קוד: פרשת תרומה – חיבור בין הגשמיות לקדושה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
בס"ד כ"ח שבט התשע"ד
תרומה – חיבור בין הגשמיות לקדושה
לבריאותו והצלחתו של ר' דניאל בן מנשה כשר
מבוא:
פרשת תרומה מתארת בהרחבה את ציווי ה' יתברך למשה רע"ה, להורות לעם ישראל לבנות לו מקום גשמי לצורך השראת השכינה בתוך עם ישראל. ציווי ה' יתברך להשרות את תמצית השכינה במשכן צר במדבר, נראה כדבר דימיוני שאינו יכול להתפס בפשטות השכל האנושי. וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה יב, ג): "בשעה שאמר לו הקב"ה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות, כ"ה, ח'), אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו?, 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך' (מלכים-א, ח', כ"ז) וגו', ואומר (ירמיה, כ"ג, כ"ד), 'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא' וגו', ואומר (ישעיה, ס"ו, א'), 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי' וגו'. אמר הקב"ה: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן. כשאני מבקש, כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי, ולא שמש אחד משלי. אלא אני איני מבקש מידך אלא עשרים בדרום, ועשרים בצפון, ושמונה במערב. לכך משה אמר: 'יושב בסתר עליון' (תהלים, צ"א, א'), הקב"ה שהוא יושב בסתרו של עולם, הוא רואה את הכל ואינו נראה, הוא נתאוה ללון בצילנו".
גם העיתוי של הציווי על הקמת המשכן, הוא בלתי נתפס בפשטות ההבנה האנושית, משום שהציווי על הקמת המשכן, נאמר לאחר החטא הגדול ביותר בתולדות עם ישראל. כמובא במדרש (תנחומא, תרומה, סימן ח): "אתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקדוש ב"ה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות, כ"ה, ח'), כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקדוש ברוך הוא: יבא זהב שבמשכן, ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו (שמות, ל"ב, ג'): 'ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב' וגו', ולכן מתכפרין בזהב. 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב' (שמות, כ"ה, ג'), אמר הקב"ה (ירמיה, ל', י"ז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".
אף הפירוט הנרחב והכפול של הציווי על פרטי הפרטים של מלאכת המשכן, בחמש פרשיות המסיימות את ספר שמות, ובעוד קטעים בספר במדבר, אינו פשוט להבנה בכלל, ובפרט שאין עוד מצוה אחת מתוך תרי"ג המצוות, שנאמרה בהרחבה כמותית שכזו, כולל המצוות שנאמרו בעשרת הדברות. לפיכך נראה כי לא חנם ה' ציוה על הקמת משכן זמני במדבר, ולא לשווא בנית המשכן כיפרה על חטא העגל, ואף אין אות אחת מיותרת בתיאור מלאכת המשכן בתורה.
אלא שהתיאור הנרחב של מלאכת המשכן בתורה, נועד להעברת מסרים ארוכים ורחבים "מני ים" (איוב, י"א, ט'), המבוארים במשנה, בגמ', בהלכות, במדרשים, ובכתבי הקודש. כמבואר בהרחבה בסיה"ק "אשר על המשכן", ומעט מזעיר מבואר להלן:
א. דירה בתחתונים – הגשמת רצון ה' יתברך.
ב. ויקחו לי תרומה – חיבור בין הגשמיות לקדושה.
ג. ושכנתי בתוכם – שכינה בנשמת האדם.
ד. ועשו ארון עצי שטים – כסמל לפריחת התורה.
דירה בתחתונים – הגשמת רצון ה' יתברך:
תחילת הציווים על הקמת המקום הארצי להשראת השכינה, נרמז מיד לאחר עשרת הדברות בפרשת יתרו, שנאמר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות, כ', י"ט). רש"י פירש: "אלהי כסף', בא להזהיר על הכרובים... 'ואלהי זהב', בא להזהיר שלא יוסיף על שנים". בסיומה של פרשת יתרו (שמות, כ', כ'-כ"ב), נאמרו הציוויים על מילוי העפר במזבח העולה, הקמת מזבח מאבנים במקדש, האיסור על שימוש בברזל בעת בנין בית המקדש, וצורת כבש העליה למזבח העולה. לאחר מכן בפרשת משפטים, התורה פרטה את דיני הממונות שבין אדם לחברו. ורק לאחר מכן בפרשת תרומה, התורה ציותה על התרומות למשכן, ע"מ ללמדנו שאף התרומות הגשמיות למשכן, צריכות להיות מדברים כשרים למהדרין, שאין לגביהם חשש גזל או גניבה, ואף שהם יהיו נקיים מחשש של פגיעה בזולת. כלומר, אף החול למילוי מזבח העולה צריך לבוא מבעליו הכשרים. לפיכך רק כאשר התרומות הכשרות, ניתנות מנדיבות הלב, השכינה יכולה לשרות בתחתונים, דהיינו, בבחינת "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דבה"י-א, כ"ט, י"ד).
וכן מובא במכילתא דרבי ישמעאל (מס' דבחדש, פרשה ה): "מפני מה שרתה שכינה בחלקו של בנימן?, שכל השבטים היו שותפין במכירתו של יוסף, ובנימן לא היה שותף עמהם". וכן "אמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת אגדה הוא בידינו, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. למה?, שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו: למה רדפת את אחיך?, הוא אומר להם: למה רדפתם את יוסף אחיכם?, ואינכם מעולין ממני. וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו (לעשו): למה רדפת את אחיך?, ואינו יכול להשיבו. אם תאמר שעשה לך רעה, אף אחי שלמו לי רעה, ואני שלמתי להם טובה, מיד הוא שותק" (ילק"ש, שופטים, רמז נא).
כלומר, ה' יתברך הכין את עם ישראל ברוחניות ובגשמיות, לקראת הגשמת רצונו לבנית דירתו בתחתונים, כך שהבניה תיעשה מממון כשר וטהור, ושהתרומה תהיה מלב שלם. וכן מובא במדרש (תנחומא, נשא, סימן טז): "אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כמו שיש בעליונים".
כלומר, השראת השכינה במוחשיות, בקרב ברואיו התחתונים, הייתה רצון ה' יתברך מראשית בריאת העולם. וכן מצאנו כי הריב שגרם לקין לרצוח את הבל אחיו, היה על מקום המקדש, כמובא במדרש (ילק"ש, בראשית, רמז לח): "רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהם נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין?, זה אומר בתחומי יבנה בית המקדש, וזה אומר בתחומי יבנה". אולם, בית המקדש לא יכול להתקיים במקום שיש בו "עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים", ולא במקום שיש שם "שנאת חנם" (יומא, ט:). אלא שלצורך מקום להשראת השכינה בתחתונים, נדרשים: עם קדוש ומאוחד, ממון אנושי כשר, וקיום מצוות התורה. לפיכך ה' יתברך הוציא את עם ישראל ממצרים, העניק להם רכוש גדול, ונתן להם את התורה, אשר רבות ממצוותיה קשורות למקדש, לכהנים ולקרבנות. על כן המשכן הזמני שהיה כדוגמת בתי מקדש הקבועים, שימש למקום חיבור גשמי ורוחני, בין ה' יתברך לבין עם ישראל, באמצעות מצוות התורה, ובכך הוגשם רצון ה' לדירה בתחתונים.
ויקחו לי תרומה – חיבור בין הגשמיות לקדושה:
ה' יתברך ציוה על משה רע"ה לומר לעם ישראל, שיבנו לו משכן קטן, לצורך המחשת השראת שכינתו בתוככי עם ישראל במדבר. הציווי על הקמת המשכן, הוא בלתי נתפס בפשטות השכל האנושי, כי איך אפשר לבנות לה' יתברך האינסופי, מקום גשמי קטן מתרומותיהם של כלל עם ישראל, לצורך השראת תמצית שכינת ה' יתברך בתוך עם ישראל בלבד?, ועוד, מדוע בניגוד לכלל תרי"ג המצוות, התורה פרטה ואף כפלה את כל פרטי מלאכת המשכן הזמני, לאורך חמשת הפרשיות המסיימות את ספר שמות?.
נלענ"ד כי פרטי הקמת המשכן נכתבו בתורת הנצח של עם ישראל, ע"מ לבטא בסמליות מוחשית, את אהבת ה' את עמו ישראל בלבד. וכן מובא במדרש: "יהא שמיה מברך לעלם, שמניח העליונים ובחר בתחתונים לשכן במשכן, בשביל אהבתן של ישראל" (תנחומא, ויקרא, סימן ד). לפיכך ע"מ למנוע כל ספק בנוגע לכוונות ה' יתברך, התורה מפרטת את כל דרישות ה' יתברך למשכנו בתחתונים, דרך הרחבת תאור פרטי המשכן וכליו. וכן אמר "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש, ושלחן של אש, ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם" (מנחות, כא.). משל למלך גדול שהודיע כי הוא עוזב את ארמונו הגדול בבירת המדינה, ע"מ להתגורר בכפר נידח ליד אהובו העני, בתוך צריף קטן המכוסה ביריעות עזים. לפיכך ע"מ להבהיר את רצינות כוונותיו, המלך ציוה את פרטי הפרטים של בנית הצריף וכליו, מהאדנים ועד הכיסויים של הצריף הקטן.
וכן מובא במדרש (תנחומא, כי תשא, סימן י): "רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות, כ"ה, ח'), אמר: רבש"ע, 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך' (מלכים-א, ח', כ"ז). אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום, ושמונה במערב ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם, וכתיב: 'ונועדתי לך שם ודברתי' (שמות, כ"ה, כ"ב). וכשאמר לו: 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי' (במדבר, כ"ח, ב'), אמר משה: רבש"ע, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות, אין בהם העלאה אחת. ובכל העצים שבעולם, אין בהם הבערה אחת, שנאמר (ישעיה, מ', ט"ז): 'ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה'. אמר לו: משה, לא כמו שאת סבור, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' (במדבר, כ"ח, ד'), ולא שנים בבת אחת, לפי שאין לפני אכילה ושתיה... וכשאמר: 'ונתנו איש כפר נפשו' (שמות, ל', י"ב) תמה ואמר: מי יוכל לתת פדיון נפשו?, שנאמר (תהלים, מ"ט, ט'): 'ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם', 'אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו' (תהלים, מ"ט, ח'). אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא 'זה יתנו' (שמות, ל', י"ג), כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר: 'שדי לא מצאנוהו שגיא כח' (איוב, ל"ז, כ"ג), אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר: 'אשרי העם שככה לו' (תהלים, קמ"ד, ט"ו), 'אשרי שאל יעקב בעזרו" (תהלים, קמ"ו, ה').
כלומר, שלושת הדברים ששמע "משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו", הם: מיעוט גודלו של המשכן, מיעוט קרבנות הציבור במקדש, ומיעוט כופר הנפש אשר ממנו נעשו האדנים למשכן, שלושת הדברים הללו קשורים בטבורם למלאכת המשכן, ולרצון ה' יתברך לזכות את עם ישראל, לחבר את גשמיותם לקדושה העליונה, תמורת סכום סמלי הנתרם מכל הלב. לפיכך נאמר בציווי: "ויקחו לי תרומה" (שמות, כ"ה, ב'), ע"מ להעמיד את בחירתם של עם ישראל, בין יצר תאוות הממון הגשמי, לבין נדיבות לבם הרוחנית לקודש. וכן מובא במדרש (אליהו רבה, פרשה כג): "ומפני מה משכן קיים היום?, מפני שעשאוהו כשירין בנדיבות לב, וקשין לפניו של אבינו שבשמים, להפסיק כל שנעשו על ידי כשירין בנדיבות לב. ושכרן שעשאוהו בנדיבות לב, שעתיד הקב"ה שיבוא וישרה בתוכו כמדה ראשונה, שנאמר: 'עורי צפון ובואי תימן' וגו' (שיה"ש, ד' ט"ז).
כמו כן, מהמצוה הפרטית של מלאכת המשכן, למדים על אהבת ה' לכלל עם ישראל, כי בכלל מצוות התורה: "אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל", דהיינו, ממקצת עומקם של דברי רבי יהודה בר סימון במדרש למדים, כי מלאכת המשכן המפורטת בחמשת פרשיות התורה, כוללת בתוכה מסרים ארוכים ורחבים "מני ים" (איוב, י"א, ט'), וכן מצאנו כי הרמב"ם (מצוה כ) למד את מצות בנית בית הבחירה, מן הפסוק האמור לגבי המשכן: "ועשו לי משכן" (שמות, כ"ה, ח'). וכן רבינו בחיי כתב: "בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב, כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם... ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו" (רבינו חיי, שמות, ל"ח, ט').
ושכנתי בתוכם – שכינה בנשמת האדם:
המטרה העליונה של הקמת המשכן הייתה, רצונו של ה' יתברך לדור קרוב לתורה, בתוך מבנה העשוי מנדיבות לבם של בני ישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), על כן בציווי לא נאמר בתחילה ועשו לי משכן, אלא נאמר: "ועשו לי מקדש", דהיינו, מטרת המשכן היא "הארון, שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש" (רשב"ם, שמות, כ"ה, י'), לפיכך בציווי הראשון נאמר: "ועשו ארון עצי שטים" (שמות, כ"ה, י'). וכן מצאנו כי כל המשכן נקרא גם בשם מקדש, ואף הארון לבדו נקרא בשם מקדש (עירובין, ב.), שנאמר: "ונשאו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד באם" (במדבר, י', כ"א). אולם, בהמשך הפסוק נאמר: "ושכנתי בתוכם", ולא נאמר ושכנתי בתוכו, ע"מ ללמדנו שלצורך השראת השכינה בתוככי עם ישראל, נדרשות תרומות גשמיות הניתנות מכל הלב מתוך בחירה חופשית. כלומר, בקשת ה' יתברך לתרומות הגשמיות של עם ישראל, לצורך הקמת המשכן, נועדו ללמד על כלל מצוות התורה, דהיינו, ה' יתברך מבקש מעם ישראל לקיים את מצוותיו בגשמיות הארצית של הגוף, ע"מ שהם יתחברו לנשמה האלוהית שבתוכם, ובכך גם הגוף מתעלה להיות כלי להשראת הקדושה גם בתחתונים, שנאמר: "ושכנתי בתוכם", כלומר, בתוך הנשמה הנצחית של כל אחד ואחת מישראל. וכן מובא בסיפרי (במדבר, פיסקא צב): "במקדש הוא אומר: 'ועשו לי מקדש' (שמות, כ"ה, ח')... בכל מקום שנאמר 'לי', הרי זה קיים לעלם ולעולמי עולמים", דהיינו, בתוך הנשמה הנצחית של כל אדם, וכן מובא בגמ': "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא, לט.).
וכן מובא במדרש (ילק"ש, שיה"ש, רמז תתקצא): "אמר הקב"ה: כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה, 'זה דודי וזה רעי' (שיה"ש, ה', ט"ז), ולא עוד, אלא כאלו בנה בית המקדש, דכתיב: 'בנות ירושלים" (שם). ועוד מובא במדרש (תנחומא, צו, סימן יד): "אמר לו הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל?, אמר לו הקב"ה: גדול קרייתה בתורה כבנינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית. ואשרי האיש העוסק בתורה, והנותן ממונו ללמד תורה לבנו, כי בשביל הממון שהוא נותן ללמוד, זוכה לחיי העולם הבא. שנאמר (דברים, ל', כ'): 'כי הוא חייך ואורך ימיך', 'חייך' לעולם הבא, 'ואורך ימיך' לעולם שהוא ארוך". וכן מצאנו כי הקשר המשולש שבין ה' יתברך, לבין התורה, לבין האדם מישראל, נמשל לעץ פורח. כאשר הגרעין אשר ממנו האדם צומח היא הנשמה האלוהית, והאדמה שבתוכה נשתל הגרעין הוא הגוף, והמים המגדלים את הגרעין לעץ הם התורה ומצוותיה.
הקשר המשולש שבין ה' יתברך, לבין התורה, לבין עם ישראל, מופשט בעזרת משל עמוק של המדרש (שמו"ר, פרשה לג, א): "יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: 'ויקחו לי תרומה' (שמות, כ"ה, ב'). משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו, וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: 'ועשו לי מקדש" (שמות, כ"ה, ח'). וכן מובא בזוה"ק (במדבר, נשא, קכו.): "ועשו לי מקדש' סתם, דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי", זכאה חולקיה דאבי אב"י זצ"ל, דאוקים בי כנשתא בביתא דילה, בשבוע זה בשנת ה' תשכ"ו.
ועשו ארון עצי שטים – כסמל לפריחת התורה:
פרשת תרומה מפרטת את רוב הציווים על פרטי מלאכת המשכן. בניגוד לסדר האמור בפרשת ויקהל, בפרשת תרומה "המצוה הראשונה: 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות, כ"ה, י'), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן, להיות השם יושב הכרובים" (הרמב"ן, דברים, י', א'). ומובא במדרש (שמו"ר, פרשה לד, ב): "מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים", דהיינו, התורה כתבה תחילה את מצות בנית הארון, ע"פ סדר החשיבות והמהות הרוחנית של המשכן. לעומת זאת מובא בגמ' (ברכות, נה.): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל: עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון, וכלים ומשכן", דהיינו, ה' ציוה לבצע את המשכן בסדר הפוך. אם כן, מדוע בפרשת תרומה משה רע"ה הפך את הסדר של ציווי ה' יתברך?. ועוד, מדוע התורה כותבת: "ועשו ארון עצי שטים" (שמות, כ"ה, י'), הרי כל הארון היה מצופה זהב טהור, כך שהעץ כלל לא נראה לעין?.
נלענ"ד כי בפרשת תרומה, ה' יתברך ציוה את משה רע"ה, להתרים את עם ישראל לצורך הקמת המשכן וכליו, ע"פ סדר החשיבות והמהות הרוחנית של המשכן, כאמור בפרשת תרומה, דהיינו, 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות, כ"ה, י') תחילה. בנוסף לכך, ה' יתברך ציוה על משה רע"ה לומר לבצלאל לבצע את הציווי בסדר הפוך, דהיינו, "אמור לו לבצלאל: עשה לי משכן ארון וכלים". אולם, בכדי לשבח את חכמת בצלאל, ולהראות לעם ישראל כי בחירת ה' יתברך בבצלאל לעשות את הארון, היא הבחירה הנכונה ביותר, משה רע"ה הפך לו את הציווי, ובצלאל בחוכמתו הבחין בכך, כמובא בגמ': "אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית, ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן!, כלים שאני עושה, להיכן אכניסם?. שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!" (ברכות, נה.). כלומר, בצלאל הבין כי ה' יתברך ציוה את משה על הארון תחילה, ובצלאל גם הבין שה' יתברך ציוה להפוך את הסדר בעת הציווי על הביצוע, כמובא במדרש: (שמו"ר, פרשה נ, ב): "בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן, בא ואמר לבצלאל. אמר לו: מהו המשכן הזה?, אמר לו: שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו, ומלמד לישראל תורה. אמר לו בצלאל: והיכן התורה נתונה?, אמר לו: משאנו עושים את המשכן, אנו עושין הארון. אמר לו: רבינו משה, אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושין הארון, ואח"כ המשכן. לפיכך זכה שיקרא על שמו, שנאמר: 'ויעש בצלאל את הארון". וכן נאמר מצאנו כי בציווי נאמר: 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות, כ"ה, י'), בלשון רבים. ובביצוע נאמר: "ויעש בצלאל את הארן עצי שטים' (שמות, ל"ז, א'), בלשון יחיד, משום "שנתן נפשו עליו ביותר" (שמו"ר, פרשה נ, ב). כלומר, הצווי "ועשו ארון" בלשון הווה מתמשך, מלמד על צו מתמשך של שמירת התורה בכל הזמנים, וכן "אמר רבא: תורה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא" (סוטה, כא.). "ויעש בצלאל" בלשון עבר, מלמד כי את הביצוע החד פעמי של ארון המשכן עשה בצלאל.
התורה כתבה בתחילת הציוויים של מלאכת המשכן: "ועשו ארון עצי שטים" (שמות, כ"ה, י'), למרות שכל הארון היה מצופה בזהב טהור, ועל אף שהעץ כלל לא נראה לעין. משום שבתוך הארון היו מונחים שני הלוחות, שברי הלוחות, וס"ת (ב"ב, יד.), דהיינו, בתוך ארון הברית הונחה גשמיות התורה, ומעל הארון שכנה תמצית השכינה, כסמל לחיבור שבין הגשמיות לקדושה. לפיכך דווקא בכלי החשוב "מכל כלי המשכן" (מד"ר, במדבר, פרשה ד, יג). התורה הדגישה את חשיבות פנימיותו של ארון העץ הנסתר מהעין. ע"מ ללמדנו שדברי "תורה אין מתקיימין, אלא במי שדעתו שפלה" (תענית, ז.). וכן אמר רשב"י: "מעשה הארון כנגד בעלי תורה, שהם ספונים" (מד"ר, במדבר, פרשה ד, יג). וכן מובא במדרש: "ועשו ארון עצי שטים', מפני מה של עץ?, לפי שהתורה נקראת עץ חיים" (ילק"ש, תרומה, רמז שסח).
כלומר, המנורה המסמלת את קביעות החמה והלבנה (ילק"ש, פקודי, רמז תיט), נעשתה ממקשה אחת זהב טהור. אולם, כמו בארון, כך גם במזבח הקטורת המסמל את כתר הכהונה, ואף בשולחן המסמל את כתר המלכות, ציפוי הזהב הסתיר את העץ. אולם, חז"ל לא למדו מהם את הקשר לתורה, אלא רק מן הארון. משום שהכהונה והמלכות שייכים לקבוצה קטנה בעלת תכונה מולדת. אך הארון מסמל את כתר התורה, המונח לפני כל הרוצה לבוא וליטול אותו. וכן אמר רשב"י: "ומפני מה בכולן כתיב: 'ועשית לו', ובארון כתיב: 'ועשו עליו', ללמדך: שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן" (שמו"ר, פרשה לד, ב). וכן מובא במדרש (שמו"ר, פרשה לד, ב): "ועשו ארון', מפני מה בכל הכלים האלה, כתיב: 'ועשית', ובארון כתיב: 'ועשו ארון'?, א"ר יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה", דהיינו, "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר" (רמב"ן, שמות, כ"ה,י').
וכן מובא בגמ' (יומא, עב:): "אמר רחבה אמר רב יהודה: שלש ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו". כלומר, ארון העדות הורכב משני סוגי חומרים בעלי תכונות שונות: מזהב אשר הוא סמל לנצחיות ולקביעות, ומעץ שאינו מביא פירות, אשר הוא סמל לזמניות ולפריחה. כלומר, הזהב הוא חומר נצחי אך הוא אינו יכול לצמוח, והעץ הוא חומר מתכלה אך הוא צומח ופורח ומשגשג. לפיכך מחד גיסא, התורה הונחה בתוך מסגרות זהב, המסמלות את נצחיות מצוות התורה, בכל הדורות ובכל הזמנים. ומאידך גיסא, בתוך מסגרות הזהב הונח ארון העץ, המסמל את פריחת מצוות התורה, והתאמתם לכל הדורות, ולכל ההתפתחויות הטכנולוגיות של כל הזמנים, וכל זאת בתוך המסגרות הפנימיות והחיצוניות הקבועות בתורה, מבלי להיסחף או להתחשב או להיחשף, בזרמים החיצוניים. ובתוך הכפורת המגוננת על התורה מלמעלה.
לפיכך בציווי נאמר: 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות, כ"ה, י'), כרמז לעם ישראל אשר פרצו את המסגרת בחטא העגל, כמובא בגמ': "ועשית כפורת זהב טהור', יבוא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל" (ירושלמי, שקלים, פ"א, מה). לעומת זאת, בעת ביצוע הארון נאמר: "ויעש בצלאל את הארן עצי שטים' (שמות, ל"ז, א'), כרמז לחור סבו, אשר נהרג על קידוש ה' בחטא העגל, כמובא במדרש (שמו"ר, פרשה מח, ג): "בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים, נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן. עמדו והרגוהו, אמר לו הקב"ה חייך שאני פורע לך". על כן ה' יתברך ציוה לצפות את ארון העץ בזהב טהור "מבית ומחוץ" (שמות, כ"ה, י"א), ובצלאל עשה בחוכמתו, שלושה ארונות: ארון חיצוני גדול, מזהב טהור. וארון אמצעי בינוני, מעצי שיטים. וארון פנימי קטן, מזהב טהור. ע"מ ללמד את עם ישראל לדורותיו, כי ע"מ לשמור את מצוות התורה יש לשמור מרחק מן הזהב, ולדבוק בדרך הבינונית. וכן מובא בגמ' (יומא, פו:): "אמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די, גרם להם שיעשו אלהי זהב". והרמב"ם (דעות, פ"א, ד) פסק: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל הדעות שיש לו לאדם. והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי החיבור בין הגשמיות הארצית לבין מצוות התורה הקדושה, גורם לשלמות ולהשראת השכינה הן בתוך הפרט, והן בתוך כלל ישראל, והן בעולם כולו. בעבר, בהווה, ובעתיד לבוא, שנאמר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ" (זכריה, ב', י"ד-ט"ו).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי