובות "באצבע אלהים" (שמות, ל"א, י"ח), ובפרוט קבלת הלוחות השניים הכתובות בידי משה רע"ה (נדרים, לח.), ע"מ ללמד את עם ישראל לדורותיו, כי ניתן להתאים את התורה הנצחית למקבליה לאורך הדורות, מבלי להוסיף או להוריד אף לא אחת ממצוותיה. לפיכך בתחילה משה רע"ה לקח את שתי הלוחות ביד חזקה, כמובא במדרש (שמו"ר, פרשה מו, א): "אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה: 'לך רד כי שחת עמך' (שמות, ל"ב, ז'), היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר: אם איני רואה איני מאמין, שנאמר (שמות, ל"ב, י"ט): 'ויהי כאשר קרב משה אל המחנה', שלא שברן עד שראה בעיניו... אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו 'כי שחת עמך'?, אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל, אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה". כלומר, משה רע"ה סבר כי עם ישראל חטאו בחטא ע"ז, אשר הוא החטא הכי חמור שבין האדם למקום, אך שתי הלוחות המחוברות כשני עדים, עוסקות גם במצוות שבין אדם לחברו. לפיכך ע"מ לזכות את עם ישראל, משה רע"ה רצה להוריד לעם ישראל את לוח המפרט את המצוות שבין אדם לחברו, בבחינת "לא יקום עד אחד באיש" (דברים, י"ט, ט"ו). אך מאחר ושתי הלוחות היו מחוברות, משה רע"ה לקחם ביד חזקה. אולם, כשמשה רע"ה ראה בעיניו את קלקול המעשים, כי "לא עגל בלבד עשו, אלא גילוי עריות, ושפיכות דמים" (תנחומא, כי תשא, סימן כ), דהיינו, כשמשה רע"ה וראה בעיניו כי עם ישראל חטאו גם בעבירות שבין אדם לחברו, מתוך שמחה בחטאים, בבחינת "כי רעתכי אז תעלוזי" (ירמיה, י"א, ט"ו), רק אז חרה אפו של משה, כפי שנאמר: "וירא את העגל ומחלת... ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות, ל"ב, י"ט), "לעיני כל ישראל" (דברים, ל"ד, י"ב).
כלומר, משה רע"ה הבין כי התעלותם החד פעמית של עם ישראל בנעשה ונשמע, הצדיקה את מתן הלוחות האלוהיות. אולם, התדרדרותם של עם ישראל בהעדר התורה, בשל החולשה האנושית של עם עובדי ע"ז לשעבר, כשהערב רב בתוכם, אינה מתאימה לקבלת השפע האלוהי של הלוחות והכתב האלוהי. על כן, ה' יתברך רמז למשה רע"ה, כי עם ישראל והאנושות כולה, אינם ראויים יותר לשכר קבלת התורה הכתובה באצבע אלהים, משום כך "פרח אות הכתב מעליהם, ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד, 'ויחר אף משה וישלך מידו" (תנחומא, כי תשא, כו). לפיכך משה רע"ה שבר את חומר הלוחות, ע"מ למנוע מעם ישראל את קבלת הדין האלוהי, אשר היה כתוב במידת הדין על הלוחות האלוהיות. לאחר מכן משה רע"ה הקדים להעניש את עם ישראל במידת הרחמים, דהיינו, העם אשר לא מיחה נענש בשבירת הלוחות, ואת החוטאים בפועל משה רע"ה העניש במיתה בסייף, ע"פ עדים והחלטת בית הדין, ואת החוטאים אשר לא התאפשר לבית הדין להענישם, ה' יתברך הענישם במגפה, ובהדרוקן (רש"י-שמות, ל"ב, כ').
מטעם זה רש"י בחר לציין את שבירת הלוחות, בסיכום פעילותו של משה רע"ה למען עם ישראל, ובסיום פרשנותו על התורה רש"י כתב (רש"י-דברים, ל"ד, י"ב): "לעיני כל ישראל', שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (דברים, ט', י"ז): 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות, ל"ד, א'): 'אשר שברת', יישר כחך ששברת" (שבת, פז.) לעיניהם, ע"מ ללמדם מוסר לדורות עולם. וכן מובא במדרש (שמו"ר, פרשה מו): משה "ראה שאין לישראל עמידה, וחבר נפשו עימהם ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה: הם חטאו, ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם, אף לי מחול... ואמר לו הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך, שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות". כלומר, ה' יתברך הסכים עם משה רע"ה, כי לעם ישראל לא יהיה קיום אם הם יקבלו את הלוחות מחומר וממכתב אלוהי, לפיכך ה' יתברך אמר למשה לכתוב את התורה שבכתב, ולמסור לעם ישראל גם את התורה שבע"פ, ואף הלכות, מדרשות ואגדות, בדרך שתתאים למקבליה לאורך הדורות, מבלי להוסיף או להוריד אף לא אחת ממצוותיה של התורה האלוהית.
וכן מצאנו כי בעת מעמד סיני, עם ישראל פחדו לשמוע את עשרת הדברות ישירות מפי ה' יתברך, והם בקשו ממשה רע"ה "קרב אתה ושמע... ואת תדבר אלנו... ושמענו ועשינו". בתגובה לכך ה' יתברך אמר למשה רע"ה: "שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען יטב להם ולבניהם לעלם" (דברים, ה', כ"ג-כ"ה). כלומר, ה' יתברך קבל את טענת עם ישראל, כי הם אינם מסוגלים לשמוע את התורה מפי אל עליון, אלא ברצונם לשומעה מבן אנוש כמותם, אשר הוא מכיר ויודע את יכולותיו, מגבליותיו, ויצריו של האדם עלי אדמות. וכן נאמר: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" (דברים, ל"ב, י"א), דהיינו, ה' יתברך "נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו" (רש"י, שם). לפיכך ה' יתברך נתן לעם ישראל אשר הם לא עמדו בפני הפיתוי הגדול של השטן, את הלוחות השניים, כולל התורה שבע"פ, ואגדות ומדרשים, כשהם כתובים ברמה המתקבלת על הלב והיכולת האנושית, כמובא בגמ' (קידושין, ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו".
שמירת שברי הלוחות – שימור זכור ושמור:
בתוך ארון הקודש אשר הונח באמצע קודש הקודשים, הניחו את הלוחות השניים וגם את שברי הלוחות הראשונים, כמובא בגמ' (ברכות, ח:): "לוחות, ושברי לוחות מונחות בארון". לכאורה נשאלת השאלה: מדוע שברי הלוחות נשמרו בתוך ארון העדות, הרי אין סנגור נעשה קטגור?.
נלענ"ד כי שמירת שברי הלוחות נועדה לשמר, את חסרונם של הלוחות השניים, כגון: מצות זכור את יום השבת. לפיכך שברי הלוחות הראשונים נשמרו בארון הברית יחד עם הלוחות השניים, הן ע"מ שעם ישראל יזכור את מסירות הנפש של משה רע"ה למען התאמת התורה לעם ישראל, והן ע"מ לעורר את רחמי ה' על ירידת הדורות ברוחניות, ובדקדוק שמירת המצוות. דהיינו, בבחינת "וראית את אחרי" (שמות, ל"ג, כ"ג), שהיא ראית התכלית באמצעות ההתבוננות במעשים הקודמים של עם ישראל, ותגובות העבר של הקב"ה לצדיקים ולרשעים. וכן "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים (שבת, קיב:). לפיכך "כשעשו ישראל אותו מעשה, אלולי שהזכיר משה רבינו זכות האבות, כבר היו אבודין ישראל מן העולם" (תנחומא, ויחי, סימן ד). על כן, שבירת הלוחות הראשונים גרמה גם לנצחיותם של עם ישראל, וגם לנצחיותה של תורת ה' יתברך, באמצאות התאמת התורה שבכתב ושבע"פ, לרמתם הרוחנית של מקבלי "המשל הקדמוני" לאורך הדורות, מבלי להוסיף או לגרוע אף לא אחת ממצוות התורה הנצחית.
וכן נאמר בגמ' (ב"ק, נד:): שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות אמר בהם טוב?... הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי?, אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל". כלומר, בנוסף לאמור בלוחות הראשונים, הלוחות השניים הוסיפו טובה לעם ישראל. וכן מצאנו שחטא העגל נבע מחוסר יכולתם של עם ישראל להתגבר על מעשה השטן שערבב את העולם (רש"י, שמות, ל"ב, א', ה') ע"מ להטעותם, ואף לא על מעשה מכשפי הערב רב, וכל זאת עקב חסרונה של התורה בקרב עם ישראל. לפיכך הלוחות השניים הוסיפו לעם ישראל כוח להתגבר על יצה"ר, כמובא בגמ' (קידושין, ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו". ועוד מובא במדרש (תנחומא, תשא, סימן לא): "הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן, א"ל הקב"ה: אין לך יפה מן הצניעות".
שינוי היחס למלאך – בהתאם לשינוי הרוחני שחל בישראל:
בפרשת משפטים לאחר מעמד סיני, נאמר: "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו... כי לא ישא לפשעכם" וגו' (שמות, כ"ג, כ'-כ"א), גם בפרשת כי תשא לאחר מחילת ה' על חטא העגל, נאמר: "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי. כי לא אעלה בקרבך... פן אכלכך בדרך" (שמות, ל"ג, ב'-ג'). בפרשת משפטים הסמוכה למתן תורה עם ישראל ומשה רע"ה קבלו את הבשורה על שליחת המלאך, ללא כל עוררין. אולם בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל עם ישראל קבלו את הבשורה על שליחת המלאך, בצער רב, שנאמר: "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" (שמות, ל"ג, ד'). יתרה מזאת, בפרשת כי תשא משה רע"ה התריס על כך בפני הקב"ה, באומרו: "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (שמות, ל"ג, ט"ו). לפיכך נשאלת השאלה: מדוע עם ישראל משה רע"ה שינו את גישתם כלפי הבשורה על שליחת המלאך בצורה כך כך הופכית?, וכי מה רע במלאך העושה את שליחותו מטעם ה' יתברך?.
נלענ"ד כי שינוי הגישה כלפי הבשורה על שליחת המלאך, נובעת משינוי מצבם הרוחני של משה וישראל. כלומר, בפרשת משפטים לאחר מעמד סיני, משה רע"ה ועם ישראל היו במצב רוחני עליון, כמובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פרשה א, ד): "רבי נחמיה אמר: בשעה ששמעו ישראל 'לא יהיה לך', נעקר מלבם יצר הרע". לפיכך משה רע"ה וישראל הסכימו לבשורה על שליחת המלאך, למרות שמלאך הפועל בשליחות מטעם ה' יתברך, פעולתו היא ע"פ מדת הדין, ואין בסמכותו לסלוח או למחול על חטא. אך עם ישראל לא חששו מהאיום: "השמר מפניו... כי לא ישא לפשעכם" וגו' (שמות, כ"ג, כ'-כ"א), כי כולם היו צדיקים ללא יצר הרע. אולם, לאחר שעם ישראל כשלו בחטא העגל, הבשורה על שליחת המלאך הייתה להם לדבר רע ולאבל, כי יצה"ר חזר ללבם, ומצבם הרוחני של עם ישראל ירד, למרות שה' יתברך מחל לעם ישראל על חטא העגל. לפיכך עם ישראל חששו שמא הם יכשלו בחטא, ושליחת מלאך אשר פעולתו היא ע"פ מדת הדין, תגרום לאובדנם ח"ו. לעומת זאת, לאחר המחילה על החטא החמור של העגל, משה ועם ישראל לא חששו מהאיום ה' יתברך: "כי לא אעלה בקרבך... פן אכלכך בדרך" (שמות, ל"ג, ג'), משום שחטא העגל לימד את עם ישראל לדורותיו את עוצמת החזרה בתשובה, וכן מובא בגמ' (ע"ז, ד:): "וא"ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה... לומר לך, שאם חטא יחיד, אומרים לו: כלך אצל יחיד (דוד המלך). ואם חטאו צבור, אומרים לו: כלך לך אצל צבור". מטעם זה משה רע"ה בקש מה' יתברך: "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו" (שמות, ל"ג, ט"ו-ט"ז).
כלומר, משה ועם ישראל לא התרעמו על שליחת מלאך, אשר יכולותיו ניתנות לו מכוחו של ה' יתברך הכל יכול. אלא עקב ירידתם הרוחנית, עם ישראל חששו מאי יכולתו של המלאך לסלוח על חטאים כלפי ה' יתברך מלכו, כי קבלת החזרה בתשובה וסמכות הסליחה נתונה רק בידי ה' יתברך. לפיכך שליחת מלאך היא כחסימת האפשרות מהיחיד ומהצבור לחזור בתשובה, וזו היא כגזרת כליה לאנושות, ובפרט כשלמלך העולם הסמכות והיכולת לנהוג במדת הרחמים, ולסלוח אף על החטאים החמורים ביותר כנגדו. על כן, ה' יתברך נעתר אף לבקשתו זו של משה רע"ה, שנאמר: "גם את הדבר הזה אשר בקשת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות, ל"ג, י"ז). מטעם זה משה רע"ה ניצל את שעת הרצון, "ויאמר אם נא מצאתי חן בעינך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות" וגו' (שמות, ל"ד, ט'). כלומר, משה רע"ה הציג בפני ה' יתברך את החולשות האנושיות, וה' יתברך נעתר לבקשותיו, לאפשר לחוטא לחזור בתשובה בכל עת שיחפוץ, ובפרט ביום הכפורים אשר יש בו "סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות" (תענית, ל:), דהיינו, משה רע"ה קבע כי הכישלון האנושי הוא חלק בלתי נפרד מן האדם החומרי, לפיכך ה' יתברך נעתר לבקשתו, להתאים את התורה לרמתם הרוחנית של מקבליה לאורך הדורות, מבלי להוסיף או לגרוע אף לא אחת ממצוות התורה הנצחית.
שרפת פרה אדומה – כפרה על חטא העגל:
אף על פי שטעמי מצות פרה ׁלא נודעו לכל, פרט למשה רע"ה, בכל זאת חז"ל מצאו בפרטי מצות פרה אדומה רמזים עמוקים, כגון: שהפרה באה לכפר על מעשי העגל, וכן מובא במדרש (ילק"ש, חוקת, רמז תשנט): "פרה אדומה', מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה?, אמר רבי אייבו: משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח הצואה. כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל". כלומר, שרפת הפרה האדומה מלמדת את דרך התשובה הגמורה לאחר החטא, וכיצד מסלקים את החטא שלא ישאיר אחריו שום רושם כלל. וכן מצאנו כי מצות שרפת פרה אדומה התקיימה לראשונה ביום השני לניסן, מיד לאחר הקמת המשכן, והיא נועדה בין היתר ע"מ לתקן את שפיכת דמו של חור, אשר מיחה בעם ישראל בזמן עשיית העגל, אך החוטאים לא נשמעו לחוקת תורה שנאמרה מפיו, בבחינת "חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (ילק"ש, חוקת, רמז, תשנט), אלא הרגוהו וחטאו בשמחה, שנאמר: "וירא את העגל ומחלת" (שמות, ל"ב, י"ט). לפיכך כשהעם בקש מאהרן "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות, ל"ב, א') כמו משה רע"ה, אהרון לא הציע את עצמו במקום משה, אלא העדיף לעשות לבני הערב רב עגל, ולא להנהיג חוטאים אשר אינם נשמעים לחוקות התורה, משום שקיום מצוות התורה מותנה באמונה בקב"ה, ולא בהבנת השכל האנושי את מצוותיה.
וכן היה בזמן משתה המלך אחשוורוש, כאשר מרדכי מיחה ובקש מעם ישראל שלא ללכת למקום שבו מזלזלים בקדושת המקדש וכליו, אך עם ישראל לא נשמעו לדעת התורה, ובסופו של דבר חטאו בשמחה. על כן נגזרה עליהם כליה. אך כשעם ישראל חזרו בתשובה בימי מרדכי ואסתר, ואף צמו ביום טוב של פסח, בסופו של דבר, נתכפר להם חטא ההשתתפות בשמחה בעת משתה המלך אחשוורוש.
וכן מובא במדרש (ילק"ש, ירמיה, סימן רפח): "א"ר יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם שהיה יושב בבית המקדש, א"ל: 'מה לידידי בביתי' (ירמיה, י"א, ט"ו)?, א"ל: על עסקי בני באתי, א"ל: בניך חטאו וגלו, א"ל: שמא בשוגג חטאו?, א"ל: 'עשותה המזמתה', א"ל: שמא מיעוטן חטאו?, א"ל הרבים. א"ל: היה לך לזכור ברית מילה, א"ל: 'ובשר קדש יעברו מעליך', א"ל: שמא אם המתנת להם היו חוזרים בתשובה?, א"ל ירמיה, י"א, ט"ו): 'כי רעתכי אז תעלוזי' (רש"י-כשאתם עוברים עבירה אתם שמחים), מיד הניח ידו על ראשו והיה צועק ובוכה. אמר: שמא ח"ו אין להם תקנה?, יצאת בת קול ואמרה לו: 'זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך' (ירמיה, י"א, ט"ז), מה זית זה אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתו בסופו".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ה' יתברך, אל רחום וחנון ורב חסד, עם בני ישראל. על כן ה' יתברך הגמיש אף את התורה האלוהית הנצחית, ע"מ לאפשר לכל אדם, בכל מקום ובכל זמן, לקיים את כל מצוותיה, בכדי לשמר את נצחיותם של בני ישראל לעולם ועד, וכן נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" (ירמיה, ל"א, ו').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א