פרשת תצוה – שלמות בתורה בבגדים ובקרבנות התמיד

קוד: פרשת תצוה – שלמות בתורה בבגדים ובקרבנות התמיד בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ז' אדר-א התשע"ד
תצוה – שלמות בתורה בבגדים ובקרבנות התמיד
מבוא:
פרשת תצוה היא המשכה של פרשת תרומה, העוסקת בציויים על פרטי מלאכת המשכן. בפרשת תצוה משה רע"ה נצטווה להורות על תרומת השמן, בגדי הכהנים, קידוש הכהנים, קרבן התמיד, מזבח הזהב, והקטורת. דרך תאור התורה את הציוויים הללו, ניתן לקחת מוסרי השכל לפעילות היום יומית של האדם לדורות עולם, ולהעמיק בקשרי פרשת תצוה עם מאורעות חודש אדר אשר בו היא נקראת. כלומר, ניתן ללמוד מפרשת תצוה כי נצחיות קיומו של עם ישראל, היא בזכות ההתמדה בלימוד ובקיום מצוות תורה בכל רבדי החברה. וכן למדים על יחס התורה לבגדים, ואף את סימליות הבגדים החיצוניים, הן בשגרה, והן בעת צער, ובעת שמחה. כמו כן, למדים על תכלית הקרבת הקרבנות במקום השראת השכינה, במשכן ובחיי האדם. הציר המשותף של נושאי פרשת תצוה הוא: השימוש הנכון במעשים אנושיים ע"פ דרך התורה, יכול לגרום לעליה בקדושה, לשלמות, ולהתחברות הגוף והנשמה עם ה' יתברך. וכן מצאנו כי מרדכי ואסתר גרמו להצלת עם ישראל מגזרות המן, בזכות העלאת רוחניותם של עם ישראל, עד לקבלת התורה מרצון, שנאמר: (אסתר ט', כ"ז): "קימו וקבלו היהודים", "קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת, פח.), ובתגובה לכך, מן השמים: "קימו למעלה מה שקיבלו למטה" (מגילה, ז.). כלומר, הדבקות בתורה ומצוותיה, מחברת את עם ישראל לה' יתברך. "אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה" (ויק"ר, פרשה כה), "שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י, במדבר י', ל"ה). לפיכך התורה מלמדת את פרטי ההתחברות לה' יתברך, אף דרך הציוויים על פרטי מלאכת המשכן, כמבואר להלן בהרחבה:
א. ואתה תצוה – חלוקת ידיעת התורה לרבים.
ב. בגדי הכהונה – שימוש בבגדים לקדושה.
ג. בגדי מרדכי – קריעה ובגדי מלכות כסמל לצער ולהתרוממות.
ד. קרבן התמיד – ההתקרבות לה' מחייבת קרבן מהאדם.
ואתה תצוה – חלוקת ידיעת התורה לרבים:
פרשת תצוה חלה ברוב השנים בשבוע שחל בו ז' אדר, יום פטירת משה רע"ה. בפרשת תצוה התורה לא הזכירה במפורש את שמו של משה רע"ה, משום שכאשר משה רע"ה מסר את עצמו למען עם ישראל בחטא העגל, הוא השתמש בביטוי "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות, ל"ב, ל"ב). "ואמר לצורך, ואף על גב דקודשא בריך הוא עביד רעותיה, עם כל דא לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אדכר בפרשת ואתה תצוה, ואתמחי מתמן" (זוה"ק, פנחס, רמו.). אולם יחד עם זאת, נוכחותו של משה רע"ה מורגשת בכל פרשת תצוה, ואף בפתיחת הפרשה, ה' יתברך העניק למשה רע"ה את הכבוד להיות המחוקק והמצוה לעם ישראל, על מצוות תרומת השמן והטבת הנרות במנורת המקדש, שנאמר: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ'). לפיכך נשאלות השאלות: האם משה נענש בכך ששמו לא נכתב בפרשת תצוה?, או האם משה רע"ה זכה בכך, שה' יתברך העניק לו סמכות להיות המצוה לעם ישראל על מצוות תרומת השמן הטבת הנרות במנורת המקדש?.
נלענ"ד כי משה רע"ה לא נענש אישית בכך ששמו המפורש לא הוזכר בפרשת תצוה. משום שמשה רע"ה היה האיש "העניו מכל האדם אשר על פני האדמה", אשר התורה כולה נקראת על שמו: "תורת משה עבדי" (מלאכי, ג', כ'). משל למלך שגזר על אהובו לאכל לחם ובצל במשך שבוע שלם, אך אכילת לחם ובצל היו המאכל החביב ביותר על אהובו של המלך. לפיכך בעיני שרי המלך הדבר נחשב לעונש, אך בעיני אהובו של המלך הדבר נחשב כפרס גדול. לפיכך עונשו של משה רע"ה נדרש בדיעבד, לצורך העברת מסר לעם ישראל, ולהוכיחם כי הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, וכמה חמורה היא קללת חכם.
וכן מצאנו כי במצות תרומת השמן האמורה בפרשת תרומה, נאמר: "ויקחו לי תרומה... שמן למאור" (שמות, כ"ה, ב'), דהיינו, שהתורם יכוון ישירות לשם שמים. ובפרשת תצוה נאמר: "ואתה תצוה... ויקחו אליך", דהיינו, ה' יתברך זיכה את משה רע"ה בכך שרק הוא יכוון את תרומת השמן של כלל עם ישראל לשם שמים. ועוד מצאנו כי תרומת השמן נאמרה למשה רע"ה בכפילות, באותו לשון, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ', ויקרא, כ"ד, ב'), למרות שמצוה זו קשורה יותר לאהרן הכהן, שנאמר: "יערך אתו אהרן" (שמות, כ"ז, כ"א, ויקרא, כ"ד, ג'). אולם, ה' יתברך העניק למשה רע"ה את הכבוד להיות המחוקק והמצוה לעם ישראל, על מצות תרומת שמן הזית להדלקת הנרות במנורת המקדש, משום שמשה רע"ה מסר את נפשו למען הצלת נפשותיהם של עם ישראל מעונשו של חטא העגל, ובכך הוא תרם בעקיפין להדלקת הנרות במנורת המשכן. וכן מובא במדרש (תנחומא, אמור, סימן ז): "אמרתי לכם: 'ויקחו אליך שמן זית זך' (שמות, כ"ז, כ', ויקרא, כ"ד, ב'), למה?, 'להעלות נר תמיד'. וכי אור משלכם אני צריך?, אלא בשביל לשמור את נפשותיכם, שנמשלה הנפש בנר, שנאמר (משלי, כ', כ"ז): 'נר ה' נשמת אדם". לפיכך תרומת השמן מרמזת לתורה, דהיינו, "אמר להם: בשביל להעלות אתכם, שתאירו לי כשם שהארתי לכם" (שמו"ר, פר' לו, ב), שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי, ו', כ"ג).
על כן ה' יתברך אמר למשה רע"ה: "ויקחו אליך שמן זית זך" (שמות, כ"ז, כ', ויקרא, כ"ד, ב'), ולא אמר לו ויקחו לך זיתים, משום שהתורה נמשלה לשמן (תנחומא, אחרי מות, סימן י), הגורם לדלקת נר המצוות. וכן מובא בגמ' (ברכות, נז.): "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה", וכן "אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן" (מנחות, פה:). אולם הזיתים גורמים לשכיחת התורה, כמובא בגמ': "דאמר רבי יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה" (הוריות, יג:). כלומר, השמן שנמצא אצור בתוך הזיתים ואינו יוצא לחוץ, נמשל לאדם השומר את לימוד התורה וחידושיה לעצמו בלבד, כך שלאחר מותו תורתו משתכחת מן העוה"ז. אולם כאשר האדם מפיץ את לימוד התורה וחידושיה לרבים, אז גם בחייו וגם לאחר מותו תורתו אינה משתכחת מן העוה"ז. לפיכך נאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (שמות, כ"ז, כ', ויקרא, כ"ד, ב'), דהיינו, שכל אחד מעם ישראל ילמד ממך להפיץ את התורה לרבים, בכדי "להעלת נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ'), ובכך התורה לא תשכח מהם. וכן רש"י פירש כי כתית היא "טפה ראשונה" של כתישת הזית, דהיינו, צירוף הטיפות של אלפי זתים, יוצרת "שמן זית זך כתית למאור". על כן דווקא משה רע"ה נותן התורה לעם ישראל, נצטווה לומר לעם ישראל את המסר הטמון בתרומת שמן זית, ולא בתרומת זתים. כמובא בגמ': "אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו... משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל" (נדרים, לח.), ונאמר: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' (משלי, ל"א, כ"ו), וכי יש תורה של חסד, ויש תורה שאינה של חסד?. אלא... תורה לְלֵַמדה (לאחרים), זו היא תורה של חסד. שלא לְלֵַמדה (לאחרים), זו היא תורה שאינה של חסד. וכן אמר רבי: "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן" (מכות, י.).
לפיכך נאמר "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך", דהיינו, תכנס ותאחד את עם ישראל, ע"מ לזרז את גאולתם בזכות לימוד התורה והפצתה לרבים. וכן אמרה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר, ד', ט"ז), משום שהאהבה והאחדות בישראל, הם המגנים על עם ישראל מפני יצה"ר ועמלק שליחו. כי כוחו של עמלק הוא בטיפוח הנחשלים, והמרפים עצמם מן התורה והמצוות. לפיכך אחדות ישראל גורמת לכלל ישראל להתחבר לתורה, ולמחית עמלק מתוכם. שנאמר: "בזעקך יצילוך קבוציך" (ישעיה, נ"ז, י"ג), ומובא במדרש (ב"ר, פרשה פד, א): "תני: כינוסו וכינוס בניו, הצילו מיד עשו", וכ"ש שאחדות ישראל מצילה מפני עמלק נכדו.
לפיכך מצות זכירת עמלק היא מצות זכירת אמת התורה, והגנתה מפני הדומים לעמלק במעשיהם. ומצות מחית עמלק, היא ביצוע מצוות התורה, באמצעות ההתגברות על תאוות יצר הרע, כולל תאוות הממון הניתנת לתיקון באמצעות מצוות הנתינה לקודש ולזולת, דהיינו, מחיית עמלק היא מצוה יום יומית שנועדה לבטל את כוח הפירוד של עמלק, באמצעות ערבות הדדית, אהבה ואחוות ישראל. לפיכך לפני קבלת התורה נאמר: "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות, י"ז, ט"ז), דהיינו, ה' יתברך בעצמו ימחה את אוייבי ישראל הסמויים. ולאחר קבלת התורה נאמר: "תמחה את זכר עמלק" (דברים, כ"ה, י"ט), דהיינו, עם ישראל ימחה את אוייבי ישראל הגלויים, באמצעות האחדות והדבקות במצוות התורה. "אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה" (ויק"ר, פרשה כה), "שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י, במדבר י', ל"ה).
בגדי הכהונה – שימוש בבגדים לקדושה:
לאחר הציווי לכלל עם ישראל, על מצוות תרומה השמן והארת המקדש בנר התמיד, הרומזים ללימוד התורה. משה רע"ה נצווה לקדש את אהרן ובניו לכהונה, ולהבדילם מקדושת עם ישראל, גם באמצעות בגדי הקודש לכבוד ה' יתברך. שנאמר: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות, כ"ח, ב'). וכן הרמב"ם כתב (מו"נ, חלק שלישי, פרק מה): "הושמה מנורה לפניו, לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרכת, יש לו בנפש מעלה גדולה... ולהגדיל הבית עוד, הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים, ומלבושים יפים וטובים, 'בגדי קדש לכבוד ולתפארת". וכתב בעל "ספר החינוך" (מצוה צט): "מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה, בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה, וכבר כתבנו: כי בהגדלת הבית ובמוראו, יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל ה'", וכן מובא בגמ' (זבחים, פח:): "בגדי כהונה מכפרין".
כלומר, חז"ל נדרשו לתת נימוקים לציווי על בגדי הכהנים, משום שדעת התורה מתנגדת בד"כ ללבישת בגדים חריגים, כי הבגדים החיצוניים עלולים לשבש את פנימיות לב האדם, ולהטעות את הסובבים אותו, וכן "אמר ר' חנינא: יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו, לבושו נאה לו ואין הוא נאה ללבושו, והקב"ה הוא נאה ללבושו ולבושו נאה לו" (ילק"ש, ירמיה, רמז רפה). דהיינו, דעת התורה מנוגדת לכלל המתירני האומר: "הבגד עושה את האדם". וכן מצאנו שהבגדים באו לעולם רק לאחר חטא אדם וחוה. וכשיעקב אע"ה לבש את בגדי עשו, יצחק אע"ה אמר: "בא אחיך במרמה" (בראשית, כ"ז, ל"ה), וכן הנביא אחיהו אמר לאשת ירבעם שהתחפשה: "למה זה את מתנכרה ואנכי שלוח אליך קשה" (מלכים-א, י"ד, ו'). וכן מובא בגמ' (שבת, קמה:) "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין (מציינין עצמם בבגדים נאים, מקושטים)?, לפי שאינן בני מקומן", "מכבדים אותם מחמת לבושיהן, שנראין חשובים" (רש"י, שם). לפיכך הרמב"ם פסק (דעות, פ"ה, ט): "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים". ואם בלבוש ת"ח נפסק כך, כ"ש בלבוש ע"ה. כלומר, מבחן צניעות הבגדים לגברים ולנשים, תלוי בהפניית תשומת לבם של מסתכלים על האדם, בשל לבושו החריג.
לפיכך ה' יתברך לא ציוה על משה רע"ה ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת, ואף כשמשה רע"ה שימש בקודש, הוא השתמש בבגד פשוט, כמובא בגמ' (ע"ז, לד.): "במה שימש משה שבעת ימי המלואים?, בחלוק לבן. רב כהנא מתני: בחלוק לבן שאין בו אימרא (פשוט ללא שפה)". על כן שמו של משה רע"ה לא הוזכר במפורש בפרשת הציווי על הבגדים, שנאמר: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות, כ"ח, ב'), ע"מ שלא יאמרו הליצנים לכבוד אחיו הוא דורש. לפיכך משה רע"ה לא התייחד בעזרת בגדים חיצוניים, אלא ה' יתברך ייחד את פנימיותו בכך שקרן "עור פניו וייראו מגשת אליו" (שמות, ל"ד, ל').
וכן מצאנו כי האורים והתומים הנסתרים בין כפלי החושן, מלמדים גם על פנימיות לבו של אהרן הכהן, כמובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פרשה א, י): "תני רבי שמעון בן יוחאי: לב ששמח בגדולת משה אחיו, ילבש אורים ותומים". כלומר, בזכות אהרן, זכו גם הכהנים הגדולים לדורות, להצניע את לבישת האורים והתומים בין כפלי החושן המונח על לבם. לפיכך מעבר לשמונת בגדי הכהן הגדול, הכניסו בין כפלי החושן (החושן גימ' "המשיח") גם "את האורים ואת התומים" (שמות, כ"ח, ל'), שהעלו את הכהן הגדול גם לדרגה נבואית עליונה, אשר היא גבוהה יותר מדרגת נביא. כמובא בגמ': "שגזירת נביא חוזרת, גזירת אורים ותומים, אינה חוזרת". לפיכך הבגדים המיוחדים של הכהן הגדול נראו כלפי חוץ, ע"מ להבדילו מאחיו, ולהגדיל את כבוד הבית. אולם, האורים והתומים אשר רוממו את הכהן הגדול לשיא הקדושה האנושית, הוסתרו בין כפלי החושן.
לפיכך לבישת בגדי הכהנים בקדושה ולשם שמים, גרמה לעם ישראל לכפרה על עוונות חמורים ביותר, כמובא בגמ' (זבחים, פח:): "בגדי כהונה מכפרין: כתונת מכפרת על שפיכות דם... מכנסים מכפרת על גילוי עריות... מצנפת מכפרת על גסי הרוח... אבנט מכפר על הרהור הלב... חושן מכפר על הדינין ("מטי הדין", ירושלמי, יומא, פ"ד, מד)... אפוד מכפר על עבודת כוכבים... מעיל מכפר על לשון הרע... וציץ מכפר על עזות פנים". לפיכך נאמר במשנה בסמיכות (אבות, פ"ה, משנה כ): "הוא היה אומר עז פנים לגיהנם, ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך". כלומר, יה"ר שיבנה בית המקדש ובגדי הכהנים יכפרו לנו על חטא העזות פנים כלפי טובות ה' יתברך, וכו'.
על כן, למרות שהתורה פרטה כיצד משה רע"ה הלביש את אהרן ובניו (ויקרא, ח', ז'-י"ג), בכל זאת סוד הלבשת בגדי הכהונה לא נודעה אף לחז"ל, כמובא בגמ' (יומא, ה:): "כיצד הלבישן?, מאי דהוה הוה!, אלא: כיצד מלבישן לעתיד לבוא?, לעתיד לבא נמי, לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם"!. כלומר, מפאת חשיבותם הרוחנית של לבישת בגדי הכהונה, ולצורך הכוונות העמוקות של לבישת הבגדים בבית המקדש השלישי, עתידים משה ואהרן ובניו לקום לפני תחיית המתים, ע"מ ללמד את הכהנים, כיצד לגרום לבגדים לכפר, ולקדש שם שמים ברבים.
בגדי מרדכי – קריעה ובגדי מלכות כסמל לצער ולהתרוממות:
ברוב השנים פרשת תצוה, המפרטת את בגדי הכהן הגדול, נקראת בחודש אדר בשבת זכור, אשר חלה לפני קריאת מגילת אסתר בפורים. משום שאף בעלילות המסופרות במגילת אסתר, הבגדים האנושיים מסמלים את העליות והמורדות של מרדכי, ואסתר ועם ישראל, בעת עלילת גזרות אחשוורוש והמן, דהיינו, מגילת אסתר מממחישה את העובדה שהשימוש האנושי בבגדים החיצוניים, מעיד על פנימיותו של האדם. כלומר, בתחילה המגילה נרמז כי אחשוורוש לבש את בגדי הכהן הגדול במשתה, כסמל לגאווה ולזלזול בה' יתברך ובעם ישראל. לאחר מכן מרדכי קרע את בגדיו, כסמל לאבל על גזירות אחשוורוש והמן, בהמשך אסתר לבשה בגדי מלכות כסמל לתחילת הגאולה, ולבסוף מרדכי יצא מלפני המלך אחשוורוש בלבוש מלכות, כסמל להתרוממות ולניצחונם של עם ישראל.
וכן מובא בגמ' (מגילה, יב.): "אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש (אחשוורוש) בגדי כהונה... שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?, אמר להם: אמרו אתם!, אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע... אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם". ומובא במדרש (ילק"ש, אסתר, תתרמו): אמר מר זוטרא בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה וישב... דבר אחר: 'בהראותו את עושר' ששה תסבריות (אוצרות) היה מראה להם בכל יום (מאה ושמונים), שכן הוא אומר: 'עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו' הרי ששה, וכשראו ישראל כלי בית המקדש לא היו רוצים להסב לפניו. אמרו לו: אין היהודים רוצים להסב, בשביל שהם רואים כלי בית המקדש, ועשו להם מסיבה לעצמם, ובשביל שיהיו מצירין, לפיכך 'ימים רבים' (אסתר, א', ד'), ימים של צער". כלומר, עיקר גאותו של אחשוורוש הייתה בחילול קדושת בגדי הקודש של הכה"ג, ובביזוי כלי מקדש ה', אשר נלקחו ע"י אחיו נבוכדנצר הרשע (מגילה, יא.) כשלל. לפיכך "נתחייבו שונאיהן של ישראל (ישראל בלשון סגי נהור) שבאותו הדור כליה", דהיינו, לעונש חמור ביותר, משום שהם "שנהנו" מן החטא, ואף עשו "להם מסיבה לעצמם", למרות ביזו בגדי הקודש. יתרה מזאת, חלק מעם ישראל אף הכעיסו את ה' יתברך בחטאי הע"ז והזימה. כלומר, אחשורוש והמן עוררו את מידת הדין על עם ישראל, אשר בעוונותיהם (ע"ז, ג"ע, ש"ד, יומא, ט:) נחרב בית המקדש הראשון, ושללו נבזז. לפיכך הפור נפל בחודש אדר שמזלו דגים, ללמדנו: "מה דגים שבים, כיון שעולין ליבשה מיד מתים. אף בני אדם, כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים" (ע"ז, ג:).
וכן מובא במדרש (מד"ר אסתר, פרשה ז, יג): "אמר רבי יצחק נפחא: המן הרשע בעלילה גדולה בא על ישראל... אמר המן לאחשורוש: אלוהיהם של אלו שונא זמה. העמד להם זונות, ועשה להם משתה, וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש' (אסתר, א', ח'). כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז עליהם, ואמר להם: לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגוריא, כדי שיהא פתחון פה עם מדת הדין לקטרג עליכם לפני הקב"ה. ולא שמעו לדברי מרדכי, והלכו כולם לבית המשתה. א"ר ישמעאל: שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה, ואכלו ושתו, ונשתכרו ונתקלקלו. מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה, ואמר לפניו: רבונו של עולם, עד מתי תדבק באומה זו שהם מפרישין לבבם ואמונתם ממך?, אם רצונך, אבד אומה זו מן העולם, כי אינם באים בתשובה לפניך. אמר הקב"ה: תורה מה תהא עליה?, אמר לפניו: רבש"ע, תסתפק בעליונים, וגם השוה דעתו למחות את ישראל. באותה שעה אמר הקב"ה: למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי ומופתי לכל הקמים עליהם לרעה?, 'אשביתה מאנוש זכרם' (דברים, ל"ב, כ"ו). מיד אמר הקב"ה לשטן: הבא לי מגילה ואכתוב עליה כלייה, באותה שעה הלך השטן והביא לו מגילה, וכתב עליה. מיד יצתה התורה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הקב"ה, וגם מלאכי השרת צעקו לקול בכייתה, ואמרו לפניו: רבש"ע אם ישראל בטלים מן העולם אנו למה אנו צריכין בעולם"?.
לפיכך נאמר במדרש (מד"ר אסתר, פרשה ח, א): "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, 'ויקרע מרדכי את בגדיו', בנימין גרם לשבטים ליקרע, הה"ד: (בראשית, מ"ד, י"ג) 'ויקרעו שמלותם', והיכן גרמה לו קריעה?, בשושן הבירה. הה"ד: 'ויקרע מרדכי את בגדיו' והוא איש ימיני, 'וילבש שק ואפר" (אסתר, ד. א'). "ועל אותה צרה ויתפלל מרדכי אל ה'... מה עשה מרדכי?, קבץ את התינוקות וענה אותם מלחם ומים, והלבישן שק והושיבם באפר, והיו צועקים ובוכין ועוסקין בתורה. ובעת ההיא היתה אסתר נפחדת מאד, מפני הרעה אשר צמחה בישראל, ותפשוט בגדי מלכותה ואת תפארתה, ותלבש שק, ותפרע שער ראשה ותמלא אותו עפר ואפר, ותענה נפשה בצום ותפול על פניה לפני ה', ותתפלל ותאמר: ה' אלהי ישראל אשר משלת מימי קדם ובראת את העולם, עזור נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לענייה שואלת מבית לבית, כן אנכי שואלת רחמיך מחלון לחלון בבית אחשורוש, ועתה ה' הצליחה נא לאמתך הענייה הזאת, והצילה את צאן מרעיתך מן האויבים האלו אשר קמו עלינו, כי אין לך מעצור להושיע ברב או במעט, ואתה אבי יתומים, עמוד נא לימין היתומה הזאת אשר בחסדך בטחה, ותנה אותי לרחמים לפני האיש הזה כי יראתיו, והשפילהו לפני כי אתה משפיל גאים" (מד"ר אסתר, פרשה ח, ז). וכן מובא בגמ' (מגילה, טו:): "ותעמד בחצר בית המלך הפנימית' (אסתר, ה', א'), אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים, נסתלקה הימנה שכינה. אמרה (תהלים, כ"ב, ב'): 'אלי אלי למה עזבתני', שמא אתה דן על שוגג כמזיד, ועל אונס כרצון?. או שמא על שקראתיו כלב (רק נושך)?, שנאמר (תהלים, כ"ב, כ"א): 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'. חזרה וקראתו אריה (טורף וממית), שנאמר (תהלים, כ"ב, כ"ב): 'הושיעני מפי אריה".
לפיכך עם ישראל נגאל מגזרת המן, אשר נתלה על עץ, שהיה שלל "בביתו, מבית קדש הקודשים, גבוה חמשים אמה" (ילק"ש, אסתר, רמז תתרנט). וכל זאת, בזכות תפילתם וקריעת בגדיהם של מרדכי ואסתר, אשר הם היו מבית מלכות שאול, ומשבט בנימין שבנחלתו שכן ה' יתברך בבית המקדש, שנבזז ונחרב והושפל. על כן מרדכי ואסתר זכו ללבוש בגדי מלכות, כמובא בגמ' (מגילה, טז:): "אמר רבי בנימין בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות". וכן נאמר: "ותלבש אסתר מלכות' (אסתר, ה', א'), "ניערה האפר והפשיטה השק, והלבישה הקב"ה חיל מן החיל של מעלה" (ילק"ש, אסתר, רמז תתרנו) ו"לבשה מלכות בית אביה" (ב"ר, פרשה נו, א), כמובא בגמ' (יומא כב:): "אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול?, מפני שלא היה בו שום דופי... אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול?, מפני שמחל על כבודו". וכן מובא בגמ' (מגילה, יג:): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר". וכן "רבי יהודה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת שמה אסתר?, על שם שהיתה מסתרת דבריה, שנאמר (אסתר, ב', כ'): 'אין אסתר מגדת את עמה" וגו' (מגילה, יג.).
וכן רבי ברכיה בשם רבי לוי (מד"ר אסתר, פרשה ו, ז): "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם ואמרתם (איכה, ה', ג'): 'יתומים היינו ואין אב', חייכם אף הגואל שאני עתיד להעמיד לכם במדי, לא יהיה לו אב ואם, הדא הוא דכתיב (אסתר, ב', ז'): 'כי אין לה אב ואם". כלומר תפילתה של אסתר: "עזור נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לענייה שואלת מבית לבית" (מד"ר אסתר, פרשה ח, ז), נענתה מיד, משום אסתר הייתה יתומה הן אופן אישי, והן באופן תודעתי, כפי שכתב הרמב"ן (שמות, כ"ב, כ'): "ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו, כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו". לפיכך גם אירועי מגילת אסתר מלמדים את סוד נצח ישראל: "למדים מן הקב"ה, שבדבר שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר (ירמיה, ל', י"ז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך', ממכות שאני מכה אותך, מהם אני מרפא אותך" (שמו"ר, פרשה כג, ג). וכן אמר דוד המלך ע"ה: "שבטך ומשענתך המה ינחמני" (תהלים, כ"ג, ד').
קרבן התמיד – ההתקרבות לה' מחייבת קרבן מהאדם:
תכלית המשכן וכליו הם קרבנות התמיד במזבח העולה, נר התמיד במנורה, לחם התמיד על השולחן, וקטורת התמיד במזבח הקטורת. כלומר, הפעולות התמידיות במשכן, אשר באו מתרומות כלל הציבור, לא נועדו לכפר על עוונות, אלא להתקרב לה' יתברך יום יום תמיד, ולהודות לו על כל הטובה, באמצעות קרבנות הציבור. לפיכך לאחר קרבנות שבעת ימי המילואים, וקידוש אהרן ובניו לכהונה, התורה מצוה על קרבן התמיד במזבח העולה: כבש אחד בבקר וכבש אחד בערב. בתמורה לכך ה' יתברך הבטיח: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים. וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ה-מ"ו). לכאורה "העיסקה" הזו נראית תמוהה, משום שכביכול בתמורה לשני כבשים ביום, ה' יתברך מבטיח לעזוב את השמים ושמי השמים ולשכון במשכן, בסמוך לדם בהמות, ולשרפתם?.
נלענ"ד כי ה' יתברך לימד בקרבנות התמיד מוסר השכל לעם ישראל. לפיו ההתקרבות לה' יתברך מחייבת את האדם להקריב קרבנות לשם כך. לפיכך נאמר: "ושכנתי בתוך בני ישראל... לשכני בתוכם", ורש"י פירש: "על מנת לשכון אני בתוכם". וכן אמר הלל (סוכה, נג.): "אם אני כאן הכל כאן", דהיינו, "כל זמן שאני חפץ בבית הזה, ושכינתי שרויה בו, יהא כבודו קיים ויבאו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי, מי יבא כאן" (רש"י, שם)?. כלומר, "העיסקה" היא: הקרבת ה"אני" האנושי למען ה"אני" של השכינה, ובתמורה לך "אני" השכינה תשרה בתוך הנשמה האלוהית שבתוך האדם. לפיכך דרך הקרבת הרצונות החומריים של האדם, למען עשות רצון ה' יתברך, מחברת את האדם לה' יתברך, אשר ממנו באות כל הטובות שבעולם. וכן מובא במשנה (אבות, פ"ב, משנה ד): "הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". לפיכך ה' יתברך ביקש להקריב לו עולת תמיד, ולהשרות את שכינתו בתחתונים, בכדי שהחוטאים אשר מקריבים קרבנות דמים לכפרתם, לא יתבזו מן הדם מריח הבהמות השחוטות והנשרפות על המזבח החיצון.
וכן מצאנו כי מיד לאחר הציווי על קרבנות עולת התמיד, משה רע"ה נצטווה על עשית מזבח הקטורת, על מיקומו באמצע אוהל מועד, ועל הקטרת קטורת הסמים ע"ג מזבח הזהב, כמובא במדרש: "מקטר קטורת, המזבח היה מקטיר את הקטרת" (מד"ר, ויקרא,פרשה ז, ה). סמיכות הפרשיות מלמדת, כי "חביבה הקטרת לפני הקב"ה", דהיינו, כביכול ה' יתברך מעדיף את קטורת התמיד העולה בתוך אוהל מועד, ע"פ ריח הבהמות והדם שבחצר משכן אוהל מועד. וכן מובא במדרש (תנחומא, תצוה, סימן טו): "תדע, שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל. כיצד?, החטאת היתה באה על החטא, והאשם כן, העולה באה על הרהור הלב, השלמים אינן באין אלא לכפרה, שהן באין על מצות עשה. אבל הקטרת אינה באה לא על החטא, ולא על עון, ולא על האשם, אלא על השמחה, הוי: 'שמן וקטרת ישמח לב' (משלי, כ"ז, ט'). חביבה הקטרת לפני הקב"ה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי דרך תאור התורה את הציוויים: על תרומת השמן, בגדי הכהנים, הקרבנות, ומזבח הקטורת. ניתן לקחת מוסרי השכל לפעילות היום יומית של האדם לדורות עולם, עד שיתקיים בנו מקרא שכתוב: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה, נ"ו, ז').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי, מתוך סיה"ק אדרב"א